סיפורים לסגר: על אנשים שלא יצאו מפתח ביתם גם כשהיה אפשר

ערוּת
אוליבריו קואליו

מספרדית: אדם בלומנטל

לפני ששכבתי לישון הייתי סופר את השעות, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, ומביט בשעון: השעה ארבע. ארבע ועוד שבע זה אחת עשרה, ואחת עשרה פחות שבע זה ארבע, אשן שבע שעות או ליתר דיוק, שש שעות ורבע אם מחסירים את ארבעים וחמש הדקות בממוצע שייקח לי למצוא תנוחה נוחה ולהתנתק מהרעשים שעושה המעסיק שלי. שש שעות — אפשר אפילו לוותר על רבע שעה — הן די והותר לאדם שלא עובד ולא שונא. פועל, לעומת זאת, זקוק לשבע שעות שינה לפחות. פועל ששונא — את מעסיקו, למשל — זקוק לשמונה שעות שלמות, זאת אומרת: שמונה שעות, לא פחות ולא יותר, שמונה שעות מהרגע שבו הוא נרדם ועד שהוא מתעורר, לא מהרגע שבו הוא נשכב במיטה ומחפש תנוחה נוחה ומנסה להתנתק מהרעשים.

המצב שלי השתנה במהלך השנים בהתאם לצרכים הכלכליים שלי. מבטלן חסר תקנה שישן שש שעות, הפכתי לבטלן שההזנחה מטרידה את מנוחתו, כך שהוספתי רבע שעת שינה. אחרי שאבא שלי נרצח, נאלצתי לחפש עבודה. לקח לי חודשים להתאושש מהאובדן. המשפט של הפושע הגיע לסיומו. האשם, רופא שיניים בגמלאות שהתבלבל בין אבא שלי לקורבן הפוטנציאלי שלו ולכן הכריז שהוא חף מפשע — הרי הוא לא ביצע את הרצח שהתכוון לבצע — שילם על מעשיו: מאסר עולם. רק אז יכולתי באמת לבכות ולהתאבל. אחרי זה התחלתי לחפש עבודה. החזות שלי, לדברי אנשים זדוניים שעמדו בתור בלשכה, היתה עגומה למדי. למען האמת, אני בכלל לא שמתי לב לזה… לא לפני ולא אחרי מותו של אבא. יותר מזה: אני עדיין נראה אותו דבר, שקיות גדולות מתחת לעיניים, חיוור. ככה נראיתי גם לפני שאבא מת… אבל זה כבר עניין אחר; אם אני מדבר על אבא שלי, למה שלא אדבר על אמא שלי, שאותה אני זוכר רק במעורפל? העובדה היא שרק מקום עבודה אחד קיבל אותי ללא היסוס וללא דעות קדומות.

זה קרה כך. יום שני אחד, לפני שנה בערך, קראתי בעיתון את המודעה הבאה: "דרוש בחור צעיר בלי ניסיון שמסוגל ללכת מרחקים ארוכים ברגל. ראייה טובה. רגוע. בלי דעות קדומות. המודעה אינה מיועדת לאמנים". במבט ראשון משך את תשומת לבי היעדר הקיצורים . קראתי שוב את המודעה והחלק "המודעה אינה מיועדת לאמנים" נראה לי מבשר טובות. באותה תקופה הייתי הכי רחוק שאפשר מאמן, אז ניגשתי לכתובת שהופיעה במודעה. בחרו בי מבין קבוצה גדולה של מועמדים ובאותו יום התחלתי לעבוד בבית של אדולפו ואנטונייטה ווּאַזָן. כשהטילו עלי את המשימה הראשונה, לקחת את אנטונייטה לטיול, השוער בבניין דחק אותי לפינה בכניסה וניגש ישר לעניין:

"אז אתה העובד החדש… שיהיה לך בהצלחה, אף אחד לא שורד אצלם יותר משבוע," הוא אמר והצמיד את האצבע לרקה. "אם קורה משהו מוזר, תקרא לי. כולם קוראים לי. עכשיו לך, שאנטונייטה לא תשים לב… הנה היא באה."

אנטונייטה ניגשה אלי ושאלה אותי עם מי דיברתי. כעבור כמה ימים הבנתי שזו אחת השאלות האהובות עליה: היא תמיד חשבה שאני מדבר עם מישהו אחר כשאני לא נמצא בחברתה.

"שלא יעלה על דעתך לדבר עלינו… תהיה דיסקרטי," היא אמרה לי יום אחד, "איך היית מרגיש אם אנחנו היינו מספרים למישהו פרטים על החיים האישיים שלך? אני מבקשת ממך, תהיה דיסקרטי. השמועות בשכונה הזאת מתרוצצות בקצב מזוויע… מספיק לשמוע איך הם מדברים על אדולפו ועלי. הם אפילו אומרים שיש לנו בן ושאנחנו נועלים אותו בבית."

אינספור פעמים הסברתי לה שאני לא מדבר כמעט עם אף אחד וגם אם אני מדבר עם מישהו מדי פעם לעולם לא הייתי מעז לחשוף פרטים על החיים האישיים של המעסיקים שלי. אנטונייטה העמידה פנים שהיא לא מקשיבה לי והחליפה נושא לעוד אחד מהחשדות הקבועים שלה: בעלה רוצה להרעיל אותה, רעיון מופרך לא פחות מאשר הוא מועיל לי, שכן היא שילמה לי בחשאי בתמורה לכך שאטעם את האוכל שלה לפני כל ארוחת צהריים וערב.

העבודה שלי אצל משפחת וואזן לא כללה רק הליכות עם גברת אנטונייטה לאורך שדרת מאיו. היה עניין נוסף: אנטונייטה היתה עיוורת והתעקשה להעמיד פנים שהיא רואה, וזה הקשה עלי מאוד להוביל אותה. היא נקטה גישה מקורית ביחס לנכות שלה, כך שאם מעדה או נתקלה בקיר כלשהו, הטילה את האחריות לתאונה עלי. אחר כך היתה שואלת אותי אם מישהו ראה אותנו, וככל שניסיתי לשכנע אותה שאיש לא הבחין בתקלה, כך התעקשה להאמין שאני משקר לה. היא יצאה מגדרה, לפתה את זרועי וביקשה ממני בכל לשון של בקשה שאבטיח לה שאיש לא מביט בנו… אני ניסיתי להרגיע אותה והיא סירבה להאמין לי וקראה לי בטלן ותאב בצע. "אם בעלי יגלה שאתה מוציא ממני כסף… שאתה סוחט אותי בטענה שהוא רוצה להרעיל אותי. אתה מפלצת. אני מבקשת שתיקח אותי הביתה."

ככה זה היה תמיד. הסצנה הזו חזרה על עצמה, פחות או יותר, במשך חודשים רבים. כשהגענו לבניין, היא שכחה שאני מפלצת ושאלה אותי אם בעלה נראה לי חשוד. פחדתי כל כך לשקר לה, שתמיד אמרתי לה ההיפך ממה שרצתה לשמוע, ואת התשובות המאכזבות שלי היא ייחסה לאופי הטמא שלי, שזוהם בקומוניזם שלתחושתה פשה בקרב דיירי הבניין ובכלל, בקרב כל תושבי השכונה.

מר אדולפו, מצדו, תמיד הפגין שביעות רצון מעבודתי. לא עוררתי בו שום חשד וכשהחזרתי את אשתו הביתה היה מתוודה בפני באופן שהחמיא לי. הוא לקח אותי לחדר האוכל בזמן שאנטונייטה נחה בחדר, וסיפר לי על עברו כאתלט, על נסיעותיו לאירופה, על בגידותיו הרבות. אחר כך, כאילו הכול היה חלק מניסיון להוציא ממני מידע, ביקש שאתאר לו את ההליכה לפרטי פרטים. בהתחלה חשבתי שמדובר במחווה לא דיסקרטית, אמנם, אבל ידידותית ואפילו סולידרית כלפי אשתו. עם הזמן הפכו דרישותיו של אדולפו למדוייקות יותר; מאחר שלא היתה ביניהם תקשורת מילולית, כפי שהוא אמר לי וכפי שנוכחתי לדעת בעצמי, הוא הפציר בי לחזור על המילים המדויקות שהשתמשה בהן במהלך ההליכה האחרונה. כדי לרענן את זכרוני, הוא הציע לי תשר נדיב ואני — שהרגשתי שאני חב לו נאמנות יותר מאשר לאשתו, משום שלרגעים הוא נראה לי השפוי מבין השניים — סיפרתי לו הכול, כולל עניין ההרעלה, והוא, אחרי כל משפט שלי, אמר: "אנטונייטה המסכנה שלי. מה קורה לה? מה אתה חושב?" כדי לא להעליב את אדוני הנדיב, עניתי לו שאני לא יודע. "אולי היא סובלת מהפרעה כלשהי שנובעת מזקנה?" הוא שאל ואני הנהנתי בשמחה.

יום אחד הלכנו ברחוב פלורידה וגברת אנטונייטה אמרה שיש לה תחושה שבעלה ואני זוממים נגדה, הרי אנחנו מבלים כל כך הרבה זמן יחד אחרי ההליכות. לשווא ניסיתי לשכנע אותה שאני נאמן לה. "מעתה והלאה אתה לא טועם יותר את הארוחות שלי," היא קבעה בנימה עצבנית אף יותר וניסתה לפתוח בריצה. למרבה המזל היא התנגשה בדוכן עיתונים, איבדה שיווי משקל והצלחתי להשיג אותה רגע לפני שניסתה לחצות את הכביש. היא גידפה, גידפה במהירות רבה ובזעם גדול כל כך, עד שנתקעו בגרונה המילים. באותו יום — זה היה מזמן, הכול השתנה כל כך מאז! — חזרנו במונית. אדולפו, כשראה את אשתו חבולה, לקח אותי הצידה ותחקר אותי בנימה חמורה. כשגילה שאשתו קיבלה מכה בראש מדוכן עיתונים, גער בי לראשונה.

לתקרית היו השלכות. אנטונייטה לא יצאה מהמיטה תקופה ארוכה, ראשה חבוש, והמטלה היחידה שלי היתה לספק לה מזון ולרחוץ את גופה, לפי ההוראות של בעלה, במטלית לחה, בספוג ובמברשת רכה. אחרי שהתאוששה, היא הביעה רצון להפסיק לצאת להליכות ולהישאר בחדרה. העברתי את המידע לאדולפו והוא הסכים בהתלהבות, מתוודה בפני בקול נמוך ובמבוכה זדונית (שמעולם לא ראיתי אצלו לפני כן) שזה בדיוק הדבר שהוא מחכה לו כבר הרבה מאוד זמן.

אנטונייטה לא זזה אמנם, אבל היא לא הפסיקה לדבר. אדולפו, שצותת מאחורי הדלת, הביע באוזניי את דאגתו שאנטונייטה תצא מדעתה אם הוא יניח לה להמשיך לדבר לעצמה. "אתה מוכרח לעבור לגור אתנו באופן דחוף." הוא השתמש במילים האלה ממש. הודיתי לו והמצאתי כמה סיבות שמונעות ממני לקבל את הצעתו. אדולפו התעקש והציע להכפיל את שכרי. הסברתי לו שהכסף לא חשוב לי. חסכתי את שש המשכורות שהם שילמו לי עד כה, בדיוק מופתי, משום שלא היה לי על מה לבזבז את הכסף. אז הוא איבד את העשתונות, הסמיק וצעק עלי שהתירוצים שלי לא מעניינים אותו, שעוד באותו יום הוא מצפה שאעבור לשם ואשן במיטה שבחדר הספרייה, בסמוך לחדר של אנטונייטה. נסוגותי בבהלה ומר וואזן, כשהבין שהתנהגותו השיגה את ההיפך ממה שרצה, החל לגנוח ואחז בכתפיי. ידיו היו קרות וכחושות, עצמות עטופות בעור. הוא אמר לי שאני כמו בן בשבילו… "אני בודד נורא, בקרוב גם אני אהיה זקוק למישהו שיקשיב לי… בבקשה, אל תהיה כזה, תסתכל עלי. כבר כשהייתי ילד, כשנסענו לכפר ואמא שלי הושיבה אותי על הברכיים, התחלתי להתייסר ברעיון שאמות לבד, שאמות בזמן שאני מדבר לעצמי. והפחד הזה לא מופרך, ההורים שלי מתו בזמן שדיברו לעצמם בלי שאיש יקשיב להם. אבא שלי בבית משוגעים, ואמא שלי בכפר… לבד וגרוע מכך, בזמן שחשבה שמישהו מקשיב לה. מה אתה אומר? מפתיע, לא? עכשיו אתה תישאר… או שתניח לנו להשת… אני לא אוהב את המילה הזאת… עדיף לומר לצאת מדעתנו, כי אני לעולם לא אוכל להשתגע… לא, אני יכול רק לצאת מדעתי, אתה לא חושב?"

למחרת העברתי את חפציי המעטים לבית של אדולפו. רק אז הבנתי כמה הבית גדול: חדרים ריקים, חלונות אטומים, מסדרונות חשוכים שאיש לא עובר בהם מזה שנים. החדר שלי, צמוד לחדרה של אנטונייטה, היה סלון רחב ידיים ובו ספרייה, שולחן מעץ אלון וספה נפתחת.

לקח לי זמן להתרגל לבדידות שכפה עלי החלל הגדול. בלילות, כשבחוץ שררה דממה מוחלטת, שמעתי את הזעקות של אנטונייטה, את הצעדים של אדולפו במסדרון, שמעתי איך הוא עוצר ומצמיד את אוזנו לדלת או לקירות החדר של אשתו. "בוא, תקשיב," הוא הציע לי, כשראה אותי יוצא מחדרי. נאלצתי להסכים ולמען האמת, מעולם לא שמעתי אלא זעקות. "מה היא אומרת? מה היא אומרת? אתה צעיר, אתה בטח מבין מה היא אומרת," גער בי אדולפו. הסצנה הזאת חזרה על עצמה מספר פעמים ולבסוף, אף על פי שלא רציתי לשקר, המצאתי שהיא נוקבת בשם כלשהו. אני לא יודע למה עלה בדעתי שמדובר בשם ולא במשהו אחר… הוא נתקף סקרנות ואי נחת מזוויעים. "תגיד לי למי היא קוראת, בבקשה, אני כבר זקן, אני לא אקנא, דבר." אמרתי לו שהיא אומרת את שמו והוא, במקום להטיל בי ספק, התחיל לחשוד שהיא מדברת על אדולפו אחר, מאהב רחוק, מין כפיל שהקדים אותו.

למחרת אימץ אדון וואזן את המנהג לעצור גם מול החדר שלי. שמעתי איך הוא מצמיד בזהירות את אוזנו לדלת. האם גם אני דיברתי לעצמי? הדבר הכי נורא בלדבר לעצמך, חשבתי, הוא שאתה עלול לא לשים לב לכך; אולי אני מדבר לעצמי ולעולם אדע זאת. ואולי אני רק חושב בקול רם? בעוד אני מהרהר בשאלות האלה, סרק מבטי את החדר החשוך שהזכיר את הערבות שאדולפו סיפר לי עליהן כל כך הרבה פעמים. החפצים בחדר נראו לי מסתוריים. הנוכחות המאיימת ביותר היתה זו של הספרים. היו שם כל כך הרבה ספרים שלרגעים ראיתי בהם אנשים שמרגלים אחרי. אז שוב היה לי הרושם שאני מדבר לעצמי ורצתי למראה להביט בבבואה שלי. רק כשאדולפו פרש לחדרו, בחצות, הצלחתי להירגע ולשכב לישון. בשעה הזאת גם אנטונייטה הפסיקה לדבר בקול רם ועברה ללחישות שבין ערות לשינה.

במהלך היום התרחשו דברים פחות מוזרים. לפעמים עשיתי שליחויות, שילמתי חשבונות וניקיתי קצת את הבית במברשת נוצות ובמטאטא. את שאר הזמן ביליתי עם גברת וואזן. הקשבתי לה ורחצתי אותה. עד מהרה הגעתי למסקנה שלסיפורים שלה יש היגיון פנימי אבל הם סותרים זה את זה. אני מתכוון לומר שהדברים שסיפרה על עברה לא היו עקביים. לא יתכן שהיא חיה רק פעם אחת והיתה רקדנית על מלגה בבולשוי ובפריז, מטפסת הרים, מדריכת טניס, מורה לפולו, שחקנית תאטרון, סורגת ומניקוריסטית. בכל ערב היא ייחסה לעצמה גורל אחר ולבסוף, אחרי שספגתי כל כך הרבה שטויות, התחלתי להתעניין בעברה האמיתי: החלה לכרסם בי תשוקה לאמת. עד אז לא התעניינתי בזהות של מעסיקי… ומרגע שהתחלתי להתעניין החלה בורותי להדאיג אותי ולעורר בי חשש. היה לי הרושם שהאנונימיות שלהם הופכת אותם למסוכנים יותר. היה עלי להיזהר, לא היתה לי דרך לדעת למה אדולפו מסוגל; הרי בסופו של דבר הוא היה אחראי לכך שאנטונייטה ניהלה את חייה כאילו היתה משותקת. ובדיוק כפי שהרשה לעצמו לרגל אחרי, אפשר שהוא מייעד לי גורל דומה לזה של אשתו. דמיינתי את עצמי שבוי בספרייה, נכה, מדבר לבחור צעיר שאדולפו שכר את שרותיו. דמיינתי את עצמי אומר לו שאני הבן המסכן והמשוגע של אדולפו, שבוודאי יכריח את הבחור הצעיר ללון בחדר הסמוך. לא, אסור היה לי להרשות לאדולפו להמשיך במזימתו. אסור היה לי להרשות שמישהו יחליף אותי. לא היה זה ברור שהוא מקריב אותנו בכל לילה כדי לשמור על החוט הדק שקושר אותו לקיום?

אולי החשדות שלי לא היו מופרזים. אולי אני אחראי במידה מסויימת למה שהתרחש אחר כך. יש דברים שאי אפשר לתקן. וכשמשהו חסר תקנה הוא מיד נעשה הכרחי. המחשבה הזו מרככת את החרדה שלי ואת המצב האיום שבו אני נמצא.

מכל מקום, נקטתי בצעדים מסויימים כדי להגן על עצמי מהתנהגותו החשודה של אדולפו. בשעת ארוחת הערב הוא היה קורא לי לחדרו, חלל מרווח וחשוך, מלא ברהיטים כהים ומבריקים, ושואל אותי שאלות על אשתו. נאלצתי לדווח לו בדיוק מה היא אמרה לי אחר הצהריים; הוא, בינתיים, הניד בראשו בלי להסיר ממני את עיניו הלחות ואמר: "אנטונייטה המסכנה שלי". כשסיימתי את דברי הוא ביקש ממני להביע דעה, שתמיד היתה קצרה משום שהוא קטע אותי והחל לדבר על עצמו, על עברו בתור בעל אחוזה ועניינים אחרים, מכובדים פחות. לפני שיצאתי מחדרו הוא היה שואל אותי את השאלה האהובה עליו: "אתה חושב שאנטונייטה תמות בזמן שהיא מדברת לעצמה?" פעם אחת, במקום לענות לו שלא, שהיא ככל הנראה תמות מולי, החלטתי לשאול אותו על תעלומה שהתחבטתי בה תקופה ארוכה: מדוע הם מתחמקים זה מזה? הוא נסוג. הבנתי שהשאלות שלי מחלישות אותו: חוסר היכולת שלו לשלוט בהן דחק אותו לתחושת השפלה שהוא כלל לא ידע לזהות. מאז, בכל פעם שיצאתי מחדרו, שאלתי אותו שאלות מעט פולשניות וזדוניות, והוא, בבליל של בושה וזעם, קרא לי חצוף, ביקש ממני לצאת מחדרו והכריז שזאת הפעם האחרונה שהוא יסבול חוסר כבוד שכזה מצדי. עצם היותי דייר בבית האפלולי הזה הקנה לי את הזכות לשאול שאלות, לדבר למעסיק שלי בלשון של קרבה. האם איני סובל כמו דיירי הבית? האם אין לי זכות, כפי שעושה הוא, לרגל אחרי היתר? הרי גם אני נושם את הקור במסדרונות וחש בנוכחותם של החדרים האטומים.

התנהגותי עברה שינוי של מאה שמונים מעלות. המודעות שלי למצבי מיקמה אותי בעמדה של כוח מול המעסיק. בלילות, אחרי שאדולפו השלים את מזימותיו מאחורי הדלתות, יצאתי בחוצפתי למסדרון, וכשהוא הסתגר בחדרו ניגשתי לדלתו וריגלתי אחריו. בפעמים הראשונות רק צותתי לו. הוא הלך מצד לצד, שמעתי את צעדיו העמומים על השטיח, את שיעולו הצרוד. הוא ידע שאני מרגל אחריו; מהרגע שהגעתי הוא חיכה שאנצל את החירות הזאת, הברורה מאליה. מה עוד הוא יכול היה לרצות, פרט לכך שאשקיף על חייו האישיים? מה עוד נותר לו בשנים האחרונות לחייו, פרט לידיעה המענגת שמישהו מרגל אחריו? למרות ההבנה שלמעשה הוא משתמש בי כדי לספק מין דחף סנילי סוטה, נכנעתי לפיתוי וריגלתי אחריו מבעד לחור המנעול. ואכן, גיליתי שהידיעה שמרגלים אחריו מנחמת אותו; הוא הסתובב בחדר, ערום, ומה שנשמע לי כמו שיעול התברר כצחוק מתועב שהרעיד את פיו בכל פעם שעצר והתבונן באיבר מינו המתדלדל מתנודד בין רגליו, ארוך כמו תולעת.

לילה אחרי לילה, למרות הסבל הרגשי שנאלצתי לסבול במהלך היום, התפתיתי לחזור לחור המנעול. למה עשיתי את זה? השתדלתי לעמוד בפיתוי, אבל לא יכולתי יותר להסתפק בציתות. לראות אותו מסתובב בחדר המרווח ולתפוס את הרגע שבו הצטייר החיוך על פניו — כאשר סובב את האגן ואיבר המין המשונה שלו התנודד מצד לצד — הפך לצורך שהעניק לחיי משמעות. וכל כמה שניסיתי לא להיכנע לפיתוי, כך גדלה חשיבותו של השיטוט הלילי בחיי. השתוקקתי בכל מאודי לרדת הלילה.

כל היום חיכיתי עם אנטונייטה שיגיע הרגע. ספרתי את השעות. שהותי בחברת הקשישה נעשתה יותר ויותר בלתי נסבלת. התחלתי לשנוא אותה. אפילו חשבתי שהנוכחות שלה מגבירה את החרדה שלי: הרי כל עוד היא בחיים, אמשיך להעסיק את עצמי בהשערות על אודותיה. חשתי, לעתים קרובות יותר ויותר, צורך לענות אותה. ורק כשהשתלט עלי לחלוטין הפיתוי חסר התקדים הזה, התחלתי לנקום בה את נקמתי הקטנה… יש לי זכות להתנקם בה על נוכחותה, אמרתי לעצמי, על הגורל שהוביל אותי לשם והפך את חיי היומיום שלי לבליל של ייאוש ורעש. כשהיא שאלה אותי שאלות על בעלה, אמרתי לה שהוא מתנהג באופן חשוד: הוא משוטט בבית כל היום — מה שהיה נכון — כאילו הוא מחכה שמשהו יפר את השגרה הכואבת שלו, ובלילות, תמיד באותו אופן, הוא מציע לי כסף בתמורה לכך שארעיל אותה.

"אתה רואה, אתה רואה, אמרתי לך, ידעתי, הוא מפלצת," היא ענתה. "גם לי יש כסף ואקדיש את חיי לגרום לו סבל… הוא לא יפטר ממני כל כך בקלות. רק תחכה ותראה, הוא ימות ראשון, הוא יתפוצץ, ואני אתן לך כסף כדי שתעשה מה שאתה רוצה ותהיה חופשי… עוד מעט. אל תסתכל עלי ככה, אני לא פוחדת ממך, אין לך לא המעמד ולא המיומנות להרוג מישהי שסעדה עם אינגריד ברגמן."

למותר לומר שלא האמנתי להבלים שפלטה הזקנה ועניתי לה, כדי להפחיד אותה עוד יותר, שאדולפו הבטיח לכלול אותי בצוואה שלו במידה שארעיל אותה. על מנת למנוע סצנות עגומות ולשמור על הכבוד עצמי שלה, ייעצתי לה למות מהר. לא היה דבר שרציתי יותר מאשר להיפטר ממנה ולהישאר לבד, פעם אחת ולתמיד, בחברת האדון שלי. הייתי נחוש להביס את אנטונייטה. ככל שדיברה יותר, כך גברה שנאתי כלפיה, כמו גם חוסר סבלנותי לאכלס באופן מוחלט את מחשבותיו של אדולפו.

לפני חודש, בערך — אולי חודשיים — תפסו ההתרחשויות תאוצה. אפילו אני, שחזיתי סוף מזעזע, נותרתי המום. בלילה, בשעה הקבועה שבה הצמיד אדולפו את אוזנו לדלתות חדרנו, שמעתי רעשים ותזוזות לא רגילים. שיערתי שמעסיקי שבר את שגרת הריגול שלו והחליט להיכנס לחדרה של אשתו. נשמעו צעקות. אני נשענתי על הדלת והקשבתי, משותק מאימה נוכח האירוע שידעתי כי הוא בלתי נמנע אך כעת נראה לי לגמרי מופרז… אני רק הקשבתי… והוא ידע את זה. הייתי העד היחיד, והוא ידע את זה. סקרנות קודרת גרמה לי לצאת מהחדר וראיתי כיצד אדולפו, ערום בנעלי בית, גורר את אנטונייטה לאורך המסדרון. בקושי נותר לה כוח לפלוט כמה מילות התנגדות בקול נמוך. היא נאבקה בו רק כשפתח את הדלת בקצה המסדרון וניסה להכניס אותה לתוך חדר שמעולם לא היתה לי גישה אליו. אחר כך מעסיקי, שנראה רגוע למרות המצב, דחף אותה בעזרת מקל הליכה שמעולם לא ראיתי קודם, ונעל אותה בחדר.

כעבור זמן קצר עבר אדולפו לחדר הסמוך לחדרי. הכול השתנה… קשה לי להסביר את זה, קשה לי לקבל את זה. במשך היום הוא הסתובב ברחבי הבית ערום, שעון על מקל ההליכה שלו, ודיבר. הוא דיבר לעצמו ולפעמים, כך נדמה לי, הוא הורה לי לעשות משהו, אבל מיד התחרט ופרץ בצחוק והניע את איברו מצד לצד. אני לא ידעתי מה לעשות: לא יכולתי לרגל אחריו יותר ושאלתי את עצמי בשביל מה אני צריך אדון עכשיו.

עד לא מזמן נהג לחזור בלילות לחדר שבו נעל את אשתו. נדמה לי שהוא הביא לה מצרכים. בכמה מקרים, במשך היום, ניגשתי לדלת בקצה המסדרון של הבית. שמעתי רעשים, צעדים; כן, הצעדים האטיים והנוקשים כמו תקתוק של שעון שעשעו אותי, המחשבה שהרעשים הללו הם הדבר היחיד שנותר מאנטונייטה הסבה לי הנאה.

לפני שבועיים בערך הפסקתי לשמוע את הצעדים.

אבל אדולפו המשיך להתהלך מצד לצד, ובכל פעם שנתקל בי הוא פרץ בצחוק ומלמל מילים סתומות. כשנשכב במיטה, בשעות אחר הצהריים, הורה לי להישאר לצדו. האכלתי אותו באהבה: חתכתי את המאכלים האהובים עליו לחתיכות, בשר ופירות… נוסף לכך, הוא ביקש ממני לגלח אותו, לספר אותו ולקצוץ לו ציפורניים, בזמן שצחק ובטנו השטוחה התנפחה ובעיניו היה ברק שהפחיד אותי. הוא גזל ממני הכול, אפילו את אנטונייטה, שהערכתי אליה היתה גבוהה מכפי ששיערתי. היא היתה יכולה להציל אותי, חשבתי… היא, לא הוא. גם אחרי שהבנתי את הטעות הגדולה שטעיתי, לא יכולתי להשתלט על אדולפו ונאלצתי להעמיד פנים שאני ממשיך לקיים שגרה ביתית, אף על פי שלאדולפו כבר בקושי היו שיער וציפורניים וזקן.

הדבר הנורא מכל היה שלא יכולתי לרגל אחריו כי במהלך היום הוא שוטט בחופשיות ברחבי הבית ובלילות הוא הסתובב בחדרו, שהיה פעם החדר של אנטונייטה, והיכה בקירות במקל ההליכה שלו. ברגעים הללו התמלאתי שנאה עמוקה כלפיו והייתי מוכן לעשות כל דבר כדי להיפטר ממנו ומהרעשים שלו.

לפעמים הוא יצא למסדרון ושמעתי את נשימתו הכבדה ואת צחוקו דמוי השיעול. הוא העביר את קצה מקלו על דלת חדרי איני יודע כמה זמן, ממילא לא הצלחתי להירדם, ספרתי את שעות השינה שנותרו לי, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, ועשיתי חישובים… הייתי זקוק לשמונה שעות שינה, אבל מוקדם לפנות בוקר היה אדולפו נכנס לחדרי ומעיר אותי בצחוקו. אני מוכרח לברוח, חשבתי אז… אבל היה מאוחר מדי, משהו עמד לקרות.

לפני יומיים תמה הציפייה. משהו קרה. לא שמעתי יותר את אדולפו. בפעם האחרונה ששמעתי אותו הוא גנח; השעה היתה מוקדמת והוא לא נכנס לחדרי. שמעתי אותו הולך במסדרון, נעצר מול הדלת בקצה המסדרון. הדלת נפתחה ונסגרה. חיפשתי אותו שעות כדי לרפא את סבלי: היעדרו כאב לי יותר מכפי שציפיתי. הייתי מעדיף שיהיה לצדי, לסבול את נוכחותו הראוותנית, לקצוץ את הציפורניים שלו.

ניגשתי לדלת החדר כמה פעמים. בפעם הראשונה שמעתי רגליים נגררות, כמעט מגרדות את הרצפה; אחר כך לא שמעתי כלום. הצצתי מבעד לחור המנעול: הכול היה חשוך, חשוך ודומם. שאלתי את עצמי מה יש שם. ניסיתי להיכנס, אבל נראה שהדלת נעולה.

אני מניח שבמוקדם או במאוחר אאלץ לפרוץ את הדלת או לברוח משם. בינתיים הבית ריק. אני הולך מצד לצד והחדרים הענקיים נראים כמו מראות בתוך מראות. פתאום נדמה לי שמישהו מתחבא איפשהו ואני בודק בכל הפינות ומבין שאני לבד. "אין יותר אף אחד," אני אומר לעצמי, וכוסס את ציפורניי. אני שוב מתחיל ללכת. מה עכשיו?