כשנגמר אחר הצוהריים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כשנגמר אחר הצוהריים
הוספה למועדפים

כשנגמר אחר הצוהריים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אפרת בן חיים

אפרת בן-חיים נולדה ב-1951, גדלה בקיבוץ וחיה בבת-ים.

תקציר

"הקיבוץ שלי הוא בית מלא אנשים, שבילים, דשאים, צמחייה עשירה ושמיים שמכסים אותו בלבד. כמו כוכב לכת מכוסה בזכוכית".

כשנגמר אחר הצוהריים, ספר הביכורים של אפרת בן-חיים, הוא פנינה ספרותית. הספר, שבנוי קטעים-קטעים, מתאר ילדות בקיבוץ בשפתה של ילדה שרוקדת, שרה, מציירת וממציאה. הקיבוץ הוא גן עדן אמיתי ומדומיין. גם הבית שאליו היא הולכת אחר הצוהריים הוא גן עדן שבו אימא מחכה לה ורק לה. אך גן העדן נלקח ממנה. אחר הצוהריים נגמר, ומעתה עליה ללמוד להסתיר את עצמה.
סלין אסייג

אפרת בן-חיים נולדה ב-1951, גדלה בקיבוץ וחיה בבת-ים.

פרק ראשון

ילד לא שלי

כשהוא נולד, הימים היו מלאי פליאה. הילד שהגיע לעולם הזה מעולם אחר, שבכיו התחלף בצחוק ותנועותיו הפכו מישיבה לעמידה, ומשם להליכה, לא הפסיק להדהים. מבטו הריק התמלא בכל חודש, ומילים החלו להתמלמל בפיו. אפשר היה לחבק, לנשק ולשיר לו כל הזמן. פלא שיש דבר כזה בעולם. משהו שאני כבר לא יכולה לראות בכוחות עצמי, אלא רק דרך עיניים גדולות מרופדות בריסים, עיניים שמסתכלות עליי ופותחות בפניי שער למקום שבו אני בעצם רוצה להיות. מקום נקי, גדוש באמת, שאי־אפשר לדבר אותו. כמו שדה שרק עכשיו הושקה בגשם ראשון ומדיף ריח רענן שעולה, מתפשט ומציף.
כבר לא תינוק. אני רואה שאמת אחרת משתלטת על הצעדים ועל תנוחת הגוף. הרכות והאודם המתרגש עדיין שם, אבל הוא עצמו הולך ומתרחק. ברגעים שאנחנו חולקים, אני מסתכלת עליו ומזהה שריד של הדבר הזה שלא ניתן להגדרה.
ונפרץ סכר הדיבור. הוא אומר מהר־מהר המון מילים והן מתגמגמות ומתבלבלות. אני מנסה להבין, ושואלת. הוא פורץ בצחוק ומסביר לי. פתאום הלב שלי מתמלא ונשפך.
בשעה של שקט סיפרתי לו על ילדה שפגשתי באחד מבתי הספר שבו לימדתי, על המדרגות. היא עצרה ושאלה: "את יכולה להיות אימא שלי?" אמרתי לה שלא. שאני אימא של ילד אחר. העיניים שלו כמעט בכו, כי הוא עדיין בשדה הרטוב, זה שאני כל כך מתאמצת להרגיש דרכו.

הייתי רוצה להחזיק את הלב שלו ולשמור עליו, שלא ייפגע מרוחות ושלא יישרף מהשמש. אבל אסור להחזיק לב, צריך לתת לו לגדול.

אפרת בן חיים

אפרת בן-חיים נולדה ב-1951, גדלה בקיבוץ וחיה בבת-ים.

עוד על הספר

כשנגמר אחר הצוהריים אפרת בן חיים

ילד לא שלי

כשהוא נולד, הימים היו מלאי פליאה. הילד שהגיע לעולם הזה מעולם אחר, שבכיו התחלף בצחוק ותנועותיו הפכו מישיבה לעמידה, ומשם להליכה, לא הפסיק להדהים. מבטו הריק התמלא בכל חודש, ומילים החלו להתמלמל בפיו. אפשר היה לחבק, לנשק ולשיר לו כל הזמן. פלא שיש דבר כזה בעולם. משהו שאני כבר לא יכולה לראות בכוחות עצמי, אלא רק דרך עיניים גדולות מרופדות בריסים, עיניים שמסתכלות עליי ופותחות בפניי שער למקום שבו אני בעצם רוצה להיות. מקום נקי, גדוש באמת, שאי־אפשר לדבר אותו. כמו שדה שרק עכשיו הושקה בגשם ראשון ומדיף ריח רענן שעולה, מתפשט ומציף.
כבר לא תינוק. אני רואה שאמת אחרת משתלטת על הצעדים ועל תנוחת הגוף. הרכות והאודם המתרגש עדיין שם, אבל הוא עצמו הולך ומתרחק. ברגעים שאנחנו חולקים, אני מסתכלת עליו ומזהה שריד של הדבר הזה שלא ניתן להגדרה.
ונפרץ סכר הדיבור. הוא אומר מהר־מהר המון מילים והן מתגמגמות ומתבלבלות. אני מנסה להבין, ושואלת. הוא פורץ בצחוק ומסביר לי. פתאום הלב שלי מתמלא ונשפך.
בשעה של שקט סיפרתי לו על ילדה שפגשתי באחד מבתי הספר שבו לימדתי, על המדרגות. היא עצרה ושאלה: "את יכולה להיות אימא שלי?" אמרתי לה שלא. שאני אימא של ילד אחר. העיניים שלו כמעט בכו, כי הוא עדיין בשדה הרטוב, זה שאני כל כך מתאמצת להרגיש דרכו.

הייתי רוצה להחזיק את הלב שלו ולשמור עליו, שלא ייפגע מרוחות ושלא יישרף מהשמש. אבל אסור להחזיק לב, צריך לתת לו לגדול.