אנשי כאן ועכשיו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אנשי כאן ועכשיו
הוספה למועדפים

אנשי כאן ועכשיו

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

יוסף גורני

יוסף גוֹרְנִי (נולד ב-1933) הוא פרופסור אמריטוס בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וראש המכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית ע"ש אנדראה וצ'ארלס ברונפמן באוניברסיטת תל אביב. חוקר הלאומיות היהודית במאה השנים האחרונות. חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל (2006).

תקציר

'רֵאליזם אוטופי' – הייתכן?
מושג זה שטבע יוסף גורני ונמצא בלבו של הספר מורכב מצירוף של ניגודים, אך הוא־הוא המפתח לפענוח הדחפים של האישים והתנועות שהטביעו את חותמם על ההיסטוריה הציונית. הראליזם האוטופי תורגם לשיטה מדינית וחברתית שעיקרה הוא 'פשרה מקדמת', ובכוחה צמחו ופעלו בתנועה הציונית רעיונות ואידיאלים מגוונים ואף נוגדים זה את זה: לאומיות היסטורית דתית ומודרנית חופשית, רומנטיקה רגשית, ליברליזם דמוקרטי וסוציאליזם מעמדי או עממי רווי בנטיות אוטופיות. כל אלה הניעו מערכת של אישים ומוסדות, ואף שנוצרו בתוכה ניגודים רעיוניים, פוליטיים וארגוניים, היו אלה ניגודים משלימים. האידיאלים היו לתמרורי הדרכה והכוונה, והותאמו למציאות המשתנה שבתוכה פעלו. על כן קרויים הם 'אנשי כאן ועכשיו': התפיסה האוטופית והאידיאלים הנחו אותם בלא שיכָּפו על התהליך ההיסטורי ובלא שיראו בהם צו עליון מוחלט. הססמה 'כאן ועכשיו' היתה ציווי קטגורי אישי ולאומי, פוליטי ומוסרי, מוחלט ויחסי כאחד.

עם הקמת המדינה התפרק הראליזם האוטופי, הצרכים החברתיים והמדיניים דחקו את הנטיות האוטופיות מן הזירה הציבורית, ולא נמצא עוד כוח פוליטי שיהיה מסוגל לשמור על האיזון בין השיקול הראלי לנטייה האוטופית. מלחמת ששת הימים מציינת שלב נוסף בהתפרקות המערכת רבת־הניגודים המשלימים הזאת. בעקבותיה נפרדו דרכיהם של בעלי הנטיות האוטופיות הלאומיות: המאמינים בארץ ישראל השלמה – מזה, ואלה המאמינים באפשרות של הסדר שלום מדיני – מזה.
התנועה הציונית אינה משכילה עוד לשלב בין כוחם של מנהיגים מדיניים, חברתיים ומורי הוראה רוחניים ובין המוסדות והארגונים שנוסדו בראשית הציונות. הדבר ניכר במיוחד בתחום המדיני. תהפוכות פוליטיות חוללו שינוי בציונות כולה. היא נעשית אוטופיה משיחית ומעמידה בסכנה את עצם קיומה היהודי הציוני של מדינת ישראל.

פרק ראשון

מבוא

כותרת הספר עשויה לעורר תמיהה מפני שהיא נשמעת כאוקסימורון. יש בה, לכאורה, ניגוד בין המחשבה הרציונלית לכמיהה הרגשית, בין השיקולים המעשיים לבין הדחפים האידאליסטיים, בין חלום מלהיב לראליזם מפוכח, המאפיין את השוני המהותי בין הראליסטים לאוטופיסטים. אך אינני דן כאן בגילויים של רעיונות ושל תכניות אוטופיים במחשבה הציונית של הדורות השונים, אלא בדמויות המרכזיות אשר פעלו לממש את כמיהותיהן האישיות, את שאיפותיהן הלאומיות ואת השקפותיהן החברתיות בארץ ישראל, ואשר הונעו בידי נטיותיהן האוטופיות המעשיות, להבדיל מתכניותיהן האוטופיות הלא מעשיות ואפילו הדמיוניות. ייחוד זה באישיותן מסביר את סוד ההצלחה היחסית של נטיותיהן אלה ואת הכישלון החלקי של תכניותיהן.1
הציונות כרעיון לאומי וכתנועה מדינית פרצה אל ההיסטוריה העולמית בניסיון לשנות את גורלו של העם היהודי. היא נולדה עם סימני לידה אוטופיים, שהבולטים שבהם היו: ניסיון להשיב חלק מן העם היהודי אל מולדתו ההיסטורית ובכך לשנות את מעמדו ממיעוט בכל מקום שבו הוא נמצא לרוב במקום אחד; שאיפה להחייאתה של הלשון העברית ולהפיכתה לשפת דיבור יום־יומית; ותכנית לשנות את המבנה הכלכלי של החברה היהודית בדומה לזה של העמים שהם חיו בתוכם. סימני הלידה האלה קוממו את מתנגדיה, שראו בהם אות קין על מצחה — משיחי שקר, הוזי חלומות סהרוריים והרפתקנים מדיניים מסוכנים, העלולים להמיט אסון רוחני ופוליטי על המוני היהודים בארצות השונות. אולם הציונים ראו בסימנים אוטופיים אלה את האמצעים המעשיים שיחוללו שינוי בתולדותיו של העם היהודי, דחו בתוקף את הגדרתם כ'אוטופיה' ועשו מאמצים בלתי נלאים להוכיח כי הציונות היא תופעה ראלית והכרחית בהיסטוריה היהודית. בניסיון זה היה טמון הפרדוקס הקיומי של הציונות, כי כדי להגן על דעתם של הציונים לנוכח קיומם המיוחד, ה'לא נורמלי', של היהודים, נדרש הרבה דמיון אוטופי, ובזה היה ייחודה ההיסטורי של הציונות כתנועת שחרור לאומית.
במשך חמישה דורות, מאז ייסודה של חיבת ציון, דרך הופעת הציונות המדינית ועד ימינו אלה, הציעו הוגים וחוקרים 'מפתחות' שונים להבנתה של הציונות כתנועה לאומית: התיאור ההיסטורי, הניתוח הסוציולוגי, העיון הרעיוני והתרבותי. אני מבקש להוסיף עוד 'מפתח' אחד: המושג 'ראליזם אוטופי'. הצירוף האוקסימורוני של שני המושגים במושג אחד מבהיר את ייחודה של הציונות כתנועה הפועלת בהיסטוריה היהודית במטרה לשנותה מן היסוד, ויש בו מעין הצבת גבול בינו לבין המושג 'אוטופיה' כדמיון, שבאמצעותו ניסו להגדיר אותה מתנגדיה, ושכאמור לעיל, גם חסידיה ואוהביה של הציונות נזהרו ממנו. המושג 'ראליזם אוטופי' עונה על חשש זה בכך שהדגש מושם בו על 'ראליזם' או מציאות, ואילו ה'אוטופיה' מייצגת את האידאל הנשאף בלי לכפות אותו על התהליך ההיסטורי כצו עליון מוחלט אלא כרצון מדריך ומכוון, תוך הכרה ונכונות להתאימו אל המציאות המשתנה. בניגוד לתפיסה האוטופית הראליסטית המרקסיסטית, אשר נשענה בעיקר על התהליך החברתי האובייקטיבי שיביא לפתרון סתירותיה של החברה,2 הראליזם האוטופי נשען קודם כול על רצונו האידאליסטי של האדם, אשר מעשיו אינם נובעים מתכניות אוטופיות מובְנות מראש אלא מנטיותיו האוטופיות.
ה'נטייה האוטופית' (utopian propensity) הוא מושג מפתח במחקרם המקיף והמעמיק של בני הזוג פרנק ופריצי מנואל (Manuel), 'המחשבה האוטופית בעולם המערבי'.3 לדעתם, הנטייה האוטופית נובעת מן הצירוף בין רגישות למצוקות אנושיות ובין ההכרה החברתית וההיסטורית הנוצרת מאי־שביעות רצון אישית לנוכח המצוקות החברתיות, הכלכליות, הפוליטיות והפילוסופיות הדתיות המידיות. בכך נבדל הראליזם האוטופי מן הנוקשות הקסרקטינית שבאוטופיות הדמיוניות ומן הטוטליטריות המחשבתית והמדינית שבאוטופיות הפוליטיות בנוסח המרקסיסטי־קומוניסטי, ולהבדיל — גם הפאשיסטי.4
ההבחנה בין שלושת סוגי האוטופיות חשובה דווקא בתקופתנו, המתאפיינת בטשטוש אינטלקטואלי ופוליטי בין מושגים לתופעות חברתיות. כזו, למשל, היא הגישה הטוענת כי כל אוטופיה מובילה בהכרח לדיסטופיה רודנית, כי הלאומיות מובילה אל הלאומנות הפאשיסטית, והסוציאליזם — אל הקומוניזם הטוטליטרי. אך גם בלי לבטל את ההקשרים הללו שבאו לידי ביטוי טרגי בהיסטוריה, יש להדגיש שהם אינם קיימים במושגים המצרפיים במובנים הפוליטיים והחברתיים, כמו התפיסה הסוציאל־דמוקרטית, הלאומיות התרבותית, וכמובן במה שנוגע לנדון כאן — הראליזם האוטופי.
לפני למעלה מארבעים שנה כתבתי את עבודת הדוקטור שלי באוניברסיטת תל אביב, שנושאה היה 'מפלגת אחדות־העבודה בשנים 1930-1919', והיה בה פרק בשם 'האוטופיה הסוציאליסטית והסוציאליזם הקונסטרוקטיבי'.5 נושא זה עורר בזמנו תהיות ביקורתיות בייחוד בקרב אנשי הגות בתנועה הקיבוצית, ואפילו נעשה ניסיון אדיב וידידותי לבקש ממני לוותר על השימוש במושג 'אוטופיה' בכל הקשור לסוציאליזם הציוני, ובמיוחד להתיישבות השיתופית. כעבור עשרים שנה הצטרף לביקורת זו יצחק בן־אהרן במכתב אישי אלי, שנתן לו פומבי בספרו גשרים נטויים,6 ובו, בתוקף ובבהירות שהיו אופייניים לו ביטל את המושג 'אוטופיה' גם לפי גרסתי הראליסטית. הוא טען כי האידאליזם הוא הכוח המניע של הציונות בכלל ושל חבריו לתנועה הקיבוצית בפרט.
הרתיעה מן המושג 'אוטופיה', אשר נתקלתי בה, לא היתה חדשה, אלא המשך לתופעה שראשיתה בתחילת הציונות, ובייחוד מאז הופיעה גרסתה המדינית בזירה הבין־לאומית. לכן הזדרז תאודור הרצל להגן על מדינת היהודים שלו מפני הניסיון להדביק לה תווית אוטופית.7 מתנגדו של הרצל, הסוציאליסט נחמן סירקין, ניסה להוכיח, כי יסודותיה של 'מדינת היהודים הסוציאליסטית' שהציע הוא עצמו נטועים בקרקע המציאות, ולעומת זה השקפתם של אלה המתנגדים לה היא 'אוטופית'.8 גם זאב ז'בוטינסקי, שנה לאחר מות הרצל, הגן על תכניתו הציונית של האחרון מפני הכתרתה בשם התואר ה'מפוקפק' אוטופיה. דעתו היתה כי בעוד האוטופיה אינה אלא חלום, התכנית המופיעה במדינת היהודים היא ביטוי לראליזם מדיני וחברתי.9 אולם התגובה המעניינת ביותר על חזונו האוטופי של הרצל באה מפי יריבו אחד העם. הוא שלל בלעג את הדמיונות האוטופיים של הרצל, אולם דבק ברעיונות הראליסטיים האוטופיים של פרנץ אופנהיימר.
בתקופה הקונסטרוקטיבית של תנועת העבודה בארץ ישראל, בראשית המאה ה-20, כאשר נבנו מוסדותיה הארגוניים — ובראשם הסתדרות העובדים והיישובים השיתופיים — שלוו בפולמוסים גדולים על דרך ההגשמה של הציונות הסוציאליסטית, הפכה האוטופיה לביטוי של ביקורת ואפילו של גנאי. אנשי גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור תלו את כל חטאי האוטופיה ברעיון הקבוצה הגדולה של שלמה לביא־לבקוביץ.10 מאיר יערי, מנהיג הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, תקף את מפלגת אחדות העבודה על שהיא מגלה בהתנהלותה החברתית שני חוליים: 'האוטופיה המקסימליסטית ופשרנות סוציאל־דמוקרטית';11 ולא עלה על דעתו עד כמה ה'מום' האוטופי ידבק גם בו ובתנועתו במרוצת השנים.
בניגוד ליערי, העריך ברל כצנלסון הערכה שונה, כוללת ופסקנית את מקומה של האוטופיה בבניין החברה החדשה בדבריו על חברו שלמה לביא, אשר לא נרתע מלהגדיר את עצמו כאוטופיסט. כך קבע ברל בתוקף סמכותו כפוסק הלכות בתחום הרעיון והמעשה: 'האוטופיה הסוציאליסטית זרמה בצינורות שונים אצל פועלי ארץ־ישראל, עתים שלא מדעת בעלים, עתים בניגוד להכרתם, ונתגלתה כאן כגורם מפעיל ומכוון וכיסוד חי, מחדש ובונה במידה שלא שוערה'.12 הוא הוסיף כי הדבר קרה דווקא בתקופה שפג תוקפה של האוטופיה כאתוס מכוון בתנועת הפועלים בעולם.
דבריו זכו למעין לגיטימציה אקדמית כעבור למעלה מחמישים שנה. דן הורוביץ ומשה ליסק דנו בספרם מצוקות באוטופיה במגמות החברתיות בשני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, שהיו, לדבריהם, 'תולדה של הפער הבלתי נמנע בין האתוס שניזון מאידיאולוגיה שהיו מעורבים בה יסודות אוטופיים לבין מציאות של הגשמה בלתי שלמה'.13 בשנות השמונים והתשעים פרסמתי שני מאמרים וספר שדנו במקומה של האוטופיה במפעל ההגשמה ובמדיניות הציוניות.14 מחקרים אלה ואחרים, העוסקים בעיקר בהתיישבות השיתופית לענפיה השונים, ביססו את דעתי כי השאיפות האוטופיות הן אחד המפתחות להבנת המציאות הלאומית והחברתית הציונית שנוסדה בארץ ישראל. לאחרונה הגדירו אליעזר בן־רפאל ומנחם טופול את הקיבוץ העובר תהליכי הפרטה תוך שמירת הסולידריות הקהילתית כ'מבנה חברתי אוטופי מודרני המתמודד בהווה עם נטיותיו האוטופיות מן העבר'.15
על סמך הנחה זו בדבר חשיבותה ההיסטורית של האוטופיה שומה עלי להבהיר את כוונתי במושג זה. אני רואה באוטופיה תופעה היסטורית, חברתית והגותית שאפשר לחקור אותה משלוש נקודות מבט מתודיות. האחת, לחשוף את היסודות האוטופיים במחשבה הציונית כתופעה הגותית וספרותית המנותקת מן המציאות בארץ ישראל.16 השנייה, לנסות לעקוב אחר העימות בין האוטופיה למציאות. בדרך זו מזומן לחוקר מסע היסטורי על שבריהם של גלי חלומות חברתיים אשר התנפצו על חופיה הדוקרניים של המציאות. קיימת גם דרך שלישית: לראות את הרעיונות האוטופיים לא כשוללי מציאות רדיקליים אשר קיצוניותם מונעת את השפעתם עליה, אלא כקיימים במציאות זו באופן מתמיד ובלתי נפרד ממנה, תוך שהם מושפעים ממנה ומשפיעים עליה.
הנטייה האוטופית היא אפוא תופעה נפשית ורעיונית רבת־גוונים בקרב הוגים ואנשי מעשה בתחומי החברה, אשר לא שללו את המציאות אלא בחנו אותה במבט ביקורתי תוך כדי חיפוש אחר דרכים לשיפורה. לדעתו של הוגה הדעות והסוציולוג קרל מנהיים (Mannheim), המושג 'אוטופיה' אינו דמיוני, אלא נובע מן היחס אל אופיו של המשטר החברתי.17 מבחינה זו, לשיטתו, המהות היחסית של האוטופיה אינה רחוקה מן המושג המרכזי בספר, 'ראליזם אוטופי'. אפשר לגלות את עקבותיו גם בהשקפתו של מרטין בובר על ההתיישבות השיתופית הציונית בארץ ישראל, שאותה הגדיר בהערכה יחסית, 'אי כישלון למופת'. לאחרונה טבע הסוציולוג ראסל ג'קובי (Jacoby) את המושג 'אוטופיסטים איקונוקלסטיים', שמשמעו התקוממות נגד עוול חברתי על ידי גישות מעשיות, ללא תכניות עתידניות מרחיקות לכת השואפות לשלמות חברתית.18 גם אלקנה מרגלית, מהחוקרים הבולטים של תולדות תנועת העבודה הציונית, סבר כי 'הגדולה שבאוטופיות היא אולי האוטופיה של תיקון האדם', שאותה מצא באידאלים השיתופיים ובתרבות החיים בתנועה הקיבוצית 'גורדוניה'.19 אפילו ההיסטוריון הנודע אריק הובסבאום (Hobsbawm), שעד מותו נמנה עם המעטים בימינו בעלי ההשקפה המרקסיסטית המוצהרת, גילה אצל מרקס את 'היסוד האוטופי במחשבתו, והלהט המוחלט שהיה בהתנגדותו לאי השוויון ולניצול שלא איבדו את יכולתם לעורר השראה, במיוחד היום'.20

הערות

  1. כוונתי לאגודת 'בני משה' שהקים אחד העם בשנת 1889; בית הספר לאמנות לאומית 'בצלאל' בירושלים שייסד בוריס שץ בשנת 1906; תכנית משלחת פועלי ציון משנת 1920 להקמת חברה קואופרטיבית בת מיליון חברים בארץ ישראל תוך עשר שנים; וכמובן, גדוד העבודה כקומונה ארצית בשנים 1927-1920. בעניין זה ראו את ספרה של אביגיל פז־ישעיהו, תנאים של שותפות: קבוצה, קומונה ארצית וקיבוץ, 1926-1910, מכון בן־גוריון ויד טבנקין, קריית שדה־בוקר 2012.
  2. ראו את הערתו החשובה של עמוס פונקנשטיין על הקרבה בין הגישה האוטופית הראליסטית ובין תבנית המחשבה המרקסיסטית בספרו תדמית ותודעה היסטורית ביהדות ובסביבתה התרבותית, עם עובד, תל אביב 1991, עמ' 289.
  3. Frank E. Manuel and Fritzie P. Manuel, Utopian Thought in the Western World, Harvard University Press, Cambridge, MA 1979, p. 13
  4. על האוטופיות הדמיוניות ראו את המבוא לאוסף שערך ג'ון קרי: John Carey (ed.), The Faber Book of Utopias, Faber and Faber, London 1999, pp. XI-XXVI
  5. יוסף גורני, אחדות העבודה 1930-1919: היסודות הרעיוניים והשיטה המדינית, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1973, עמ' 107-66.
  6. יצחק בן־אהרן, 'מכתב ליוסף גורני, 19.4.1994', בתוך: הנ"ל, גשרים נטויים: מכתבים 1997-1927, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1997, עמ' 130-129.
  7. בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים (תרגם ש' פרלמן), הספריה הציונית, ירושלים תשל"ב, עמ' 2.
  8. נחמן סירקין, 'שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית', בתוך: הנ"ל, כתבי נחמן סירקין (לוקטו וסודרו בידי ברל כצנלסון ויהודה קופמן), דבר, תל אביב תרצ"ט.
  9. זאב ז'בוטינסקי, 'בנימין זאב הרצל', בתוך: הנ"ל, כתבים ציוניים ראשונים, ערי ז'בוטינסקי, ירושלים 1949, עמ' 79.
  10. סקירה כללית על הגדוד (מתוך דו"ח למועצה השביעית של גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור, חשוון תרפ"ד), א"ל, IV-132-46, עמ' 27-3.
  11. מאיר יערי, 'הנחותא', בתוך: הנ"ל, בדרך ארוכה, ספרית פועלים, מרחביה 1947, עמ' 48.
  12. ברל כצנלסון, 'בן־עם־קשה־עורף' (תש"ד), בתוך: הנ"ל, כתבי ברל כצנלסון (מימיו הראשונים בארץ, עין גנים תשרי תר"ע), י, מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב 1953-1950 (מהדורה שלישית), עמ' 231.
  13. דן הורוביץ ומשה ליסק, מצוקות באוטופיה, עם עובד, תל אביב 1990, עמ' 288.
  14. יוסף גורני, 'הרהורים על היסודות האוטופיים במחשבה הציונית', הציונות, ט (תשמ"ד), עמ' 54-45; הנ"ל, 'הראליזם האוטופי בציונות', בתוך: רנה שפירא ואריה כשר (עורכים), רשפים: היבטים היסטוריים, פילוסופיים וחברתיים של החינוך: אסופה לזכרו של פרופ' שמעון רשף ז"ל, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב תשנ"א, עמ' 49-37; הנ"ל, מדיניות ודמיון: תכניות פדרליות במחשבה הציונית 1948-1917, יד יצחק בן־צבי, ירושלים 1993.
  15. אליעזר בן־רפאל ומנחם טופול, הקיבוץ: דרכים מתפצלות, מוסד ביאליק, ירושלים 2009, עמ' 82.
  16. רחל אלבוים־דרור, המחר של האתמול, א, יד בן־צבי, ירושלים 1991, עמ' 55-35.
  17. Karl Mannheim, Ideology and Utopia, New York 1936, pp. 192-263
  18. Russell Jacoby, Picture Imperfect: Utopian Thought for Anti-Utopian Age, Columbia University Press, New York 2005
  19. אלקנה מרגלית, תנועת הנוער גורדוניה: רעיון ואורח חיים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1986, עמ' 11.
  20. מתוך ריאיון עמו שערך אבנר שפירא, 'אדום עתיק', הארץ, מוסף, 10.6.2010.

יוסף גורני

יוסף גוֹרְנִי (נולד ב-1933) הוא פרופסור אמריטוס בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וראש המכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית ע"ש אנדראה וצ'ארלס ברונפמן באוניברסיטת תל אביב. חוקר הלאומיות היהודית במאה השנים האחרונות. חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל (2006).

אנשי כאן ועכשיו יוסף גורני
מבוא

כותרת הספר עשויה לעורר תמיהה מפני שהיא נשמעת כאוקסימורון. יש בה, לכאורה, ניגוד בין המחשבה הרציונלית לכמיהה הרגשית, בין השיקולים המעשיים לבין הדחפים האידאליסטיים, בין חלום מלהיב לראליזם מפוכח, המאפיין את השוני המהותי בין הראליסטים לאוטופיסטים. אך אינני דן כאן בגילויים של רעיונות ושל תכניות אוטופיים במחשבה הציונית של הדורות השונים, אלא בדמויות המרכזיות אשר פעלו לממש את כמיהותיהן האישיות, את שאיפותיהן הלאומיות ואת השקפותיהן החברתיות בארץ ישראל, ואשר הונעו בידי נטיותיהן האוטופיות המעשיות, להבדיל מתכניותיהן האוטופיות הלא מעשיות ואפילו הדמיוניות. ייחוד זה באישיותן מסביר את סוד ההצלחה היחסית של נטיותיהן אלה ואת הכישלון החלקי של תכניותיהן.1
הציונות כרעיון לאומי וכתנועה מדינית פרצה אל ההיסטוריה העולמית בניסיון לשנות את גורלו של העם היהודי. היא נולדה עם סימני לידה אוטופיים, שהבולטים שבהם היו: ניסיון להשיב חלק מן העם היהודי אל מולדתו ההיסטורית ובכך לשנות את מעמדו ממיעוט בכל מקום שבו הוא נמצא לרוב במקום אחד; שאיפה להחייאתה של הלשון העברית ולהפיכתה לשפת דיבור יום־יומית; ותכנית לשנות את המבנה הכלכלי של החברה היהודית בדומה לזה של העמים שהם חיו בתוכם. סימני הלידה האלה קוממו את מתנגדיה, שראו בהם אות קין על מצחה — משיחי שקר, הוזי חלומות סהרוריים והרפתקנים מדיניים מסוכנים, העלולים להמיט אסון רוחני ופוליטי על המוני היהודים בארצות השונות. אולם הציונים ראו בסימנים אוטופיים אלה את האמצעים המעשיים שיחוללו שינוי בתולדותיו של העם היהודי, דחו בתוקף את הגדרתם כ'אוטופיה' ועשו מאמצים בלתי נלאים להוכיח כי הציונות היא תופעה ראלית והכרחית בהיסטוריה היהודית. בניסיון זה היה טמון הפרדוקס הקיומי של הציונות, כי כדי להגן על דעתם של הציונים לנוכח קיומם המיוחד, ה'לא נורמלי', של היהודים, נדרש הרבה דמיון אוטופי, ובזה היה ייחודה ההיסטורי של הציונות כתנועת שחרור לאומית.
במשך חמישה דורות, מאז ייסודה של חיבת ציון, דרך הופעת הציונות המדינית ועד ימינו אלה, הציעו הוגים וחוקרים 'מפתחות' שונים להבנתה של הציונות כתנועה לאומית: התיאור ההיסטורי, הניתוח הסוציולוגי, העיון הרעיוני והתרבותי. אני מבקש להוסיף עוד 'מפתח' אחד: המושג 'ראליזם אוטופי'. הצירוף האוקסימורוני של שני המושגים במושג אחד מבהיר את ייחודה של הציונות כתנועה הפועלת בהיסטוריה היהודית במטרה לשנותה מן היסוד, ויש בו מעין הצבת גבול בינו לבין המושג 'אוטופיה' כדמיון, שבאמצעותו ניסו להגדיר אותה מתנגדיה, ושכאמור לעיל, גם חסידיה ואוהביה של הציונות נזהרו ממנו. המושג 'ראליזם אוטופי' עונה על חשש זה בכך שהדגש מושם בו על 'ראליזם' או מציאות, ואילו ה'אוטופיה' מייצגת את האידאל הנשאף בלי לכפות אותו על התהליך ההיסטורי כצו עליון מוחלט אלא כרצון מדריך ומכוון, תוך הכרה ונכונות להתאימו אל המציאות המשתנה. בניגוד לתפיסה האוטופית הראליסטית המרקסיסטית, אשר נשענה בעיקר על התהליך החברתי האובייקטיבי שיביא לפתרון סתירותיה של החברה,2 הראליזם האוטופי נשען קודם כול על רצונו האידאליסטי של האדם, אשר מעשיו אינם נובעים מתכניות אוטופיות מובְנות מראש אלא מנטיותיו האוטופיות.
ה'נטייה האוטופית' (utopian propensity) הוא מושג מפתח במחקרם המקיף והמעמיק של בני הזוג פרנק ופריצי מנואל (Manuel), 'המחשבה האוטופית בעולם המערבי'.3 לדעתם, הנטייה האוטופית נובעת מן הצירוף בין רגישות למצוקות אנושיות ובין ההכרה החברתית וההיסטורית הנוצרת מאי־שביעות רצון אישית לנוכח המצוקות החברתיות, הכלכליות, הפוליטיות והפילוסופיות הדתיות המידיות. בכך נבדל הראליזם האוטופי מן הנוקשות הקסרקטינית שבאוטופיות הדמיוניות ומן הטוטליטריות המחשבתית והמדינית שבאוטופיות הפוליטיות בנוסח המרקסיסטי־קומוניסטי, ולהבדיל — גם הפאשיסטי.4
ההבחנה בין שלושת סוגי האוטופיות חשובה דווקא בתקופתנו, המתאפיינת בטשטוש אינטלקטואלי ופוליטי בין מושגים לתופעות חברתיות. כזו, למשל, היא הגישה הטוענת כי כל אוטופיה מובילה בהכרח לדיסטופיה רודנית, כי הלאומיות מובילה אל הלאומנות הפאשיסטית, והסוציאליזם — אל הקומוניזם הטוטליטרי. אך גם בלי לבטל את ההקשרים הללו שבאו לידי ביטוי טרגי בהיסטוריה, יש להדגיש שהם אינם קיימים במושגים המצרפיים במובנים הפוליטיים והחברתיים, כמו התפיסה הסוציאל־דמוקרטית, הלאומיות התרבותית, וכמובן במה שנוגע לנדון כאן — הראליזם האוטופי.
לפני למעלה מארבעים שנה כתבתי את עבודת הדוקטור שלי באוניברסיטת תל אביב, שנושאה היה 'מפלגת אחדות־העבודה בשנים 1930-1919', והיה בה פרק בשם 'האוטופיה הסוציאליסטית והסוציאליזם הקונסטרוקטיבי'.5 נושא זה עורר בזמנו תהיות ביקורתיות בייחוד בקרב אנשי הגות בתנועה הקיבוצית, ואפילו נעשה ניסיון אדיב וידידותי לבקש ממני לוותר על השימוש במושג 'אוטופיה' בכל הקשור לסוציאליזם הציוני, ובמיוחד להתיישבות השיתופית. כעבור עשרים שנה הצטרף לביקורת זו יצחק בן־אהרן במכתב אישי אלי, שנתן לו פומבי בספרו גשרים נטויים,6 ובו, בתוקף ובבהירות שהיו אופייניים לו ביטל את המושג 'אוטופיה' גם לפי גרסתי הראליסטית. הוא טען כי האידאליזם הוא הכוח המניע של הציונות בכלל ושל חבריו לתנועה הקיבוצית בפרט.
הרתיעה מן המושג 'אוטופיה', אשר נתקלתי בה, לא היתה חדשה, אלא המשך לתופעה שראשיתה בתחילת הציונות, ובייחוד מאז הופיעה גרסתה המדינית בזירה הבין־לאומית. לכן הזדרז תאודור הרצל להגן על מדינת היהודים שלו מפני הניסיון להדביק לה תווית אוטופית.7 מתנגדו של הרצל, הסוציאליסט נחמן סירקין, ניסה להוכיח, כי יסודותיה של 'מדינת היהודים הסוציאליסטית' שהציע הוא עצמו נטועים בקרקע המציאות, ולעומת זה השקפתם של אלה המתנגדים לה היא 'אוטופית'.8 גם זאב ז'בוטינסקי, שנה לאחר מות הרצל, הגן על תכניתו הציונית של האחרון מפני הכתרתה בשם התואר ה'מפוקפק' אוטופיה. דעתו היתה כי בעוד האוטופיה אינה אלא חלום, התכנית המופיעה במדינת היהודים היא ביטוי לראליזם מדיני וחברתי.9 אולם התגובה המעניינת ביותר על חזונו האוטופי של הרצל באה מפי יריבו אחד העם. הוא שלל בלעג את הדמיונות האוטופיים של הרצל, אולם דבק ברעיונות הראליסטיים האוטופיים של פרנץ אופנהיימר.
בתקופה הקונסטרוקטיבית של תנועת העבודה בארץ ישראל, בראשית המאה ה-20, כאשר נבנו מוסדותיה הארגוניים — ובראשם הסתדרות העובדים והיישובים השיתופיים — שלוו בפולמוסים גדולים על דרך ההגשמה של הציונות הסוציאליסטית, הפכה האוטופיה לביטוי של ביקורת ואפילו של גנאי. אנשי גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור תלו את כל חטאי האוטופיה ברעיון הקבוצה הגדולה של שלמה לביא־לבקוביץ.10 מאיר יערי, מנהיג הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, תקף את מפלגת אחדות העבודה על שהיא מגלה בהתנהלותה החברתית שני חוליים: 'האוטופיה המקסימליסטית ופשרנות סוציאל־דמוקרטית';11 ולא עלה על דעתו עד כמה ה'מום' האוטופי ידבק גם בו ובתנועתו במרוצת השנים.
בניגוד ליערי, העריך ברל כצנלסון הערכה שונה, כוללת ופסקנית את מקומה של האוטופיה בבניין החברה החדשה בדבריו על חברו שלמה לביא, אשר לא נרתע מלהגדיר את עצמו כאוטופיסט. כך קבע ברל בתוקף סמכותו כפוסק הלכות בתחום הרעיון והמעשה: 'האוטופיה הסוציאליסטית זרמה בצינורות שונים אצל פועלי ארץ־ישראל, עתים שלא מדעת בעלים, עתים בניגוד להכרתם, ונתגלתה כאן כגורם מפעיל ומכוון וכיסוד חי, מחדש ובונה במידה שלא שוערה'.12 הוא הוסיף כי הדבר קרה דווקא בתקופה שפג תוקפה של האוטופיה כאתוס מכוון בתנועת הפועלים בעולם.
דבריו זכו למעין לגיטימציה אקדמית כעבור למעלה מחמישים שנה. דן הורוביץ ומשה ליסק דנו בספרם מצוקות באוטופיה במגמות החברתיות בשני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, שהיו, לדבריהם, 'תולדה של הפער הבלתי נמנע בין האתוס שניזון מאידיאולוגיה שהיו מעורבים בה יסודות אוטופיים לבין מציאות של הגשמה בלתי שלמה'.13 בשנות השמונים והתשעים פרסמתי שני מאמרים וספר שדנו במקומה של האוטופיה במפעל ההגשמה ובמדיניות הציוניות.14 מחקרים אלה ואחרים, העוסקים בעיקר בהתיישבות השיתופית לענפיה השונים, ביססו את דעתי כי השאיפות האוטופיות הן אחד המפתחות להבנת המציאות הלאומית והחברתית הציונית שנוסדה בארץ ישראל. לאחרונה הגדירו אליעזר בן־רפאל ומנחם טופול את הקיבוץ העובר תהליכי הפרטה תוך שמירת הסולידריות הקהילתית כ'מבנה חברתי אוטופי מודרני המתמודד בהווה עם נטיותיו האוטופיות מן העבר'.15
על סמך הנחה זו בדבר חשיבותה ההיסטורית של האוטופיה שומה עלי להבהיר את כוונתי במושג זה. אני רואה באוטופיה תופעה היסטורית, חברתית והגותית שאפשר לחקור אותה משלוש נקודות מבט מתודיות. האחת, לחשוף את היסודות האוטופיים במחשבה הציונית כתופעה הגותית וספרותית המנותקת מן המציאות בארץ ישראל.16 השנייה, לנסות לעקוב אחר העימות בין האוטופיה למציאות. בדרך זו מזומן לחוקר מסע היסטורי על שבריהם של גלי חלומות חברתיים אשר התנפצו על חופיה הדוקרניים של המציאות. קיימת גם דרך שלישית: לראות את הרעיונות האוטופיים לא כשוללי מציאות רדיקליים אשר קיצוניותם מונעת את השפעתם עליה, אלא כקיימים במציאות זו באופן מתמיד ובלתי נפרד ממנה, תוך שהם מושפעים ממנה ומשפיעים עליה.
הנטייה האוטופית היא אפוא תופעה נפשית ורעיונית רבת־גוונים בקרב הוגים ואנשי מעשה בתחומי החברה, אשר לא שללו את המציאות אלא בחנו אותה במבט ביקורתי תוך כדי חיפוש אחר דרכים לשיפורה. לדעתו של הוגה הדעות והסוציולוג קרל מנהיים (Mannheim), המושג 'אוטופיה' אינו דמיוני, אלא נובע מן היחס אל אופיו של המשטר החברתי.17 מבחינה זו, לשיטתו, המהות היחסית של האוטופיה אינה רחוקה מן המושג המרכזי בספר, 'ראליזם אוטופי'. אפשר לגלות את עקבותיו גם בהשקפתו של מרטין בובר על ההתיישבות השיתופית הציונית בארץ ישראל, שאותה הגדיר בהערכה יחסית, 'אי כישלון למופת'. לאחרונה טבע הסוציולוג ראסל ג'קובי (Jacoby) את המושג 'אוטופיסטים איקונוקלסטיים', שמשמעו התקוממות נגד עוול חברתי על ידי גישות מעשיות, ללא תכניות עתידניות מרחיקות לכת השואפות לשלמות חברתית.18 גם אלקנה מרגלית, מהחוקרים הבולטים של תולדות תנועת העבודה הציונית, סבר כי 'הגדולה שבאוטופיות היא אולי האוטופיה של תיקון האדם', שאותה מצא באידאלים השיתופיים ובתרבות החיים בתנועה הקיבוצית 'גורדוניה'.19 אפילו ההיסטוריון הנודע אריק הובסבאום (Hobsbawm), שעד מותו נמנה עם המעטים בימינו בעלי ההשקפה המרקסיסטית המוצהרת, גילה אצל מרקס את 'היסוד האוטופי במחשבתו, והלהט המוחלט שהיה בהתנגדותו לאי השוויון ולניצול שלא איבדו את יכולתם לעורר השראה, במיוחד היום'.20

הערות

  1. כוונתי לאגודת 'בני משה' שהקים אחד העם בשנת 1889; בית הספר לאמנות לאומית 'בצלאל' בירושלים שייסד בוריס שץ בשנת 1906; תכנית משלחת פועלי ציון משנת 1920 להקמת חברה קואופרטיבית בת מיליון חברים בארץ ישראל תוך עשר שנים; וכמובן, גדוד העבודה כקומונה ארצית בשנים 1927-1920. בעניין זה ראו את ספרה של אביגיל פז־ישעיהו, תנאים של שותפות: קבוצה, קומונה ארצית וקיבוץ, 1926-1910, מכון בן־גוריון ויד טבנקין, קריית שדה־בוקר 2012.
  2. ראו את הערתו החשובה של עמוס פונקנשטיין על הקרבה בין הגישה האוטופית הראליסטית ובין תבנית המחשבה המרקסיסטית בספרו תדמית ותודעה היסטורית ביהדות ובסביבתה התרבותית, עם עובד, תל אביב 1991, עמ' 289.
  3. Frank E. Manuel and Fritzie P. Manuel, Utopian Thought in the Western World, Harvard University Press, Cambridge, MA 1979, p. 13
  4. על האוטופיות הדמיוניות ראו את המבוא לאוסף שערך ג'ון קרי: John Carey (ed.), The Faber Book of Utopias, Faber and Faber, London 1999, pp. XI-XXVI
  5. יוסף גורני, אחדות העבודה 1930-1919: היסודות הרעיוניים והשיטה המדינית, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1973, עמ' 107-66.
  6. יצחק בן־אהרן, 'מכתב ליוסף גורני, 19.4.1994', בתוך: הנ"ל, גשרים נטויים: מכתבים 1997-1927, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1997, עמ' 130-129.
  7. בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים (תרגם ש' פרלמן), הספריה הציונית, ירושלים תשל"ב, עמ' 2.
  8. נחמן סירקין, 'שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית', בתוך: הנ"ל, כתבי נחמן סירקין (לוקטו וסודרו בידי ברל כצנלסון ויהודה קופמן), דבר, תל אביב תרצ"ט.
  9. זאב ז'בוטינסקי, 'בנימין זאב הרצל', בתוך: הנ"ל, כתבים ציוניים ראשונים, ערי ז'בוטינסקי, ירושלים 1949, עמ' 79.
  10. סקירה כללית על הגדוד (מתוך דו"ח למועצה השביעית של גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור, חשוון תרפ"ד), א"ל, IV-132-46, עמ' 27-3.
  11. מאיר יערי, 'הנחותא', בתוך: הנ"ל, בדרך ארוכה, ספרית פועלים, מרחביה 1947, עמ' 48.
  12. ברל כצנלסון, 'בן־עם־קשה־עורף' (תש"ד), בתוך: הנ"ל, כתבי ברל כצנלסון (מימיו הראשונים בארץ, עין גנים תשרי תר"ע), י, מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב 1953-1950 (מהדורה שלישית), עמ' 231.
  13. דן הורוביץ ומשה ליסק, מצוקות באוטופיה, עם עובד, תל אביב 1990, עמ' 288.
  14. יוסף גורני, 'הרהורים על היסודות האוטופיים במחשבה הציונית', הציונות, ט (תשמ"ד), עמ' 54-45; הנ"ל, 'הראליזם האוטופי בציונות', בתוך: רנה שפירא ואריה כשר (עורכים), רשפים: היבטים היסטוריים, פילוסופיים וחברתיים של החינוך: אסופה לזכרו של פרופ' שמעון רשף ז"ל, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב תשנ"א, עמ' 49-37; הנ"ל, מדיניות ודמיון: תכניות פדרליות במחשבה הציונית 1948-1917, יד יצחק בן־צבי, ירושלים 1993.
  15. אליעזר בן־רפאל ומנחם טופול, הקיבוץ: דרכים מתפצלות, מוסד ביאליק, ירושלים 2009, עמ' 82.
  16. רחל אלבוים־דרור, המחר של האתמול, א, יד בן־צבי, ירושלים 1991, עמ' 55-35.
  17. Karl Mannheim, Ideology and Utopia, New York 1936, pp. 192-263
  18. Russell Jacoby, Picture Imperfect: Utopian Thought for Anti-Utopian Age, Columbia University Press, New York 2005
  19. אלקנה מרגלית, תנועת הנוער גורדוניה: רעיון ואורח חיים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1986, עמ' 11.
  20. מתוך ריאיון עמו שערך אבנר שפירא, 'אדום עתיק', הארץ, מוסף, 10.6.2010.