סיפורים קלאסיים בדוקים ללילות ארוכים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפורים קלאסיים בדוקים ללילות ארוכים
מכר
מאות
עותקים
סיפורים קלאסיים בדוקים ללילות ארוכים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סיפורים קלאסיים בדוקים ללילות ארוכים

3.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

הרמן מלוויל

הרמן מלוויל הרמן מלוויל (1819-1891) נודע כאחד מגדולי הסופרים בארצות הברית. מלוויל נולד בניו יורק למשפחת סוחרים ממוצא אנגלי והולנדי שעסקיה שגשגו תחילה ואז ירדה מנכסיה והגיעה לפשיטת רגל. אביו של מלוויל מת בטרם עת, והבן הצעיר נשלח לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. כך שימש כפקיד בנק כבר בגיל 13 ובהמשך כנער סיפון על אוניות מסחר. התנסויות אלה הותירו את חותמן העמוק על מלוויל הצעיר, ששילב אותן בהמשך בחלק ניכר מכתביו. לאחר שהתחתן והשתקע בחווה במסצ'וסטס, הכיר את הסופר נת'ניאל הות'ורן, והשניים הפכו לחברים. מלוויל הושפע מספרו של הות'ורן, "אות השני", שפורסם באותה תקופה, והקדיש לו את ספרו שעמד לראות אור, "מובי דיק". ספריו, שמבוססים בחלקם על חוויותיו בלב ים, זכו לקריאות פרשניות עשירות ולפולמוס ספרותי רב, הנמשך עד היום. מיצירותיו הנודעות ביותר: הרומן "מובי דיק", הנחשב על ידי רבים לרומן האמריקאי הגדול ביותר שנכתב; הנובלה "בארטלבי הלבלר"; והנובלה "בילי באד", שפורסמה רק לאחר מותו.

ניקולאי נקרסוב

ניקולאי אלכסייביץ' נֶקרַאסוֹב נולד בנמירוב, שבאוקראינה ב-1821. הוא היה משורר, סופר, מבקר ספרות עיתונאי ומו"ל. הוא למד באוניברסיטת סנט פטרבורג, וחרף התנגדותו של אביו, שאיחל לו קריירה צבאית, הוא פנה לעיסוק בספרות ובתיאטרון בגיל צעיר. ספר השירה הראשון שלו ראה אור ב-1840. יצירתו התמקדה בחיי האיכרים, בחמלה כלפי סבלם, והוא ניסה גם להביע את הקסם והחיות שבחיי הכפר באמצעות עיבודים של שירי עם ושירי ילדים. נקרסוב היה איש עסקים מוכשר, הוא הוציא לאור וערך פרסומים ספרותיים שונים, וב-1846 רכש את כתב העת "סוברמניק", (בן הזמן), שירד מגדולתו לאחר מות מייסדו – אלכסנדר פושקין. נקרסוב הצליח להפוך את כתב העת לפרסום מצליח ורב השפעה, חרף הטרדות הצנזורה הרבות. לב טולסטוי ואיוואן טורגנייב פרסמו שניהם את יצירותיהם הראשונות בדפיו. מ-1956, בהשפעת עורך המשנה של כתב העת, אלכסנדר צ'רניישבסקי, הוא החל לשמש שופר לרעיונות מהפכניים. הוא נסגר בידי השלטונות ב-1866, לאחר ניסיון ההתנקשות הראשון באלכסנדר השני. ב-1868 השתלט נקרסוב על כתב העת הוותיק "רשימות מארץ האבות" והוא שמש העורך הראשי והמו"ל שלו עד מותו. נקרסוב פרסם עשרות ספרי שירה, מחזה אחד ורומן אחד בלתי גמור. הוא מת בסנט פטרבורג ב-1878.

ברם סטוקר

אברהם (ברם) סטוקר היה סופר אירי, מחברו של סיפור האימה הגותי "דרקולה". הוא נולד ב-8 בנובמבר 1847 בדבלין. אביו היה עובד ציבור ואמו היתה עובדת צדקה וסופרת. סטוקר היה ילד חולני ובילה זמן רב במיטה. בשנת 1864 התקבל לטריניטי קולג' בדבלין ובמהלך לימודיו החל לשמש כעובד מדינה. הוא גם עבד במשרה חלקית כעיתונאי עצמאי ומבקר דרמה. ב-1876 פגש סטוקר את השחקן הנרי אירווינג והתיידד עמו. זמן לא רב לאחר מכן, סטוקר התאהב בשחקנית שאפתנית בשם פירנצה בלקומבה והשניים נישאו. הזוג עבר ללונדון ב-1878, שם עבד סטוקר כמזכיר האישי של אירווינג וקנה לו דריסת רגל בהחברה הגבוה. ספרו הראשון The Duties of Clerks of Petty Sessions in Ireland שנכתב עוד בהיותו בדבלין, יצא לאור ב-1879. סטוקר פנה לכתיבת פרוזה בשלב מאוחר בחייו. הרומן הראשון שלו –The Snake's Pass – מותחן רומנטי על רקע מערב אירלנד הקודרת, התפרסם בשנת 1890 ויצירת המופת שלו "דרקולה" ראתה אור בשנת 1897. שנתיים לאחר מותו, פרסמה אלמנתו פירנצה – כחלק מאוסף סיפורים קצרים על דרקולה – את "האורח של דרקולה"  סיפור אשר רוב החוקרים העריכו כי נחתך מתוך כתב היד המקורי "דרקולה". על אף שהוא מוכר בעיקר בזכות הרומן "דרקולה", סטוקר כתב שמונה-עשר ספרים לפני מותו בשנת 1912. 

קתרין מנספילד

קתרין מנספילד היתה סופרת ילידת ניו זילנד שחיה באנגליה – אמנית הסיפור הקצר. היא פיתחה סגנון כתיבה ייחודי, שיש בו מן השירה בפרוזה. סיפוריה המעודנים עוסקים בשאלות פסיכולוגיות ואינם בעלי נרטיב מובהק, יש בהם חדות הבחנה שמעלה על הדעת את אנטון צ'כוב, שאמנם השפיע רבות על כתיבתה. מנספילד השפיעה רבות על התפתחות הסיפור הקצר כסוגה ספרותית. היא נולדה ב-1888 בוולינגטון, ועזבה את ניו זילנד בגיל 19 כדי להתבסס בתור סופרת באנגליה. מבט מפוקח ומריר על הראשית הזאת מופיע בקובץ הסיפורים "פנסיון גרמני" שראה אור ב-1911. עד 1914 פרסמה מנספילד סיפורים בכתבי העת "רית'ם" וה"בלו ריוויו" בעריכת המבקר והמסאי ג'ון מידלטון מארי. היא נישאה לו ב-1918. מות אחיה החייל ב-1915 גרם לה הלם ובעקבותיו שבה לכתוב על ארץ מולדתה ועל זיכרונות ילדותה. הקובץ "פרלוד" שראה אור ב-1918 מתאר זיכרונות משפחתיים מניו זילנד. סיפורים אלה ואחרים כונסו בספר "אושר" שראה אור ב-1920, וגיבש את מעמדה ואת סגנונה. בשתי השנים הבאות פרסמה מנספילד את מיטב יצירותיה, ובראשן "מסיבת גן" שראה אור ב-1922, שכלולים בו סיפורים קלאסיים כמו "בנות הקולונל המנוח". את חמש השנים האחרונות בחייה חייתה בצל השחפת. היא נפטרה ב-1925 בצרפת. יצירותיה האחרונות (להוציא כתבים בלתי גמורים) ראו אור אחרי מותה ב"קן היונה" (1923) ו-"דבר מה ילדותי" (1924). ב-1951 פרסם מארי אסופה בעריכתו של המכתבים שכתבה לו, וב-1954 ערך ופרסם את יומניה.

משאדו דה אסיס

ז'ואקים מריה משאדו די אסיס (1839-1908) נחשב לגדול סופרי ברזיל בכל הזמנים. הוא כתב שירה, רומנים וסיפורים קצרים, והיה אמן הספרות הברזילאית והעולמית, שיצירתו נטועה במסורת התרבות האירופית והשפעתה חורגת מגבולות הספרות הברזילאית המקומית. הוא נולד ב-1839 בריו דה ז'נרו, לאב ממוצא ברזילאי ואפריקאי שעסק בצביעת בתים, ולאחר מות אמו, גדל אצל אם חורגת, גם היא ממוצא מעורב. הוא היה חולני, אפילפטי וסבל מגמגום, ובגיל 17 מצא עבודה כשוליית דפס והחל לכתוב בזמנו הפנוי. עד מהרה החל לפרסם סיפורים, שירים ורומנים במסורת הרומנטית. בגיל 30 כבר היה איש ספרות מצליח לכל דבר ועניין, התפרנס בנוחות ממשרה ממשלתית והיה נשוי באושר לאשת תרבות, קרולינה אוגוסטה חבייר די נובאיס. באותה שנה אילצה אותו מחלה לפרוש מעיסוקיו. הוא שב ופרץ אחרי הפרישה הזמנית הזאת, עם רומן חדש שנכתב בסגנון מקורי במיוחד, שסימן בבירור את שבירת המוסכמות הספרותיות של זמנו. היה זה "זיכרונותיו של מת", שראה אור ב-1881, זרם תודעה של אדם מוזר הכתוב בגוף ראשון. המוניטין של משאדו נשען כיום על יצירה זו, על סיפוריו הקצרים ועל שני רומנים מאוחרים יותר, "קינקס בורבה" (1891) ויצירת המופת שלו, "דון קסמורו" (1899) – מסע איום ובלתי נשכח אל תוך מוח רדוף-קנאה. בהיותו אדם עירוני, אריסטוקרטי וקוסמופוליטי, ציני ומתנשא, התעלם די אסיס משאלות חברתיות שהעסיקו את ברזיל, בדבר עצמאות וביטול העבדות. הוא לא היה שותף להתלהבות הברזילאית מן הלאומיות. סיפוריו מתרחשים לרוב בעיר ריו, ובעיניו אין עוררין כי אין עוד מקום בעולם מלבדה. עולם הטבע כמעט אינו קיים ביצירתו. כתיבתו נטועה היטב בפסימיזם ובהתפכחות, שהיו קשים מנשוא אלמלא הסווה אותם בשנינות ובקלות דעת. הוא היה הנשיא הראשון של האקדמיה הברזילאית לספרות ב-1896 והחזיק במשרה עד מותו בגיל 69.

תקציר

הדימוי העבש והבלתי-נגיש של קלאסיקה, מתנפץ בקובץ הזה של סיפורים ששרדו את הזמן ומדברים בעד עצמם. יש ביכולתם של סיפורים קלאסיים לטלטל את נפשינו ולהיות רלוונטיים לחיינו גם שנים רבות לאחר שנכתבו.

גן העדן של הרווקים והטרטרוס של העלמות | הרמן מלוויל (אנגלית)

הכרכרה | ניקולאי נקרסוב (רוסית)

האורח של דרקולה | ברם סטוקר (אנגלית)

בנות הקולונל המנוח | קתרין מנספילד (אנגלית)

המניע הנסתר | משאדו דה אסיס (פורטוגזית)

פרק ראשון

גן העדן של הרווקים והטרטרוס של העלמות
הרמן מלוויל

מאנגלית: לאה פרייליך

 

גן עדן לרווקים


הוא שוכן לא רחוק מהטֶמְפֶּל בָּר.

הליכה אליו בדרך הרגילה דומה לבריחה ממישור לוהט אל עבר גיא כלשהו, עמוק וקריר, נסתר בחיק גבעות.

מותש מההמולה של רחוב פְליט ומטונף מהרפש שלו — זה הרחוב שבו מתרוצצים סוחרי בנדיק3  כשמצחם מקועקע כדף של פנקס חשבונות בעודם טרודים בעליית מחירי הלחם ובתינוקות המגיחים כמים ממפל — אתה סובב בזריזות בפנייה מסתורית — אין זה רחוב — גולש בדרך מבודדת, אפלולית, שבצדיה עמודי תמך כהים חסונים, מפוארים, ועדיין ממשיך והולך, חומק מהעולם כולו, האכול בדאגה, ומשוחרר מכבליך אתה עומד באכסדראות גן העדן של הרווקים.

מתוקות הן נאות־המדבר בסהרה; קסומים הם איי־החורשות בערבות של חודש אוגוסט; מרנינה היא אמונה טהורה בין אלף מחשבות זדון; אבל מתוק יותר, וגם קסום ומרנין מכול, הוא גן העדן החלומי של הרווקים, הנמצא בלב האבן של לונדון המעטירה.

מהורהר ושליו הִתהלך לךָ באכסדראות; התענג, לְגום מהפנאי שלך בגן הפונה אל גדת הנהר; לֵךְ והשתהה בספרייה העתיקה; לֵךְ וסגוד בקאפלה המגולפת; אבל עדיין רק שמץ ראית, כלום אינך יודע, לא טעמת מהגרעין המתוק טרם סעדתָ עם חבורת הרווקים וראית את צָהלַת מבטיהם ועדשותיהם המנצנצות. אַל לךָ לסעוד באולם בימי הפגרה עם ההמון הנחפז, אלא בשקט, באירוע פרטי, בשולחן אישי; כאורח שהוזמן בלבביות על ידי איזה טֶמְפְּלֶר נעים־הליכות.

טֶמְפְּלֶר? הרי זה שם רומנטי. הבה ונראה. בריאן דה בואה גילבר היה טמפלר, כמדומני. האם הבנו את דבריךָ? האם אתה רומז שהטמפלרים המפורסמים עדיין חיים ונושמים בלונדון המודרנית?

לוּ יישמע צלצול עקביהם המשוריינים וקִרקוש מגֵניהם כבשעה שהאבירים־הנזירים כרעו בשיריונם להתפלל לפני לחם הקודש. אביר־נזיר, המפלס את דרכו לאורך הסְטרנד, לבטח יכול היה להציג מחזה מרתק. המחוך המבריק שלו ומעילו הצח, שאומניבוס אמנם הכתים בבוץ, וזקנו ארוך לפי תקנון המִסדר ופניו השׂעירות כפני נמר. כיצד היתה נראית רוח רפאים קודרת שכזו בין האזרחים קצוצי השיער והמגולחים למשעי? אכן, יודעים אנו — היסטוריה עצובה מספרת על כך שקְמילה מוסרית פגעה לבסוף באחווה הקדושה. אמנם לא היה אויב חמוש שיכריעם בסַיִף, אבל תולעת השפע חתרה תחת מעוזם, כירסמה בלב שבועת האבירים שלהם, נגסה בנדר־פרישוּתם, עד שלבסוף הסגפנות הנזירית התרופפה לגמרי והיתה למשתה הוללוּת, והאבירים הרווקים, מכוח שְׁבוּעתם, הפכו לצבועים ולמופקרים — ותוּ לא.

אבל על שום כל זה בהחלט הופתענו ללמוד שהאבירים הטֶמְפלרים (אם הם קיימים בכלל) עברו תהליך כה שלם של חילוּן עד כי מחיפוש אחר תהילת עולם בקרבות למען ארץ הקודש הידרדרו אל חיתוך צלי כבש בשולחן הסעודה. האִם, כמו אנקראון, סבורים עתה הטמפלרים המנוּונים הללו כי מתוק לאין־שיעור ליפול חלל בנשף, מאשר במלחמה? ולחילופין, באמת, כיצד יתכן שנותר שריד כלשהו למִסדר המפורסם ההוא? טמפלרים בלונדון המודרנית! טמפלרים בגלימותיהם, העטורות בצלב אדום, מעשנים בדיוואן.4 טמפלרים מצטופפים ברכבת, נערמים בקובע פלדה, בחנית ובמגן, עד שהרכבת כולה נראית כקטר אחד מוארך!

לא. הטמפלר המקורי נעלם מזמן. לֵךְ ורְאֵה את הקברים הנהדרים בכנסיית הטמפל. הבט בדמויות האבן האצילות השׂרועות שם, זרועותיהם שלובות על הלבבות הדוממים במנוחת־עולם החפה מכל חלום. כמו הימים שקדמו למבול, האבירים־הטמפלרים האמיצים חלפו ואינם. ועדיין נותר השֵׁם, והאגודה הקיימת רק בשמהּ, והמִגרשים העתיקים וכמה מהבניינים העתיקים. אבל עקב הברזל הוחלף במגף־עור מבריק; החרב הארוכה כפולת־הפִּיות — בקולמוס חד־קנה; הנזיר הנדבן, המחַלֵק בחינם עצת סתר, מייעץ עכשיו בתשלום; מגֵן־הקבר נדרש עתה להגן על יותר מֵעִניין אחד (אם הוכשר כראוי להשתמש בכלי־הזין שלו); הפורץ את דרכי המלך ומטהרן אל הקבר הקדוש כדבר שבועתו, עתה אחריותו הבלעדית היא להכשיל, לעכב, לבלום ולחסום את בתי המשפט ואת כל מבואותיהם; האביר הלוחם בסָרָצן,5 זה ההודף חודי־חניתות בעכו, נלחם עתה על חודו של חוֹק בוֶוסטמִינסטר הוֹל.6 הקובע הוא פֵּאָה. הטמפלר, שהזמן היכה בו במטה הקסמים שלו, הוא כיום עורך־הדין.

אבל כמו רבים אחרים שנפלו מרום תהילת הגאווה — כתפוח שעודו נוקשה כשהוא תלוי על הענף, אך ענוג מרגע שנפל על האדמה — נפילתו של הטמפלר דווקא עשתה ממנו ברנש נעים יותר.

ארהיב עוז ואומַר שאותם חיילי־כהונה קדוּמים היו זעופים ונרגנים במקרה הטוב. זרועותיהם הכבולות, הארוזות בכלי המתכת של ברמינגהם, איך ביכולתן להעניק, לך או לי, לחיצת יד חמה? נשמותיהם השאפתניות, הגאוותניות, הנזיריות הרי נלפתו כמו דף תפילה לתוך מסגרת זכוכית; פניהם נחבטו במחולות פורענוּת. איזה מין נועם־הליכות שׁרה על האנשים הללו? אבל הטמפלר המודרני הוא הטוב שבחברים, המארח הנלבב מכול, הרֵע לסעודה שאין בלתו. שנינותו וכוסו, שניהם, שמם יצא למרחוק.

הכנסייה והאכסדראות, הסמטאות והקמרונות, השבילים והמעברים, אולמות הסעודה, חדרי־האוכל, הספריות, הטראסות, הגנים, שבילי ההליכה הרחבים, המעונות וחדרי־הפרפראות מכסים חלקת קרקע נרחבת, וכולם מתקבצים ברובע מרכזי וכולם מרוחקים למדי מההמולה המקיפה את העיר העתיקה. וכל מה ששייך למקום הזה שומר על הצביון המיוחד לרווקים. אין בלונדון מקום המציע, לאדם המבקש שקט, מחסה נעים כל כך.

הטמפל הוא, אכן, עיר לעצמה. עיר שנספחים אליה שלל יתרונות מעולים, כמתגלה מהפירוט דלעיל. עיר שיש לה פארק, וערוגות פרחים, וגדת נהר — התמז, בקטע אחד שלו, שוטף שם כנהר הפרת הענוג שזרם בגן העדן הקדמוני. במקום שבו ניצב היום גן הטמפל נהגו הצלבנים הקדומים להתאמן עם סוסיהם וחניתותיהם. כיום מתרווחים להם שָׁם הטמפלרים המודרניים על הספסלים שמתחת לעצים, ותוך חילוף תנוחה במגפי־העור, הם מתַרגלים מַעני־שנינה בשיח עליז.

שורות ארוכות של דיוקנאות מפוארים באולמי המִשתאות מלמדות אילו אנשי־שֵׁם — אצילים מפורסמים, שופטים ולורד צ'נסלורים — נמנו בשעתם על הטמפלרים. למרות זאת כיום איש מהטמפלרים אינו זוכה עוד בתהילת הציבור. אבל אתן, המוזות — אם בעלי לבבות חמים ונושאי ברכות־שלום חמות עוד יותר, בעלי נפש שופעת ומרתפים שופעים עוד יותר, אלה הנותנים עצה טובה ומגישים ארוחות מהוללות המתובלות בשעשועי פלאות ופנטזיה — אם אלה ראויים לציון אלמותי, רשמו לפניכן את שמותיהם של ר.פ.ק.7 ואחיו האימפריאלי.

למרות שכדי להיות טמפלר במובן האמיתי היחיד, עליך להיות עורך דין או סטודנט למשפטים, ולהצטרף למִסדר במלוא הטקס, עדיין רבים הם אלה, שלמרות היותם טמפלרים, אינם שוכנים בתחומי הטמפל, הגם שמשרדיהם עשויים להימצא שם. ולהפך, רבים הם שוכני המעונות העתיקים, שְׂבֵעֵי־הימים, שאינם טמפלרים מוּרשים. אם, נניח, מכיוון שהנך ג'נטלמן שאינו עובד לפרנסתו ורווק, או מלומד רודף־שקט ולא נשוי, שהוקסם מבדידותו הנעימה של המקום, ומשתוקק לנטות את אוהלך המצֵל במחנה השאנן הזה בינות לאחרים, אזי שׂוּמה עליך לקנות לך חבר קרוב מבני המסדר ולשכנעו לשכור בשמו, אבל על חשבונך, חדר פנוי כלשהו שנשא חן בעיניך.

כך עשה, אני משער, ד"ר ג'ונסון, לכאורה אלמן ובנדיק, אך רווק למעשה, כשהתגורר כאן זמן־מה. כך עשה גם צ'ארלס לאמב, רווק ללא ספק ונשמה טובה ויקרת־מציאות. ועוד מאות נפשות מעולות, אֲחֵי מִסדר־הפרישוּת, סעדוּ, לנוּ והסתופפוּ כאן מעת לעת. הנה כי כן, המקום כולו הוא חלת דבש של משרדים ומעונות. ככל חריץ גבינה הוא מחורר לגמרי, לפני ולפנים ולכל כיוון, בתאי המסתור של הרווקים. מקום שמחה יקר ללב! אה! כל אימת שאני מהרהר בשעות המתוקות שחלפו שם בהנאה מהכנסת אורחים נלבבת כזו בצל הגגות עתירי־השנים ההם, לבי מוצא לו ביטוי נאות רק בשירה, ובאנחה וברוך אני שר: "שְׂאוני חזרה אל וירג'יני הקשישה".

כזה הוא, אם כן, בקווים כלליים, גן העדן של הרווקים. וכך מצאתיו אחר צהריים נעים אחד בירח מאי החייכני, כשהגחתי ממלוני בכיכר טרפלגר, בהיענותי להזמנה לסעוד עם הבריסטר המצוין, הרווק והבאנצ'ר, ר.פ.ק. (הוא אכן הראשון והשני, וראוי שיהיה גם השלישי; בזאת הריני ממנֶה אותו), שאת כרטיס הביקור שלו לחצתי בחוזקה בין אגודל לאצבע העטויות בכפפה, ומפעם לפעם הגנבתי עוד מבט בכתובת הנחמדה שנרשמה מתחת לשם: "מבוא האולמוס מס'… טמפל".

בתוך־תוכו הוא אנגלי לבבי ממש, נינוח, נעים ממש, חברותי מאוד. אם בפגישה הראשונה נראָה מרוחק ובעל מזג צונן למדי — סבלנות. השמפניה הזו תפשיר. ואם לעולם לא, הרי שמוטב שמפניה קפואה על פני חומץ נוזלי.

תשעה ג'נטלמנים השתתפו בסעודה, כולם רווקים. האחד בא מ"משעול בית המשפט של המלך מס'… טמפל". השני, השלישי, הרביעי והחמישי הגיעו ממבואות ומסמטאות שלעיצורי שמותיהם צליל דומה. בדיעבד, היה זה מין סֶנָאט של רווקים שנשלחו לסעודה מאזורים נרחבים על מנת לייצג את הפרישוּת הכללית של הטמפל, או בעצם היה זה "פרלמנט גדול" שייצג את המיטב שברווקיהּ של לונדון רבתי. כמה מהנוכחים הגיעו מרְבָעים מרוחקים של העיר, ממשכנות עתיקים ונודעים של עורכי דין וגברים לא נשואים — הפונדק של לינקולן, הפונדק של פָרְניבל. ואחד הג'נטלמנים, שהבטתי בו במין נופך של יראת כבוד, הגיע ממקום שהתגורר בו פעם רווק נאמן, לורד וֶורוּלם — הפונדק של גריי.8

הדירה התנשאה למרום. איני יודע בכמה מדרגות ישנות ומשונות טיפסתי כדי להגיע אליה, אלא שנדרש ממך מאמץ כדי לזכות בסעודה טובה ובחברה מהוללת. אין ספק שהמארח שלנו קבע את חדר־האוכל שלו גבוה כל כך לשם האימון המקדים ההכרחי לעונג ולעיכול נאותים.

הריהוט היה נעים להפליא ולא יומרני. לא הרגיזו אותך בדירה השלווה הזו לא מָהָגוני חדש ובוהק, דביק מִלַכה שלא יָבְשה, ולא הֲדוֹמים מפוארים ולא נוחים ולא ספות עדינות מדי לשימוש. זה הדבר שכל אמריקני נבון צריך ללמוד מכל אנגלי נבון; שלנועם הביתי לא נחוצים בוהק סנוורים ושלל חפצים מצויצים ומנצנצים. הבנדיק האמריקני חוטף צלע כבש יבשה בבר מקושט בעיטורי זהב במרכז העיר. הרווק האנגלי אוכל בביתו בנחת בשר כבש אנגלי שאין דומה לו על שולחן מעץ אורן פשוט.

תקרת החדרים היתה נמוכה. מי רוצה לסעוד מתחת לכיפת סנט פטר? תקרות גבוהות! אם זו משאלת לבך וככל שגבוה יותר מוטב, ומשום שאתה גבה־קומה כל כך, אזי לֵךְ לְךָ וסְעד בחוץ עם הג'ירפה ההיא המיתמרת אל השמים.

בהגיע השעה התיישבו תשעת הג'נטלמנים לפני תשע מערכות הכלים, ועד מהרה נכנסו לעניינים.

אם אני זוכר נכון, מרק זנב השור הוא שפתח את העסק. מרק בגוון חום־אדמדם עשיר שטעמו הערֵב הבהיר את הבלבול שבלבלתי תחילה בין המרכיב העיקרי שלו לבין שוט־עגלונים ומגלב־מלמדים (כאתנחתא שתינו כוסית קלרט). המַתת הבאה שהוגשה היתה משל נפטון — הטורבוט בא שני; לבן כשלג, פתיתִי וקרוש בדיוק כנדרש, לא שלחופי מדי בשמנוניותו.

(בנקודה זו התרעננו בכוס שרי.) משנעלמו הסיירים קלי־הרגליים, צעדה בסך הארטילריה הכבדה של המשתה בהנהגת הגנרליסמו האנגלי הנודע, הרוסטביף. כרצי הגנרל הוגשו לנו סינטה של כבש, תרנגול הודו שמן, פשטידת עוף ואינסוף מעלי־ניחוחות אחרים, ואילו ככרוזים הגיעו תשעה קנקני כסף מלאי בירת אֵיל תוססת.

כשהתחמושת הכבדה הזו הלכה בדרכו של חיל־הרגלים, חנתה על השולחן בריגדה משובחת של תרנגולי קרב, וקנקני יין אדמדמים הציתו את מדורות המחנה.

אחריהם באו מאפים ורפרפות בלוויית מעדנים רבים מספור, ואז גבינה וקרקרים (כהלכות הטקס, רק כדי לשמר מנהגים ישנים וטובים, כל אחד מאתנו שתה בשלב זה כוסית יין פורט ישן וטוב).

עכשיו הוסרה מפת השולחן, וכמו צבאו של בליכר אשר הלך אלי־מוות בהיכנסו לשדה הקרב של ווטֶרלוּ, פסע פנימה משלוח רענן של בקבוקים, מאובקים ממצעדם המזורז.

תמרוני כוחות אלה נוהלו כולם על ידי פילדמרשל קשיש ומפתיע (איני מסוגל להתרגל ולקרוא לו בכינוי הבזוי מלצר) בשיער לבן כשלג, מפית וראש כשל סוקרטס. בין צהלות השמחה הוא התעמק בכל עניין וסירב בבוז לחייך. איש של כבוד!

ניסיתי לשרטט לעיל שרטוט כלשהו של שלבי התכנית הכוללת בחדר המלחמה. אבל ידוע לכול כי סעודה טובה ועליזה היא עסק מבולגן ומבולבל שקשה למדי לרדת לפרטי־פרטיו. כך, למשל, ציינתי את השתייה של כוסית קלרט וכוסית שרי וכוסית פורט וספל אֵיל — כולם במועדים מדויקים. אבל משקאות אלה היו בסך הכול שתיית מצווה, כמו שאומרים. בין עתות מכובדות ומחייבות אלה, רוֹקנוּ כוסיות מאולתרות לאין־ספור. תשעת הג'נטלמנים נראו כמי שמגלים עניין נדיב ביותר זה בבריאותו של זה. היין זרם לו, והם לא חדלו להביע, ובמלוא הרצינות, את איחוליהם הכנים ביותר לגהות יציבה ולרווחה גמורה של הג'נטלמנים היושבים לימינם ולשמאלם. שמתי לב שכשאחד הרווקים החביבים האלה חשק בעוד קצת יין רק לטובת קיבתו, כמו טימותי,9 הוא פשוט לא יכול היה להביא עצמו לידי מעשה מבלי שרווק אחר יצטרף אליו. נדמה היה שלהיתפס שותה לבד, בלי שותף, נחשב כמעשה אנוכי, לא הגון ולא חברי. בעוד היין נמזג כמים, מצב הרוח של החבורה תסס עוד ועוד, עד כדי לבביוּת ותחושת שחרור מושלמות. הם סיפרו סיפורים משעשעים למיניהם. כמו המוצרים הנבחרים של מוֹזֶל או רֶיינִיש, הנשמרים לחברותא משובחת בלבד, נחשפו כעת חוויות נבחרות מחייהם הפרטיים. אחד סיפר עד כמה מתקתקים היו חייו כסטודנט באוקספורד, ושיבץ בדבריו אנקדוטות מפולפלות על ידידיו הליברליים, אדונים אציליים עד מאוד. רווק אחר, איש מאפיר שיער ושְׁזוף־פנים, שלדבריו ניצל כל חופשה מזדמנת כדי לחצות את התעלה לסיורי פתע בארצות השפלה לשם בחינת הארכיטקטורה הפְלֶמית העתיקה, רווק קשיש זה, מלומד לְבן־שיער ושְׁזוף־פנים, התעלה בתיאוריו את נפלאותיה של מלאכת המחשבת שיצרה את אותם בתי גילדות עתיקים, בתי עיריות ובנייני מועצות, הנפוצים בארץ הפלמים הקדומים. שלישי היה מבקר מושבע במוזיאון הבריטי וידע הכול על שלל עצום של עתיקוֹת נפלאות, כתבי־יד אוריינטליים וספרים יחידאים יקרי־ערך. רביעי שב לא מזמן מגרנדה העתיקה והיה עמוס כמובן בנופים סָרָצֶניים. חמישי סיפר על מקרה משפטי משעשע. השישי היה בקיא ביינות. לשביעי היתה אנקדוטה מוזרה ומאלפת מחייו הפרטיים של דוכס הברזל שמעולם לא הובאה לדפוס ולא נחשפה, לא בציבור ולא בחוגים פרטיים. השמיני נהג לאחרונה, מפעם לפעם, לעת ערב, לשעשע את עצמו בתרגום שיר קומי של פּוּלְצ'י.10 הוא ציטט עבורנו את מיטב הקטעים המבדרים.

וכך התגלגל לו הערב, כהוראת השעות, אך לא בידי שעון־מים כזה של המלך אלפרד, אלא בידי כרונומטר של יין. בינתיים דמה השולחן לשדה אֶפְּסוֹם, זירה ככל זירה, שבשטחהּ דילגו קנקני היין. מחשש שמא האחד לא יגיע ליעדו במהירות מספקת, נשלח בבהילות אחֵר שיזרזוֹ, ואז שלישי שיזרז את השני, וכך עם הרביעי והחמישי. וכל אותה עת שום רעש, שום התנהגות לא נאותה, שום מהומה. לאור חומרתו המוסרית וסבר פניו הסגפני, בטוחני שסוקרטס, הפילדמרשל, לוּ הבחין בשמץ של חוסר נימוס מצד החבורה ששירת, היה מסתלק מיד בלי כל התרעה. אחר כך למדתי כי במשך כל הארוחה נהנה לו רווק נכה בחדר הסמוך משֵׁינה בריאה ומרעננת, לראשונה מזה שלושה שבועות ארוכים ומתישים.

הייתה זו יניקה נינוחה ומושלמת מהחיים הטובים — שתייה טובה, הרגשה טובה ושיחה טובה. היינו חבורת אחים. התו המובהק של ההרפתקה היה הנינוחוּת — נינוחוּת משפחתית, נינוחות חברית. ואכן, יכולתָ להבחין שלאותם אנשים קלי־לב פשוט לא היו נשים וילדים שיעוררו בהם מחשבות של דאגה. כמו כן, כמעט כולם היו טיָילים, שהרי רק רווקים חופשיים לטייל בלי שום ייסורי מצפון על שנטשו את הבית.

בעיני רוחם של הרווקים הדבר שנקרא סבל, והמצוקה שמציירים אותה כמפלצת זוללת ילדים, הם שתי אגדות מגוחכות. איך ירשו אנשים בעלי דעות ליברליות ויֶדע בָּשל באשר להוויות העולם ולתובנות פילוסופיות נרחבות ומלאות שמחת חיים — איך יניחו הם הבלוּתוֹת כאלה היאות לנזירים. סבל! מצוקה! הרי זה כמו לפטפט על הנסים הקתוליים. אין דבר כזה — הַעֲבֵר־נא את השֶׁרִי, סֶר — פוּ, פוּ! לא יכול להיות! — את הפּורט, סֶר, אם תואיל. שטויות. אל תספר לי סיפורים — הקנקן עצר כמדומני אצלך, סֶר.

וכך זה נמשך.

זמן לא רב אחרי שהוסרה מפת השולחן, נתן המארח שלנו מבט רב־משמעי בסוקרטס, וזה פסע חגיגית אל המזנון וחזר משם כשקֶרֶן עצומה ומפותלת בידיו. קרן יריחו טיפוסית מצופה בכסף מרוט, וגם חרוטה ומעוצבת בצורה יוצאת דופן, לרבות שני ראשי תיישים שנדמו חיים, ולהם עוד ארבע קרניים עשויות כסף טהור. שני הראשים הזדקרו משני עבריהָ של פיית הקרן הראשית האצילית.

מכיוון שלא שמעתי שמארחנו מנגנן בקרנון, הופתעתי לראותו מרים מהשולחן את הקרן כאילו בכוונתו לתקוע תרועת הידד. אך כשתחב לפייה שלה אגודל ואצבע, וארומה קלה התערבלה, וריח של ראפיי משובח בא אל נחיריי, רווח לי ונחה דעתי בנוגע לתכליות שתשמש הקרן. היתה זו קופסת טבק. היא עברה סביב מיד ליד. הרי זה רעיון כביר להריח טבק בנקודת זמן זו, חשבתי לעצמי. את האופנה המכובדת הזו יש להציג בבית לפני בני־ארצי, הוספתי והרהרתי.

ההליכוֹת הנאות של תשעת הרווקים, שלא הושפעו מכל כמות של יין — ששום דרגת עליצוּת לא היה בה כדי לקעקע אותן — הליכות אלה שבו ובלטו באור במלוא כוחן, כשהבחנתי כי על אף שנטלו מהטבק בנדיבוּת גדולה, איש לא גרע מנימוסיו הטובים או הטריד את הרווק הנכה שבחדר הסמוך כדי להתענג על עיטוש כלשהו. הטבק נשאף בשקט כאילו מדובר באבקה עדינה ותמימה שהוסרה מכנפיהם של פרפרים.

אך נחמדות ככל שהן, סעודות הרווקים, כמו חיי הרווקים, אינן יכולות להימשך לנצח. הגיעה השעה להתפזר. אחד־אחד נטלו הרווקים את כובעיהם, ושניים־שניים ירדו שלובי זרועות, משוחחים עדיין ביניהם, אל החצר. יש שהלכו לחדריהם הקרובים ליטול לידיהם את הדקאמרון לפני שישכבו לישון. אחרים — לעשן סיגר בעודם מטיילים בגן שלגדת הנהר הקרירה. יש מי שפנו לרחוב, קראו לכרכרה והוסעו בבטחה אל מגוריהם הרחוקים.

אני הייתי האחרון להשתהות.

"ובכן", אמר המארח החייכני שלי, "מה אתה חושב על הטֶמְפֶּל שלנו ועל סגנון החיים שאנו, הרווקים, מצליחים לנהל בו?"

"סֶר" — נפעמתי מתוך גילוי לב — "זהו ממש גן עדן של רווקים".

הרמן מלוויל

הרמן מלוויל הרמן מלוויל (1819-1891) נודע כאחד מגדולי הסופרים בארצות הברית. מלוויל נולד בניו יורק למשפחת סוחרים ממוצא אנגלי והולנדי שעסקיה שגשגו תחילה ואז ירדה מנכסיה והגיעה לפשיטת רגל. אביו של מלוויל מת בטרם עת, והבן הצעיר נשלח לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. כך שימש כפקיד בנק כבר בגיל 13 ובהמשך כנער סיפון על אוניות מסחר. התנסויות אלה הותירו את חותמן העמוק על מלוויל הצעיר, ששילב אותן בהמשך בחלק ניכר מכתביו. לאחר שהתחתן והשתקע בחווה במסצ'וסטס, הכיר את הסופר נת'ניאל הות'ורן, והשניים הפכו לחברים. מלוויל הושפע מספרו של הות'ורן, "אות השני", שפורסם באותה תקופה, והקדיש לו את ספרו שעמד לראות אור, "מובי דיק". ספריו, שמבוססים בחלקם על חוויותיו בלב ים, זכו לקריאות פרשניות עשירות ולפולמוס ספרותי רב, הנמשך עד היום. מיצירותיו הנודעות ביותר: הרומן "מובי דיק", הנחשב על ידי רבים לרומן האמריקאי הגדול ביותר שנכתב; הנובלה "בארטלבי הלבלר"; והנובלה "בילי באד", שפורסמה רק לאחר מותו.

ניקולאי נקרסוב

ניקולאי אלכסייביץ' נֶקרַאסוֹב נולד בנמירוב, שבאוקראינה ב-1821. הוא היה משורר, סופר, מבקר ספרות עיתונאי ומו"ל. הוא למד באוניברסיטת סנט פטרבורג, וחרף התנגדותו של אביו, שאיחל לו קריירה צבאית, הוא פנה לעיסוק בספרות ובתיאטרון בגיל צעיר. ספר השירה הראשון שלו ראה אור ב-1840. יצירתו התמקדה בחיי האיכרים, בחמלה כלפי סבלם, והוא ניסה גם להביע את הקסם והחיות שבחיי הכפר באמצעות עיבודים של שירי עם ושירי ילדים. נקרסוב היה איש עסקים מוכשר, הוא הוציא לאור וערך פרסומים ספרותיים שונים, וב-1846 רכש את כתב העת "סוברמניק", (בן הזמן), שירד מגדולתו לאחר מות מייסדו – אלכסנדר פושקין. נקרסוב הצליח להפוך את כתב העת לפרסום מצליח ורב השפעה, חרף הטרדות הצנזורה הרבות. לב טולסטוי ואיוואן טורגנייב פרסמו שניהם את יצירותיהם הראשונות בדפיו. מ-1956, בהשפעת עורך המשנה של כתב העת, אלכסנדר צ'רניישבסקי, הוא החל לשמש שופר לרעיונות מהפכניים. הוא נסגר בידי השלטונות ב-1866, לאחר ניסיון ההתנקשות הראשון באלכסנדר השני. ב-1868 השתלט נקרסוב על כתב העת הוותיק "רשימות מארץ האבות" והוא שמש העורך הראשי והמו"ל שלו עד מותו. נקרסוב פרסם עשרות ספרי שירה, מחזה אחד ורומן אחד בלתי גמור. הוא מת בסנט פטרבורג ב-1878.

ברם סטוקר

אברהם (ברם) סטוקר היה סופר אירי, מחברו של סיפור האימה הגותי "דרקולה". הוא נולד ב-8 בנובמבר 1847 בדבלין. אביו היה עובד ציבור ואמו היתה עובדת צדקה וסופרת. סטוקר היה ילד חולני ובילה זמן רב במיטה. בשנת 1864 התקבל לטריניטי קולג' בדבלין ובמהלך לימודיו החל לשמש כעובד מדינה. הוא גם עבד במשרה חלקית כעיתונאי עצמאי ומבקר דרמה. ב-1876 פגש סטוקר את השחקן הנרי אירווינג והתיידד עמו. זמן לא רב לאחר מכן, סטוקר התאהב בשחקנית שאפתנית בשם פירנצה בלקומבה והשניים נישאו. הזוג עבר ללונדון ב-1878, שם עבד סטוקר כמזכיר האישי של אירווינג וקנה לו דריסת רגל בהחברה הגבוה. ספרו הראשון The Duties of Clerks of Petty Sessions in Ireland שנכתב עוד בהיותו בדבלין, יצא לאור ב-1879. סטוקר פנה לכתיבת פרוזה בשלב מאוחר בחייו. הרומן הראשון שלו –The Snake's Pass – מותחן רומנטי על רקע מערב אירלנד הקודרת, התפרסם בשנת 1890 ויצירת המופת שלו "דרקולה" ראתה אור בשנת 1897. שנתיים לאחר מותו, פרסמה אלמנתו פירנצה – כחלק מאוסף סיפורים קצרים על דרקולה – את "האורח של דרקולה"  סיפור אשר רוב החוקרים העריכו כי נחתך מתוך כתב היד המקורי "דרקולה". על אף שהוא מוכר בעיקר בזכות הרומן "דרקולה", סטוקר כתב שמונה-עשר ספרים לפני מותו בשנת 1912. 

קתרין מנספילד

קתרין מנספילד היתה סופרת ילידת ניו זילנד שחיה באנגליה – אמנית הסיפור הקצר. היא פיתחה סגנון כתיבה ייחודי, שיש בו מן השירה בפרוזה. סיפוריה המעודנים עוסקים בשאלות פסיכולוגיות ואינם בעלי נרטיב מובהק, יש בהם חדות הבחנה שמעלה על הדעת את אנטון צ'כוב, שאמנם השפיע רבות על כתיבתה. מנספילד השפיעה רבות על התפתחות הסיפור הקצר כסוגה ספרותית. היא נולדה ב-1888 בוולינגטון, ועזבה את ניו זילנד בגיל 19 כדי להתבסס בתור סופרת באנגליה. מבט מפוקח ומריר על הראשית הזאת מופיע בקובץ הסיפורים "פנסיון גרמני" שראה אור ב-1911. עד 1914 פרסמה מנספילד סיפורים בכתבי העת "רית'ם" וה"בלו ריוויו" בעריכת המבקר והמסאי ג'ון מידלטון מארי. היא נישאה לו ב-1918. מות אחיה החייל ב-1915 גרם לה הלם ובעקבותיו שבה לכתוב על ארץ מולדתה ועל זיכרונות ילדותה. הקובץ "פרלוד" שראה אור ב-1918 מתאר זיכרונות משפחתיים מניו זילנד. סיפורים אלה ואחרים כונסו בספר "אושר" שראה אור ב-1920, וגיבש את מעמדה ואת סגנונה. בשתי השנים הבאות פרסמה מנספילד את מיטב יצירותיה, ובראשן "מסיבת גן" שראה אור ב-1922, שכלולים בו סיפורים קלאסיים כמו "בנות הקולונל המנוח". את חמש השנים האחרונות בחייה חייתה בצל השחפת. היא נפטרה ב-1925 בצרפת. יצירותיה האחרונות (להוציא כתבים בלתי גמורים) ראו אור אחרי מותה ב"קן היונה" (1923) ו-"דבר מה ילדותי" (1924). ב-1951 פרסם מארי אסופה בעריכתו של המכתבים שכתבה לו, וב-1954 ערך ופרסם את יומניה.

משאדו דה אסיס

ז'ואקים מריה משאדו די אסיס (1839-1908) נחשב לגדול סופרי ברזיל בכל הזמנים. הוא כתב שירה, רומנים וסיפורים קצרים, והיה אמן הספרות הברזילאית והעולמית, שיצירתו נטועה במסורת התרבות האירופית והשפעתה חורגת מגבולות הספרות הברזילאית המקומית. הוא נולד ב-1839 בריו דה ז'נרו, לאב ממוצא ברזילאי ואפריקאי שעסק בצביעת בתים, ולאחר מות אמו, גדל אצל אם חורגת, גם היא ממוצא מעורב. הוא היה חולני, אפילפטי וסבל מגמגום, ובגיל 17 מצא עבודה כשוליית דפס והחל לכתוב בזמנו הפנוי. עד מהרה החל לפרסם סיפורים, שירים ורומנים במסורת הרומנטית. בגיל 30 כבר היה איש ספרות מצליח לכל דבר ועניין, התפרנס בנוחות ממשרה ממשלתית והיה נשוי באושר לאשת תרבות, קרולינה אוגוסטה חבייר די נובאיס. באותה שנה אילצה אותו מחלה לפרוש מעיסוקיו. הוא שב ופרץ אחרי הפרישה הזמנית הזאת, עם רומן חדש שנכתב בסגנון מקורי במיוחד, שסימן בבירור את שבירת המוסכמות הספרותיות של זמנו. היה זה "זיכרונותיו של מת", שראה אור ב-1881, זרם תודעה של אדם מוזר הכתוב בגוף ראשון. המוניטין של משאדו נשען כיום על יצירה זו, על סיפוריו הקצרים ועל שני רומנים מאוחרים יותר, "קינקס בורבה" (1891) ויצירת המופת שלו, "דון קסמורו" (1899) – מסע איום ובלתי נשכח אל תוך מוח רדוף-קנאה. בהיותו אדם עירוני, אריסטוקרטי וקוסמופוליטי, ציני ומתנשא, התעלם די אסיס משאלות חברתיות שהעסיקו את ברזיל, בדבר עצמאות וביטול העבדות. הוא לא היה שותף להתלהבות הברזילאית מן הלאומיות. סיפוריו מתרחשים לרוב בעיר ריו, ובעיניו אין עוררין כי אין עוד מקום בעולם מלבדה. עולם הטבע כמעט אינו קיים ביצירתו. כתיבתו נטועה היטב בפסימיזם ובהתפכחות, שהיו קשים מנשוא אלמלא הסווה אותם בשנינות ובקלות דעת. הוא היה הנשיא הראשון של האקדמיה הברזילאית לספרות ב-1896 והחזיק במשרה עד מותו בגיל 69.

עוד על הספר

סיפורים קלאסיים בדוקים ללילות ארוכים הרמן מלוויל , ניקולאי נקרסוב, ברם סטוקר, קתרין מנספילד, משאדו דה אסיס

גן העדן של הרווקים והטרטרוס של העלמות
הרמן מלוויל

מאנגלית: לאה פרייליך

 

גן עדן לרווקים


הוא שוכן לא רחוק מהטֶמְפֶּל בָּר.

הליכה אליו בדרך הרגילה דומה לבריחה ממישור לוהט אל עבר גיא כלשהו, עמוק וקריר, נסתר בחיק גבעות.

מותש מההמולה של רחוב פְליט ומטונף מהרפש שלו — זה הרחוב שבו מתרוצצים סוחרי בנדיק3  כשמצחם מקועקע כדף של פנקס חשבונות בעודם טרודים בעליית מחירי הלחם ובתינוקות המגיחים כמים ממפל — אתה סובב בזריזות בפנייה מסתורית — אין זה רחוב — גולש בדרך מבודדת, אפלולית, שבצדיה עמודי תמך כהים חסונים, מפוארים, ועדיין ממשיך והולך, חומק מהעולם כולו, האכול בדאגה, ומשוחרר מכבליך אתה עומד באכסדראות גן העדן של הרווקים.

מתוקות הן נאות־המדבר בסהרה; קסומים הם איי־החורשות בערבות של חודש אוגוסט; מרנינה היא אמונה טהורה בין אלף מחשבות זדון; אבל מתוק יותר, וגם קסום ומרנין מכול, הוא גן העדן החלומי של הרווקים, הנמצא בלב האבן של לונדון המעטירה.

מהורהר ושליו הִתהלך לךָ באכסדראות; התענג, לְגום מהפנאי שלך בגן הפונה אל גדת הנהר; לֵךְ והשתהה בספרייה העתיקה; לֵךְ וסגוד בקאפלה המגולפת; אבל עדיין רק שמץ ראית, כלום אינך יודע, לא טעמת מהגרעין המתוק טרם סעדתָ עם חבורת הרווקים וראית את צָהלַת מבטיהם ועדשותיהם המנצנצות. אַל לךָ לסעוד באולם בימי הפגרה עם ההמון הנחפז, אלא בשקט, באירוע פרטי, בשולחן אישי; כאורח שהוזמן בלבביות על ידי איזה טֶמְפְּלֶר נעים־הליכות.

טֶמְפְּלֶר? הרי זה שם רומנטי. הבה ונראה. בריאן דה בואה גילבר היה טמפלר, כמדומני. האם הבנו את דבריךָ? האם אתה רומז שהטמפלרים המפורסמים עדיין חיים ונושמים בלונדון המודרנית?

לוּ יישמע צלצול עקביהם המשוריינים וקִרקוש מגֵניהם כבשעה שהאבירים־הנזירים כרעו בשיריונם להתפלל לפני לחם הקודש. אביר־נזיר, המפלס את דרכו לאורך הסְטרנד, לבטח יכול היה להציג מחזה מרתק. המחוך המבריק שלו ומעילו הצח, שאומניבוס אמנם הכתים בבוץ, וזקנו ארוך לפי תקנון המִסדר ופניו השׂעירות כפני נמר. כיצד היתה נראית רוח רפאים קודרת שכזו בין האזרחים קצוצי השיער והמגולחים למשעי? אכן, יודעים אנו — היסטוריה עצובה מספרת על כך שקְמילה מוסרית פגעה לבסוף באחווה הקדושה. אמנם לא היה אויב חמוש שיכריעם בסַיִף, אבל תולעת השפע חתרה תחת מעוזם, כירסמה בלב שבועת האבירים שלהם, נגסה בנדר־פרישוּתם, עד שלבסוף הסגפנות הנזירית התרופפה לגמרי והיתה למשתה הוללוּת, והאבירים הרווקים, מכוח שְׁבוּעתם, הפכו לצבועים ולמופקרים — ותוּ לא.

אבל על שום כל זה בהחלט הופתענו ללמוד שהאבירים הטֶמְפלרים (אם הם קיימים בכלל) עברו תהליך כה שלם של חילוּן עד כי מחיפוש אחר תהילת עולם בקרבות למען ארץ הקודש הידרדרו אל חיתוך צלי כבש בשולחן הסעודה. האִם, כמו אנקראון, סבורים עתה הטמפלרים המנוּונים הללו כי מתוק לאין־שיעור ליפול חלל בנשף, מאשר במלחמה? ולחילופין, באמת, כיצד יתכן שנותר שריד כלשהו למִסדר המפורסם ההוא? טמפלרים בלונדון המודרנית! טמפלרים בגלימותיהם, העטורות בצלב אדום, מעשנים בדיוואן.4 טמפלרים מצטופפים ברכבת, נערמים בקובע פלדה, בחנית ובמגן, עד שהרכבת כולה נראית כקטר אחד מוארך!

לא. הטמפלר המקורי נעלם מזמן. לֵךְ ורְאֵה את הקברים הנהדרים בכנסיית הטמפל. הבט בדמויות האבן האצילות השׂרועות שם, זרועותיהם שלובות על הלבבות הדוממים במנוחת־עולם החפה מכל חלום. כמו הימים שקדמו למבול, האבירים־הטמפלרים האמיצים חלפו ואינם. ועדיין נותר השֵׁם, והאגודה הקיימת רק בשמהּ, והמִגרשים העתיקים וכמה מהבניינים העתיקים. אבל עקב הברזל הוחלף במגף־עור מבריק; החרב הארוכה כפולת־הפִּיות — בקולמוס חד־קנה; הנזיר הנדבן, המחַלֵק בחינם עצת סתר, מייעץ עכשיו בתשלום; מגֵן־הקבר נדרש עתה להגן על יותר מֵעִניין אחד (אם הוכשר כראוי להשתמש בכלי־הזין שלו); הפורץ את דרכי המלך ומטהרן אל הקבר הקדוש כדבר שבועתו, עתה אחריותו הבלעדית היא להכשיל, לעכב, לבלום ולחסום את בתי המשפט ואת כל מבואותיהם; האביר הלוחם בסָרָצן,5 זה ההודף חודי־חניתות בעכו, נלחם עתה על חודו של חוֹק בוֶוסטמִינסטר הוֹל.6 הקובע הוא פֵּאָה. הטמפלר, שהזמן היכה בו במטה הקסמים שלו, הוא כיום עורך־הדין.

אבל כמו רבים אחרים שנפלו מרום תהילת הגאווה — כתפוח שעודו נוקשה כשהוא תלוי על הענף, אך ענוג מרגע שנפל על האדמה — נפילתו של הטמפלר דווקא עשתה ממנו ברנש נעים יותר.

ארהיב עוז ואומַר שאותם חיילי־כהונה קדוּמים היו זעופים ונרגנים במקרה הטוב. זרועותיהם הכבולות, הארוזות בכלי המתכת של ברמינגהם, איך ביכולתן להעניק, לך או לי, לחיצת יד חמה? נשמותיהם השאפתניות, הגאוותניות, הנזיריות הרי נלפתו כמו דף תפילה לתוך מסגרת זכוכית; פניהם נחבטו במחולות פורענוּת. איזה מין נועם־הליכות שׁרה על האנשים הללו? אבל הטמפלר המודרני הוא הטוב שבחברים, המארח הנלבב מכול, הרֵע לסעודה שאין בלתו. שנינותו וכוסו, שניהם, שמם יצא למרחוק.

הכנסייה והאכסדראות, הסמטאות והקמרונות, השבילים והמעברים, אולמות הסעודה, חדרי־האוכל, הספריות, הטראסות, הגנים, שבילי ההליכה הרחבים, המעונות וחדרי־הפרפראות מכסים חלקת קרקע נרחבת, וכולם מתקבצים ברובע מרכזי וכולם מרוחקים למדי מההמולה המקיפה את העיר העתיקה. וכל מה ששייך למקום הזה שומר על הצביון המיוחד לרווקים. אין בלונדון מקום המציע, לאדם המבקש שקט, מחסה נעים כל כך.

הטמפל הוא, אכן, עיר לעצמה. עיר שנספחים אליה שלל יתרונות מעולים, כמתגלה מהפירוט דלעיל. עיר שיש לה פארק, וערוגות פרחים, וגדת נהר — התמז, בקטע אחד שלו, שוטף שם כנהר הפרת הענוג שזרם בגן העדן הקדמוני. במקום שבו ניצב היום גן הטמפל נהגו הצלבנים הקדומים להתאמן עם סוסיהם וחניתותיהם. כיום מתרווחים להם שָׁם הטמפלרים המודרניים על הספסלים שמתחת לעצים, ותוך חילוף תנוחה במגפי־העור, הם מתַרגלים מַעני־שנינה בשיח עליז.

שורות ארוכות של דיוקנאות מפוארים באולמי המִשתאות מלמדות אילו אנשי־שֵׁם — אצילים מפורסמים, שופטים ולורד צ'נסלורים — נמנו בשעתם על הטמפלרים. למרות זאת כיום איש מהטמפלרים אינו זוכה עוד בתהילת הציבור. אבל אתן, המוזות — אם בעלי לבבות חמים ונושאי ברכות־שלום חמות עוד יותר, בעלי נפש שופעת ומרתפים שופעים עוד יותר, אלה הנותנים עצה טובה ומגישים ארוחות מהוללות המתובלות בשעשועי פלאות ופנטזיה — אם אלה ראויים לציון אלמותי, רשמו לפניכן את שמותיהם של ר.פ.ק.7 ואחיו האימפריאלי.

למרות שכדי להיות טמפלר במובן האמיתי היחיד, עליך להיות עורך דין או סטודנט למשפטים, ולהצטרף למִסדר במלוא הטקס, עדיין רבים הם אלה, שלמרות היותם טמפלרים, אינם שוכנים בתחומי הטמפל, הגם שמשרדיהם עשויים להימצא שם. ולהפך, רבים הם שוכני המעונות העתיקים, שְׂבֵעֵי־הימים, שאינם טמפלרים מוּרשים. אם, נניח, מכיוון שהנך ג'נטלמן שאינו עובד לפרנסתו ורווק, או מלומד רודף־שקט ולא נשוי, שהוקסם מבדידותו הנעימה של המקום, ומשתוקק לנטות את אוהלך המצֵל במחנה השאנן הזה בינות לאחרים, אזי שׂוּמה עליך לקנות לך חבר קרוב מבני המסדר ולשכנעו לשכור בשמו, אבל על חשבונך, חדר פנוי כלשהו שנשא חן בעיניך.

כך עשה, אני משער, ד"ר ג'ונסון, לכאורה אלמן ובנדיק, אך רווק למעשה, כשהתגורר כאן זמן־מה. כך עשה גם צ'ארלס לאמב, רווק ללא ספק ונשמה טובה ויקרת־מציאות. ועוד מאות נפשות מעולות, אֲחֵי מִסדר־הפרישוּת, סעדוּ, לנוּ והסתופפוּ כאן מעת לעת. הנה כי כן, המקום כולו הוא חלת דבש של משרדים ומעונות. ככל חריץ גבינה הוא מחורר לגמרי, לפני ולפנים ולכל כיוון, בתאי המסתור של הרווקים. מקום שמחה יקר ללב! אה! כל אימת שאני מהרהר בשעות המתוקות שחלפו שם בהנאה מהכנסת אורחים נלבבת כזו בצל הגגות עתירי־השנים ההם, לבי מוצא לו ביטוי נאות רק בשירה, ובאנחה וברוך אני שר: "שְׂאוני חזרה אל וירג'יני הקשישה".

כזה הוא, אם כן, בקווים כלליים, גן העדן של הרווקים. וכך מצאתיו אחר צהריים נעים אחד בירח מאי החייכני, כשהגחתי ממלוני בכיכר טרפלגר, בהיענותי להזמנה לסעוד עם הבריסטר המצוין, הרווק והבאנצ'ר, ר.פ.ק. (הוא אכן הראשון והשני, וראוי שיהיה גם השלישי; בזאת הריני ממנֶה אותו), שאת כרטיס הביקור שלו לחצתי בחוזקה בין אגודל לאצבע העטויות בכפפה, ומפעם לפעם הגנבתי עוד מבט בכתובת הנחמדה שנרשמה מתחת לשם: "מבוא האולמוס מס'… טמפל".

בתוך־תוכו הוא אנגלי לבבי ממש, נינוח, נעים ממש, חברותי מאוד. אם בפגישה הראשונה נראָה מרוחק ובעל מזג צונן למדי — סבלנות. השמפניה הזו תפשיר. ואם לעולם לא, הרי שמוטב שמפניה קפואה על פני חומץ נוזלי.

תשעה ג'נטלמנים השתתפו בסעודה, כולם רווקים. האחד בא מ"משעול בית המשפט של המלך מס'… טמפל". השני, השלישי, הרביעי והחמישי הגיעו ממבואות ומסמטאות שלעיצורי שמותיהם צליל דומה. בדיעבד, היה זה מין סֶנָאט של רווקים שנשלחו לסעודה מאזורים נרחבים על מנת לייצג את הפרישוּת הכללית של הטמפל, או בעצם היה זה "פרלמנט גדול" שייצג את המיטב שברווקיהּ של לונדון רבתי. כמה מהנוכחים הגיעו מרְבָעים מרוחקים של העיר, ממשכנות עתיקים ונודעים של עורכי דין וגברים לא נשואים — הפונדק של לינקולן, הפונדק של פָרְניבל. ואחד הג'נטלמנים, שהבטתי בו במין נופך של יראת כבוד, הגיע ממקום שהתגורר בו פעם רווק נאמן, לורד וֶורוּלם — הפונדק של גריי.8

הדירה התנשאה למרום. איני יודע בכמה מדרגות ישנות ומשונות טיפסתי כדי להגיע אליה, אלא שנדרש ממך מאמץ כדי לזכות בסעודה טובה ובחברה מהוללת. אין ספק שהמארח שלנו קבע את חדר־האוכל שלו גבוה כל כך לשם האימון המקדים ההכרחי לעונג ולעיכול נאותים.

הריהוט היה נעים להפליא ולא יומרני. לא הרגיזו אותך בדירה השלווה הזו לא מָהָגוני חדש ובוהק, דביק מִלַכה שלא יָבְשה, ולא הֲדוֹמים מפוארים ולא נוחים ולא ספות עדינות מדי לשימוש. זה הדבר שכל אמריקני נבון צריך ללמוד מכל אנגלי נבון; שלנועם הביתי לא נחוצים בוהק סנוורים ושלל חפצים מצויצים ומנצנצים. הבנדיק האמריקני חוטף צלע כבש יבשה בבר מקושט בעיטורי זהב במרכז העיר. הרווק האנגלי אוכל בביתו בנחת בשר כבש אנגלי שאין דומה לו על שולחן מעץ אורן פשוט.

תקרת החדרים היתה נמוכה. מי רוצה לסעוד מתחת לכיפת סנט פטר? תקרות גבוהות! אם זו משאלת לבך וככל שגבוה יותר מוטב, ומשום שאתה גבה־קומה כל כך, אזי לֵךְ לְךָ וסְעד בחוץ עם הג'ירפה ההיא המיתמרת אל השמים.

בהגיע השעה התיישבו תשעת הג'נטלמנים לפני תשע מערכות הכלים, ועד מהרה נכנסו לעניינים.

אם אני זוכר נכון, מרק זנב השור הוא שפתח את העסק. מרק בגוון חום־אדמדם עשיר שטעמו הערֵב הבהיר את הבלבול שבלבלתי תחילה בין המרכיב העיקרי שלו לבין שוט־עגלונים ומגלב־מלמדים (כאתנחתא שתינו כוסית קלרט). המַתת הבאה שהוגשה היתה משל נפטון — הטורבוט בא שני; לבן כשלג, פתיתִי וקרוש בדיוק כנדרש, לא שלחופי מדי בשמנוניותו.

(בנקודה זו התרעננו בכוס שרי.) משנעלמו הסיירים קלי־הרגליים, צעדה בסך הארטילריה הכבדה של המשתה בהנהגת הגנרליסמו האנגלי הנודע, הרוסטביף. כרצי הגנרל הוגשו לנו סינטה של כבש, תרנגול הודו שמן, פשטידת עוף ואינסוף מעלי־ניחוחות אחרים, ואילו ככרוזים הגיעו תשעה קנקני כסף מלאי בירת אֵיל תוססת.

כשהתחמושת הכבדה הזו הלכה בדרכו של חיל־הרגלים, חנתה על השולחן בריגדה משובחת של תרנגולי קרב, וקנקני יין אדמדמים הציתו את מדורות המחנה.

אחריהם באו מאפים ורפרפות בלוויית מעדנים רבים מספור, ואז גבינה וקרקרים (כהלכות הטקס, רק כדי לשמר מנהגים ישנים וטובים, כל אחד מאתנו שתה בשלב זה כוסית יין פורט ישן וטוב).

עכשיו הוסרה מפת השולחן, וכמו צבאו של בליכר אשר הלך אלי־מוות בהיכנסו לשדה הקרב של ווטֶרלוּ, פסע פנימה משלוח רענן של בקבוקים, מאובקים ממצעדם המזורז.

תמרוני כוחות אלה נוהלו כולם על ידי פילדמרשל קשיש ומפתיע (איני מסוגל להתרגל ולקרוא לו בכינוי הבזוי מלצר) בשיער לבן כשלג, מפית וראש כשל סוקרטס. בין צהלות השמחה הוא התעמק בכל עניין וסירב בבוז לחייך. איש של כבוד!

ניסיתי לשרטט לעיל שרטוט כלשהו של שלבי התכנית הכוללת בחדר המלחמה. אבל ידוע לכול כי סעודה טובה ועליזה היא עסק מבולגן ומבולבל שקשה למדי לרדת לפרטי־פרטיו. כך, למשל, ציינתי את השתייה של כוסית קלרט וכוסית שרי וכוסית פורט וספל אֵיל — כולם במועדים מדויקים. אבל משקאות אלה היו בסך הכול שתיית מצווה, כמו שאומרים. בין עתות מכובדות ומחייבות אלה, רוֹקנוּ כוסיות מאולתרות לאין־ספור. תשעת הג'נטלמנים נראו כמי שמגלים עניין נדיב ביותר זה בבריאותו של זה. היין זרם לו, והם לא חדלו להביע, ובמלוא הרצינות, את איחוליהם הכנים ביותר לגהות יציבה ולרווחה גמורה של הג'נטלמנים היושבים לימינם ולשמאלם. שמתי לב שכשאחד הרווקים החביבים האלה חשק בעוד קצת יין רק לטובת קיבתו, כמו טימותי,9 הוא פשוט לא יכול היה להביא עצמו לידי מעשה מבלי שרווק אחר יצטרף אליו. נדמה היה שלהיתפס שותה לבד, בלי שותף, נחשב כמעשה אנוכי, לא הגון ולא חברי. בעוד היין נמזג כמים, מצב הרוח של החבורה תסס עוד ועוד, עד כדי לבביוּת ותחושת שחרור מושלמות. הם סיפרו סיפורים משעשעים למיניהם. כמו המוצרים הנבחרים של מוֹזֶל או רֶיינִיש, הנשמרים לחברותא משובחת בלבד, נחשפו כעת חוויות נבחרות מחייהם הפרטיים. אחד סיפר עד כמה מתקתקים היו חייו כסטודנט באוקספורד, ושיבץ בדבריו אנקדוטות מפולפלות על ידידיו הליברליים, אדונים אציליים עד מאוד. רווק אחר, איש מאפיר שיער ושְׁזוף־פנים, שלדבריו ניצל כל חופשה מזדמנת כדי לחצות את התעלה לסיורי פתע בארצות השפלה לשם בחינת הארכיטקטורה הפְלֶמית העתיקה, רווק קשיש זה, מלומד לְבן־שיער ושְׁזוף־פנים, התעלה בתיאוריו את נפלאותיה של מלאכת המחשבת שיצרה את אותם בתי גילדות עתיקים, בתי עיריות ובנייני מועצות, הנפוצים בארץ הפלמים הקדומים. שלישי היה מבקר מושבע במוזיאון הבריטי וידע הכול על שלל עצום של עתיקוֹת נפלאות, כתבי־יד אוריינטליים וספרים יחידאים יקרי־ערך. רביעי שב לא מזמן מגרנדה העתיקה והיה עמוס כמובן בנופים סָרָצֶניים. חמישי סיפר על מקרה משפטי משעשע. השישי היה בקיא ביינות. לשביעי היתה אנקדוטה מוזרה ומאלפת מחייו הפרטיים של דוכס הברזל שמעולם לא הובאה לדפוס ולא נחשפה, לא בציבור ולא בחוגים פרטיים. השמיני נהג לאחרונה, מפעם לפעם, לעת ערב, לשעשע את עצמו בתרגום שיר קומי של פּוּלְצ'י.10 הוא ציטט עבורנו את מיטב הקטעים המבדרים.

וכך התגלגל לו הערב, כהוראת השעות, אך לא בידי שעון־מים כזה של המלך אלפרד, אלא בידי כרונומטר של יין. בינתיים דמה השולחן לשדה אֶפְּסוֹם, זירה ככל זירה, שבשטחהּ דילגו קנקני היין. מחשש שמא האחד לא יגיע ליעדו במהירות מספקת, נשלח בבהילות אחֵר שיזרזוֹ, ואז שלישי שיזרז את השני, וכך עם הרביעי והחמישי. וכל אותה עת שום רעש, שום התנהגות לא נאותה, שום מהומה. לאור חומרתו המוסרית וסבר פניו הסגפני, בטוחני שסוקרטס, הפילדמרשל, לוּ הבחין בשמץ של חוסר נימוס מצד החבורה ששירת, היה מסתלק מיד בלי כל התרעה. אחר כך למדתי כי במשך כל הארוחה נהנה לו רווק נכה בחדר הסמוך משֵׁינה בריאה ומרעננת, לראשונה מזה שלושה שבועות ארוכים ומתישים.

הייתה זו יניקה נינוחה ומושלמת מהחיים הטובים — שתייה טובה, הרגשה טובה ושיחה טובה. היינו חבורת אחים. התו המובהק של ההרפתקה היה הנינוחוּת — נינוחוּת משפחתית, נינוחות חברית. ואכן, יכולתָ להבחין שלאותם אנשים קלי־לב פשוט לא היו נשים וילדים שיעוררו בהם מחשבות של דאגה. כמו כן, כמעט כולם היו טיָילים, שהרי רק רווקים חופשיים לטייל בלי שום ייסורי מצפון על שנטשו את הבית.

בעיני רוחם של הרווקים הדבר שנקרא סבל, והמצוקה שמציירים אותה כמפלצת זוללת ילדים, הם שתי אגדות מגוחכות. איך ירשו אנשים בעלי דעות ליברליות ויֶדע בָּשל באשר להוויות העולם ולתובנות פילוסופיות נרחבות ומלאות שמחת חיים — איך יניחו הם הבלוּתוֹת כאלה היאות לנזירים. סבל! מצוקה! הרי זה כמו לפטפט על הנסים הקתוליים. אין דבר כזה — הַעֲבֵר־נא את השֶׁרִי, סֶר — פוּ, פוּ! לא יכול להיות! — את הפּורט, סֶר, אם תואיל. שטויות. אל תספר לי סיפורים — הקנקן עצר כמדומני אצלך, סֶר.

וכך זה נמשך.

זמן לא רב אחרי שהוסרה מפת השולחן, נתן המארח שלנו מבט רב־משמעי בסוקרטס, וזה פסע חגיגית אל המזנון וחזר משם כשקֶרֶן עצומה ומפותלת בידיו. קרן יריחו טיפוסית מצופה בכסף מרוט, וגם חרוטה ומעוצבת בצורה יוצאת דופן, לרבות שני ראשי תיישים שנדמו חיים, ולהם עוד ארבע קרניים עשויות כסף טהור. שני הראשים הזדקרו משני עבריהָ של פיית הקרן הראשית האצילית.

מכיוון שלא שמעתי שמארחנו מנגנן בקרנון, הופתעתי לראותו מרים מהשולחן את הקרן כאילו בכוונתו לתקוע תרועת הידד. אך כשתחב לפייה שלה אגודל ואצבע, וארומה קלה התערבלה, וריח של ראפיי משובח בא אל נחיריי, רווח לי ונחה דעתי בנוגע לתכליות שתשמש הקרן. היתה זו קופסת טבק. היא עברה סביב מיד ליד. הרי זה רעיון כביר להריח טבק בנקודת זמן זו, חשבתי לעצמי. את האופנה המכובדת הזו יש להציג בבית לפני בני־ארצי, הוספתי והרהרתי.

ההליכוֹת הנאות של תשעת הרווקים, שלא הושפעו מכל כמות של יין — ששום דרגת עליצוּת לא היה בה כדי לקעקע אותן — הליכות אלה שבו ובלטו באור במלוא כוחן, כשהבחנתי כי על אף שנטלו מהטבק בנדיבוּת גדולה, איש לא גרע מנימוסיו הטובים או הטריד את הרווק הנכה שבחדר הסמוך כדי להתענג על עיטוש כלשהו. הטבק נשאף בשקט כאילו מדובר באבקה עדינה ותמימה שהוסרה מכנפיהם של פרפרים.

אך נחמדות ככל שהן, סעודות הרווקים, כמו חיי הרווקים, אינן יכולות להימשך לנצח. הגיעה השעה להתפזר. אחד־אחד נטלו הרווקים את כובעיהם, ושניים־שניים ירדו שלובי זרועות, משוחחים עדיין ביניהם, אל החצר. יש שהלכו לחדריהם הקרובים ליטול לידיהם את הדקאמרון לפני שישכבו לישון. אחרים — לעשן סיגר בעודם מטיילים בגן שלגדת הנהר הקרירה. יש מי שפנו לרחוב, קראו לכרכרה והוסעו בבטחה אל מגוריהם הרחוקים.

אני הייתי האחרון להשתהות.

"ובכן", אמר המארח החייכני שלי, "מה אתה חושב על הטֶמְפֶּל שלנו ועל סגנון החיים שאנו, הרווקים, מצליחים לנהל בו?"

"סֶר" — נפעמתי מתוך גילוי לב — "זהו ממש גן עדן של רווקים".