רודף העכוזים

קשה לקחת ברצינות ספר שבפתחו ציטוט של פאולו קואלו: "אל תשכח... ללכת בעקבות הייעוד שלך". ובכל זאת, כבר בעמודיו הראשונים של 'רודף העכוזים', ברור שלא מדובר ברומן מתקתק עם נגיעות עזרה עצמית. רחוק מזה. לא כל אחד יעריך את הכתיבה של כמאל ריאחי, שסובלת מפגמים רבים, ובכל זאת קשה שלא להתענג מתחושת הגילוי שעולה מן הספר - עולם ספרותי שלם, שונה ונועז ומוזר, שלא זכינו להכיר ונחשף בפנינו רק עכשיו.

הנובלה, שקרויה במקור 'אזמל המנתחים', יצאה בתוניסיה בשנת ‭ ,2006‬זכתה בפרס הספרותי היוקרתי 'כומאר', וגם בחרם מצד השלטון המקומי. כאשר באחד מפרקיו הראשונים של הספר, לאחר אקט של מין אנאלי אסור באישון ליל, משווה המספר בין עכוזה הלבן של האישה לצריח מסגד, הבנתי מדוע. אבל לא רק העיסוק הנועז של הספר במין ובמיניות עורר עליו את חמת המשטר, אלא גם ביקורת חריפה שעולה ממנו על האלימות, השחיתות, השוביניזם וההומופוביה בחברה התוניסאית.

קשה להסביר את המתרחש בנובלה הזאת, ולו רק מפני שמה שאמור להיות העלילה המרכזית מתחיל רק בשליש האחרון של הספר. בכלל, קשה לעקוב אחרי מה שקורה - דמויות יוצאות מן העלילה ושבות אליה, ולא תמיד ברור מי מספר את הסיפור למי. לעיתים רק אחרי קריאה של פרק שלם מתברר שהתחלף המספר, וחזרנו להתרחשות אחרת לחלוטין. מדי פעם מתערב ריאחי בעלילה ומודיע לנו על חילוף שכזה: "לפני רגע בלע ההר את השמש, והלילה השליך את שמיכתו על שולי הרחוב הדקור באור פנס תשוש. קול המואזין הגיע  מרחוק, קרא לתפילה ודרש לעזוב את המספר המטורף הזה".

מפרק לפרק נדמה שמדובר באסופת סיפורים שחולקים כמה דמויות משותפות וקשר תמטי, יותר מאשר בנובלה. הרושם שמצטבר בקריאה הוא של סיפורים שנמסרים בעל  פה, כשברקע מתחוללת סערה כלשהי - 'סיפורי אלף לילה ולילה' פינת 'דקאמרון'. העולם שנוצר בעמודיו הראשונים של הספר הוא פנטסטי במפגיע, מוצף בשלל יצורים משונים (בראשם חיית כלאיים מפלצתית בשם 'טורף המוחות', שהיא, ובכן, טורפת מוחות) ואינו מציית לכללי הטבע. כוח הכבידה, למשל, לא תמיד פועל, והשמש זורחת רק כשמתחשק לה  ("לאחר שעות של המתנה מצמיתה האדים האופק ואור השמש החל מפזר את החשכה ואת הכוכבים, והשמש זרחה: אלה גיבורה היא, קורעת את ירק היערות ואת לובן הגדרות").

המציאות הסוריאליסטית והמסויטת שבונה ריאחי מזכירה ברגעיה הטובים את 'צל הימים' של בוריס ויאן; עולם פרוע שהשחרור שבו מגיע לאן שהדמיון והלשון יכולים להגיע, ודווקא שלל האפשרויות שבו מייצרות תחושת אימה קלסטרופובית. ברגעיה החלשים היא נדמית יותר כמו צ'יזבט שנמסר מפי ילד שרוקם את העלילה בהתלהבות תוך כדי דיבור: ואז הוא ראה ציפור גדולה עם פרצוף של פרד וברח ממנה... ואז צייד תפס אותו... ואז הוא שכב עם אשתו... ואז הוא פגש חבורה של בני אדם כחולי עור... אה, והיו להם כנפיים! וכל זה בפחות מעשרה עמודים.

כמה פרקים מאוחר מדי, זונח ריאחי את העולמות הפנטסטיים-במובהק ומעביר אותנו למציאות היום-יומית של תוניסיה הבירה, הנרדפת על ידי פושע אימתני ששם לו למטרה לתקוף את עכוזיהן של נשות העיר בעזרת אזמל. לא ברור למה. מה שאמור להיות עלילה בלשית הופך לחקירה מעמיקה על תולדותיו ורזיו של העכוז: מביטוח הישבן של ג'ניפר לופז, לתפקיד ההיסטורי של העכוז במלחמות הערבים עם ישראל, ועד השוואה בין גודל העכוז הנשי לזה הגברי. בעזרת הומור חריף ובוטה, ריאחי עוזב די מהר את המצוד הבלשי ומשרטט דיוקן עלוב ופתטי של גבריות בת זמננו, של הקווים שמחברים בין שמרנות מינית לאלימות מגדרית ושל האופן שבו הם משתקפים בעיתונות ובשיח החברתי.

בדומה לפתיחת הספר, גם לחלקו האחרון של 'רודף העכוזים' יש תנופה סיפורית מרשימה ומוזרות מפתיעה ומהנה, אבל כמוה הוא סובל מלא מעט בעיות. על אף שהוא כתוב ברובו במשפטים קצרים, דחוסים ואינטנסיביים - יש בו אווריריות עלילתית מסוימת, כזו שמאפיינת מסורות של סיפור בעל פה, כמו מסננת שעשויה מעופרת וחוריה קצת גדולים מדי, ומה שמחבר בין ההתרחשויות והדיאלוגים הוא שימוש מוגזם בשלוש נקודות.

גם החלקים שמעוגנים יותר במציאות ריאליסטית ברורה נוטים לגודש סימבולי, למטפורות שנושאות כל כך הרבה שכבות של סמליות, שהן בעצם מטפורות למטפורות אחרות. קעקועים דתיים, פאלוסים, נחשים קדמונים ושלל דימויים עסיסיים - כל אלה רודפים את דפיו של הספר ומבקשים להעניק לו עוד ועוד משמעויות פוליטיות וחברתיות. העומס הזה לא רק מעייף, הוא גם לא הכרחי; לפעמים תחת הוא פשוט תחת.

עוד 3 ספרים צפון אפריקאיים

נציב המלח > אלבר ממי

העדרו המסנוור של האור > טאהר בן ג‘לון

‭,2084‬ סוף העולם > בואלם סנסל