להרים את השמיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להרים את השמיים
הוספה למועדפים

להרים את השמיים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

להרים את השמיים הוא סיפורו של בנימין, סיפור שמתחיל ברגע של משבר ומתפתח למסע חוצה גבולות בפולין של המאה ה־19.
כבר מילדותו הרגיש בנימין שאינו שייך אל הקהילה היהודית בבילגוריי, עיירת הולדתו. בחיפושו אחר מהות החיים, השאלות המוזרות שבנימין העז לשאול לא התקבלו בברכה בקרב בני משפחתו וחבריו, אך הוא לא מצא מנוח והרצון לגלות את סוד החיים ואת הסיבה לחייו לא הניח לו. 
באותה תקופה השמועות אמרו שמי שמחפש את הסוד הגדול ימצא בעיר קוצק את התשובות לשאלותיו. בנימין מחליט להותיר את אשתו ואת בנו מאחור ולצאת לדרך כשהוא מלווה בחברו הטוב ביותר. ההתנגדות למסעו רק גוברת ויש שמוכנים לעשות הכול כדי לעצור אותו. המסע מסתבך אך מנגד מתגלה חברות אמיצה ומסורה המאופיינת בחתירה למטרה נגד כל הסיכויים.

זה ספרו הראשון של שרון יעקובוב, איש משפחה העוסק בניהול. במהלך לימודיו העביר זמן לא מבוטל בחקירת החיים ובהתמקדות במערכות יחסים בין בני אדם. בין דפיו של ספר מרתק זה ייחשף הקורא לנושאים שאותם למד וחקר שרון, נושאים שכל אחד מהקוראים יתחבר אליהם ואף יוכל לקבל במהלך הקריאה את הכלים להתמודד עם משברי החיים בדרך אל השגת המטרות שהציב לעצמו.  

פרק ראשון

פרק 1
כופר

"כולם רוצים עוד, כולם מחפשים משהו. יש כאלה שמחפשים חיי משפחה, שחשובים להם בית חם, עבודה טובה, ביטחון, בריאות. מה צריך עוד? יש כאלה שרוצים יותר. יותר רכוש, יותר כסף. הם אוהבים לצבור. יש שאוהבים לפזר, זה מרגש אותם, זה מהנה. יש המתאווים לכבוד, למעמד, מתאווים אחר השליטה באחרים, אחר הדברים שמענגים את היצרים. אחרים חושקים בהשכלה ומתמסרים למדע, לרכישת ידע. הרי ידע זה כוח, שמענו את זה אין־ספור פעמים. יש כאלה שאוהבים את הטוב שיש לעולם הזה להציע ורוצים בו, ויש כאלה שגם היו רוצים שתוסיף להם לעגלה את העולם הבא. ומה איתך, בנימין? אתה יודע מה אתה רוצה? תחליט, כדאי לך. כסף, כבוד? או חיים פשוטים בחיק המשפחה עם קצת תורה ומצוות כמו יהודי טוב ועניו? מה אתה אומר?" שואל חיים, בעל הנגרייה שבה בנימין עובד.

בנימין שותק במשך כמה שניות ואז משיב, "אתה יודע שעוד אין לי תשובות, חיים. הנושא הזה עוד נלמד."

"טוב. תלמד טוב וגם מהר יותר, ואני מקווה שתגיע למסקנות בקרוב. אתה יודע, החיים חולפים," מצחקק חיים ושולח את בנימין לביתו בסיומו של עוד יום עבודה שגרתי.

בנימין הוא צעיר יהודי יפה תואר עם ראש על הכתפיים. הוא התחתן לא מזמן עם חנה בחירת ליבו ואף נולד להם ילד. על פניו הכול הולך לא רע. תמיד אפשר לשדרג, כמובן, אבל לבנימין יש נתונים די טובים כדי לנהל חיים טובים.

בכל זאת משהו חסר. לא ברור מה, אבל ריק שם בפנים, עד כדי כך שאין לבנימין רצון לכלום. הוא חי כאילו הוא חייב לחיות. שמו אותו כאן, בעולם הזה, וזה נתון שאיכשהו צריך להתמודד איתו עכשיו.

זה ערב קריר בשנת 1836, בעיירה בילגוריי שבפולין. רוחות נושבות, הסתיו בפתח.

בנימין נכנס לביתו של יצחק הזקן. המקום מואר, האווירה בוערת ושמחה. הרבה שתייה משכרת ואוכל טוב ערוכים על השולחן העגול. כולם שם. חנה, אשתו של בנימין, מגישה לכולם את המטעמים. ליד השולחן יושבים שאול, יד ימינו של יצחק הזקן, מיכאל, אביו של בנימין, שלמה, חברו הטוב והנאמן של בנימין, וכמובן יצחק הזקן, שכבר די שתוי בשלב זה של הערב.

"שלום עליכם!" קורא בנימין ונוחת על כיסא פנוי סמוך לשולחן. שלמה חברו מברך אותו ושואל לשלומו. חנה נותנת בו מבט חם ואוהב, אך שאר הסועדים נראים מוטרדים. האווירה השתנתה בחטף.

דממה סביב השולחן. חנה מגישה לבנימין את הצלחת שלו ושלמה מוזג לכוסו שתייה חריפה.

"בואו נרים לחיים, רבותיי!" קורא שלמה ומניף את כוסו.

שקט שורר בבית. אף אחד לא מגביה את הכוס או מברך. יצחק הזקן מביט בבנימין ובקולו הצרוד והכבד שואל, "אז מה, בנימין? לכבוד מה תרצה להרים לחיים?" בנימין שותק. "כרגיל, בלע את לשונו," ממשיך יצחק הזקן, לוגם שוב מכוסו, "אין לך מה לספר לנו? בוא, תחדש לנו משהו, תרגש אותנו. אולי נשמע מפיך דבר תורה, לשם שינוי. שאול, למשל, נתן לנו דרשה יפה מאוד על פרשת השבוע, אולי גם לך יש משהו ללמד אותנו? תאיר את רוחנו, בבקשה."

בנימין שותק, וכך גם יתר האורחים.

יצחק הזקן הוא מעין חמו של בנימין. בעצם הוא דודהּ של חנה, ושימש לה אב מאז התייתמה בנעוריה. יצחק הזקן חש שיש לו מעין 'בעלות' על עסק שלא כל כך אהב, בלשון המעטה, על בנימין.

לבסוף בנימין אוזר עוז ועונה, "האמת שכן, יש לי משהו לספר לכם."

חנה משליכה לעבר בנימין מבט מודאג, מסתובבת ונכנסת למטבח.

"כן, בבקשה," משיב יצחק הזקן לאט, בנימה מלגלגת, "כולנו משתוקקים לשמוע מבנימין איזה דבר בעבודת השם."

"אני רוצה לעדכן אתכם בדבר מה," מוסיף בנימין, "אני נוסע."

מייד מקיץ לו מיכאל, אביו, ושואל, "מה זאת אומרת, בני? לאן אתה נוסע?"

"זה כבר מתגבש בי תקופה ארוכה," בנימין משיב, "אפילו שאף אחד מכם לא ידע על זה חוץ מאשתי האהובה, חנה, שהייתה שותפה לזה, והיא תומכת בי בעניין, אף שאני יודע שזה לא פשוט לה, או לי. חלקכם יודעים שאני מחפש עדיין את דרכי. עוד לא ברור לי מה היא. חוסר שקט מלווה אותי בתקופה האחרונה ורק מתגבר. מתוך ניסיון לחפש משמעות, לאתר משהו אמיתי שאוכל להעביר לילדי או לכל מי שרק חפץ במטרה בחיים, בייעוד האמיתי."

"על מה אתה מדבר?" קוטע יצחק הזקן את בנימין, מתחמם.

"אני מדבר... אני מדבר על להשיג את האמת האחת, המוחלטת! אף אדם שחי בעולם הזה לא צריך להתפשר על פחות מזה, זאת זכות ואני הולך לעשות את כל מה שבכוחי ובהבנתי כדי להשיג זאת!" משיב בנימין.

יצחק הזקן מתחיל לרעוד. הוא מגביר את קולו. "על מה אתה מדבר, בנימין?!"

שאול תופס בידו של הזקן ומפציר בו בדאגה להירגע.

"תענה מייד!" צועק יצחק הזקן על בנימין.

"לקוצק," משיב בנימין, "אני נוסע לקוצק!"

שקט של בית קברות משתרר בחדר באותו הרגע. פניו של יצחק הזקן מאפירות וזעם מבעבע בו. הוא תופס את בקבוק הברנדי ומרוקן את תוכנו לגרונו. מבוכה אוחזת בכל האורחים שסביב השולחן.

לא מזכירים את קוצק בפורומים כאלו, ואם אתה אמיץ ובכל זאת עושה כן אז לפחות תצפה לתוהו ובוהו רציני. בנימין יודע עם מי יש לו עסק, ובוודאי הכין את עצמו לזה, ובכל זאת הסצנה שנוצרה היא מעבר לכל מה שחשב או שחלם שיקרה.

אחרי כמה רגעים שעוברים על בנימין כמו כמה שעות של עינויי תופת, מתרומם יצחק הזקן מעל כיסאו ולוחש, "אתה כופר!" הוא חוזר על כך שוב ושוב, ובכל פעם קולו השבור מתעצם.

"יצחק, בבקשה!" מתפרצת חנה בניסיון נואש לצנן מעט את יצחק לפני שיהיה מאוחר מדי.

"שקט, חנה! דו שלאפסט1!" עונה יצחק ופונה לעבר בנימין. "אחרי כל מה שהשקעתי בך! חיתנתי אותך עם חנה אפילו שכולם אמרו לי, 'לא כדאי, יצחק! לא כדאי!', והנה, הם צדקו. אתה חרפה לבית הזה, לחנה, לילד המסכן! תראה את כולם, לומדים תורה, גמרא, מתפללים, מקיימים מצוות! ומה אתה מחפש? להיות בין אלה שקוראים לעצמם 'חסידים', אלו שנוטשים."

"זה לא מספיק, אתה מבין?" צועק בנימין, "זה לא מספיק!"

מילים נוספות נורות מפי הזקן כמו חיצים מורעלים לעבר בנימין בזמן שכולם יושבים המומים ומזועזעים וראשו של אביו של בנימין מורכן. לפתע אוחז יצחק הזקן בחזהו, מתכופף מעט ומתחיל לנשום בכבדות.

"יצחק, אתה בסדר?" פונה אליו שאול בדאגה. יצחק הזקן קורס וצונח אל הרצפה. הראשון שקופץ לעזרתו הוא שאול, אך ייתכן ששום דבר כבר לא יעזור לזקן.

שאול אוחז בראשו של יצחק הזקן. "מה קורה איתך, יצחק? מה אתה צריך, איך לעזור?" הוא צורח.

חנה בוכה ושלמה מלמל תפילה בזמן שבנימין מביט בתדהמה במתרחש.

בכוחותיו האחרונים יצחק הזקן אוחז בחוזקה בחולצתו של שאול ומושך אותו אליו, מתקרב לאוזנו של שאול כדי שאף אחד אחר מהנוכחים לא ישמע, לוחש לו את מילותיו האחרונות.

"לך אחריו, שאול. תחזיר אותו הביתה, והכי חשוב, אל תיתן לו להגיע לקוצק, לא חשוב המחיר."

בהוראותיו אלו לשאול, נפרד יצחק הזקן מהעולם הזה.

 

1 מיידיש: את ישנה.

עוד על הספר

להרים את השמיים שרון יעקובוב

פרק 1
כופר

"כולם רוצים עוד, כולם מחפשים משהו. יש כאלה שמחפשים חיי משפחה, שחשובים להם בית חם, עבודה טובה, ביטחון, בריאות. מה צריך עוד? יש כאלה שרוצים יותר. יותר רכוש, יותר כסף. הם אוהבים לצבור. יש שאוהבים לפזר, זה מרגש אותם, זה מהנה. יש המתאווים לכבוד, למעמד, מתאווים אחר השליטה באחרים, אחר הדברים שמענגים את היצרים. אחרים חושקים בהשכלה ומתמסרים למדע, לרכישת ידע. הרי ידע זה כוח, שמענו את זה אין־ספור פעמים. יש כאלה שאוהבים את הטוב שיש לעולם הזה להציע ורוצים בו, ויש כאלה שגם היו רוצים שתוסיף להם לעגלה את העולם הבא. ומה איתך, בנימין? אתה יודע מה אתה רוצה? תחליט, כדאי לך. כסף, כבוד? או חיים פשוטים בחיק המשפחה עם קצת תורה ומצוות כמו יהודי טוב ועניו? מה אתה אומר?" שואל חיים, בעל הנגרייה שבה בנימין עובד.

בנימין שותק במשך כמה שניות ואז משיב, "אתה יודע שעוד אין לי תשובות, חיים. הנושא הזה עוד נלמד."

"טוב. תלמד טוב וגם מהר יותר, ואני מקווה שתגיע למסקנות בקרוב. אתה יודע, החיים חולפים," מצחקק חיים ושולח את בנימין לביתו בסיומו של עוד יום עבודה שגרתי.

בנימין הוא צעיר יהודי יפה תואר עם ראש על הכתפיים. הוא התחתן לא מזמן עם חנה בחירת ליבו ואף נולד להם ילד. על פניו הכול הולך לא רע. תמיד אפשר לשדרג, כמובן, אבל לבנימין יש נתונים די טובים כדי לנהל חיים טובים.

בכל זאת משהו חסר. לא ברור מה, אבל ריק שם בפנים, עד כדי כך שאין לבנימין רצון לכלום. הוא חי כאילו הוא חייב לחיות. שמו אותו כאן, בעולם הזה, וזה נתון שאיכשהו צריך להתמודד איתו עכשיו.

זה ערב קריר בשנת 1836, בעיירה בילגוריי שבפולין. רוחות נושבות, הסתיו בפתח.

בנימין נכנס לביתו של יצחק הזקן. המקום מואר, האווירה בוערת ושמחה. הרבה שתייה משכרת ואוכל טוב ערוכים על השולחן העגול. כולם שם. חנה, אשתו של בנימין, מגישה לכולם את המטעמים. ליד השולחן יושבים שאול, יד ימינו של יצחק הזקן, מיכאל, אביו של בנימין, שלמה, חברו הטוב והנאמן של בנימין, וכמובן יצחק הזקן, שכבר די שתוי בשלב זה של הערב.

"שלום עליכם!" קורא בנימין ונוחת על כיסא פנוי סמוך לשולחן. שלמה חברו מברך אותו ושואל לשלומו. חנה נותנת בו מבט חם ואוהב, אך שאר הסועדים נראים מוטרדים. האווירה השתנתה בחטף.

דממה סביב השולחן. חנה מגישה לבנימין את הצלחת שלו ושלמה מוזג לכוסו שתייה חריפה.

"בואו נרים לחיים, רבותיי!" קורא שלמה ומניף את כוסו.

שקט שורר בבית. אף אחד לא מגביה את הכוס או מברך. יצחק הזקן מביט בבנימין ובקולו הצרוד והכבד שואל, "אז מה, בנימין? לכבוד מה תרצה להרים לחיים?" בנימין שותק. "כרגיל, בלע את לשונו," ממשיך יצחק הזקן, לוגם שוב מכוסו, "אין לך מה לספר לנו? בוא, תחדש לנו משהו, תרגש אותנו. אולי נשמע מפיך דבר תורה, לשם שינוי. שאול, למשל, נתן לנו דרשה יפה מאוד על פרשת השבוע, אולי גם לך יש משהו ללמד אותנו? תאיר את רוחנו, בבקשה."

בנימין שותק, וכך גם יתר האורחים.

יצחק הזקן הוא מעין חמו של בנימין. בעצם הוא דודהּ של חנה, ושימש לה אב מאז התייתמה בנעוריה. יצחק הזקן חש שיש לו מעין 'בעלות' על עסק שלא כל כך אהב, בלשון המעטה, על בנימין.

לבסוף בנימין אוזר עוז ועונה, "האמת שכן, יש לי משהו לספר לכם."

חנה משליכה לעבר בנימין מבט מודאג, מסתובבת ונכנסת למטבח.

"כן, בבקשה," משיב יצחק הזקן לאט, בנימה מלגלגת, "כולנו משתוקקים לשמוע מבנימין איזה דבר בעבודת השם."

"אני רוצה לעדכן אתכם בדבר מה," מוסיף בנימין, "אני נוסע."

מייד מקיץ לו מיכאל, אביו, ושואל, "מה זאת אומרת, בני? לאן אתה נוסע?"

"זה כבר מתגבש בי תקופה ארוכה," בנימין משיב, "אפילו שאף אחד מכם לא ידע על זה חוץ מאשתי האהובה, חנה, שהייתה שותפה לזה, והיא תומכת בי בעניין, אף שאני יודע שזה לא פשוט לה, או לי. חלקכם יודעים שאני מחפש עדיין את דרכי. עוד לא ברור לי מה היא. חוסר שקט מלווה אותי בתקופה האחרונה ורק מתגבר. מתוך ניסיון לחפש משמעות, לאתר משהו אמיתי שאוכל להעביר לילדי או לכל מי שרק חפץ במטרה בחיים, בייעוד האמיתי."

"על מה אתה מדבר?" קוטע יצחק הזקן את בנימין, מתחמם.

"אני מדבר... אני מדבר על להשיג את האמת האחת, המוחלטת! אף אדם שחי בעולם הזה לא צריך להתפשר על פחות מזה, זאת זכות ואני הולך לעשות את כל מה שבכוחי ובהבנתי כדי להשיג זאת!" משיב בנימין.

יצחק הזקן מתחיל לרעוד. הוא מגביר את קולו. "על מה אתה מדבר, בנימין?!"

שאול תופס בידו של הזקן ומפציר בו בדאגה להירגע.

"תענה מייד!" צועק יצחק הזקן על בנימין.

"לקוצק," משיב בנימין, "אני נוסע לקוצק!"

שקט של בית קברות משתרר בחדר באותו הרגע. פניו של יצחק הזקן מאפירות וזעם מבעבע בו. הוא תופס את בקבוק הברנדי ומרוקן את תוכנו לגרונו. מבוכה אוחזת בכל האורחים שסביב השולחן.

לא מזכירים את קוצק בפורומים כאלו, ואם אתה אמיץ ובכל זאת עושה כן אז לפחות תצפה לתוהו ובוהו רציני. בנימין יודע עם מי יש לו עסק, ובוודאי הכין את עצמו לזה, ובכל זאת הסצנה שנוצרה היא מעבר לכל מה שחשב או שחלם שיקרה.

אחרי כמה רגעים שעוברים על בנימין כמו כמה שעות של עינויי תופת, מתרומם יצחק הזקן מעל כיסאו ולוחש, "אתה כופר!" הוא חוזר על כך שוב ושוב, ובכל פעם קולו השבור מתעצם.

"יצחק, בבקשה!" מתפרצת חנה בניסיון נואש לצנן מעט את יצחק לפני שיהיה מאוחר מדי.

"שקט, חנה! דו שלאפסט1!" עונה יצחק ופונה לעבר בנימין. "אחרי כל מה שהשקעתי בך! חיתנתי אותך עם חנה אפילו שכולם אמרו לי, 'לא כדאי, יצחק! לא כדאי!', והנה, הם צדקו. אתה חרפה לבית הזה, לחנה, לילד המסכן! תראה את כולם, לומדים תורה, גמרא, מתפללים, מקיימים מצוות! ומה אתה מחפש? להיות בין אלה שקוראים לעצמם 'חסידים', אלו שנוטשים."

"זה לא מספיק, אתה מבין?" צועק בנימין, "זה לא מספיק!"

מילים נוספות נורות מפי הזקן כמו חיצים מורעלים לעבר בנימין בזמן שכולם יושבים המומים ומזועזעים וראשו של אביו של בנימין מורכן. לפתע אוחז יצחק הזקן בחזהו, מתכופף מעט ומתחיל לנשום בכבדות.

"יצחק, אתה בסדר?" פונה אליו שאול בדאגה. יצחק הזקן קורס וצונח אל הרצפה. הראשון שקופץ לעזרתו הוא שאול, אך ייתכן ששום דבר כבר לא יעזור לזקן.

שאול אוחז בראשו של יצחק הזקן. "מה קורה איתך, יצחק? מה אתה צריך, איך לעזור?" הוא צורח.

חנה בוכה ושלמה מלמל תפילה בזמן שבנימין מביט בתדהמה במתרחש.

בכוחותיו האחרונים יצחק הזקן אוחז בחוזקה בחולצתו של שאול ומושך אותו אליו, מתקרב לאוזנו של שאול כדי שאף אחד אחר מהנוכחים לא ישמע, לוחש לו את מילותיו האחרונות.

"לך אחריו, שאול. תחזיר אותו הביתה, והכי חשוב, אל תיתן לו להגיע לקוצק, לא חשוב המחיר."

בהוראותיו אלו לשאול, נפרד יצחק הזקן מהעולם הזה.

 

1 מיידיש: את ישנה.