ארבעה סיפורים כולל הקובץ 'אושר ועוד' של קתרין מנספילד (,(1923־1888 סופרת ניו־זילנדית שהעבירה את רוב חייה הקצרים באנגליה. הארוך שבהם, 'בנותיו של הקולונל המנוח' מ־,1921 הוא סיפור איטי, לעיתים איטי מדי, על שבוע האבל שלאחר מות אביהן של שתי אנגליות מבוגרות, בנות המעמד הבינוני, שנותרו ברווקותן. האחיות, קונסטנטיה וג'וזפין, נוירוטיות, נרפות, הססניות ואינן יודעות לעמוד על שלהן. האם זה בסדר שחלוקי הבית שלהן אינם שחורים כמו בגדי האבל שלהן? האם הן מחויבות להציע לאחות הרפואית שטיפלה באביהן לגור עוד שבוע בביתן ללא תשלום? האם מותר להן לתבוע דברים מהמשרתת שבבית? והדג לארוחה - הוא צריך להיות מטוגן או מבושל? ובכלל, איך העזו לקבור את האב? "מה יגיד אבא כשייוודע לו"?!
אט־אט צובר הסיפור כוח ומשמעות. האחיות, מתברר לקורא, סורסו בידי אביהן הרתחן והפכו לעלים נידפים. הוא הפיל עליהן את חיתתו בחייו וכעת גם במותו. אם הוא אכן מת ("איך תוכל להסביר לקונסטנטיה שאבא נמצא בשידת המגרות?"). אבל חלק מכוחו של הסיפור, ואולי בעצם הייחוד שלו ממש, נובע מכך שלא המספר, לא הקוראים ולא האחיות עצמן מצליחים למקד את מבטם ולהגיע למסקנה נחרצת, מה בעצם גרם לחייהן להתבזבז כך. מה ומי חרץ את גורלן לקיום נרפה ואינרטי. "לו הייתה אמא נשארת בחיים, אולי היו מתחתנות? אבל לא היה עם מי להתחתן. לאבא היו חברים אנגלים־הודים עד שהסתכסך איתם. ולאחר מכן לא פגשו קונסטנטיה והיא אף לא גבר אחד מלבד אנשי כמורה. איך אפשר לפגוש גברים?"
כך מתכנס הטקסט לסיפור חזק על ערפול תודעתי - אחת התחושות המפחידות ביותר שיכולות לפקוד אותנו; ההרגשה שאיננו מסוגלים להיות הפרשנים והמפענחים של סיפור חיינו. הכל אפוף ערפל של דו־משמעות, שכחה, פסיביות ואין־אונים קוגניטיבי: "היא ניגשה לג'וזפין. היה משהו שרצתה לומר לג'וזפין, דבר־מה חשוב נורא, לגבי - לגבי העתיד ומה... [...] ואז אמרה קונסטנטיה חלושות, 'ג'וג, אינני יכולה לומר את מה שהתכוונתי לומר, כי שכחתי מה... מה זה היה שהתכוונתי לומר'. ג'וזפין שתקה לרגע. היא בהתה בענן גדול במקום ששם הייתה השמש קודם לכן. ואז ענתה בקצרה, 'גם אני שכחתי'". זהו סיפור על קיום מחוק, שאפילו לא מצליח להגיע לכלל מודעות עצמית בהירה - ובכך כוחו.
עוד סיפור בולט בקובץ הוא 'אושר'. זה סיפור פואנטה קלאסי, כלומר כזה שסופו חריף ומפתיע, אבל בניגוד לקודמו הוא כתוב כולו בתנופה. ואין להתפלא, כי נושאו השוצף, הדוהר, כפי שניכר כבר משמו, הפוך לחלוטין לזה המזדחל של 'בנותיו של הקולונל המנוח'. ברתה יאנג בת ה־30 שטופת אושר: יש לה בעל אוהב, ילדה מקסימה, חוג חברים בוהמיינים, מבריקים ואופנתיים, ומצבה הכלכלי יותר משפיר. "מה את יכולה לעשות אם את בת שלושים וממש בפינת הרחוב שלך משתלטת עלייך, לפתע פתאום, תחושה של אושר - אושר מוחלט! - כאילו בלעת פתאום חתיכה בוהקת של שמש בין־הערביים הזו והיא בוערת בחזך". מנספילד מתארת יפה את האושר כדבר כמעט מכאיב: '"אני שמחה מדי - שמחה מדי!' מלמלה לעצמה". לא השאלה אם האושר יתנפץ מותחת את הקורא המנוסה, אלא השאלה איך.
מנספילד שייכת למודרניזם האנגלי בן התקופה. היא הייתה מקורבת לחוג בלומסברי ולוירג'יניה וולף. בין מכריה, כפי שמציינת המתרגמת רעות בן יעקב באחרית הדבר, היו ט"ס אליוט וד"ה לורנס. המודרניזם מתואר לעיתים באופן נאיבי כתנועה של התקדמות אמנותית ביחס לכתיבה שקדמה לו. ג'ויס, לפי תפיסה זאת, משוכלל יותר מטולסטוי או דוסטויבסקי, ואילו ט"ס אליוט הוא משורר מתקדם יותר מהמשוררים האנגלים הרומנטיים.
אני לא שותף להערכה הנאיבית הזאת. לתפיסתי - החלקית והמוגבלת, מן הסתם - בחלק מהמקרים לא מדובר בעלייה אלא דווקא בירידה. אם מתייחסים לז'אנר הסיפור הקצר, סיפור מודרניסטי פירושו סיפור פוסט־צ'כובי. עבור כותבי סיפורים קצרים בדור המודרניסטים של ראשית המאה ה-- 20 צ'כוב הפך לנקודת התייחסות מרכזית. ואכן, צ'כוב מצוי בקובץ של מנספילד פעמיים: פעם אחת כשגיבורת הסיפור 'אושר' מהרהרת בכך שהסועדים בארוחה, שבמהלכה מתחוללת העלילה הראשית, הם אנשים מרתקים, "ועד כמה הם מזכירים לה מחזה של צ'כוב!" ובאחרית הדבר מצטטת בן יעקב מיומנה של מנספילד: "צ'כוב טעה בחושבו כי לו היה לו עוד זמן היה יכול לכתוב באופן שלם יותר, לתאר את הגשם, ואת המיילדת, ואת הרופא בשעה שהוא לוגם תה. האמת היא שיש גבול למה שניתן לכלול בסיפור".
בלי קשר לשאלה מי צודק בוויכוח המקומי של מנספילד עם צ'כוב, הדגימה מסיפוריה בקובץ הזה נופלת בעיניי מן המיטב של צ'כוב. בין השאר באשמת מחלה מודרניסטית אופיינית שרכיביה הם עודף מעודנות ועודף תובענות. קפיצות אחדות ללא התרעה ממציאות לדמיון; שימוש במבע משולב שכורך יחד את המספר ואת הדמות; קטעי זרם תודעה ששזורים בסיפורים. אולי זאת הסיבה שאמנם נהניתי מקריאת הקובץ הזה, לעיתים אפילו נהניתי מאוד, ועם זאת לא יצאתי מגדרי.
עוד 3 ספרים של מנספילד
1911 > בפנסיון גרמני
1920 > אושר
1922 > מסיבת גן
אריק גלסנר
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
אריק גלסנר 7 לילות 12/03/2021 לקריאת הסקירה המלאה >בנותיו של הקולונל המנוח
I
השבוע שלאחר מכן היה מהעמוסים בחייהן. גם כששכבו לישון נדמָה שרק גופיהן שוכבים ונחים; נפשותיהן המשיכו לשוטט, לחשוב על הדברים, לשוחח על הדברים, לתהות, להחליט, לנסות להיזכר איפה...
קוֹנסטַנטיה שכבה כמו פסל, ידיה לצידי גופה, כפות רגליה זו על זו, הסדין מתוח עד לסנטר. היא בהתה בתקרה.
"את חושבת שאבא היה מתנגד אם היינו נותנות את כובע הצילינדר שלו לשוער?"
"לשוער?" התפרצה ג'וזפין. "למה דווקא לשוער? איזה מין רעיון יוצא דופן!"
"כי" אמרה קונסטנטיה במתינות, "הוא בוודאי צריך ללכת להרבה הלוויות. וראיתי ב...בבית הקברות שהוא חובש רק מגבעת דרבי מעוגלת." היא השתהתה. "אז חשבתי שהוא בוודאי ישמח מאוד אם יהיה לו כובע צילינדר. ואנחנו מוכרחות להעניק לו מתנה, הרי. הוא היה תמיד נחמד כל כך אל אבא."
"אבל," קראה ג'וזפין בעודה ממוללת את הכרית ומביטה בקונסטנטיה מבעד לחשכה, "הראש של אבא!" ולפתע, לרגע אחד נורא, כמעט צחקקה. מובן שכלל לא התחשק לה לצחקק. זה היה כנראה הרגל. לפני שנים רבות, כשהיו נשארות ערות בלילה ומדברות, היו מיטותיהן ממש גועשות. ועכשיו ראשו של הנהג, נמוג, מגיח שוב, כמו נר, מתחת לכובע של אבא... הצחקוק עלה, עלה; היא פכרה את כפות ידיה; נאבקה להכניע אותו; היא העוותה את פניה בזעף בחשכה ואמרה "תזכרי" בחומרה רבה.
"אנחנו יכולות להחליט מחר," אמרה.
קונסטנטיה לא הבחינה בשום דבר; היא נאנחה.
"את חושבת שאנחנו אמורות למסור לצביעה גם את חלוקי הבית שלנו?"
"בשחור?" ג'וזפין כמעט צרחה.
"ובכן, אלא מה?" אמרה קונסטנטיה. "חשבתי — זה לא נראה קצת כמו חוסר יושר, משום מה, ללבוש שחורים כשאנחנו יוצאות מהבית במלוא הדרנו, ואז כשאנחנו בבית — "
"אבל אף אחד לא רואה אותנו," אמרה ג'וזפין. היא משכה את הסדין באחת וכפות רגליה נחשפו והיא נאלצה להזדחל מעלה אל הכריות כדי לשוב ולכסות אותן.
"קייט רואה," אמרה קונסטנטיה. "וסביר להניח שגם הדוור יראה."
ג'וזפין חשבה על נעלי הבית האדומות הכהות, שמתאימות לחלוק שלה, ועל נעלי הבית בגוון ירוק לא מוגדר החביבות על קונסטנטיה ומתאימות לחלוק שלה. שחור! שני חלוקים שחורים ושני זוגות של נעלי בית שחורות צמריריות, חומקים אל חדר הרחצה כמו צמד חתולות שחורות.
"אני לא חושבת שזה באמת נחוץ," אמרה.
שתיקה. ואז אמרה קונסטנטיה, "נצטרך לשלוח את המסמכים עם ההודעה כבר מחר כדי לתפוס את משלוח הדואר לציילון... כמה מכתבים קיבלנו עד עכשיו?"
"עשרים ושלושה."
ג'וזפין השיבה לכל אחד ואחד, ועשרים ושלוש פעמים נמלאה צער כשהגיעה למילים "אנחנו כל כך מתגעגעות לאבינו היקר" ונאלצה להשתמש בממחטה שלה, ובכמה הזדמנויות אפילו למחות בשולי נייר סופג דמעה תכלכלה בהירה מאוד. מוזר! לא ייתכן שהעמידה פנים — אבל עשרים ושלוש פעמים? אף על פי שגם עכשיו, כששבה ואמרה בליבה בעצב "אנחנו כל כך מתגעגעות לאבינו היקר", יכלה לבכות לו רצתה.
"יש לך מספיק בולים?" נשמעה שאלה מכיוון קונסטסנטיה.
"אוי, מניין לי לדעת?" אמרה ג'וזפין בזעף. "מה הטעם לשאול אותי עכשיו?"
"סתם תהיתי," אמרה קונסטנטיה ברוגע.
שוב שתיקה. ואז נשמע רחש קל, התרוצצות, זינוק.
"עכבר," אמרה קונסטנטיה.
"לא יכול להיות שזה עכבר, כי אין פה בכלל פירורים," אמרה ג'וזפין.
"אבל הוא לא יודע שאין," אמרה קונסטנטיה.
ליבה נצבט ברחמים. יצור קטן ואומלל! היא הצטערה שלא השאירה לו פירור עוגייה קטנטן על שידת האיפור. כמה נורא לחשוב שלא ימצא שם כלום. מה הוא יעשה?
"אני לא מבינה איך הם מצליחים לחיות בכלל," אמרה לאט.
"מי?" שאלה ג'וזפין בתקיפות.
וקונסטנטיה אמרה בקול רם משהתכוונה, "עכברים."
ג'וזפין התרתחה. "באמת, איזה מין שטויות, קון!" אמרה. "מה הקשר לעכברים בכלל? את כבר ישנה."
"לא נראה לי שאני ישנה," אמרה קונסטנטיה. היא עצמה את עיניה כדי לוודא זאת. היא וידאה.
ג'וזפין קימרה את גבה, דחפה את ברכיה אליה, כופפה את זרועותיה כך שאגרופיה הונחו מתחת לאוזניה ולחצו בחוזקה את לחייה אל הכרית.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
