רודף העכוזים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רודף העכוזים
הוספה למועדפים

רודף העכוזים

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: רים ע'נאיים
  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 149 עמ' מודפסים

כמאל ריאחי (1974) הוא סופר ומבקר ספרות תוניסאי, הוא עבד ככתב לענייני תרבות וספרות, והגיש תוכניות תרבות בטלוויזיה וברדיו בתוניסיה ומחוץ לה. הוא פרסם עד כה שני קבצי סיפורים קצרים וארבעה רומנים. הוא נבחר לאחד מ-39 הסופרים הצעירים המבטיחים מתחת לגיל 40 בעולם הערבי, והשתתף באנתולוגיה "ביירות 39". כמו כן זכה בפרסים רבים, ביניהם כומאר הזהב על ספרו "רודף העכוזים" (2006), פרס אבן בטוטה הבינלאומי לספרות מסע (2018) ופרס האקדמיה לתוכנית התרבות הטובה ביותר בתוניסיה בשנת 2015.

תקציר

'רודף העכוזים' היא נובלה שזכתה בפרס הזהב "כומאר" בתוניסיה והוכתרה כספר הטוב ביותר לשנת 2007. הספר הוחרם בתוניסיה בשל נימתו העוקצנית והביקורתית, ההומור השחור והלעג התוקפני שמסתתר מאחורי עלילות המשנה, והכאוס שמשקף את המציאות התוניסאית.
באמצעים ספרותיים של פנטזיה והומור מתאר ריאחי את המציאות המכוערת והמזוויעה, העלילה נעה קדימה במשפטים קצרים, אינטנסיביים, בדיאלוגים שמשלבים בין אימה וקומדיה כשתי התמות העיקריות לאורך הספר. הנובלה היא כתב זעקה ומחאה כנגד המציאות המעוותת: השחיתות, האלימות, השוביניזם, ההתמוטטות החברתית והנפשית.

סדרת 9 ירחים היא סדרה לתרגום ספרות ערבית עכשווית וגם מעט מהקלסיקות. אפיק החליטה לתת במה למה שקורה כאן אך נותר חבוי מאחורי מסך השפה.

פרק ראשון

הקדמה
רים ע'נאיים
 
הנובלה שלפניכם, "רודף העכוזים" היא יצירתו של הסופר התוניסאי פורץ הדרך, כמאל ריאחי, והיא ראתה אור בתוניס, בשנת 2006. הנובלה מורכבת מכמה עלילות שמצטלבות ומתפרדות בו בזמן. הספר נפתח בעולם אגדתי ופנטסטי של ציפור מכוערת שהמספר קורא לה בשם טורף המוחות. האירועים מתרחשים בזה אחר זה בתוך מסגרת של עולם מוזר ופנטסטי, אך עד מהרה האירועים עוברים מהזמן המוחלט אל הזמן היחסי או האמיתי, ובו מגלה הקורא שהמאורעות והדמויות, בעצם, שאובים מהמציאות התוניסאית. העלילה הראשית מתרחשת ברחוב בורגיבה, הרחוב הראשי בעיר הבירה תוניסיה, שדבר לא שרד ממנו מלבד בית הקפה שנקרא "רוטונד" — לקוחותיו המתוסכלים מהמציאות מעבירים את הזמן בפטפוט חמקני שמוצג באור סאטירי. הסיפורים המשתרגים מובילים את הקורא אל מהות היצירה: איש מטורף שרודף אחר עכוזי נשים ומאיים על ביטחון "עיר הצדק" ואזרחיה. ראוי לציין שריאחי קורא לעכוז בשם "ח'דיג'ה" — שם פרטי נשי, שהפך לתואר פופולרי רווח בתוניסיה המסמל את עכוזי הנשים.
ריאחי משלב בין מגוון ז'אנרים ספרותיים ויוצר מהם מעין קולאז': הז'אנר הבלשי שבו מסופר על המרדף אחר הפושע; הז'אנר האוטוביוגרפי — דיוקנו של המספר כילד ועלילותיו של הנחש ששכן בעץ החרוב, הוויכוחים הקומיים בין ההורים כאנלוגיה לוויכוחים שהתנהלו בין אדם לחוה לאחר שגורשו מגן העדן. ז'אנר הפנטזיה שבו ההיגיון הרגיל נזנח והמציאות משוחררת מכוח הכבידה — דמותו של אבן ח'לדון שחוזר לעולם בני התמותה אחרי שהיה מת במשך מאות שנים ונחת בכפר מוזר שאנשים בו עושים מעשים מגונים בחיות. כל זה לא מוציא אותנו מסיפור המסגרת המרכזי — סיפורו של האיש שרודף אחר עכוזי נשים ומטיל אימה על תושבי העיר.
"רודף העכוזים" היא נובלה בת 177 עמודים (בערבית), הספר הוחרם בתוניסיה בשל נימתו העוקצנית והביקורתית, ההומור השחור והלעג התוקפני שמסתתר מאחורי עלילות המשנה, והכאוס שמשקף את המציאות התוניסאית.
באמצעים ספרותיים של פנטזיה והומור מתאר ריאחי את המציאות המכוערת והמזוויעה, העלילה נעה קדימה במשפטים קצרים, אינטנסיביים, בדיאלוגים שמשלבים בין אימה וקומדיה כשתי התמות העיקריות לאורך הספר. הנובלה היא כתב זעקה ומחאה כנגד המציאות המעוותת: השחיתות, האלימות, השוביניזם, ההתמוטטות החברתית והנפשית.
לכאורה מדובר בספרות "שוליים", אך ריאחי מצליח להיחלץ מהסיווג של מלכודת השוליים, בהעניקו לנו דמויות אמיתיות ודמיוניות כאחת: ברגע שהן עוברות למרכז היצירה הן מאבדות את הערך השולי שלהן בחברה, וכמאמרו של הסופר והמתרגם התוניסאי הידוע, אדם פתחי, "לבדו הסופר עומד בשוליים כדי לכתוב." ומכאן כל ספר אמיתי הוא ספר שנכתב מהשוליים כדי לאחוז במרכז.
אנו מציעים לקורא העברי יצירה שמייצגת זרם חדש, שונה ומשונה בספרות הערבית כיום. יצירה שאינה עוסקת ב"ישיר" ובפוליטי, החברתי והנפשי, יצירה שמעדיפה את העימות והעיסוק בניגודים בתוך החברה התוניסאית והחברה הערבית בכלל. כל הדמויות בספר — המציאותיות והדמיוניות כאחת, מותכות בתוך כור אחד — מסגרת הספר, והתוצאה היא ספר יוצא דופן שאין כדוגמתו בספרות הערבית העכשווית.

כמאל ריאחי (1974) הוא סופר ומבקר ספרות תוניסאי, הוא עבד ככתב לענייני תרבות וספרות, והגיש תוכניות תרבות בטלוויזיה וברדיו בתוניסיה ומחוץ לה. הוא פרסם עד כה שני קבצי סיפורים קצרים וארבעה רומנים. הוא נבחר לאחד מ-39 הסופרים הצעירים המבטיחים מתחת לגיל 40 בעולם הערבי, והשתתף באנתולוגיה "ביירות 39". כמו כן זכה בפרסים רבים, ביניהם כומאר הזהב על ספרו "רודף העכוזים" (2006), פרס אבן בטוטה הבינלאומי לספרות מסע (2018) ופרס האקדמיה לתוכנית התרבות הטובה ביותר בתוניסיה בשנת 2015.
אלחקיקה1
גיליון 2006
 
מאחר שפרשת העכוזים הפכה לציבורית, ומאחר שהחוגים המוסמכים נכשלו בחיפוש אחר הפושע והנעדרים, החלטנו לחשוף את המידע שנמצא ברשותנו, שכן הדבר עשוי להסיר את הלוט מעל חלק מהערפול ולספק תשובות לחלק משאלות הקוראים, הגם שעל האיש המטפל בפרשה הוטלה האחריות לעקוב אחר התפתחויותיה ולראיין מומחים לפענוח פשעים. ואולם עקב עזיבתו הפתאומית הוטלה עלינו האחריות לחקור פרשה זו בדרכנו שלנו.
 
השמועה עברה מפה לאוזן שהאיש המדובר סייר ברחובות העיר לאחר שעזב את משרדנו כשקרה מה שקרה. אנשים לא ראו אותו מאז, וחשבו כי קרוב לוודאי שהוא נמנה עם הנעדרים מאותו לילה, וכנראה נלכד בתוך נחל. כשלא איתרו את חברו השחום, עלום השם, החליטו מכרים שאהבוהו לפרוץ לדירה שהיתה ממוקמת במרכז עיר הבירה, זו שנהג לפקוד לעתים תכופות בחודשים האחרונים. כששברו את דלת העץ ופרצו לחדר המאובק, לא מצאו דבר זולת חבילה של עטי גלובוס, פתיתי לחם שהִתעבּשו ושתי מחברות, שכתוב בהן בשני כתבי־יד שונים ולא הצליחו לזהות איזה מהם הוא כתב־ידו. החלטנו אפוא לפרסם את שתי המחברות ולהביא את הציטוט הידוע: "החומרים הנכללים כאן מביעים את דעתם האישית של כותביהם, ואינם משקפים בהכרח את דעתם של עורכי עיתון זה".
 
1
על החרובית המבורכת שהשתכנה בה הדוכיפת
 
 
נהגתי להתבונן בה בלילות קיץ מוארים באור ירח שעלה מאחורי ביתי, חרובית שחורה, עצומה ואדירה כמו אלים. אבי, כהרגלו, היה אומר שהיא סוככת על בית זה מפני חורבן. באותו היום הוסיף להיות מר נפש, וקמט חדש עלה במצחו בעודו חוזר על תפילתו, "רחם נא עלינו וכפר לנו, אלוהינו, וחמול נא עלי ועל בנַי המסכנים בחמלתך, ואל נא תעניש אותנו על רוע מעללי הפתיים... אל מלא רחמים, יהמו נא רחמיך עלינו!"
"אל תפחד! אמנו סלחנית ורחמנית," אמרה אמי.
"אבל מה שאירע נורא ואיום," אמרתי.
"אולי הנחש יפקיר את העץ ויעזוב," ניסתה אמי להרגיע.
"סבורני שלא. הוא קינן בתוכה, והפיץ את סרחונו — והוא זה שמדאיג אותי."
"ומה אם נשרוף אותו?"
"פירוש הדבר שנשרוף אותה יחד איתו! היא לא תסלח לנו."
"סבורני שלא יעזוב, הוא עקשן כמו פרד."
ראשו עטור בכתר כמו כתר המלכים.
הבט בו, למרות זאת הוא רב־חן. סרחונו זה, אי אפשר לסבול סירחון זה!
 
 
אמי, כהרגלה, מרחה את החרובית העצומה בחִינָה, בעודה ממלמלת דברים חסרי פשר, "כאילו שהיו טליסמאות..."
"זה שנים את קוראת לה 'אמנו הגדולה'," לעגתי לה ולמחשבותיה, והיא נזפה בי ואיימה עלי בדבריה, "אני עוד אמרח את עיניך בפלפל אדום חריף אם תחזור על פטפוטיך אלה, יא בן..."
פעמים רבות התייחדתי עם נפשי ותהיתי ביני לבין עצמי: האומנם מוצא משפחתי מעץ ענקי זה?
איכה הביאה אותנו, אותה חרובית, אל העולם? האם נשאה אותנו, בבטנה תשעה חודשים כפי שנשאה אמי את אחי הקטן ברחמה?!
"היא הופיעה לי בחלום." אבי לא נלאה מלספר את חלומותיו ואת חזיונותיו. "נערה רבת־חן, עוטה בגדי משי, ראשה עטוף במטפחת ירוקה. היא העניקה לי מנורה מבהיקה, ואמרה: 'סוף־סוף באה הישועה...'"
ימים נהגתי לשבת בחברתה של החרובית. סבתא, קראתי לה. עד שיום אחד התאוותה נפשי לאכול פרי אחד מפירותיה שנמצא לו במרומי העץ. זרקתי לעברו אבנים כדי שייפול על האדמה, אבל האבנים לא מצאו את דרכן אל הפרי. פתחתי את רוכסן המכנסיים והשתנתי על גזעה של החרובית. בעודי סוגר את הרוכסן הוא נתקע בעטרה וגרם לי כאבים איומים. לאחר שהעברתי שעות ביידוי אבנים שבתי אפוא הביתה בידיים ריקות ובעיניים דומעות.
 
 
בלילה חורפי ישבנו כולנו בבית וצותתנו לקול הגשם. הרוח שרקה וייללה כאילו הגיעה ממעמקי השאול. בעודי צופה משועשע בנחש שקינן בעליית הגג של הבית, מתקפל בין הענפים וצופה בנו, אחזה בי אימה, "אבאאאאאאא... הנחש!"
"הנח לו," אמר אבי, "ברכת הבית הוא. מגונן עלינו מפני אסונות."
"אבל, ראה, מראהו השתנה!"
"אמרתי לך לשתוק, בני. אל תפחיד אותו! הנחש אינו מזיק לאנשים למעֵט למי שמזיק לו. הנחש שלנו מבוית וחלק איתנו את ביתנו עוד לפני שנולדת."
תהיתי לעצמי, למה לנו להסכים לחיות כך?! איזו זכות יש לו לזר חצוף זה לחלוק איתנו את ביתנו?! הוא נהג להסתובב בין עמודי התמיכה של עליית הגג כאילו היה בעל הבית, ואילו אנחנו האורחים המאוסים. בלשונו הארסית היה מלטף את כף התמרים היבשה ומחקה את שריקת הרוח מרעידת הלבבות.
באותו לילה, בעקבות מכת ברק, נשמעה נפילת הנחש על הרצפה. אבי קם ממקומו וביגון רב פתח את הדלת, בדומייה מוחלטת, וציווה עלינו לצאת החוצה. הוא נשאר עם הנחש בתוך הבית, ואילו אנחנו העברנו את הלילה באורווה, חולמים על חום הבית שהיה.
למחרת בבוקר שאל אותנו אבא, "מה עושים?" והוסיף: "שום דבר אינו משתנה."
"מה כוונתך?" שאלה אמי בתמיהה.
ואבא הוסיף, "ותרו לנחש על הבית... אין ספק כי וַאלִיּ2 צדיק הוא."
"איזה מין ואלי זה שמשתלט על ביתם של אביונים כמונו?" שאלה אמא בתמיהה.
"עדיין יש לנו את האורווה... דַּיֵּך, אישה."
"ומה עם חפצינו ומזוננו?" התריסה אמא.
"מהיום אין אלו חפצינו ואין זה מזוננו. כל מה שנמצא בבית עובר אליו."
"אבל זה עוול!"
"אל תחזרי על דברייך אלו עוד פעם," אמר אבא בחומרה, "זהו רצונה של אמנו הגדולה. היא כבר ביקרה אותי בחלום..."
"ארורה היא החרובית הזקנה הזאת שהחריבה את עולמנו," אמרה אמא, "וארורים הם חלומותיך החשוכים."
"דַּיֵּך, אישה, קללתה עוד תרדוף אותנו. היא אמנו הגדולה."
"איזה מין אמא זאת שמגרשת אותנו ממקום משכבנו כדי שנחש מטונף יעבור אליו. לא אעזוב את ביתי." אמא נטלה מגרפה ורצה לעבר הבית הכבוש. רציתי לספר לה על השרוך שגרם לי סבל רב. אבל היא רצה וזָעקה זְעָקה ארוכה בעוד אבי רץ אחריה בניסיון לעצור בעדה, אך כשהגיע כבר התנפלה על הנחש השחור במגרפה.
צפיתי בהם מרחוק בזמן שהתווכחו בצעקות בתוך הבית נוכח גופת הנחש. צפיתי בהם. אני נשבע לכם שהייתי שם, צופה במתרחש, כאשר התמוטטה החרובית על הבית. בית החומר התמוטט על כל מה שהיה בתוכו, וסופת אבק התחוללה ונעלמה במהרה. החרובית נותרה מוטלת על ערמות האבנים וענפי התקרה שקרסה.
כשאנשי הכפר הגיעו למקום הם חיפשו את שתי הגופות אך לא מצאו כלום זולת דוכיפת אחת וגוזליה שהתפזרו לכל עֵבר ונחתו על עצי הזית. אחד המחלצים המוכשים נמצא ללא רוח חיים.
חורבן והלוויות רבות של מוכּשים התפשטו במקום.
 
 

כמאל ריאחי (1974) הוא סופר ומבקר ספרות תוניסאי, הוא עבד ככתב לענייני תרבות וספרות, והגיש תוכניות תרבות בטלוויזיה וברדיו בתוניסיה ומחוץ לה. הוא פרסם עד כה שני קבצי סיפורים קצרים וארבעה רומנים. הוא נבחר לאחד מ-39 הסופרים הצעירים המבטיחים מתחת לגיל 40 בעולם הערבי, והשתתף באנתולוגיה "ביירות 39". כמו כן זכה בפרסים רבים, ביניהם כומאר הזהב על ספרו "רודף העכוזים" (2006), פרס אבן בטוטה הבינלאומי לספרות מסע (2018) ופרס האקדמיה לתוכנית התרבות הטובה ביותר בתוניסיה בשנת 2015.

סקירות וביקורות

ההר בלע את השמש 'רודף העכוזים' סובל מפגמים רבים, אבל עולה ממנו תחושת גילוי של עולם ספרותי שונה ונועז

קשה לקחת ברצינות ספר שבפתחו ציטוט של פאולו קואלו: "אל תשכח... ללכת בעקבות הייעוד שלך". ובכל זאת, כבר בעמודיו הראשונים של 'רודף העכוזים', ברור שלא מדובר ברומן מתקתק עם נגיעות עזרה עצמית. רחוק מזה. לא כל אחד יעריך את הכתיבה של כמאל ריאחי, שסובלת מפגמים רבים, ובכל זאת קשה שלא להתענג מתחושת הגילוי שעולה מן הספר - עולם ספרותי שלם, שונה ונועז ומוזר, שלא זכינו להכיר ונחשף בפנינו רק עכשיו.

הנובלה, שקרויה במקור 'אזמל המנתחים', יצאה בתוניסיה בשנת ‭ ,2006‬זכתה בפרס הספרותי היוקרתי 'כומאר', וגם בחרם מצד השלטון המקומי. כאשר באחד מפרקיו הראשונים של הספר, לאחר אקט של מין אנאלי אסור באישון ליל, משווה המספר בין עכוזה הלבן של האישה לצריח מסגד, הבנתי מדוע. אבל לא רק העיסוק הנועז של הספר במין ובמיניות עורר עליו את חמת המשטר, אלא גם ביקורת חריפה שעולה ממנו על האלימות, השחיתות, השוביניזם וההומופוביה בחברה התוניסאית.

קשה להסביר את המתרחש בנובלה הזאת, ולו רק מפני שמה שאמור להיות העלילה המרכזית מתחיל רק בשליש האחרון של הספר. בכלל, קשה לעקוב אחרי מה שקורה - דמויות יוצאות מן העלילה ושבות אליה, ולא תמיד ברור מי מספר את הסיפור למי. לעיתים רק אחרי קריאה של פרק שלם מתברר שהתחלף המספר, וחזרנו להתרחשות אחרת לחלוטין. מדי פעם מתערב ריאחי בעלילה ומודיע לנו על חילוף שכזה: "לפני רגע בלע ההר את השמש, והלילה השליך את שמיכתו על שולי הרחוב הדקור באור פנס תשוש. קול המואזין הגיע  מרחוק, קרא לתפילה ודרש לעזוב את המספר המטורף הזה".

מפרק לפרק נדמה שמדובר באסופת סיפורים שחולקים כמה דמויות משותפות וקשר תמטי, יותר מאשר בנובלה. הרושם שמצטבר בקריאה הוא של סיפורים שנמסרים בעל  פה, כשברקע מתחוללת סערה כלשהי - 'סיפורי אלף לילה ולילה' פינת 'דקאמרון'. העולם שנוצר בעמודיו הראשונים של הספר הוא פנטסטי במפגיע, מוצף בשלל יצורים משונים (בראשם חיית כלאיים מפלצתית בשם 'טורף המוחות', שהיא, ובכן, טורפת מוחות) ואינו מציית לכללי הטבע. כוח הכבידה, למשל, לא תמיד פועל, והשמש זורחת רק כשמתחשק לה  ("לאחר שעות של המתנה מצמיתה האדים האופק ואור השמש החל מפזר את החשכה ואת הכוכבים, והשמש זרחה: אלה גיבורה היא, קורעת את ירק היערות ואת לובן הגדרות").

המציאות הסוריאליסטית והמסויטת שבונה ריאחי מזכירה ברגעיה הטובים את 'צל הימים' של בוריס ויאן; עולם פרוע שהשחרור שבו מגיע לאן שהדמיון והלשון יכולים להגיע, ודווקא שלל האפשרויות שבו מייצרות תחושת אימה קלסטרופובית. ברגעיה החלשים היא נדמית יותר כמו צ'יזבט שנמסר מפי ילד שרוקם את העלילה בהתלהבות תוך כדי דיבור: ואז הוא ראה ציפור גדולה עם פרצוף של פרד וברח ממנה... ואז צייד תפס אותו... ואז הוא שכב עם אשתו... ואז הוא פגש חבורה של בני אדם כחולי עור... אה, והיו להם כנפיים! וכל זה בפחות מעשרה עמודים.

כמה פרקים מאוחר מדי, זונח ריאחי את העולמות הפנטסטיים-במובהק ומעביר אותנו למציאות היום-יומית של תוניסיה הבירה, הנרדפת על ידי פושע אימתני ששם לו למטרה לתקוף את עכוזיהן של נשות העיר בעזרת אזמל. לא ברור למה. מה שאמור להיות עלילה בלשית הופך לחקירה מעמיקה על תולדותיו ורזיו של העכוז: מביטוח הישבן של ג'ניפר לופז, לתפקיד ההיסטורי של העכוז במלחמות הערבים עם ישראל, ועד השוואה בין גודל העכוז הנשי לזה הגברי. בעזרת הומור חריף ובוטה, ריאחי עוזב די מהר את המצוד הבלשי ומשרטט דיוקן עלוב ופתטי של גבריות בת זמננו, של הקווים שמחברים בין שמרנות מינית לאלימות מגדרית ושל האופן שבו הם משתקפים בעיתונות ובשיח החברתי.

בדומה לפתיחת הספר, גם לחלקו האחרון של 'רודף העכוזים' יש תנופה סיפורית מרשימה ומוזרות מפתיעה ומהנה, אבל כמוה הוא סובל מלא מעט בעיות. על אף שהוא כתוב ברובו במשפטים קצרים, דחוסים ואינטנסיביים - יש בו אווריריות עלילתית מסוימת, כזו שמאפיינת מסורות של סיפור בעל פה, כמו מסננת שעשויה מעופרת וחוריה קצת גדולים מדי, ומה שמחבר בין ההתרחשויות והדיאלוגים הוא שימוש מוגזם בשלוש נקודות.

גם החלקים שמעוגנים יותר במציאות ריאליסטית ברורה נוטים לגודש סימבולי, למטפורות שנושאות כל כך הרבה שכבות של סמליות, שהן בעצם מטפורות למטפורות אחרות. קעקועים דתיים, פאלוסים, נחשים קדמונים ושלל דימויים עסיסיים - כל אלה רודפים את דפיו של הספר ומבקשים להעניק לו עוד ועוד משמעויות פוליטיות וחברתיות. העומס הזה לא רק מעייף, הוא גם לא הכרחי; לפעמים תחת הוא פשוט תחת.

עוד 3 ספרים צפון אפריקאיים

נציב המלח > אלבר ממי

העדרו המסנוור של האור > טאהר בן ג‘לון

‭,2084‬ סוף העולם > בואלם סנסל

אלעד בר-נוי 7 לילות 26/02/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: רים ע'נאיים
  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 149 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

ההר בלע את השמש 'רודף העכוזים' סובל מפגמים רבים, אבל עולה ממנו תחושת גילוי של עולם ספרותי שונה ונועז

קשה לקחת ברצינות ספר שבפתחו ציטוט של פאולו קואלו: "אל תשכח... ללכת בעקבות הייעוד שלך". ובכל זאת, כבר בעמודיו הראשונים של 'רודף העכוזים', ברור שלא מדובר ברומן מתקתק עם נגיעות עזרה עצמית. רחוק מזה. לא כל אחד יעריך את הכתיבה של כמאל ריאחי, שסובלת מפגמים רבים, ובכל זאת קשה שלא להתענג מתחושת הגילוי שעולה מן הספר - עולם ספרותי שלם, שונה ונועז ומוזר, שלא זכינו להכיר ונחשף בפנינו רק עכשיו.

הנובלה, שקרויה במקור 'אזמל המנתחים', יצאה בתוניסיה בשנת ‭ ,2006‬זכתה בפרס הספרותי היוקרתי 'כומאר', וגם בחרם מצד השלטון המקומי. כאשר באחד מפרקיו הראשונים של הספר, לאחר אקט של מין אנאלי אסור באישון ליל, משווה המספר בין עכוזה הלבן של האישה לצריח מסגד, הבנתי מדוע. אבל לא רק העיסוק הנועז של הספר במין ובמיניות עורר עליו את חמת המשטר, אלא גם ביקורת חריפה שעולה ממנו על האלימות, השחיתות, השוביניזם וההומופוביה בחברה התוניסאית.

קשה להסביר את המתרחש בנובלה הזאת, ולו רק מפני שמה שאמור להיות העלילה המרכזית מתחיל רק בשליש האחרון של הספר. בכלל, קשה לעקוב אחרי מה שקורה - דמויות יוצאות מן העלילה ושבות אליה, ולא תמיד ברור מי מספר את הסיפור למי. לעיתים רק אחרי קריאה של פרק שלם מתברר שהתחלף המספר, וחזרנו להתרחשות אחרת לחלוטין. מדי פעם מתערב ריאחי בעלילה ומודיע לנו על חילוף שכזה: "לפני רגע בלע ההר את השמש, והלילה השליך את שמיכתו על שולי הרחוב הדקור באור פנס תשוש. קול המואזין הגיע  מרחוק, קרא לתפילה ודרש לעזוב את המספר המטורף הזה".

מפרק לפרק נדמה שמדובר באסופת סיפורים שחולקים כמה דמויות משותפות וקשר תמטי, יותר מאשר בנובלה. הרושם שמצטבר בקריאה הוא של סיפורים שנמסרים בעל  פה, כשברקע מתחוללת סערה כלשהי - 'סיפורי אלף לילה ולילה' פינת 'דקאמרון'. העולם שנוצר בעמודיו הראשונים של הספר הוא פנטסטי במפגיע, מוצף בשלל יצורים משונים (בראשם חיית כלאיים מפלצתית בשם 'טורף המוחות', שהיא, ובכן, טורפת מוחות) ואינו מציית לכללי הטבע. כוח הכבידה, למשל, לא תמיד פועל, והשמש זורחת רק כשמתחשק לה  ("לאחר שעות של המתנה מצמיתה האדים האופק ואור השמש החל מפזר את החשכה ואת הכוכבים, והשמש זרחה: אלה גיבורה היא, קורעת את ירק היערות ואת לובן הגדרות").

המציאות הסוריאליסטית והמסויטת שבונה ריאחי מזכירה ברגעיה הטובים את 'צל הימים' של בוריס ויאן; עולם פרוע שהשחרור שבו מגיע לאן שהדמיון והלשון יכולים להגיע, ודווקא שלל האפשרויות שבו מייצרות תחושת אימה קלסטרופובית. ברגעיה החלשים היא נדמית יותר כמו צ'יזבט שנמסר מפי ילד שרוקם את העלילה בהתלהבות תוך כדי דיבור: ואז הוא ראה ציפור גדולה עם פרצוף של פרד וברח ממנה... ואז צייד תפס אותו... ואז הוא שכב עם אשתו... ואז הוא פגש חבורה של בני אדם כחולי עור... אה, והיו להם כנפיים! וכל זה בפחות מעשרה עמודים.

כמה פרקים מאוחר מדי, זונח ריאחי את העולמות הפנטסטיים-במובהק ומעביר אותנו למציאות היום-יומית של תוניסיה הבירה, הנרדפת על ידי פושע אימתני ששם לו למטרה לתקוף את עכוזיהן של נשות העיר בעזרת אזמל. לא ברור למה. מה שאמור להיות עלילה בלשית הופך לחקירה מעמיקה על תולדותיו ורזיו של העכוז: מביטוח הישבן של ג'ניפר לופז, לתפקיד ההיסטורי של העכוז במלחמות הערבים עם ישראל, ועד השוואה בין גודל העכוז הנשי לזה הגברי. בעזרת הומור חריף ובוטה, ריאחי עוזב די מהר את המצוד הבלשי ומשרטט דיוקן עלוב ופתטי של גבריות בת זמננו, של הקווים שמחברים בין שמרנות מינית לאלימות מגדרית ושל האופן שבו הם משתקפים בעיתונות ובשיח החברתי.

בדומה לפתיחת הספר, גם לחלקו האחרון של 'רודף העכוזים' יש תנופה סיפורית מרשימה ומוזרות מפתיעה ומהנה, אבל כמוה הוא סובל מלא מעט בעיות. על אף שהוא כתוב ברובו במשפטים קצרים, דחוסים ואינטנסיביים - יש בו אווריריות עלילתית מסוימת, כזו שמאפיינת מסורות של סיפור בעל פה, כמו מסננת שעשויה מעופרת וחוריה קצת גדולים מדי, ומה שמחבר בין ההתרחשויות והדיאלוגים הוא שימוש מוגזם בשלוש נקודות.

גם החלקים שמעוגנים יותר במציאות ריאליסטית ברורה נוטים לגודש סימבולי, למטפורות שנושאות כל כך הרבה שכבות של סמליות, שהן בעצם מטפורות למטפורות אחרות. קעקועים דתיים, פאלוסים, נחשים קדמונים ושלל דימויים עסיסיים - כל אלה רודפים את דפיו של הספר ומבקשים להעניק לו עוד ועוד משמעויות פוליטיות וחברתיות. העומס הזה לא רק מעייף, הוא גם לא הכרחי; לפעמים תחת הוא פשוט תחת.

עוד 3 ספרים צפון אפריקאיים

נציב המלח > אלבר ממי

העדרו המסנוור של האור > טאהר בן ג‘לון

‭,2084‬ סוף העולם > בואלם סנסל

אלעד בר-נוי 7 לילות 26/02/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
רודף העכוזים כמאל ריאחי
הקדמה
רים ע'נאיים
 
הנובלה שלפניכם, "רודף העכוזים" היא יצירתו של הסופר התוניסאי פורץ הדרך, כמאל ריאחי, והיא ראתה אור בתוניס, בשנת 2006. הנובלה מורכבת מכמה עלילות שמצטלבות ומתפרדות בו בזמן. הספר נפתח בעולם אגדתי ופנטסטי של ציפור מכוערת שהמספר קורא לה בשם טורף המוחות. האירועים מתרחשים בזה אחר זה בתוך מסגרת של עולם מוזר ופנטסטי, אך עד מהרה האירועים עוברים מהזמן המוחלט אל הזמן היחסי או האמיתי, ובו מגלה הקורא שהמאורעות והדמויות, בעצם, שאובים מהמציאות התוניסאית. העלילה הראשית מתרחשת ברחוב בורגיבה, הרחוב הראשי בעיר הבירה תוניסיה, שדבר לא שרד ממנו מלבד בית הקפה שנקרא "רוטונד" — לקוחותיו המתוסכלים מהמציאות מעבירים את הזמן בפטפוט חמקני שמוצג באור סאטירי. הסיפורים המשתרגים מובילים את הקורא אל מהות היצירה: איש מטורף שרודף אחר עכוזי נשים ומאיים על ביטחון "עיר הצדק" ואזרחיה. ראוי לציין שריאחי קורא לעכוז בשם "ח'דיג'ה" — שם פרטי נשי, שהפך לתואר פופולרי רווח בתוניסיה המסמל את עכוזי הנשים.
ריאחי משלב בין מגוון ז'אנרים ספרותיים ויוצר מהם מעין קולאז': הז'אנר הבלשי שבו מסופר על המרדף אחר הפושע; הז'אנר האוטוביוגרפי — דיוקנו של המספר כילד ועלילותיו של הנחש ששכן בעץ החרוב, הוויכוחים הקומיים בין ההורים כאנלוגיה לוויכוחים שהתנהלו בין אדם לחוה לאחר שגורשו מגן העדן. ז'אנר הפנטזיה שבו ההיגיון הרגיל נזנח והמציאות משוחררת מכוח הכבידה — דמותו של אבן ח'לדון שחוזר לעולם בני התמותה אחרי שהיה מת במשך מאות שנים ונחת בכפר מוזר שאנשים בו עושים מעשים מגונים בחיות. כל זה לא מוציא אותנו מסיפור המסגרת המרכזי — סיפורו של האיש שרודף אחר עכוזי נשים ומטיל אימה על תושבי העיר.
"רודף העכוזים" היא נובלה בת 177 עמודים (בערבית), הספר הוחרם בתוניסיה בשל נימתו העוקצנית והביקורתית, ההומור השחור והלעג התוקפני שמסתתר מאחורי עלילות המשנה, והכאוס שמשקף את המציאות התוניסאית.
באמצעים ספרותיים של פנטזיה והומור מתאר ריאחי את המציאות המכוערת והמזוויעה, העלילה נעה קדימה במשפטים קצרים, אינטנסיביים, בדיאלוגים שמשלבים בין אימה וקומדיה כשתי התמות העיקריות לאורך הספר. הנובלה היא כתב זעקה ומחאה כנגד המציאות המעוותת: השחיתות, האלימות, השוביניזם, ההתמוטטות החברתית והנפשית.
לכאורה מדובר בספרות "שוליים", אך ריאחי מצליח להיחלץ מהסיווג של מלכודת השוליים, בהעניקו לנו דמויות אמיתיות ודמיוניות כאחת: ברגע שהן עוברות למרכז היצירה הן מאבדות את הערך השולי שלהן בחברה, וכמאמרו של הסופר והמתרגם התוניסאי הידוע, אדם פתחי, "לבדו הסופר עומד בשוליים כדי לכתוב." ומכאן כל ספר אמיתי הוא ספר שנכתב מהשוליים כדי לאחוז במרכז.
אנו מציעים לקורא העברי יצירה שמייצגת זרם חדש, שונה ומשונה בספרות הערבית כיום. יצירה שאינה עוסקת ב"ישיר" ובפוליטי, החברתי והנפשי, יצירה שמעדיפה את העימות והעיסוק בניגודים בתוך החברה התוניסאית והחברה הערבית בכלל. כל הדמויות בספר — המציאותיות והדמיוניות כאחת, מותכות בתוך כור אחד — מסגרת הספר, והתוצאה היא ספר יוצא דופן שאין כדוגמתו בספרות הערבית העכשווית.

כמאל ריאחי (1974) הוא סופר ומבקר ספרות תוניסאי, הוא עבד ככתב לענייני תרבות וספרות, והגיש תוכניות תרבות בטלוויזיה וברדיו בתוניסיה ומחוץ לה. הוא פרסם עד כה שני קבצי סיפורים קצרים וארבעה רומנים. הוא נבחר לאחד מ-39 הסופרים הצעירים המבטיחים מתחת לגיל 40 בעולם הערבי, והשתתף באנתולוגיה "ביירות 39". כמו כן זכה בפרסים רבים, ביניהם כומאר הזהב על ספרו "רודף העכוזים" (2006), פרס אבן בטוטה הבינלאומי לספרות מסע (2018) ופרס האקדמיה לתוכנית התרבות הטובה ביותר בתוניסיה בשנת 2015.
אלחקיקה1
גיליון 2006
 
מאחר שפרשת העכוזים הפכה לציבורית, ומאחר שהחוגים המוסמכים נכשלו בחיפוש אחר הפושע והנעדרים, החלטנו לחשוף את המידע שנמצא ברשותנו, שכן הדבר עשוי להסיר את הלוט מעל חלק מהערפול ולספק תשובות לחלק משאלות הקוראים, הגם שעל האיש המטפל בפרשה הוטלה האחריות לעקוב אחר התפתחויותיה ולראיין מומחים לפענוח פשעים. ואולם עקב עזיבתו הפתאומית הוטלה עלינו האחריות לחקור פרשה זו בדרכנו שלנו.
 
השמועה עברה מפה לאוזן שהאיש המדובר סייר ברחובות העיר לאחר שעזב את משרדנו כשקרה מה שקרה. אנשים לא ראו אותו מאז, וחשבו כי קרוב לוודאי שהוא נמנה עם הנעדרים מאותו לילה, וכנראה נלכד בתוך נחל. כשלא איתרו את חברו השחום, עלום השם, החליטו מכרים שאהבוהו לפרוץ לדירה שהיתה ממוקמת במרכז עיר הבירה, זו שנהג לפקוד לעתים תכופות בחודשים האחרונים. כששברו את דלת העץ ופרצו לחדר המאובק, לא מצאו דבר זולת חבילה של עטי גלובוס, פתיתי לחם שהִתעבּשו ושתי מחברות, שכתוב בהן בשני כתבי־יד שונים ולא הצליחו לזהות איזה מהם הוא כתב־ידו. החלטנו אפוא לפרסם את שתי המחברות ולהביא את הציטוט הידוע: "החומרים הנכללים כאן מביעים את דעתם האישית של כותביהם, ואינם משקפים בהכרח את דעתם של עורכי עיתון זה".
 
1
על החרובית המבורכת שהשתכנה בה הדוכיפת
 
 
נהגתי להתבונן בה בלילות קיץ מוארים באור ירח שעלה מאחורי ביתי, חרובית שחורה, עצומה ואדירה כמו אלים. אבי, כהרגלו, היה אומר שהיא סוככת על בית זה מפני חורבן. באותו היום הוסיף להיות מר נפש, וקמט חדש עלה במצחו בעודו חוזר על תפילתו, "רחם נא עלינו וכפר לנו, אלוהינו, וחמול נא עלי ועל בנַי המסכנים בחמלתך, ואל נא תעניש אותנו על רוע מעללי הפתיים... אל מלא רחמים, יהמו נא רחמיך עלינו!"
"אל תפחד! אמנו סלחנית ורחמנית," אמרה אמי.
"אבל מה שאירע נורא ואיום," אמרתי.
"אולי הנחש יפקיר את העץ ויעזוב," ניסתה אמי להרגיע.
"סבורני שלא. הוא קינן בתוכה, והפיץ את סרחונו — והוא זה שמדאיג אותי."
"ומה אם נשרוף אותו?"
"פירוש הדבר שנשרוף אותה יחד איתו! היא לא תסלח לנו."
"סבורני שלא יעזוב, הוא עקשן כמו פרד."
ראשו עטור בכתר כמו כתר המלכים.
הבט בו, למרות זאת הוא רב־חן. סרחונו זה, אי אפשר לסבול סירחון זה!
 
 
אמי, כהרגלה, מרחה את החרובית העצומה בחִינָה, בעודה ממלמלת דברים חסרי פשר, "כאילו שהיו טליסמאות..."
"זה שנים את קוראת לה 'אמנו הגדולה'," לעגתי לה ולמחשבותיה, והיא נזפה בי ואיימה עלי בדבריה, "אני עוד אמרח את עיניך בפלפל אדום חריף אם תחזור על פטפוטיך אלה, יא בן..."
פעמים רבות התייחדתי עם נפשי ותהיתי ביני לבין עצמי: האומנם מוצא משפחתי מעץ ענקי זה?
איכה הביאה אותנו, אותה חרובית, אל העולם? האם נשאה אותנו, בבטנה תשעה חודשים כפי שנשאה אמי את אחי הקטן ברחמה?!
"היא הופיעה לי בחלום." אבי לא נלאה מלספר את חלומותיו ואת חזיונותיו. "נערה רבת־חן, עוטה בגדי משי, ראשה עטוף במטפחת ירוקה. היא העניקה לי מנורה מבהיקה, ואמרה: 'סוף־סוף באה הישועה...'"
ימים נהגתי לשבת בחברתה של החרובית. סבתא, קראתי לה. עד שיום אחד התאוותה נפשי לאכול פרי אחד מפירותיה שנמצא לו במרומי העץ. זרקתי לעברו אבנים כדי שייפול על האדמה, אבל האבנים לא מצאו את דרכן אל הפרי. פתחתי את רוכסן המכנסיים והשתנתי על גזעה של החרובית. בעודי סוגר את הרוכסן הוא נתקע בעטרה וגרם לי כאבים איומים. לאחר שהעברתי שעות ביידוי אבנים שבתי אפוא הביתה בידיים ריקות ובעיניים דומעות.
 
 
בלילה חורפי ישבנו כולנו בבית וצותתנו לקול הגשם. הרוח שרקה וייללה כאילו הגיעה ממעמקי השאול. בעודי צופה משועשע בנחש שקינן בעליית הגג של הבית, מתקפל בין הענפים וצופה בנו, אחזה בי אימה, "אבאאאאאאא... הנחש!"
"הנח לו," אמר אבי, "ברכת הבית הוא. מגונן עלינו מפני אסונות."
"אבל, ראה, מראהו השתנה!"
"אמרתי לך לשתוק, בני. אל תפחיד אותו! הנחש אינו מזיק לאנשים למעֵט למי שמזיק לו. הנחש שלנו מבוית וחלק איתנו את ביתנו עוד לפני שנולדת."
תהיתי לעצמי, למה לנו להסכים לחיות כך?! איזו זכות יש לו לזר חצוף זה לחלוק איתנו את ביתנו?! הוא נהג להסתובב בין עמודי התמיכה של עליית הגג כאילו היה בעל הבית, ואילו אנחנו האורחים המאוסים. בלשונו הארסית היה מלטף את כף התמרים היבשה ומחקה את שריקת הרוח מרעידת הלבבות.
באותו לילה, בעקבות מכת ברק, נשמעה נפילת הנחש על הרצפה. אבי קם ממקומו וביגון רב פתח את הדלת, בדומייה מוחלטת, וציווה עלינו לצאת החוצה. הוא נשאר עם הנחש בתוך הבית, ואילו אנחנו העברנו את הלילה באורווה, חולמים על חום הבית שהיה.
למחרת בבוקר שאל אותנו אבא, "מה עושים?" והוסיף: "שום דבר אינו משתנה."
"מה כוונתך?" שאלה אמי בתמיהה.
ואבא הוסיף, "ותרו לנחש על הבית... אין ספק כי וַאלִיּ2 צדיק הוא."
"איזה מין ואלי זה שמשתלט על ביתם של אביונים כמונו?" שאלה אמא בתמיהה.
"עדיין יש לנו את האורווה... דַּיֵּך, אישה."
"ומה עם חפצינו ומזוננו?" התריסה אמא.
"מהיום אין אלו חפצינו ואין זה מזוננו. כל מה שנמצא בבית עובר אליו."
"אבל זה עוול!"
"אל תחזרי על דברייך אלו עוד פעם," אמר אבא בחומרה, "זהו רצונה של אמנו הגדולה. היא כבר ביקרה אותי בחלום..."
"ארורה היא החרובית הזקנה הזאת שהחריבה את עולמנו," אמרה אמא, "וארורים הם חלומותיך החשוכים."
"דַּיֵּך, אישה, קללתה עוד תרדוף אותנו. היא אמנו הגדולה."
"איזה מין אמא זאת שמגרשת אותנו ממקום משכבנו כדי שנחש מטונף יעבור אליו. לא אעזוב את ביתי." אמא נטלה מגרפה ורצה לעבר הבית הכבוש. רציתי לספר לה על השרוך שגרם לי סבל רב. אבל היא רצה וזָעקה זְעָקה ארוכה בעוד אבי רץ אחריה בניסיון לעצור בעדה, אך כשהגיע כבר התנפלה על הנחש השחור במגרפה.
צפיתי בהם מרחוק בזמן שהתווכחו בצעקות בתוך הבית נוכח גופת הנחש. צפיתי בהם. אני נשבע לכם שהייתי שם, צופה במתרחש, כאשר התמוטטה החרובית על הבית. בית החומר התמוטט על כל מה שהיה בתוכו, וסופת אבק התחוללה ונעלמה במהרה. החרובית נותרה מוטלת על ערמות האבנים וענפי התקרה שקרסה.
כשאנשי הכפר הגיעו למקום הם חיפשו את שתי הגופות אך לא מצאו כלום זולת דוכיפת אחת וגוזליה שהתפזרו לכל עֵבר ונחתו על עצי הזית. אחד המחלצים המוכשים נמצא ללא רוח חיים.
חורבן והלוויות רבות של מוכּשים התפשטו במקום.