חמישה סיפורי רוחות ומסתורין קלאסיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חמישה סיפורי רוחות ומסתורין קלאסיים
מכר
מאות
עותקים
חמישה סיפורי רוחות ומסתורין קלאסיים
מכר
מאות
עותקים

חמישה סיפורי רוחות ומסתורין קלאסיים

3.4 כוכבים (8 דירוגים)

עוד על הספר

שרלוט רידל

שרלוט רידל (1832-1906) היא סופרת בריטית. רידל פרסמה יותר מ-65 ספרים, רומנים וסיפורים קצרים, ונחשבה לאחת הסופרות הפופולריות והמשפיעות ביותר בתקופה הוויקטוריאנית. היא כתבה רומנים, סיפורים קצרים וגם סיפורי אימה. בשיא הצלחתה, היתה רידל לשותפה ועורכת של סנט ג'יימס, אחד מכתבי העת הספרותיים היוקרתיים ביותר של תקופתה. בשל מוסכמות התקופה נאלצה לפרסם את כתביה תחת שמות שונים. הרומן הראשון שלה התפרסם ב-1858, בשם העט פ.ג'. טרפורד, ואת סיפוריה הקצרים פרסמה בשמו של בעלה ג'.ה. רידל. היא נולדה בעיירה קריקפרגוס שבצפון אירלנד, לאב ששימש כשריף מחוז אנטרים ולאם אנגלייה, ילידת ליברפול. רידל היתה מספרת סיפורים מלידה: לפני שידעה קרוא וכתוב, אמה היתה רושמת את רעיונותיה עבורה, ובטרם מלאו לה חמש עשרה סיימה לכתוב רומן באורך מלא. ילדותה המאושרת בקריקפרגוס הגיעה לקצה עם מות אביה, והוא הותיר את שרלוט בת התשע-עשרה ואמה בחוסר-כול. השתיים עברו ללונדון ב-1885, ורידל ניסתה לפרנס אותן באמצעות הכתיבה. לאחר מות אמה ב-1857, נישאה שרלוט לג'וזף האדלי רידל, מהנדס אזרחי מלונדון, וכשבריאותו ועסקיו החלו להתדרדר, נאלצה שוב ליטול את תפקיד המפרנסת. אף על פי שהיתה סופרת פופולרית, היה עליה להיאבק תמיד על מנת שהכנסותיה יהלמו את מעמדה. עם זאת, לקראת סוף חייה היתה רידל לגמלאית הראשונה של אגודת הסופרים (SoA) שהוקמה ב-1884. היא נפטרה בגיל 74 לאחר מאבק ממושך בסרטן השד. 

ברם סטוקר

אברהם (ברם) סטוקר היה סופר אירי, מחברו של סיפור האימה הגותי "דרקולה". הוא נולד ב-8 בנובמבר 1847 בדבלין. אביו היה עובד ציבור ואמו היתה עובדת צדקה וסופרת. סטוקר היה ילד חולני ובילה זמן רב במיטה. בשנת 1864 התקבל לטריניטי קולג' בדבלין ובמהלך לימודיו החל לשמש כעובד מדינה. הוא גם עבד במשרה חלקית כעיתונאי עצמאי ומבקר דרמה. ב-1876 פגש סטוקר את השחקן הנרי אירווינג והתיידד עמו. זמן לא רב לאחר מכן, סטוקר התאהב בשחקנית שאפתנית בשם פירנצה בלקומבה והשניים נישאו. הזוג עבר ללונדון ב-1878, שם עבד סטוקר כמזכיר האישי של אירווינג וקנה לו דריסת רגל בהחברה הגבוה. ספרו הראשון The Duties of Clerks of Petty Sessions in Ireland שנכתב עוד בהיותו בדבלין, יצא לאור ב-1879. סטוקר פנה לכתיבת פרוזה בשלב מאוחר בחייו. הרומן הראשון שלו –The Snake's Pass – מותחן רומנטי על רקע מערב אירלנד הקודרת, התפרסם בשנת 1890 ויצירת המופת שלו "דרקולה" ראתה אור בשנת 1897. שנתיים לאחר מותו, פרסמה אלמנתו פירנצה – כחלק מאוסף סיפורים קצרים על דרקולה – את "האורח של דרקולה"  סיפור אשר רוב החוקרים העריכו כי נחתך מתוך כתב היד המקורי "דרקולה". על אף שהוא מוכר בעיקר בזכות הרומן "דרקולה", סטוקר כתב שמונה-עשר ספרים לפני מותו בשנת 1912. 

שרלוט ברונטה

שרלוט ברונטה (אנגלית: Charlotte Brontë‏; 21 באפריל 1816 - 31 במרץ 1855) הייתה‎ ‎סופרת אנגליה נודעת ומוערכת שיצירותיה מהוות חלק מקנון הספרות האנגלית.

ברונטה נולדה בתורנטון ביורקשייר, הבת השלישית למשפחה של חמש בנות ובן אחד. אביה פטריק היה כומר ממוצא אירי. ב-1820 המשפחה עברה לבית הכומר בהווארת', ושנה אחרי כן מתה אם המשפחה מריה.
שרלוט עם אחיותיה הגדולות מריה ואליזבת ואחותה הצעירה אמילי, נשלחו לבית הספר קוון-ברידג'. התנאים הקשים במוסד זה, באו לידי ביטוי ברומן "ג'יין אייר" בתיאור בית הספר לווד. התנאים הירודים ששררו בבית הספר, ומגפת שחפת שפרצה במקום, גרמו למותן של מריה ואליזבת. שרלוט ואמילי הוחזרו לביתן.
ב-1846 שרלוט אמילי ואן פרסמו ספר שירים משותף בשמות עט גבריים, שרלוט נקראה קורר בל. בתקופה זו היא סיימה את הרומן הראשון שלה "הפרופסור" אך לא הצליחה לפרסמו. למרות זאת התחילה לכתוב את "ג'יין אייר" שפורסם ב-1847 וזכה להצלחה מידית.

מ"ר ג'יימס

מונטגיו רודס ג'יימס (1862-1936) היה סופר ואיש אקדמיה אנגלי. הוא פרסם את כתביו בשם העט מ"ר ג'יימס, והיה חוקר מוביל וראש מחלקה ללימודי ימי הביניים בקינג'ס קולג' באוניברסיטת קיימברידג' ובאיטון קולג'. הוא זכור במיוחד בזכות סיפורי האימה – רוחות הרפאים – שכתב, שנחשבים כיום לטובים מסוגם בספרות האנגלית. אחד ההישגים החשובים ביותר של ג'יימס הוא ההגדרה המחודשת של סיפור רוחות רפאים במאה ה-20, באמצעות ויתור על רבים מן האלמנטים הגותיים שאפיינו את קודמיו, והחלפתם בתפאורה ריאליסטית ועכשווית יותר. במשך השנים עובדו רבים מסיפוריו לבמה, לרדיו, לטלוויזיה ולקולנוע.    

קוֹנְסְטַנְדינוֹס קָוואפיס (1863-1933) היה משורר יווני, שסגנונו הייחודי הפך אותו לאחת הדמויות החשובות ביותר בשירה היוונית ובשירת המערב. הוא נולד באלכסנדריה שבמצרים, בן תשיעי למשפחה משושלת בעלת שם מקונסטנטינופול. אביו, סוחר מצליח בעסקי ייבוא וייצוא, הקים משרדים בקונסטנטינופול, לונדון וליברפול, בטרם התבסס עם משפחתו באלכסנדריה, שם נהנו מפריחה כלכלית וחברתית. בעקבות מותו הפתאומי של האב בשנת 1780, קוואפיס בן ה-9 ומשפחתו עברו לאנגליה. שבע השנים שהוא בילה שם במהלך נעוריו תרמו לעיצוב אופיו הקוסמופוליטי. קוואפיס ידע יוונית עתיקה ומודרנית, לטינית, ערבית וצרפתית; הוא קרא את דנטה באיטלקית וכתב את שיריו הראשונים באנגלית. עקב המשבר הכלכלי של 1873, העסק המשפחתי התדרדר ולאחר שהחברה של האב התפרקה ב-1876, חזר קוואפיס לאלכסנדריה עם אמו ואחיו הצעירים. באלכסנדריה הוא למד מנהל עסקים. ב-1882 הוא עבר עם משפחתו לקונסטנטינופול, שבועיים לפני הפגזת אלכסנדריה על ידי הצי הבריטי, ושם החל לחקור את מוצאו, כתב שירה ומאמרים ותכנן קריירה בתחום הפוליטיקה או העיתונות. כשחזר לאלכסנדריה ב-1885, שלטו הבריטים והעותמאנים במצרים, והוא ויתר על אזרחותו הבריטית כאות מחאה, מעשה שבעקבותיו לא הותר לו לעבוד במצרים במשרה קבועה. בשנת 1892, קוואפיס בן ה-28 הועסק כפקיד זמני במשרד ההשקיה במיניסטריון העבודות הציבוריות, תפקיד בו הצליח להחזיק במשך 30 שנה. כסף נוסף שהרוויח כברוקר בבורסת אלכסנדריה, אפשר לו לחיות ברווחה יחסית למשך שארית חייו. משחזר לאלכסנדריה, קוואפיס החל לפרסם שירים ומאמרים ביוונית. מאמרו הראשון התפרסם בעיתון קונסטנטינופול בשנת 1886 ובאותה שנה התפרסם גם שירו הראשון בכתב העת הספרוס בלייפציג. בשנת 1895-6 כתב קוואפיס את סיפורו היחיד, "לאור היום". אף כי שיריו התפרסמו מעל במות שונות באלכסנדריה ומחוצה לה, החל משנת 1886, המשורר מיאן להוציא את שיריו לאור באופן מסודר. יצירותיו הגדולות נכתבו אחרי גיל 40. בשנת 1906 הוא התכחש לשירה שכתב עד גיל 28 ודחה את רובה מגוף עבודתו. קוואפיס היה המבקר החריף ביותר של שיריו, אשר חולקו במהדורות מצומצמות לחברים קרובים ומעולם לא קובצו לספר על ידי המשורר עצמו. בשנים 1905 ו-1910, אולי בתגובה להתעניינות הגוברת בעבודתו, קוואפיס בחר שלושים ותשעה שירים אשר התפרסמו במגזינים באלכסנדריה ואתונה בין השנים 1891-1904 ופרסם אותם בשני קבצים. הקאנון הרשמי של שיריו יצא לאור רק לאחר מותו, וכלל 154 שירים. קוואפיס הוצג לקהל הקוראים הבינלאומי על ידי ידידו הקרוב הסופר האנגלי א.מ. פורסטר. הוא התפרסם ביוון רק ב-1903. בשנת 1926, בימי דיקטטורת פנגלוס, העניקה לו המדינה היוונית את מדליית הכסף של מסדר הפניקס על תרומתו לספרות היוונית. קוואפיס צבר יוקרה לאחר מותו והוא נחשב לאחד מגדולי משוררי יון; עבודתו הודפסה במהדורות רבות ונלמדת בבתי ספר ביוון ובמכללות ואוניברסיטאות ברחבי העולם. סרט על חייו הופק ביוון בשנת 1996. הוא נחשב לאחד המשוררים היוונים המודרניים המשפיעים ביותר ולדמות חיונית בתחיית השירה היוונית והתקבלותה בעולם. שיריו של קוואפיס תורגמו כמעט לכל שפה אירופית, ומרבית יצירותיו המאוחרות תורגמו ופורסמו מאז 1951 באנגלית, צרפתית, גרמנית ואיטלקית. יצירתו תורגמה גם לעברית והתפרסמה בקובץ "כל השירים" (1993). קוואפיס מת באלכסנדריה מסרטן הגרון, ביום הולדתו ה-70.

תקציר

מסורת סיפורי רוחות ומסתורין שהתפרצה כמעין לא-מודע בתקופה הוויקטוריאנית, מכל התקופות דווקא, לא מפסיקה לנבוע: באסופה קטנה ורדופה זו, אנו מציעים לתשומת לבכם סיפורים מפרי עיטם של כותבים ויקטוריאניים מרכזיים כשרלוט ברונטה (בסיפור שכתבה בהיותה בת ארבע-עשרה), ברם סטוקר והדרקולה שלו וקונסטנדינוס קוואפיס, משורר יווני דגול שזהו סיפורו היחידי. 

משחק מוזר לחג המולד | שרלוט רידל (אנגלית)
האורח של דרקולה | ברם סטוקר (אנגלית)
נפוליאון ורוח הרפאים | שרלוט ברונטה (אנגלית)
הָיֹה הָיָה איש שהתגורר בחצר כנסייה | מ"ר ג'יימס (אנגלית)
לאור היום | קונסטנדינוס קוואפיס (יוונית)

פרק ראשון

משחק מוזר לחג המולד
שרלוט רידל

מאנגלית: ברוריה בן ברוך

למרטינגדייל הגענו באמצע נובמבר. המקום לא נראה לנו רומנטי או נעים כלל וכלל. השבילים היו רטובים וספוגי מים והעצים עירומים מעלים, בגן לא נראה שום פרח, פרט לכמה ורדים מאוחרים שפרחו בגן בוורוד. גשמים רבים ירדו טרם בואנו והכול נראה עלוב כל כך. קלייר לא הייתה מוכנה להזמין את אליס שתארח לה לחברה בחודשי החורף, כפי שהתכוונה לעשות. ומבחינתי, הקרונזונים עדיין לא שבו מניו נורפוק, שם היה בדעתם לבלות את חג המולד עם גברת קרונזון האֵם ששבה לאיתנה.
בסיכומו של דבר, מרטינגדייל אכן נראתה עגמומית, וסיפורי השדים והרוחות שהצחיקו אותנו כשהשמש הציפה את החדר נעשו דמיוניים פחות עתה, כשרק אש בוערת ונרות שעווה יכלו לפזר את העלטה. הם נעשו אמיתיים עוד יותר כשהמשרתים עזבו אותנו בזה אחר זה ויצאו לחפש עבודה במקומות אחרים; כש"רעשים" הלכו ותכפו בבית; כשאנו עצמנו, קלייר ואני, שמענו במו אוזנינו את הצעדים הכבדים ואת הטריקות והפטפוטים שסופר לנו עליהם.
קורא יקר, אתה משוחרר ללא ספק מדמיונות ומאמונות תפלות. מה לך ולאפשרות קיומן של רוחות רפאים, ו"מה לא היית נותן כדי לבלות לילה בבית רדוף רוחות," וזה באמת אמיץ וראוי לכל שבח, אבל חכה עד שתיוותר לבדך באחוזה כפרית ישנה, משמימה ונידחת, מלאה בצלילים הבלתי מוסברים ביותר בעולם, ללא משרת, ורק עם אב בית זקן ואישתו, שמחדריהם שבקצה הרחוק ביותר של המבנה אינם שומעים את הצעדים ואת הטריקות המהדהדים בכל שעות הלילה.
תחילה שיערתי שאלה הם קולותיהם של אנשים שוחרי־רע, המבקשים מסיבותיהם־הם שהבית יישאר ללא דיירים; אבל מעט מעט הגענו קלייר ואני למסקנה שההתגלויות הללו הן כנראה על־טבעיות, ולפיכך שמרטינגדייל אינה ראויה למגורים. אבל, בהיותנו אנשים מעשיים, שלא כקודמינו, והואיל ומצבנו הכספי לא אפשר לנו לחיות היכן וכיצד שנרצה, החלטנו לעמוד על המשמר ולראות אם נצליח לגלות עקבות להשפעה אנושית כלשהי. אם לא, הוסכם שנהרוס את האגף הימני של הבית ואת גרם המדרגות המרכזי.
לילות על גבי לילות נשארנו ערים עד שתיים או שלוש בבוקר, קלייר רוקמת ואני קורא, ואקדח מונח על השולחן לצדי. אבל ערנותנו לא זיכתה אותנו בשום קול או מראה. התחזקתי אפוא בדעתי הראשונה, שלא מדובר כאן בקולות על־טבעיים. אבל כדי לבדוק את העניין החלטתי בערב חג המולד, ביום השנה להיעלמותו של מר ג'רמי לסטר, להמשיך לבדי את המשמרת בחדר המיטות האדום. את כוונתי לא גיליתי אפילו לקלייר.
בערך בעשר פרשנו כל אחד למיטתו, מותשים ממשמרותינו הקודמות. טרקתי בקול, אולי בצורה מופגנת במקצת, את דלת חדרי, וכשפתחתי אותה כחצי שעה אחר כך, לא היה בעולם עכבר שהיה עובר בפרוזדור בצעדים שקטים וזהירים ממני. ישבתי לי בחשיכה בחדר האדום. חלפה שעה ויותר וכמעט אפשר היה לחשוב שאני נמצא בקברי, כי לא ראיתי דבר. אבל מקץ אותה שעה עלה הירח והטיל אורות מוזרים על הרצפה ועל קיר החדר רדוף הרוחות.
עד אז עמדתי על משמרתי מול החלון, ועתה עברתי לפינה סמוכה לדלת, שם הסתתרתי בצל הווילאות הכבדים של המיטה וארון בגדים עתיק, סמוי מן העין. עדיין ישבתי, ועדיין שום צליל לא הפר את הדממה. הייתי מיוגע מלילות שמירה רבים, עייף מהשמירה ביחידות, עד שלבסוף שקעתי בתנומה, והתעוררתי ממנה לשמע פתיחה שקטה של הדלת.
"ג'ון," אמרה אחותי, כמעט בלחש. "ג'ון, אתה פה?"
"כן קלייר," עניתי. "אבל למה את ערה בשעה כזאת?"
"בוא למטה," היא ענתה. "הם נמצאים בטרקלין האלון."
לא היה לה צורך להסביר למה היא מתכוונת. התגנבתי בעקבותיה במדרגות וידה המורמת אותתה לי לשמור על שקט ועל זהירות. ליד הדלת — ליד דלתו הפתוחה של טרקלין האלון — היא נעצרה, ושנינו הסתכלנו פנימה.
בחדר זה, שהושאר חשוך באותו ערב, התפצחו עתה בולי עץ באח באש עליזה, נרות דלקו על לזבז האח, השולחן הקטן נלקח מפינתו הקבועה ושני גברים הסבו אליו ושיחקו בקלפים. ראינו את פניו של המשחֵק הצעיר יותר — היו אלה פניו של אדם בן עשרים וחמש, אדם שמאחוריו חיים של קושי ורשע, אדם שבזבז את הונו ואת אונו, אדם ששכן פעם בגופו של ג'רמי לסטר.
קשה לי לומר איך ידעתי זאת, איך זיהיתי בתוך רגע את תווי פניו של המשחֵק עם פניו של אותו אדם שנעדר זה ארבעים ואחת שנה — ארבעים ואחת שנה בדיוק בלילה הזה.
הוא לבש בגדים מתקופה שהייתה ואיננה; שערו היה מפודר וסביב פרקי ידיו הסתלסלו תחרים. הוא נראה כמי שחזר ממסיבה גדולה ובשובו הביתה התיישב לשחק קלפים עם חבר קרוב. על זרת ידו נצצה טבעת ובחזית חולצתו הבהיק יהלום יקר. אבזמי יהלומים עיטרו את נעליו, וברוח האופנה של תקופתו הוא לבש אברקי ברכיים וגרבי משי, שהציגו לראווה רגל וקרסול נאים במיוחד. הוא ישב מול הדלת אך אף פעם אחת לא הרים את עיניו. דומה היה שכל כולו ממוקד בקלפים.
זמן מה שררה בחדר דממה גמורה, שהופרה רק על ידי הספירה כבדת הראש של המשחק. עמדנו בפתח בנשימה עצורה, מבועתים אך מרותקים למתרחש לנגד עינינו. פתותי האפר צנחו מעדנות על רצפת האח, כמו השלג. שמענו את רשרוש הקלפים המחולקים ומוטלים על השולחן. הקשבנו לספירה — חמש־עשרה שתיים, חמש־עשרה־שלוש, וכן הלאה — אך אף מילה לא נאמרה עד שהשחקן שאת פניו לא ראינו קרא לבסוף: "ניצחתי. המשחק שלי."
ואז נטל יריבו את הקלפים, פרש אותם כלאחר יד, כינסם יחד והשליך את החפיסה כולה בפני אורחו וקרא: "רמאי, שקרן, הרי לך."
קמו המולה ובלבול — השלכת כיסאות, נפנוף זרועות ושאון רם של קולות נרגשים שהתערבבו זה בזה עד שלא הצלחנו לשמוע שום משפט. אבל פתאום יצא ג'רמי לסטר מן החדר בחיפזון כה רב עד שכמעט נגע בנו כשחלף על פנינו — יצא מן החדר ועלה בצעדים כבדים במעלה המדרגות אל החדר האדום, ושב וירד דקות אחדות אחר כך ובידו שתי חרבות. הוא נכנס לחדר ונתן לאיש השני, כך נראה היה לנו, לבחור את הנשק, ואז פתח בתנופה את דלת הזכוכית ואחרי שהניח ברוב טקס ליריבו לצאת ראשון החוצה, יצא אל אוויר הלילה, וקלייר ואני בעקבותיו.
חצינו את הגן וירדנו בשביל צר ומתפתל שהוביל אל חלקת עשב, שהייתה מוגנת מכיוון צפון בחלקת עצי אשוח צעירים. הלילה כבר היה לליל ירח בהיר ויכולנו לראות בבירור את ג'רמי לסטר מודד את החלקה.
"תספור עד שלוש," אמר לבסוף לאיש, שגבו עדיין היה מופנה אלינו.
הם הפילו פור על מקומותיהם, והפור נפל לרעת מר לסטר. הוא עמד לו מואר בקרני הירח, וברנש נאה ממנו לא אבקש לראות לעולם.
"אחת," החל האחר, "שתיים," ובטרם עלה על דעת קורבנו גם חשד קל שבקלים למזימתו, הסתער עליו וחרבו ננעצה בחזהו של ג'רמי לסטר.
למראה בגידה פחדנית זו פלטה קלייר צווחה. בן רגע נעלמו הלוחמים, ענן הסתיר את עין הירח ואנחנו עמדנו בצלה של חלקת האשוחים, רועדים מקור ומאימה. אבל סוף סוף ידענו מה עלה בגורלו של בעליה המנוח של מרטינגדייל, ידענו שלא נפל בקרב הוגן אלא נרצח בבוגדנות בידי חבר כוזב.
כאשר התעוררתי בשעת בוקר מאוחרת ביום חג המולד, נגלה לעיני עולם לבן. הקרקע, העצים, השיחים, היו עמוסים ומכוסים כל כולם בשלג. שלג היה בכול, שלג שאיש לא זכר כמותו זה ארבעים ואחת שנים.
"בדיוק בבוקר חג מולד כזה נעלם אדון ג'רמי," ציין שָמש הכנסייה הזקן באוזני אחותי, שהתעקשה לגרור אותי בשלג אל הכנסייה. לשמע הדברים היא התעלפה ונלקחה אל חדר תשמישי הקדושה, ושם התוודיתי באוזני הכוהן על כל מה שראינו בלילה הקודם.
בתחילה נטה אותו אדם נכבד להתייחס בקלות ראש לעניין כולו, אך שבועיים אחר כך, כאשר החל השלג לימס ואפשר היה לבדוק את מטע האשוחים, הוא הודה כי בשמים ובארץ יש אולי דברים רבים יותר מכפי שהפילוסופיה המוגבלת שלו חלמה לראות. בחלל קטן ודחוס סמוך לגבול המטע התגלתה גופתו של ג'רמי לסטר. ידענו זאת על פי הטבעת ואבזמי היהלומים וסיכת הנוי המנצנצת; והסיפור שסיפרתי הסעיר בעליל את מר קרונזון, שבא בתוקף תפקידו כשופט לבדוק את השרידים הללו.
"אמור לי, מר לסטר, האם בחלומך ראית את פניו של — של האדון הנכבד — יריבו של קרובך?"
"לא," השבתי, "הוא ישב ועמד כל הזמן בגבו אלינו."
"לא נותר כמובן מה לעשות בעניין זה," קבע מר קרונזון.
"אין מה לעשות," השבתי. וכאן הייתה הפרשה מסתיימת ללא ספק, אלמלא ימים אחדים לאחר מכן, כשסעדנו בקרונזון פארק, שמטה קלייר פתאום את כוס המים שקירבה אל שפתיה וקראה: "הבט, ג'ון, הנה הוא!". היא קמה ממקומה, פניה לבנות כמפת השולחן, והצביעה על תמונת דיוקן שהייתה תלויה על הקיר. "ראיתי אותו לרגע כשהפנה אל ראשו אל הדלת ברגע שג'רמי לסטר יצא," הסבירה. "זה האיש."
נותר לי רק זיכרון עמום ביותר ממה שקרה בעקבות הזיהוי הזה. משרתים נחפזו אנה ואנה. מרת קרונזון צנחה מכיסאה ונתקפה היסטריה. הגברות הצעירות התגודדו סביב אמן. מר קרונזון, שרעד כאחוז קדחת, ניסה להסביר משהו בעוד קלייר מתחננת שאקח אותה משם — שרק אקח אותה משם. לקחתי אותה, לא רק מקרונזון פארק אלא ממרטינגדייל.
אך בטרם עזבנו את המקום נועדתי עם מר קרונזון, והוא סיפר לי כי הדיוקן שזיהתה קלייר הוא דיוקן אבי אישתו, האדם האחרון שראה את ג'רמי לסטר בחיים.
"היום הוא איש זקן," סיים מר קרונזון, "בן יותר משמונים, והוא התוודה באוזני על הכול. הרי לא תפרסם את העניין ותמיט עלינו עוד צער וחרפה?"
הבטחתי לו שלא אפתח את פי, אך מעט מעט הסתנן הסיפור החוצה ומשפחת קרונזון עזבה את הארץ. אחותי לא שבה עוד למרטינגדייל: היא נישאה ומתגוררת כיום בלונדון. אני מבטיח לה שוב ושוב שאין עוד קולות מוזרים בביתי, אך היא אינה מוכנה לבקר בבדפורדשיר, שם ה"ילדה הקטנה" שעליה ביקשה ממני זמן כה רב "לחשוב ברצינות" היא כיום אישתי ואם ילדיי.
 

שרלוט רידל

שרלוט רידל (1832-1906) היא סופרת בריטית. רידל פרסמה יותר מ-65 ספרים, רומנים וסיפורים קצרים, ונחשבה לאחת הסופרות הפופולריות והמשפיעות ביותר בתקופה הוויקטוריאנית. היא כתבה רומנים, סיפורים קצרים וגם סיפורי אימה. בשיא הצלחתה, היתה רידל לשותפה ועורכת של סנט ג'יימס, אחד מכתבי העת הספרותיים היוקרתיים ביותר של תקופתה. בשל מוסכמות התקופה נאלצה לפרסם את כתביה תחת שמות שונים. הרומן הראשון שלה התפרסם ב-1858, בשם העט פ.ג'. טרפורד, ואת סיפוריה הקצרים פרסמה בשמו של בעלה ג'.ה. רידל. היא נולדה בעיירה קריקפרגוס שבצפון אירלנד, לאב ששימש כשריף מחוז אנטרים ולאם אנגלייה, ילידת ליברפול. רידל היתה מספרת סיפורים מלידה: לפני שידעה קרוא וכתוב, אמה היתה רושמת את רעיונותיה עבורה, ובטרם מלאו לה חמש עשרה סיימה לכתוב רומן באורך מלא. ילדותה המאושרת בקריקפרגוס הגיעה לקצה עם מות אביה, והוא הותיר את שרלוט בת התשע-עשרה ואמה בחוסר-כול. השתיים עברו ללונדון ב-1885, ורידל ניסתה לפרנס אותן באמצעות הכתיבה. לאחר מות אמה ב-1857, נישאה שרלוט לג'וזף האדלי רידל, מהנדס אזרחי מלונדון, וכשבריאותו ועסקיו החלו להתדרדר, נאלצה שוב ליטול את תפקיד המפרנסת. אף על פי שהיתה סופרת פופולרית, היה עליה להיאבק תמיד על מנת שהכנסותיה יהלמו את מעמדה. עם זאת, לקראת סוף חייה היתה רידל לגמלאית הראשונה של אגודת הסופרים (SoA) שהוקמה ב-1884. היא נפטרה בגיל 74 לאחר מאבק ממושך בסרטן השד. 

ברם סטוקר

אברהם (ברם) סטוקר היה סופר אירי, מחברו של סיפור האימה הגותי "דרקולה". הוא נולד ב-8 בנובמבר 1847 בדבלין. אביו היה עובד ציבור ואמו היתה עובדת צדקה וסופרת. סטוקר היה ילד חולני ובילה זמן רב במיטה. בשנת 1864 התקבל לטריניטי קולג' בדבלין ובמהלך לימודיו החל לשמש כעובד מדינה. הוא גם עבד במשרה חלקית כעיתונאי עצמאי ומבקר דרמה. ב-1876 פגש סטוקר את השחקן הנרי אירווינג והתיידד עמו. זמן לא רב לאחר מכן, סטוקר התאהב בשחקנית שאפתנית בשם פירנצה בלקומבה והשניים נישאו. הזוג עבר ללונדון ב-1878, שם עבד סטוקר כמזכיר האישי של אירווינג וקנה לו דריסת רגל בהחברה הגבוה. ספרו הראשון The Duties of Clerks of Petty Sessions in Ireland שנכתב עוד בהיותו בדבלין, יצא לאור ב-1879. סטוקר פנה לכתיבת פרוזה בשלב מאוחר בחייו. הרומן הראשון שלו –The Snake's Pass – מותחן רומנטי על רקע מערב אירלנד הקודרת, התפרסם בשנת 1890 ויצירת המופת שלו "דרקולה" ראתה אור בשנת 1897. שנתיים לאחר מותו, פרסמה אלמנתו פירנצה – כחלק מאוסף סיפורים קצרים על דרקולה – את "האורח של דרקולה"  סיפור אשר רוב החוקרים העריכו כי נחתך מתוך כתב היד המקורי "דרקולה". על אף שהוא מוכר בעיקר בזכות הרומן "דרקולה", סטוקר כתב שמונה-עשר ספרים לפני מותו בשנת 1912. 

שרלוט ברונטה

שרלוט ברונטה (אנגלית: Charlotte Brontë‏; 21 באפריל 1816 - 31 במרץ 1855) הייתה‎ ‎סופרת אנגליה נודעת ומוערכת שיצירותיה מהוות חלק מקנון הספרות האנגלית.

ברונטה נולדה בתורנטון ביורקשייר, הבת השלישית למשפחה של חמש בנות ובן אחד. אביה פטריק היה כומר ממוצא אירי. ב-1820 המשפחה עברה לבית הכומר בהווארת', ושנה אחרי כן מתה אם המשפחה מריה.
שרלוט עם אחיותיה הגדולות מריה ואליזבת ואחותה הצעירה אמילי, נשלחו לבית הספר קוון-ברידג'. התנאים הקשים במוסד זה, באו לידי ביטוי ברומן "ג'יין אייר" בתיאור בית הספר לווד. התנאים הירודים ששררו בבית הספר, ומגפת שחפת שפרצה במקום, גרמו למותן של מריה ואליזבת. שרלוט ואמילי הוחזרו לביתן.
ב-1846 שרלוט אמילי ואן פרסמו ספר שירים משותף בשמות עט גבריים, שרלוט נקראה קורר בל. בתקופה זו היא סיימה את הרומן הראשון שלה "הפרופסור" אך לא הצליחה לפרסמו. למרות זאת התחילה לכתוב את "ג'יין אייר" שפורסם ב-1847 וזכה להצלחה מידית.

מ"ר ג'יימס

מונטגיו רודס ג'יימס (1862-1936) היה סופר ואיש אקדמיה אנגלי. הוא פרסם את כתביו בשם העט מ"ר ג'יימס, והיה חוקר מוביל וראש מחלקה ללימודי ימי הביניים בקינג'ס קולג' באוניברסיטת קיימברידג' ובאיטון קולג'. הוא זכור במיוחד בזכות סיפורי האימה – רוחות הרפאים – שכתב, שנחשבים כיום לטובים מסוגם בספרות האנגלית. אחד ההישגים החשובים ביותר של ג'יימס הוא ההגדרה המחודשת של סיפור רוחות רפאים במאה ה-20, באמצעות ויתור על רבים מן האלמנטים הגותיים שאפיינו את קודמיו, והחלפתם בתפאורה ריאליסטית ועכשווית יותר. במשך השנים עובדו רבים מסיפוריו לבמה, לרדיו, לטלוויזיה ולקולנוע.    

קוֹנְסְטַנְדינוֹס קָוואפיס (1863-1933) היה משורר יווני, שסגנונו הייחודי הפך אותו לאחת הדמויות החשובות ביותר בשירה היוונית ובשירת המערב. הוא נולד באלכסנדריה שבמצרים, בן תשיעי למשפחה משושלת בעלת שם מקונסטנטינופול. אביו, סוחר מצליח בעסקי ייבוא וייצוא, הקים משרדים בקונסטנטינופול, לונדון וליברפול, בטרם התבסס עם משפחתו באלכסנדריה, שם נהנו מפריחה כלכלית וחברתית. בעקבות מותו הפתאומי של האב בשנת 1780, קוואפיס בן ה-9 ומשפחתו עברו לאנגליה. שבע השנים שהוא בילה שם במהלך נעוריו תרמו לעיצוב אופיו הקוסמופוליטי. קוואפיס ידע יוונית עתיקה ומודרנית, לטינית, ערבית וצרפתית; הוא קרא את דנטה באיטלקית וכתב את שיריו הראשונים באנגלית. עקב המשבר הכלכלי של 1873, העסק המשפחתי התדרדר ולאחר שהחברה של האב התפרקה ב-1876, חזר קוואפיס לאלכסנדריה עם אמו ואחיו הצעירים. באלכסנדריה הוא למד מנהל עסקים. ב-1882 הוא עבר עם משפחתו לקונסטנטינופול, שבועיים לפני הפגזת אלכסנדריה על ידי הצי הבריטי, ושם החל לחקור את מוצאו, כתב שירה ומאמרים ותכנן קריירה בתחום הפוליטיקה או העיתונות. כשחזר לאלכסנדריה ב-1885, שלטו הבריטים והעותמאנים במצרים, והוא ויתר על אזרחותו הבריטית כאות מחאה, מעשה שבעקבותיו לא הותר לו לעבוד במצרים במשרה קבועה. בשנת 1892, קוואפיס בן ה-28 הועסק כפקיד זמני במשרד ההשקיה במיניסטריון העבודות הציבוריות, תפקיד בו הצליח להחזיק במשך 30 שנה. כסף נוסף שהרוויח כברוקר בבורסת אלכסנדריה, אפשר לו לחיות ברווחה יחסית למשך שארית חייו. משחזר לאלכסנדריה, קוואפיס החל לפרסם שירים ומאמרים ביוונית. מאמרו הראשון התפרסם בעיתון קונסטנטינופול בשנת 1886 ובאותה שנה התפרסם גם שירו הראשון בכתב העת הספרוס בלייפציג. בשנת 1895-6 כתב קוואפיס את סיפורו היחיד, "לאור היום". אף כי שיריו התפרסמו מעל במות שונות באלכסנדריה ומחוצה לה, החל משנת 1886, המשורר מיאן להוציא את שיריו לאור באופן מסודר. יצירותיו הגדולות נכתבו אחרי גיל 40. בשנת 1906 הוא התכחש לשירה שכתב עד גיל 28 ודחה את רובה מגוף עבודתו. קוואפיס היה המבקר החריף ביותר של שיריו, אשר חולקו במהדורות מצומצמות לחברים קרובים ומעולם לא קובצו לספר על ידי המשורר עצמו. בשנים 1905 ו-1910, אולי בתגובה להתעניינות הגוברת בעבודתו, קוואפיס בחר שלושים ותשעה שירים אשר התפרסמו במגזינים באלכסנדריה ואתונה בין השנים 1891-1904 ופרסם אותם בשני קבצים. הקאנון הרשמי של שיריו יצא לאור רק לאחר מותו, וכלל 154 שירים. קוואפיס הוצג לקהל הקוראים הבינלאומי על ידי ידידו הקרוב הסופר האנגלי א.מ. פורסטר. הוא התפרסם ביוון רק ב-1903. בשנת 1926, בימי דיקטטורת פנגלוס, העניקה לו המדינה היוונית את מדליית הכסף של מסדר הפניקס על תרומתו לספרות היוונית. קוואפיס צבר יוקרה לאחר מותו והוא נחשב לאחד מגדולי משוררי יון; עבודתו הודפסה במהדורות רבות ונלמדת בבתי ספר ביוון ובמכללות ואוניברסיטאות ברחבי העולם. סרט על חייו הופק ביוון בשנת 1996. הוא נחשב לאחד המשוררים היוונים המודרניים המשפיעים ביותר ולדמות חיונית בתחיית השירה היוונית והתקבלותה בעולם. שיריו של קוואפיס תורגמו כמעט לכל שפה אירופית, ומרבית יצירותיו המאוחרות תורגמו ופורסמו מאז 1951 באנגלית, צרפתית, גרמנית ואיטלקית. יצירתו תורגמה גם לעברית והתפרסמה בקובץ "כל השירים" (1993). קוואפיס מת באלכסנדריה מסרטן הגרון, ביום הולדתו ה-70.

עוד על הספר

חמישה סיפורי רוחות ומסתורין קלאסיים שרלוט רידל, ברם סטוקר, שרלוט ברונטה, מ"ר ג'יימס, קונסטנדינוס קוואפיס
משחק מוזר לחג המולד
שרלוט רידל

מאנגלית: ברוריה בן ברוך

למרטינגדייל הגענו באמצע נובמבר. המקום לא נראה לנו רומנטי או נעים כלל וכלל. השבילים היו רטובים וספוגי מים והעצים עירומים מעלים, בגן לא נראה שום פרח, פרט לכמה ורדים מאוחרים שפרחו בגן בוורוד. גשמים רבים ירדו טרם בואנו והכול נראה עלוב כל כך. קלייר לא הייתה מוכנה להזמין את אליס שתארח לה לחברה בחודשי החורף, כפי שהתכוונה לעשות. ומבחינתי, הקרונזונים עדיין לא שבו מניו נורפוק, שם היה בדעתם לבלות את חג המולד עם גברת קרונזון האֵם ששבה לאיתנה.
בסיכומו של דבר, מרטינגדייל אכן נראתה עגמומית, וסיפורי השדים והרוחות שהצחיקו אותנו כשהשמש הציפה את החדר נעשו דמיוניים פחות עתה, כשרק אש בוערת ונרות שעווה יכלו לפזר את העלטה. הם נעשו אמיתיים עוד יותר כשהמשרתים עזבו אותנו בזה אחר זה ויצאו לחפש עבודה במקומות אחרים; כש"רעשים" הלכו ותכפו בבית; כשאנו עצמנו, קלייר ואני, שמענו במו אוזנינו את הצעדים הכבדים ואת הטריקות והפטפוטים שסופר לנו עליהם.
קורא יקר, אתה משוחרר ללא ספק מדמיונות ומאמונות תפלות. מה לך ולאפשרות קיומן של רוחות רפאים, ו"מה לא היית נותן כדי לבלות לילה בבית רדוף רוחות," וזה באמת אמיץ וראוי לכל שבח, אבל חכה עד שתיוותר לבדך באחוזה כפרית ישנה, משמימה ונידחת, מלאה בצלילים הבלתי מוסברים ביותר בעולם, ללא משרת, ורק עם אב בית זקן ואישתו, שמחדריהם שבקצה הרחוק ביותר של המבנה אינם שומעים את הצעדים ואת הטריקות המהדהדים בכל שעות הלילה.
תחילה שיערתי שאלה הם קולותיהם של אנשים שוחרי־רע, המבקשים מסיבותיהם־הם שהבית יישאר ללא דיירים; אבל מעט מעט הגענו קלייר ואני למסקנה שההתגלויות הללו הן כנראה על־טבעיות, ולפיכך שמרטינגדייל אינה ראויה למגורים. אבל, בהיותנו אנשים מעשיים, שלא כקודמינו, והואיל ומצבנו הכספי לא אפשר לנו לחיות היכן וכיצד שנרצה, החלטנו לעמוד על המשמר ולראות אם נצליח לגלות עקבות להשפעה אנושית כלשהי. אם לא, הוסכם שנהרוס את האגף הימני של הבית ואת גרם המדרגות המרכזי.
לילות על גבי לילות נשארנו ערים עד שתיים או שלוש בבוקר, קלייר רוקמת ואני קורא, ואקדח מונח על השולחן לצדי. אבל ערנותנו לא זיכתה אותנו בשום קול או מראה. התחזקתי אפוא בדעתי הראשונה, שלא מדובר כאן בקולות על־טבעיים. אבל כדי לבדוק את העניין החלטתי בערב חג המולד, ביום השנה להיעלמותו של מר ג'רמי לסטר, להמשיך לבדי את המשמרת בחדר המיטות האדום. את כוונתי לא גיליתי אפילו לקלייר.
בערך בעשר פרשנו כל אחד למיטתו, מותשים ממשמרותינו הקודמות. טרקתי בקול, אולי בצורה מופגנת במקצת, את דלת חדרי, וכשפתחתי אותה כחצי שעה אחר כך, לא היה בעולם עכבר שהיה עובר בפרוזדור בצעדים שקטים וזהירים ממני. ישבתי לי בחשיכה בחדר האדום. חלפה שעה ויותר וכמעט אפשר היה לחשוב שאני נמצא בקברי, כי לא ראיתי דבר. אבל מקץ אותה שעה עלה הירח והטיל אורות מוזרים על הרצפה ועל קיר החדר רדוף הרוחות.
עד אז עמדתי על משמרתי מול החלון, ועתה עברתי לפינה סמוכה לדלת, שם הסתתרתי בצל הווילאות הכבדים של המיטה וארון בגדים עתיק, סמוי מן העין. עדיין ישבתי, ועדיין שום צליל לא הפר את הדממה. הייתי מיוגע מלילות שמירה רבים, עייף מהשמירה ביחידות, עד שלבסוף שקעתי בתנומה, והתעוררתי ממנה לשמע פתיחה שקטה של הדלת.
"ג'ון," אמרה אחותי, כמעט בלחש. "ג'ון, אתה פה?"
"כן קלייר," עניתי. "אבל למה את ערה בשעה כזאת?"
"בוא למטה," היא ענתה. "הם נמצאים בטרקלין האלון."
לא היה לה צורך להסביר למה היא מתכוונת. התגנבתי בעקבותיה במדרגות וידה המורמת אותתה לי לשמור על שקט ועל זהירות. ליד הדלת — ליד דלתו הפתוחה של טרקלין האלון — היא נעצרה, ושנינו הסתכלנו פנימה.
בחדר זה, שהושאר חשוך באותו ערב, התפצחו עתה בולי עץ באח באש עליזה, נרות דלקו על לזבז האח, השולחן הקטן נלקח מפינתו הקבועה ושני גברים הסבו אליו ושיחקו בקלפים. ראינו את פניו של המשחֵק הצעיר יותר — היו אלה פניו של אדם בן עשרים וחמש, אדם שמאחוריו חיים של קושי ורשע, אדם שבזבז את הונו ואת אונו, אדם ששכן פעם בגופו של ג'רמי לסטר.
קשה לי לומר איך ידעתי זאת, איך זיהיתי בתוך רגע את תווי פניו של המשחֵק עם פניו של אותו אדם שנעדר זה ארבעים ואחת שנה — ארבעים ואחת שנה בדיוק בלילה הזה.
הוא לבש בגדים מתקופה שהייתה ואיננה; שערו היה מפודר וסביב פרקי ידיו הסתלסלו תחרים. הוא נראה כמי שחזר ממסיבה גדולה ובשובו הביתה התיישב לשחק קלפים עם חבר קרוב. על זרת ידו נצצה טבעת ובחזית חולצתו הבהיק יהלום יקר. אבזמי יהלומים עיטרו את נעליו, וברוח האופנה של תקופתו הוא לבש אברקי ברכיים וגרבי משי, שהציגו לראווה רגל וקרסול נאים במיוחד. הוא ישב מול הדלת אך אף פעם אחת לא הרים את עיניו. דומה היה שכל כולו ממוקד בקלפים.
זמן מה שררה בחדר דממה גמורה, שהופרה רק על ידי הספירה כבדת הראש של המשחק. עמדנו בפתח בנשימה עצורה, מבועתים אך מרותקים למתרחש לנגד עינינו. פתותי האפר צנחו מעדנות על רצפת האח, כמו השלג. שמענו את רשרוש הקלפים המחולקים ומוטלים על השולחן. הקשבנו לספירה — חמש־עשרה שתיים, חמש־עשרה־שלוש, וכן הלאה — אך אף מילה לא נאמרה עד שהשחקן שאת פניו לא ראינו קרא לבסוף: "ניצחתי. המשחק שלי."
ואז נטל יריבו את הקלפים, פרש אותם כלאחר יד, כינסם יחד והשליך את החפיסה כולה בפני אורחו וקרא: "רמאי, שקרן, הרי לך."
קמו המולה ובלבול — השלכת כיסאות, נפנוף זרועות ושאון רם של קולות נרגשים שהתערבבו זה בזה עד שלא הצלחנו לשמוע שום משפט. אבל פתאום יצא ג'רמי לסטר מן החדר בחיפזון כה רב עד שכמעט נגע בנו כשחלף על פנינו — יצא מן החדר ועלה בצעדים כבדים במעלה המדרגות אל החדר האדום, ושב וירד דקות אחדות אחר כך ובידו שתי חרבות. הוא נכנס לחדר ונתן לאיש השני, כך נראה היה לנו, לבחור את הנשק, ואז פתח בתנופה את דלת הזכוכית ואחרי שהניח ברוב טקס ליריבו לצאת ראשון החוצה, יצא אל אוויר הלילה, וקלייר ואני בעקבותיו.
חצינו את הגן וירדנו בשביל צר ומתפתל שהוביל אל חלקת עשב, שהייתה מוגנת מכיוון צפון בחלקת עצי אשוח צעירים. הלילה כבר היה לליל ירח בהיר ויכולנו לראות בבירור את ג'רמי לסטר מודד את החלקה.
"תספור עד שלוש," אמר לבסוף לאיש, שגבו עדיין היה מופנה אלינו.
הם הפילו פור על מקומותיהם, והפור נפל לרעת מר לסטר. הוא עמד לו מואר בקרני הירח, וברנש נאה ממנו לא אבקש לראות לעולם.
"אחת," החל האחר, "שתיים," ובטרם עלה על דעת קורבנו גם חשד קל שבקלים למזימתו, הסתער עליו וחרבו ננעצה בחזהו של ג'רמי לסטר.
למראה בגידה פחדנית זו פלטה קלייר צווחה. בן רגע נעלמו הלוחמים, ענן הסתיר את עין הירח ואנחנו עמדנו בצלה של חלקת האשוחים, רועדים מקור ומאימה. אבל סוף סוף ידענו מה עלה בגורלו של בעליה המנוח של מרטינגדייל, ידענו שלא נפל בקרב הוגן אלא נרצח בבוגדנות בידי חבר כוזב.
כאשר התעוררתי בשעת בוקר מאוחרת ביום חג המולד, נגלה לעיני עולם לבן. הקרקע, העצים, השיחים, היו עמוסים ומכוסים כל כולם בשלג. שלג היה בכול, שלג שאיש לא זכר כמותו זה ארבעים ואחת שנים.
"בדיוק בבוקר חג מולד כזה נעלם אדון ג'רמי," ציין שָמש הכנסייה הזקן באוזני אחותי, שהתעקשה לגרור אותי בשלג אל הכנסייה. לשמע הדברים היא התעלפה ונלקחה אל חדר תשמישי הקדושה, ושם התוודיתי באוזני הכוהן על כל מה שראינו בלילה הקודם.
בתחילה נטה אותו אדם נכבד להתייחס בקלות ראש לעניין כולו, אך שבועיים אחר כך, כאשר החל השלג לימס ואפשר היה לבדוק את מטע האשוחים, הוא הודה כי בשמים ובארץ יש אולי דברים רבים יותר מכפי שהפילוסופיה המוגבלת שלו חלמה לראות. בחלל קטן ודחוס סמוך לגבול המטע התגלתה גופתו של ג'רמי לסטר. ידענו זאת על פי הטבעת ואבזמי היהלומים וסיכת הנוי המנצנצת; והסיפור שסיפרתי הסעיר בעליל את מר קרונזון, שבא בתוקף תפקידו כשופט לבדוק את השרידים הללו.
"אמור לי, מר לסטר, האם בחלומך ראית את פניו של — של האדון הנכבד — יריבו של קרובך?"
"לא," השבתי, "הוא ישב ועמד כל הזמן בגבו אלינו."
"לא נותר כמובן מה לעשות בעניין זה," קבע מר קרונזון.
"אין מה לעשות," השבתי. וכאן הייתה הפרשה מסתיימת ללא ספק, אלמלא ימים אחדים לאחר מכן, כשסעדנו בקרונזון פארק, שמטה קלייר פתאום את כוס המים שקירבה אל שפתיה וקראה: "הבט, ג'ון, הנה הוא!". היא קמה ממקומה, פניה לבנות כמפת השולחן, והצביעה על תמונת דיוקן שהייתה תלויה על הקיר. "ראיתי אותו לרגע כשהפנה אל ראשו אל הדלת ברגע שג'רמי לסטר יצא," הסבירה. "זה האיש."
נותר לי רק זיכרון עמום ביותר ממה שקרה בעקבות הזיהוי הזה. משרתים נחפזו אנה ואנה. מרת קרונזון צנחה מכיסאה ונתקפה היסטריה. הגברות הצעירות התגודדו סביב אמן. מר קרונזון, שרעד כאחוז קדחת, ניסה להסביר משהו בעוד קלייר מתחננת שאקח אותה משם — שרק אקח אותה משם. לקחתי אותה, לא רק מקרונזון פארק אלא ממרטינגדייל.
אך בטרם עזבנו את המקום נועדתי עם מר קרונזון, והוא סיפר לי כי הדיוקן שזיהתה קלייר הוא דיוקן אבי אישתו, האדם האחרון שראה את ג'רמי לסטר בחיים.
"היום הוא איש זקן," סיים מר קרונזון, "בן יותר משמונים, והוא התוודה באוזני על הכול. הרי לא תפרסם את העניין ותמיט עלינו עוד צער וחרפה?"
הבטחתי לו שלא אפתח את פי, אך מעט מעט הסתנן הסיפור החוצה ומשפחת קרונזון עזבה את הארץ. אחותי לא שבה עוד למרטינגדייל: היא נישאה ומתגוררת כיום בלונדון. אני מבטיח לה שוב ושוב שאין עוד קולות מוזרים בביתי, אך היא אינה מוכנה לבקר בבדפורדשיר, שם ה"ילדה הקטנה" שעליה ביקשה ממני זמן כה רב "לחשוב ברצינות" היא כיום אישתי ואם ילדיי.