אושר ועוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אושר ועוד
מכר
מאות
עותקים
אושר ועוד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אושר ועוד

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: רעות בן יעקב
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 122 עמ' מודפסים

קתרין מנספילד

קתרין מנספילד היתה סופרת ילידת ניו זילנד שחיה באנגליה – אמנית הסיפור הקצר. היא פיתחה סגנון כתיבה ייחודי, שיש בו מן השירה בפרוזה. סיפוריה המעודנים עוסקים בשאלות פסיכולוגיות ואינם בעלי נרטיב מובהק, יש בהם חדות הבחנה שמעלה על הדעת את אנטון צ'כוב, שאמנם השפיע רבות על כתיבתה. מנספילד השפיעה רבות על התפתחות הסיפור הקצר כסוגה ספרותית. היא נולדה ב-1888 בוולינגטון, ועזבה את ניו זילנד בגיל 19 כדי להתבסס בתור סופרת באנגליה. מבט מפוקח ומריר על הראשית הזאת מופיע בקובץ הסיפורים "פנסיון גרמני" שראה אור ב-1911. עד 1914 פרסמה מנספילד סיפורים בכתבי העת "רית'ם" וה"בלו ריוויו" בעריכת המבקר והמסאי ג'ון מידלטון מארי. היא נישאה לו ב-1918. מות אחיה החייל ב-1915 גרם לה הלם ובעקבותיו שבה לכתוב על ארץ מולדתה ועל זיכרונות ילדותה. הקובץ "פרלוד" שראה אור ב-1918 מתאר זיכרונות משפחתיים מניו זילנד. סיפורים אלה ואחרים כונסו בספר "אושר" שראה אור ב-1920, וגיבש את מעמדה ואת סגנונה. בשתי השנים הבאות פרסמה מנספילד את מיטב יצירותיה, ובראשן "מסיבת גן" שראה אור ב-1922, שכלולים בו סיפורים קלאסיים כמו "בנות הקולונל המנוח". את חמש השנים האחרונות בחייה חייתה בצל השחפת. היא נפטרה ב-1925 בצרפת. יצירותיה האחרונות (להוציא כתבים בלתי גמורים) ראו אור אחרי מותה ב"קן היונה" (1923) ו-"דבר מה ילדותי" (1924). ב-1951 פרסם מארי אסופה בעריכתו של המכתבים שכתבה לו, וב-1954 ערך ופרסם את יומניה.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

"קתרין היא הטובה ביותר בנשים הסופרות. היחידה שעוררה בי קנאה. יש ביננו דבר־מה משותף שאינו מתקיים עם אף אחד אחר." וירג'יניה וולף

"כל סופרת ומבקר בעלי כושר הבחנה שקראו את קובץ הסיפורים הראשון של מנספילד, חשו בכישרונה הייחודי. בכתביה ניכרת וירטואוזיות גדולה ואהבה בלתי מתפשרת לספרות." וילה קאתר

"כל מי שהכיר את קתרין מנספילד בחייה הקצרים, גילה נפש עדינה יותר משאר בני האדם: היא הייתה כמו חרסינה מהמזרח הרחוק שגלי האוקיאנוס סחפו עד לחופי הים שלנו." פיאטרו צ'יטאטי

"מנספילד הייתה פמיניסטית בכל מחיר: נחושה לעבוד ולהרוויח את לחמה באמצעות הכתיבה." לאונרד וולף

"אישה מסוכנת." ט"ס אליוט

קתרין מנספילד, סופרת ומשוררת, נודעה בסגנונה הייחודי, בפרוזה פואטית, וביכולתה לשקף קיום חברתי והמיות נפש עמוקות במילים ספורות. היא נחשבת לאבן דרך במודרניזם הספרותי האנגלי ובעלת השפעה על סוגת הסיפור הקצר.

היא נולדה בשם קתלין מנספילד בישאם בשנת 1888 בוולינגטון שבניו זילנד. בילדותה עברה המשפחה להתגורר בפרוור של עיר הבירה, ושנים אלה השפיעו רבות על סיפוריה המתרחשים בניו זילנד, ובהם הסיפור ״בית הבובות״ (1922) בקובץ זה.

מנספילד ואחיותיה נשלחו בנעוריהן ל״קווינס קולג'״, בית ספר פרטי לבנות בלונדון, ובסיום לימודיה שבה לניו זילנד, אך שנים ספורות לאחר מכן, בגיל תשע־עשרה, עברה לאנגליה בתקווה לפתח שם קריירה ספרותית. בלונדון נמנתה עם הבוהמה המקומית ובהמשך אף נקשר שמה לוירג'יניה וולף, שבהוצאת ״הוגארת״ שלה ושל בעלה לנארד התפרסמו חלק מסיפוריה. בחוג מכריה היו גם ט״ס אליוט, תומס הארדי וד״ה לורנס.

מנספילד קיימה קשרים רומנטיים עם גברים ועם נשים, כפי שעולה מיומניה. בשנת 1909 התחתנה בעקבות היריון לא מתוכנן, אך עזבה את בעלה הראשון עוד בערב נישואיהם. מנספילד ובעלה השני, ג'ון מידלטון מארי, שנישאה לו ב-1918, היוו השראה לדמויות בספרו של ד״ה לורנס ״נשים אוהבות״. השניים התגוררו באנגליה ובצרפת, ויחסיהם כללו כמה וכמה פרידות. מארי היה סופר ועורך, וערך את סיפוריה של מנספילד.

בשנת 1911 פורסם קובץ סיפוריה הראשון של מנספילד, ״בפנסיון הגרמני״ (ראה אור בעברית בהוצאת ״רסלינג״, 2014), ולאחר מכן פרסמה סיפורים בכתבי עת. ב-1915 נהרג אחיה הקטן לסלי, חייל בצבא הבריטי, במחנה אימונים. מותו השפיע עליה עמוקות ואחריו שקעה בזיכרונות והחליטה לכתוב סיפורים על ילדותה בניו זילנד. כמה מהם נכללו בקובץ סיפוריה השני, ״אושר״ (1920) (ראה אור בעברית בהוצאת ״אור־עם״, 1986), שהיה הפריצה הגדולה שלה. אלה היו גם שנות הכתיבה הפורות ביותר שלה, אך בד בבד היא חלתה בשחפת. מנספילד מתה מהמחלה שנים ספורות לאחר מכן, ב-1923, והיא בת 34 בלבד.

מנספילד פרסמה עוד קובץ אחד של סיפורים קצרים בחייה, ״מסיבת גן״ (1922, ראה אור בעברית בהוצאת ״זמורה, ביתן, מודן״, 1978), ושני קבצים פורסמו לאחר מותה: ״קן היונים״ פורסם על ידי מארי ב-1923 וכלל את כל הסיפורים המוגמרים, וב-1924 פורסם ״משהו ילדותי״, וכן פורסמו קובץ של שיריה, רשימות מיומניה, מכתבים ורשימות ביקורת.

על הסיפור ״בנותיו של הקולונל המנוח״, שנכתב ב-1921, לפני מאה שנה בדיוק, כתבה במכתב לדורותי ברט (Brett) בנובמבר באותה השנה: ״השקעתי את כולי בסיפור הזה, וכמעט אף אחד לא הבין את כוונתי. אפילו הארדי היקר והטוב [הסופר הידוע תומס הארדי, ר״ב.] אמר לי לכתוב עוד על האחיות האלה. כאילו שיש מה עוד לומר!...״

״צ'כוב טעה בחושבו כי לוּ היה לוֹ עוד זמן היה יכול לכתוב באופן שלם יותר, לתאר את הגשם, ואת המיילדת, ואת הרופא בשעה שהוא לוגם תה. האמת היא שיש גבול למה שניתן לכלול בסיפור; תמיד מקריבים דבר־מה. יש להותיר בחוץ את מה שיודעים ואת מה שרוצים מאוד להשתמש בו. מדוע? אין לי שמץ של מושג, אבל הנה. זה תמיד מין מרוץ להספיק להכניס פנימה כמה שרק אפשר לפני שזה נגוז.

אבל הזמן לא ממש נכנס כאן. אך, רק רגע. גם עכשיו אינני מבינה. הזמן רודף גם אותי בעצמי. הפעם היחידה שבה הרגשתי פניוּת מוחלטת היתה כשכתבתי את 'בנותיו של הקולונל המנוח'. ואז בסוף הייתי אומללה נורא עד כדי כך שכתבתי מהר ככל יכולתי מרוב פחד שאמות לפני שליחת הסיפור. הייתי רוצה להוכיח זאת, לעבוד בפניוּת מוחלטת. רק כך זה יכול לקרות.״

(רשומת יומן מ-17 בינואר 1922)

פרק ראשון

בנותיו של הקולונל המנוח


I

השבוע שלאחר מכן היה מהעמוסים בחייהן. גם כששכבו לישון נדמָה שרק גופיהן שוכבים ונחים; נפשותיהן המשיכו לשוטט, לחשוב על הדברים, לשוחח על הדברים, לתהות, להחליט, לנסות להיזכר איפה...

קוֹנסטַנטיה שכבה כמו פסל, ידיה לצידי גופה, כפות רגליה זו על זו, הסדין מתוח עד לסנטר. היא בהתה בתקרה.

"את חושבת שאבא היה מתנגד אם היינו נותנות את כובע הצילינדר שלו לשוער?"

"לשוער?" התפרצה ג'וזפין. "למה דווקא לשוער? איזה מין רעיון יוצא דופן!"

"כי" אמרה קונסטנטיה במתינות, "הוא בוודאי צריך ללכת להרבה הלוויות. וראיתי ב...בבית הקברות שהוא חובש רק מגבעת דרבי מעוגלת." היא השתהתה. "אז חשבתי שהוא בוודאי ישמח מאוד אם יהיה לו כובע צילינדר. ואנחנו מוכרחות להעניק לו מתנה, הרי. הוא היה תמיד נחמד כל כך אל אבא."

"אבל," קראה ג'וזפין בעודה ממוללת את הכרית ומביטה בקונסטנטיה מבעד לחשכה, "הראש של אבא!" ולפתע, לרגע אחד נורא, כמעט צחקקה. מובן שכלל לא התחשק לה לצחקק. זה היה כנראה הרגל. לפני שנים רבות, כשהיו נשארות ערות בלילה ומדברות, היו מיטותיהן ממש גועשות. ועכשיו ראשו של הנהג, נמוג, מגיח שוב, כמו נר, מתחת לכובע של אבא... הצחקוק עלה, עלה; היא פכרה את כפות ידיה; נאבקה להכניע אותו; היא העוותה את פניה בזעף בחשכה ואמרה "תזכרי" בחומרה רבה.

"אנחנו יכולות להחליט מחר," אמרה.

קונסטנטיה לא הבחינה בשום דבר; היא נאנחה.

"את חושבת שאנחנו אמורות למסור לצביעה גם את חלוקי הבית שלנו?"

"בשחור?" ג'וזפין כמעט צרחה.

"ובכן, אלא מה?" אמרה קונסטנטיה. "חשבתי — זה לא נראה קצת כמו חוסר יושר, משום מה, ללבוש שחורים כשאנחנו יוצאות מהבית במלוא הדרנו, ואז כשאנחנו בבית — "

"אבל אף אחד לא רואה אותנו," אמרה ג'וזפין. היא משכה את הסדין באחת וכפות רגליה נחשפו והיא נאלצה להזדחל מעלה אל הכריות כדי לשוב ולכסות אותן.

"קייט רואה," אמרה קונסטנטיה. "וסביר להניח שגם הדוור יראה."

ג'וזפין חשבה על נעלי הבית האדומות הכהות, שמתאימות לחלוק שלה, ועל נעלי הבית בגוון ירוק לא מוגדר החביבות על קונסטנטיה ומתאימות לחלוק שלה. שחור! שני חלוקים שחורים ושני זוגות של נעלי בית שחורות צמריריות, חומקים אל חדר הרחצה כמו צמד חתולות שחורות.

"אני לא חושבת שזה באמת נחוץ," אמרה.

שתיקה. ואז אמרה קונסטנטיה, "נצטרך לשלוח את המסמכים עם ההודעה כבר מחר כדי לתפוס את משלוח הדואר לציילון... כמה מכתבים קיבלנו עד עכשיו?"

"עשרים ושלושה."

ג'וזפין השיבה לכל אחד ואחד, ועשרים ושלוש פעמים נמלאה צער כשהגיעה למילים "אנחנו כל כך מתגעגעות לאבינו היקר" ונאלצה להשתמש בממחטה שלה, ובכמה הזדמנויות אפילו למחות בשולי נייר סופג דמעה תכלכלה בהירה מאוד. מוזר! לא ייתכן שהעמידה פנים — אבל עשרים ושלוש פעמים? אף על פי שגם עכשיו, כששבה ואמרה בליבה בעצב "אנחנו כל כך מתגעגעות לאבינו היקר", יכלה לבכות לו רצתה.

"יש לך מספיק בולים?" נשמעה שאלה מכיוון קונסטסנטיה.

"אוי, מניין לי לדעת?" אמרה ג'וזפין בזעף. "מה הטעם לשאול אותי עכשיו?"

"סתם תהיתי," אמרה קונסטנטיה ברוגע.

שוב שתיקה. ואז נשמע רחש קל, התרוצצות, זינוק.

"עכבר," אמרה קונסטנטיה.

"לא יכול להיות שזה עכבר, כי אין פה בכלל פירורים," אמרה ג'וזפין.

"אבל הוא לא יודע שאין," אמרה קונסטנטיה.

ליבה נצבט ברחמים. יצור קטן ואומלל! היא הצטערה שלא השאירה לו פירור עוגייה קטנטן על שידת האיפור. כמה נורא לחשוב שלא ימצא שם כלום. מה הוא יעשה?

"אני לא מבינה איך הם מצליחים לחיות בכלל," אמרה לאט.

"מי?" שאלה ג'וזפין בתקיפות.

וקונסטנטיה אמרה בקול רם משהתכוונה, "עכברים."

ג'וזפין התרתחה. "באמת, איזה מין שטויות, קון!" אמרה. "מה הקשר לעכברים בכלל? את כבר ישנה."

"לא נראה לי שאני ישנה," אמרה קונסטנטיה. היא עצמה את עיניה כדי לוודא זאת. היא וידאה.

ג'וזפין קימרה את גבה, דחפה את ברכיה אליה, כופפה את זרועותיה כך שאגרופיה הונחו מתחת לאוזניה ולחצו בחוזקה את לחייה אל הכרית.

קתרין מנספילד

קתרין מנספילד היתה סופרת ילידת ניו זילנד שחיה באנגליה – אמנית הסיפור הקצר. היא פיתחה סגנון כתיבה ייחודי, שיש בו מן השירה בפרוזה. סיפוריה המעודנים עוסקים בשאלות פסיכולוגיות ואינם בעלי נרטיב מובהק, יש בהם חדות הבחנה שמעלה על הדעת את אנטון צ'כוב, שאמנם השפיע רבות על כתיבתה. מנספילד השפיעה רבות על התפתחות הסיפור הקצר כסוגה ספרותית. היא נולדה ב-1888 בוולינגטון, ועזבה את ניו זילנד בגיל 19 כדי להתבסס בתור סופרת באנגליה. מבט מפוקח ומריר על הראשית הזאת מופיע בקובץ הסיפורים "פנסיון גרמני" שראה אור ב-1911. עד 1914 פרסמה מנספילד סיפורים בכתבי העת "רית'ם" וה"בלו ריוויו" בעריכת המבקר והמסאי ג'ון מידלטון מארי. היא נישאה לו ב-1918. מות אחיה החייל ב-1915 גרם לה הלם ובעקבותיו שבה לכתוב על ארץ מולדתה ועל זיכרונות ילדותה. הקובץ "פרלוד" שראה אור ב-1918 מתאר זיכרונות משפחתיים מניו זילנד. סיפורים אלה ואחרים כונסו בספר "אושר" שראה אור ב-1920, וגיבש את מעמדה ואת סגנונה. בשתי השנים הבאות פרסמה מנספילד את מיטב יצירותיה, ובראשן "מסיבת גן" שראה אור ב-1922, שכלולים בו סיפורים קלאסיים כמו "בנות הקולונל המנוח". את חמש השנים האחרונות בחייה חייתה בצל השחפת. היא נפטרה ב-1925 בצרפת. יצירותיה האחרונות (להוציא כתבים בלתי גמורים) ראו אור אחרי מותה ב"קן היונה" (1923) ו-"דבר מה ילדותי" (1924). ב-1951 פרסם מארי אסופה בעריכתו של המכתבים שכתבה לו, וב-1954 ערך ופרסם את יומניה.

סקירות וביקורות

כאילו בלעת חתיכה של שמש הקובץ 'אושר ועוד' מדגים את כוחה של קתרין מנספילד כמספרת סיפורים

ארבעה סיפורים כולל הקובץ 'אושר ועוד' של קתרין מנספילד (‭,(1923־1888‬ סופרת ניו־זילנדית שהעבירה את רוב חייה הקצרים  באנגליה. הארוך שבהם, 'בנותיו של הקולונל המנוח' מ־‭,1921‬ הוא סיפור איטי, לעיתים איטי מדי, על שבוע האבל שלאחר מות אביהן של שתי אנגליות מבוגרות, בנות המעמד הבינוני, שנותרו ברווקותן. האחיות, קונסטנטיה וג'וזפין, נוירוטיות, נרפות, הססניות ואינן יודעות לעמוד על שלהן. האם זה בסדר שחלוקי הבית שלהן אינם שחורים כמו בגדי האבל שלהן? האם הן מחויבות להציע לאחות הרפואית שטיפלה באביהן לגור עוד שבוע בביתן ללא תשלום? האם מותר להן לתבוע דברים מהמשרתת שבבית? והדג לארוחה - הוא צריך להיות מטוגן או מבושל? ובכלל, איך העזו לקבור את האב? "מה יגיד אבא כשייוודע לו"?!

אט־אט צובר הסיפור כוח ומשמעות. האחיות, מתברר לקורא, סורסו בידי אביהן הרתחן והפכו לעלים נידפים. הוא הפיל עליהן את חיתתו בחייו וכעת גם במותו. אם הוא אכן מת ("איך תוכל להסביר לקונסטנטיה שאבא נמצא בשידת המגרות?"). אבל חלק מכוחו של הסיפור, ואולי בעצם הייחוד שלו ממש, נובע מכך שלא המספר, לא הקוראים ולא האחיות עצמן מצליחים למקד את מבטם ולהגיע למסקנה נחרצת, מה בעצם גרם לחייהן להתבזבז כך. מה ומי חרץ את גורלן לקיום נרפה ואינרטי. "לו הייתה אמא נשארת בחיים, אולי היו מתחתנות? אבל לא היה עם מי להתחתן. לאבא היו חברים אנגלים־הודים עד שהסתכסך איתם. ולאחר מכן לא פגשו קונסטנטיה והיא אף לא גבר אחד מלבד אנשי כמורה. איך אפשר לפגוש גברים?"

כך מתכנס הטקסט לסיפור חזק על ערפול תודעתי - אחת התחושות המפחידות ביותר שיכולות לפקוד אותנו; ההרגשה שאיננו מסוגלים להיות הפרשנים והמפענחים של סיפור חיינו. הכל אפוף ערפל של דו־משמעות, שכחה, פסיביות ואין־אונים קוגניטיבי: "היא ניגשה לג'וזפין. היה משהו שרצתה לומר לג'וזפין, דבר־מה חשוב נורא, לגבי - לגבי העתיד ומה... [‭...‬] ואז אמרה קונסטנטיה חלושות, 'ג'וג, אינני יכולה לומר את מה שהתכוונתי לומר, כי שכחתי מה... מה זה היה שהתכוונתי לומר'. ג'וזפין שתקה לרגע. היא בהתה בענן גדול במקום ששם הייתה השמש קודם לכן. ואז ענתה בקצרה, 'גם אני שכחתי'". זהו סיפור על קיום מחוק, שאפילו לא מצליח להגיע לכלל מודעות עצמית בהירה - ובכך כוחו.

עוד סיפור בולט בקובץ הוא 'אושר'. זה סיפור פואנטה קלאסי, כלומר כזה שסופו חריף ומפתיע, אבל בניגוד לקודמו הוא כתוב כולו בתנופה. ואין להתפלא, כי נושאו השוצף, הדוהר, כפי שניכר כבר משמו, הפוך לחלוטין לזה המזדחל של 'בנותיו של הקולונל המנוח'. ברתה יאנג בת ה־‭30‬ שטופת אושר: יש לה בעל אוהב, ילדה  מקסימה, חוג חברים בוהמיינים, מבריקים ואופנתיים, ומצבה הכלכלי יותר משפיר. "מה את יכולה לעשות אם את בת שלושים וממש בפינת הרחוב שלך משתלטת עלייך, לפתע פתאום, תחושה של  אושר - אושר מוחלט! - כאילו בלעת פתאום חתיכה בוהקת של שמש בין־הערביים הזו והיא בוערת בחזך". מנספילד מתארת יפה את האושר כדבר כמעט מכאיב: ‭ '"‬אני שמחה מדי - שמחה מדי!' מלמלה לעצמה". לא השאלה אם האושר יתנפץ מותחת את הקורא המנוסה, אלא השאלה איך.

מנספילד שייכת למודרניזם האנגלי בן התקופה. היא הייתה מקורבת לחוג בלומסברי ולוירג'יניה וולף. בין מכריה, כפי שמציינת המתרגמת רעות בן יעקב באחרית הדבר, היו ט"ס אליוט וד"ה לורנס. המודרניזם מתואר לעיתים באופן נאיבי כתנועה של התקדמות אמנותית ביחס לכתיבה שקדמה לו. ג'ויס, לפי תפיסה זאת, משוכלל יותר מטולסטוי או דוסטויבסקי, ואילו ט"ס אליוט הוא משורר מתקדם יותר מהמשוררים האנגלים הרומנטיים.

אני לא שותף להערכה הנאיבית הזאת. לתפיסתי - החלקית והמוגבלת, מן הסתם - בחלק מהמקרים לא מדובר בעלייה אלא דווקא בירידה. אם מתייחסים לז'אנר הסיפור הקצר, סיפור מודרניסטי פירושו סיפור פוסט־צ'כובי. עבור כותבי סיפורים קצרים בדור המודרניסטים של ראשית המאה ה-‭- 20‬ צ'כוב הפך לנקודת התייחסות מרכזית. ואכן, צ'כוב מצוי בקובץ של מנספילד פעמיים: פעם אחת כשגיבורת הסיפור 'אושר' מהרהרת בכך שהסועדים בארוחה, שבמהלכה מתחוללת העלילה הראשית, הם אנשים מרתקים, "ועד כמה הם מזכירים לה מחזה של צ'כוב!" ובאחרית הדבר מצטטת  בן יעקב מיומנה של מנספילד: "צ'כוב טעה בחושבו כי לו היה לו עוד זמן היה יכול לכתוב באופן שלם יותר, לתאר את הגשם, ואת המיילדת, ואת הרופא בשעה שהוא לוגם תה. האמת היא שיש גבול למה שניתן לכלול בסיפור".

בלי קשר לשאלה מי צודק בוויכוח המקומי של מנספילד עם צ'כוב, הדגימה מסיפוריה בקובץ הזה נופלת בעיניי מן המיטב של צ'כוב. בין השאר באשמת מחלה מודרניסטית אופיינית שרכיביה הם עודף מעודנות ועודף תובענות. קפיצות אחדות ללא התרעה ממציאות לדמיון; שימוש במבע משולב שכורך יחד את המספר ואת הדמות; קטעי זרם תודעה ששזורים בסיפורים. אולי זאת הסיבה שאמנם נהניתי מקריאת הקובץ הזה, לעיתים אפילו נהניתי מאוד, ועם זאת לא יצאתי מגדרי.

עוד 3 ספרים של מנספילד

1911 > ‬בפנסיון גרמני

1920 > ‬אושר

1922 > ‬מסיבת גן

אריק גלסנר 7 לילות 12/03/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: רעות בן יעקב
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 122 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

סקירות וביקורות

כאילו בלעת חתיכה של שמש הקובץ 'אושר ועוד' מדגים את כוחה של קתרין מנספילד כמספרת סיפורים

ארבעה סיפורים כולל הקובץ 'אושר ועוד' של קתרין מנספילד (‭,(1923־1888‬ סופרת ניו־זילנדית שהעבירה את רוב חייה הקצרים  באנגליה. הארוך שבהם, 'בנותיו של הקולונל המנוח' מ־‭,1921‬ הוא סיפור איטי, לעיתים איטי מדי, על שבוע האבל שלאחר מות אביהן של שתי אנגליות מבוגרות, בנות המעמד הבינוני, שנותרו ברווקותן. האחיות, קונסטנטיה וג'וזפין, נוירוטיות, נרפות, הססניות ואינן יודעות לעמוד על שלהן. האם זה בסדר שחלוקי הבית שלהן אינם שחורים כמו בגדי האבל שלהן? האם הן מחויבות להציע לאחות הרפואית שטיפלה באביהן לגור עוד שבוע בביתן ללא תשלום? האם מותר להן לתבוע דברים מהמשרתת שבבית? והדג לארוחה - הוא צריך להיות מטוגן או מבושל? ובכלל, איך העזו לקבור את האב? "מה יגיד אבא כשייוודע לו"?!

אט־אט צובר הסיפור כוח ומשמעות. האחיות, מתברר לקורא, סורסו בידי אביהן הרתחן והפכו לעלים נידפים. הוא הפיל עליהן את חיתתו בחייו וכעת גם במותו. אם הוא אכן מת ("איך תוכל להסביר לקונסטנטיה שאבא נמצא בשידת המגרות?"). אבל חלק מכוחו של הסיפור, ואולי בעצם הייחוד שלו ממש, נובע מכך שלא המספר, לא הקוראים ולא האחיות עצמן מצליחים למקד את מבטם ולהגיע למסקנה נחרצת, מה בעצם גרם לחייהן להתבזבז כך. מה ומי חרץ את גורלן לקיום נרפה ואינרטי. "לו הייתה אמא נשארת בחיים, אולי היו מתחתנות? אבל לא היה עם מי להתחתן. לאבא היו חברים אנגלים־הודים עד שהסתכסך איתם. ולאחר מכן לא פגשו קונסטנטיה והיא אף לא גבר אחד מלבד אנשי כמורה. איך אפשר לפגוש גברים?"

כך מתכנס הטקסט לסיפור חזק על ערפול תודעתי - אחת התחושות המפחידות ביותר שיכולות לפקוד אותנו; ההרגשה שאיננו מסוגלים להיות הפרשנים והמפענחים של סיפור חיינו. הכל אפוף ערפל של דו־משמעות, שכחה, פסיביות ואין־אונים קוגניטיבי: "היא ניגשה לג'וזפין. היה משהו שרצתה לומר לג'וזפין, דבר־מה חשוב נורא, לגבי - לגבי העתיד ומה... [‭...‬] ואז אמרה קונסטנטיה חלושות, 'ג'וג, אינני יכולה לומר את מה שהתכוונתי לומר, כי שכחתי מה... מה זה היה שהתכוונתי לומר'. ג'וזפין שתקה לרגע. היא בהתה בענן גדול במקום ששם הייתה השמש קודם לכן. ואז ענתה בקצרה, 'גם אני שכחתי'". זהו סיפור על קיום מחוק, שאפילו לא מצליח להגיע לכלל מודעות עצמית בהירה - ובכך כוחו.

עוד סיפור בולט בקובץ הוא 'אושר'. זה סיפור פואנטה קלאסי, כלומר כזה שסופו חריף ומפתיע, אבל בניגוד לקודמו הוא כתוב כולו בתנופה. ואין להתפלא, כי נושאו השוצף, הדוהר, כפי שניכר כבר משמו, הפוך לחלוטין לזה המזדחל של 'בנותיו של הקולונל המנוח'. ברתה יאנג בת ה־‭30‬ שטופת אושר: יש לה בעל אוהב, ילדה  מקסימה, חוג חברים בוהמיינים, מבריקים ואופנתיים, ומצבה הכלכלי יותר משפיר. "מה את יכולה לעשות אם את בת שלושים וממש בפינת הרחוב שלך משתלטת עלייך, לפתע פתאום, תחושה של  אושר - אושר מוחלט! - כאילו בלעת פתאום חתיכה בוהקת של שמש בין־הערביים הזו והיא בוערת בחזך". מנספילד מתארת יפה את האושר כדבר כמעט מכאיב: ‭ '"‬אני שמחה מדי - שמחה מדי!' מלמלה לעצמה". לא השאלה אם האושר יתנפץ מותחת את הקורא המנוסה, אלא השאלה איך.

מנספילד שייכת למודרניזם האנגלי בן התקופה. היא הייתה מקורבת לחוג בלומסברי ולוירג'יניה וולף. בין מכריה, כפי שמציינת המתרגמת רעות בן יעקב באחרית הדבר, היו ט"ס אליוט וד"ה לורנס. המודרניזם מתואר לעיתים באופן נאיבי כתנועה של התקדמות אמנותית ביחס לכתיבה שקדמה לו. ג'ויס, לפי תפיסה זאת, משוכלל יותר מטולסטוי או דוסטויבסקי, ואילו ט"ס אליוט הוא משורר מתקדם יותר מהמשוררים האנגלים הרומנטיים.

אני לא שותף להערכה הנאיבית הזאת. לתפיסתי - החלקית והמוגבלת, מן הסתם - בחלק מהמקרים לא מדובר בעלייה אלא דווקא בירידה. אם מתייחסים לז'אנר הסיפור הקצר, סיפור מודרניסטי פירושו סיפור פוסט־צ'כובי. עבור כותבי סיפורים קצרים בדור המודרניסטים של ראשית המאה ה-‭- 20‬ צ'כוב הפך לנקודת התייחסות מרכזית. ואכן, צ'כוב מצוי בקובץ של מנספילד פעמיים: פעם אחת כשגיבורת הסיפור 'אושר' מהרהרת בכך שהסועדים בארוחה, שבמהלכה מתחוללת העלילה הראשית, הם אנשים מרתקים, "ועד כמה הם מזכירים לה מחזה של צ'כוב!" ובאחרית הדבר מצטטת  בן יעקב מיומנה של מנספילד: "צ'כוב טעה בחושבו כי לו היה לו עוד זמן היה יכול לכתוב באופן שלם יותר, לתאר את הגשם, ואת המיילדת, ואת הרופא בשעה שהוא לוגם תה. האמת היא שיש גבול למה שניתן לכלול בסיפור".

בלי קשר לשאלה מי צודק בוויכוח המקומי של מנספילד עם צ'כוב, הדגימה מסיפוריה בקובץ הזה נופלת בעיניי מן המיטב של צ'כוב. בין השאר באשמת מחלה מודרניסטית אופיינית שרכיביה הם עודף מעודנות ועודף תובענות. קפיצות אחדות ללא התרעה ממציאות לדמיון; שימוש במבע משולב שכורך יחד את המספר ואת הדמות; קטעי זרם תודעה ששזורים בסיפורים. אולי זאת הסיבה שאמנם נהניתי מקריאת הקובץ הזה, לעיתים אפילו נהניתי מאוד, ועם זאת לא יצאתי מגדרי.

עוד 3 ספרים של מנספילד

1911 > ‬בפנסיון גרמני

1920 > ‬אושר

1922 > ‬מסיבת גן

אריק גלסנר 7 לילות 12/03/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
אושר ועוד קתרין מנספילד

בנותיו של הקולונל המנוח


I

השבוע שלאחר מכן היה מהעמוסים בחייהן. גם כששכבו לישון נדמָה שרק גופיהן שוכבים ונחים; נפשותיהן המשיכו לשוטט, לחשוב על הדברים, לשוחח על הדברים, לתהות, להחליט, לנסות להיזכר איפה...

קוֹנסטַנטיה שכבה כמו פסל, ידיה לצידי גופה, כפות רגליה זו על זו, הסדין מתוח עד לסנטר. היא בהתה בתקרה.

"את חושבת שאבא היה מתנגד אם היינו נותנות את כובע הצילינדר שלו לשוער?"

"לשוער?" התפרצה ג'וזפין. "למה דווקא לשוער? איזה מין רעיון יוצא דופן!"

"כי" אמרה קונסטנטיה במתינות, "הוא בוודאי צריך ללכת להרבה הלוויות. וראיתי ב...בבית הקברות שהוא חובש רק מגבעת דרבי מעוגלת." היא השתהתה. "אז חשבתי שהוא בוודאי ישמח מאוד אם יהיה לו כובע צילינדר. ואנחנו מוכרחות להעניק לו מתנה, הרי. הוא היה תמיד נחמד כל כך אל אבא."

"אבל," קראה ג'וזפין בעודה ממוללת את הכרית ומביטה בקונסטנטיה מבעד לחשכה, "הראש של אבא!" ולפתע, לרגע אחד נורא, כמעט צחקקה. מובן שכלל לא התחשק לה לצחקק. זה היה כנראה הרגל. לפני שנים רבות, כשהיו נשארות ערות בלילה ומדברות, היו מיטותיהן ממש גועשות. ועכשיו ראשו של הנהג, נמוג, מגיח שוב, כמו נר, מתחת לכובע של אבא... הצחקוק עלה, עלה; היא פכרה את כפות ידיה; נאבקה להכניע אותו; היא העוותה את פניה בזעף בחשכה ואמרה "תזכרי" בחומרה רבה.

"אנחנו יכולות להחליט מחר," אמרה.

קונסטנטיה לא הבחינה בשום דבר; היא נאנחה.

"את חושבת שאנחנו אמורות למסור לצביעה גם את חלוקי הבית שלנו?"

"בשחור?" ג'וזפין כמעט צרחה.

"ובכן, אלא מה?" אמרה קונסטנטיה. "חשבתי — זה לא נראה קצת כמו חוסר יושר, משום מה, ללבוש שחורים כשאנחנו יוצאות מהבית במלוא הדרנו, ואז כשאנחנו בבית — "

"אבל אף אחד לא רואה אותנו," אמרה ג'וזפין. היא משכה את הסדין באחת וכפות רגליה נחשפו והיא נאלצה להזדחל מעלה אל הכריות כדי לשוב ולכסות אותן.

"קייט רואה," אמרה קונסטנטיה. "וסביר להניח שגם הדוור יראה."

ג'וזפין חשבה על נעלי הבית האדומות הכהות, שמתאימות לחלוק שלה, ועל נעלי הבית בגוון ירוק לא מוגדר החביבות על קונסטנטיה ומתאימות לחלוק שלה. שחור! שני חלוקים שחורים ושני זוגות של נעלי בית שחורות צמריריות, חומקים אל חדר הרחצה כמו צמד חתולות שחורות.

"אני לא חושבת שזה באמת נחוץ," אמרה.

שתיקה. ואז אמרה קונסטנטיה, "נצטרך לשלוח את המסמכים עם ההודעה כבר מחר כדי לתפוס את משלוח הדואר לציילון... כמה מכתבים קיבלנו עד עכשיו?"

"עשרים ושלושה."

ג'וזפין השיבה לכל אחד ואחד, ועשרים ושלוש פעמים נמלאה צער כשהגיעה למילים "אנחנו כל כך מתגעגעות לאבינו היקר" ונאלצה להשתמש בממחטה שלה, ובכמה הזדמנויות אפילו למחות בשולי נייר סופג דמעה תכלכלה בהירה מאוד. מוזר! לא ייתכן שהעמידה פנים — אבל עשרים ושלוש פעמים? אף על פי שגם עכשיו, כששבה ואמרה בליבה בעצב "אנחנו כל כך מתגעגעות לאבינו היקר", יכלה לבכות לו רצתה.

"יש לך מספיק בולים?" נשמעה שאלה מכיוון קונסטסנטיה.

"אוי, מניין לי לדעת?" אמרה ג'וזפין בזעף. "מה הטעם לשאול אותי עכשיו?"

"סתם תהיתי," אמרה קונסטנטיה ברוגע.

שוב שתיקה. ואז נשמע רחש קל, התרוצצות, זינוק.

"עכבר," אמרה קונסטנטיה.

"לא יכול להיות שזה עכבר, כי אין פה בכלל פירורים," אמרה ג'וזפין.

"אבל הוא לא יודע שאין," אמרה קונסטנטיה.

ליבה נצבט ברחמים. יצור קטן ואומלל! היא הצטערה שלא השאירה לו פירור עוגייה קטנטן על שידת האיפור. כמה נורא לחשוב שלא ימצא שם כלום. מה הוא יעשה?

"אני לא מבינה איך הם מצליחים לחיות בכלל," אמרה לאט.

"מי?" שאלה ג'וזפין בתקיפות.

וקונסטנטיה אמרה בקול רם משהתכוונה, "עכברים."

ג'וזפין התרתחה. "באמת, איזה מין שטויות, קון!" אמרה. "מה הקשר לעכברים בכלל? את כבר ישנה."

"לא נראה לי שאני ישנה," אמרה קונסטנטיה. היא עצמה את עיניה כדי לוודא זאת. היא וידאה.

ג'וזפין קימרה את גבה, דחפה את ברכיה אליה, כופפה את זרועותיה כך שאגרופיה הונחו מתחת לאוזניה ולחצו בחוזקה את לחייה אל הכרית.