הקדמה
רים ע'נאיים
הנובלה שלפניכם, "רודף העכוזים" היא יצירתו של הסופר התוניסאי פורץ הדרך, כמאל ריאחי, והיא ראתה אור בתוניס, בשנת 2006. הנובלה מורכבת מכמה עלילות שמצטלבות ומתפרדות בו בזמן. הספר נפתח בעולם אגדתי ופנטסטי של ציפור מכוערת שהמספר קורא לה בשם טורף המוחות. האירועים מתרחשים בזה אחר זה בתוך מסגרת של עולם מוזר ופנטסטי, אך עד מהרה האירועים עוברים מהזמן המוחלט אל הזמן היחסי או האמיתי, ובו מגלה הקורא שהמאורעות והדמויות, בעצם, שאובים מהמציאות התוניסאית. העלילה הראשית מתרחשת ברחוב בורגיבה, הרחוב הראשי בעיר הבירה תוניסיה, שדבר לא שרד ממנו מלבד בית הקפה שנקרא "רוטונד" — לקוחותיו המתוסכלים מהמציאות מעבירים את הזמן בפטפוט חמקני שמוצג באור סאטירי. הסיפורים המשתרגים מובילים את הקורא אל מהות היצירה: איש מטורף שרודף אחר עכוזי נשים ומאיים על ביטחון "עיר הצדק" ואזרחיה. ראוי לציין שריאחי קורא לעכוז בשם "ח'דיג'ה" — שם פרטי נשי, שהפך לתואר פופולרי רווח בתוניסיה המסמל את עכוזי הנשים.
ריאחי משלב בין מגוון ז'אנרים ספרותיים ויוצר מהם מעין קולאז': הז'אנר הבלשי שבו מסופר על המרדף אחר הפושע; הז'אנר האוטוביוגרפי — דיוקנו של המספר כילד ועלילותיו של הנחש ששכן בעץ החרוב, הוויכוחים הקומיים בין ההורים כאנלוגיה לוויכוחים שהתנהלו בין אדם לחוה לאחר שגורשו מגן העדן. ז'אנר הפנטזיה שבו ההיגיון הרגיל נזנח והמציאות משוחררת מכוח הכבידה — דמותו של אבן ח'לדון שחוזר לעולם בני התמותה אחרי שהיה מת במשך מאות שנים ונחת בכפר מוזר שאנשים בו עושים מעשים מגונים בחיות. כל זה לא מוציא אותנו מסיפור המסגרת המרכזי — סיפורו של האיש שרודף אחר עכוזי נשים ומטיל אימה על תושבי העיר.
"רודף העכוזים" היא נובלה בת 177 עמודים (בערבית), הספר הוחרם בתוניסיה בשל נימתו העוקצנית והביקורתית, ההומור השחור והלעג התוקפני שמסתתר מאחורי עלילות המשנה, והכאוס שמשקף את המציאות התוניסאית.
באמצעים ספרותיים של פנטזיה והומור מתאר ריאחי את המציאות המכוערת והמזוויעה, העלילה נעה קדימה במשפטים קצרים, אינטנסיביים, בדיאלוגים שמשלבים בין אימה וקומדיה כשתי התמות העיקריות לאורך הספר. הנובלה היא כתב זעקה ומחאה כנגד המציאות המעוותת: השחיתות, האלימות, השוביניזם, ההתמוטטות החברתית והנפשית.
לכאורה מדובר בספרות "שוליים", אך ריאחי מצליח להיחלץ מהסיווג של מלכודת השוליים, בהעניקו לנו דמויות אמיתיות ודמיוניות כאחת: ברגע שהן עוברות למרכז היצירה הן מאבדות את הערך השולי שלהן בחברה, וכמאמרו של הסופר והמתרגם התוניסאי הידוע, אדם פתחי, "לבדו הסופר עומד בשוליים כדי לכתוב." ומכאן כל ספר אמיתי הוא ספר שנכתב מהשוליים כדי לאחוז במרכז.
אנו מציעים לקורא העברי יצירה שמייצגת זרם חדש, שונה ומשונה בספרות הערבית כיום. יצירה שאינה עוסקת ב"ישיר" ובפוליטי, החברתי והנפשי, יצירה שמעדיפה את העימות והעיסוק בניגודים בתוך החברה התוניסאית והחברה הערבית בכלל. כל הדמויות בספר — המציאותיות והדמיוניות כאחת, מותכות בתוך כור אחד — מסגרת הספר, והתוצאה היא ספר יוצא דופן שאין כדוגמתו בספרות הערבית העכשווית.
כמאל ריאחי (1974) הוא סופר ומבקר ספרות תוניסאי, הוא עבד ככתב לענייני תרבות וספרות, והגיש תוכניות תרבות בטלוויזיה וברדיו בתוניסיה ומחוץ לה. הוא פרסם עד כה שני קבצי סיפורים קצרים וארבעה רומנים. הוא נבחר לאחד מ-39 הסופרים הצעירים המבטיחים מתחת לגיל 40 בעולם הערבי, והשתתף באנתולוגיה "ביירות 39". כמו כן זכה בפרסים רבים, ביניהם כומאר הזהב על ספרו "רודף העכוזים" (2006), פרס אבן בטוטה הבינלאומי לספרות מסע (2018) ופרס האקדמיה לתוכנית התרבות הטובה ביותר בתוניסיה בשנת 2015.
אלחקיקה1
גיליון 2006
מאחר שפרשת העכוזים הפכה לציבורית, ומאחר שהחוגים המוסמכים נכשלו בחיפוש אחר הפושע והנעדרים, החלטנו לחשוף את המידע שנמצא ברשותנו, שכן הדבר עשוי להסיר את הלוט מעל חלק מהערפול ולספק תשובות לחלק משאלות הקוראים, הגם שעל האיש המטפל בפרשה הוטלה האחריות לעקוב אחר התפתחויותיה ולראיין מומחים לפענוח פשעים. ואולם עקב עזיבתו הפתאומית הוטלה עלינו האחריות לחקור פרשה זו בדרכנו שלנו.
השמועה עברה מפה לאוזן שהאיש המדובר סייר ברחובות העיר לאחר שעזב את משרדנו כשקרה מה שקרה. אנשים לא ראו אותו מאז, וחשבו כי קרוב לוודאי שהוא נמנה עם הנעדרים מאותו לילה, וכנראה נלכד בתוך נחל. כשלא איתרו את חברו השחום, עלום השם, החליטו מכרים שאהבוהו לפרוץ לדירה שהיתה ממוקמת במרכז עיר הבירה, זו שנהג לפקוד לעתים תכופות בחודשים האחרונים. כששברו את דלת העץ ופרצו לחדר המאובק, לא מצאו דבר זולת חבילה של עטי גלובוס, פתיתי לחם שהִתעבּשו ושתי מחברות, שכתוב בהן בשני כתבי־יד שונים ולא הצליחו לזהות איזה מהם הוא כתב־ידו. החלטנו אפוא לפרסם את שתי המחברות ולהביא את הציטוט הידוע: "החומרים הנכללים כאן מביעים את דעתם האישית של כותביהם, ואינם משקפים בהכרח את דעתם של עורכי עיתון זה".
1
על החרובית המבורכת שהשתכנה בה הדוכיפת
נהגתי להתבונן בה בלילות קיץ מוארים באור ירח שעלה מאחורי ביתי, חרובית שחורה, עצומה ואדירה כמו אלים. אבי, כהרגלו, היה אומר שהיא סוככת על בית זה מפני חורבן. באותו היום הוסיף להיות מר נפש, וקמט חדש עלה במצחו בעודו חוזר על תפילתו, "רחם נא עלינו וכפר לנו, אלוהינו, וחמול נא עלי ועל בנַי המסכנים בחמלתך, ואל נא תעניש אותנו על רוע מעללי הפתיים... אל מלא רחמים, יהמו נא רחמיך עלינו!"
"אל תפחד! אמנו סלחנית ורחמנית," אמרה אמי.
"אבל מה שאירע נורא ואיום," אמרתי.
"אולי הנחש יפקיר את העץ ויעזוב," ניסתה אמי להרגיע.
"סבורני שלא. הוא קינן בתוכה, והפיץ את סרחונו — והוא זה שמדאיג אותי."
"ומה אם נשרוף אותו?"
"פירוש הדבר שנשרוף אותה יחד איתו! היא לא תסלח לנו."
"סבורני שלא יעזוב, הוא עקשן כמו פרד."
ראשו עטור בכתר כמו כתר המלכים.
הבט בו, למרות זאת הוא רב־חן. סרחונו זה, אי אפשר לסבול סירחון זה!
♦
אמי, כהרגלה, מרחה את החרובית העצומה בחִינָה, בעודה ממלמלת דברים חסרי פשר, "כאילו שהיו טליסמאות..."
"זה שנים את קוראת לה 'אמנו הגדולה'," לעגתי לה ולמחשבותיה, והיא נזפה בי ואיימה עלי בדבריה, "אני עוד אמרח את עיניך בפלפל אדום חריף אם תחזור על פטפוטיך אלה, יא בן..."
פעמים רבות התייחדתי עם נפשי ותהיתי ביני לבין עצמי: האומנם מוצא משפחתי מעץ ענקי זה?
איכה הביאה אותנו, אותה חרובית, אל העולם? האם נשאה אותנו, בבטנה תשעה חודשים כפי שנשאה אמי את אחי הקטן ברחמה?!
"היא הופיעה לי בחלום." אבי לא נלאה מלספר את חלומותיו ואת חזיונותיו. "נערה רבת־חן, עוטה בגדי משי, ראשה עטוף במטפחת ירוקה. היא העניקה לי מנורה מבהיקה, ואמרה: 'סוף־סוף באה הישועה...'"
ימים נהגתי לשבת בחברתה של החרובית. סבתא, קראתי לה. עד שיום אחד התאוותה נפשי לאכול פרי אחד מפירותיה שנמצא לו במרומי העץ. זרקתי לעברו אבנים כדי שייפול על האדמה, אבל האבנים לא מצאו את דרכן אל הפרי. פתחתי את רוכסן המכנסיים והשתנתי על גזעה של החרובית. בעודי סוגר את הרוכסן הוא נתקע בעטרה וגרם לי כאבים איומים. לאחר שהעברתי שעות ביידוי אבנים שבתי אפוא הביתה בידיים ריקות ובעיניים דומעות.
♦
בלילה חורפי ישבנו כולנו בבית וצותתנו לקול הגשם. הרוח שרקה וייללה כאילו הגיעה ממעמקי השאול. בעודי צופה משועשע בנחש שקינן בעליית הגג של הבית, מתקפל בין הענפים וצופה בנו, אחזה בי אימה, "אבאאאאאאא... הנחש!"
"הנח לו," אמר אבי, "ברכת הבית הוא. מגונן עלינו מפני אסונות."
"אבל, ראה, מראהו השתנה!"
"אמרתי לך לשתוק, בני. אל תפחיד אותו! הנחש אינו מזיק לאנשים למעֵט למי שמזיק לו. הנחש שלנו מבוית וחלק איתנו את ביתנו עוד לפני שנולדת."
תהיתי לעצמי, למה לנו להסכים לחיות כך?! איזו זכות יש לו לזר חצוף זה לחלוק איתנו את ביתנו?! הוא נהג להסתובב בין עמודי התמיכה של עליית הגג כאילו היה בעל הבית, ואילו אנחנו האורחים המאוסים. בלשונו הארסית היה מלטף את כף התמרים היבשה ומחקה את שריקת הרוח מרעידת הלבבות.
באותו לילה, בעקבות מכת ברק, נשמעה נפילת הנחש על הרצפה. אבי קם ממקומו וביגון רב פתח את הדלת, בדומייה מוחלטת, וציווה עלינו לצאת החוצה. הוא נשאר עם הנחש בתוך הבית, ואילו אנחנו העברנו את הלילה באורווה, חולמים על חום הבית שהיה.
למחרת בבוקר שאל אותנו אבא, "מה עושים?" והוסיף: "שום דבר אינו משתנה."
"מה כוונתך?" שאלה אמי בתמיהה.
ואבא הוסיף, "ותרו לנחש על הבית... אין ספק כי וַאלִיּ2 צדיק הוא."
"איזה מין ואלי זה שמשתלט על ביתם של אביונים כמונו?" שאלה אמא בתמיהה.
"עדיין יש לנו את האורווה... דַּיֵּך, אישה."
"ומה עם חפצינו ומזוננו?" התריסה אמא.
"מהיום אין אלו חפצינו ואין זה מזוננו. כל מה שנמצא בבית עובר אליו."
"אבל זה עוול!"
"אל תחזרי על דברייך אלו עוד פעם," אמר אבא בחומרה, "זהו רצונה של אמנו הגדולה. היא כבר ביקרה אותי בחלום..."
"ארורה היא החרובית הזקנה הזאת שהחריבה את עולמנו," אמרה אמא, "וארורים הם חלומותיך החשוכים."
"דַּיֵּך, אישה, קללתה עוד תרדוף אותנו. היא אמנו הגדולה."
"איזה מין אמא זאת שמגרשת אותנו ממקום משכבנו כדי שנחש מטונף יעבור אליו. לא אעזוב את ביתי." אמא נטלה מגרפה ורצה לעבר הבית הכבוש. רציתי לספר לה על השרוך שגרם לי סבל רב. אבל היא רצה וזָעקה זְעָקה ארוכה בעוד אבי רץ אחריה בניסיון לעצור בעדה, אך כשהגיע כבר התנפלה על הנחש השחור במגרפה.
צפיתי בהם מרחוק בזמן שהתווכחו בצעקות בתוך הבית נוכח גופת הנחש. צפיתי בהם. אני נשבע לכם שהייתי שם, צופה במתרחש, כאשר התמוטטה החרובית על הבית. בית החומר התמוטט על כל מה שהיה בתוכו, וסופת אבק התחוללה ונעלמה במהרה. החרובית נותרה מוטלת על ערמות האבנים וענפי התקרה שקרסה.
כשאנשי הכפר הגיעו למקום הם חיפשו את שתי הגופות אך לא מצאו כלום זולת דוכיפת אחת וגוזליה שהתפזרו לכל עֵבר ונחתו על עצי הזית. אחד המחלצים המוכשים נמצא ללא רוח חיים.
חורבן והלוויות רבות של מוכּשים התפשטו במקום.
