עד עקרה ילדה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עד עקרה ילדה

עד עקרה ילדה

3.4 כוכבים (5 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: ימינו כקדם
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 322 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 22 דק'

יקותיאל גוטמן

יקותיאל גוטמן, גדל והתחנך בבאר שבע, ומזה שלושים וחמש שנה מתגורר במעלות-תרשיחא בגליל. נשוי ואב לשישה, סב לשבט נכדים.
כל חייו עסק בכתיבה כתחביב, במקביל למקצועו כיועץ מס עצמאי. 'עד עקרה ילדה' הוא ספרו הראשון. 

תקציר

"מסעוד מהלך ברשות הרבים, לא היה רץ לדרכו כאותם הנוהגים בשיגעון ולא היה כופף קומתו כבעלי חטוטרת, אלא מסתכל היה כלפי מטה כמי שעומד בתפילה, ומהלך כאדם שטרוד בעסקיו. מחשבות רבות חולפות ברוחו, וזיכרונות מהעבר מציפים את ליבו. לוּ לפחות הייתה מציקה לו, אילו לפחות הייתה מטיחה בו את תסכולה, כפי שרחל אמנו הטיחה ביעקב – 'הבה-לי בנים, ואם-אין מתה אנוכי'. ואז יוכל לענות לה, 'התחת אלוהים אנוכי, אשר-מנע ממך, פרי-בטן'.
רבקה שלו, לא מתלוננת, עצב נוראי בעיניה, ואף מילה. 
השקט שלה מערער את השקט שלו."

כשהכול צפוי, האם הרשות נתונה?  
במרכזו של הרומן "עד עקרה הילדה" ניצבת השאלה האם תוכל לשנות את הגורל שהחיים זימנו לך. באיזה מידה ניתן בידך לשנות את התודעה והסביבה שבה אתה פועל. 
על רקע שיכון עולים בבאר שבע, בשנות השבעים, בתקופה שבה מתפתחים מתחים בין-עדתיים, רבקה מנווטת את דרכה בין הפשטות ואורח החיים המסורתי לבין העולם החדש.
היא כבר אינה צעירה כל כך, וכמהה לפרי בטן ועדיין יודעת כי מוכרח גופה להצמיח בתוכו חיים חדשים.

בתיאורים ציוריים להפליא, בלשון עשירה השוזרת מילים וביטויים מהמקרא ומהמדרשים, ומשלבת שפה עכשווית בדרך מרתקת, מהדהד המחבר את סיפורי האימהות העקרות מהתנ"ך.
הסיפור מוגש בקולו של מספר-ילד, רגיש ופנטזיונר, המנסה לפענח סוד, ומסעו הארוך לגילויו קשור בעבותות לסיפורה של רבקה דודתו. 

יקותיאל גוטמן, גדל והתחנך בבאר שבע, ומזה שלושים וחמש שנה מתגורר במעלות-תרשיחא בגליל. נשוי ואב לשישה, סב לשבט נכדים.
כל חייו עסק בכתיבה כתחביב, במקביל למקצועו כיועץ מס עצמאי. זהו ספרו הראשון. 

פרק ראשון

מסעוד שלי

אם ימי השבוע היו קשים לרבקה, ערב שבת היה קשה מנשוא. כל בתי השכונה נמלאו ניחוחות תבשילים לכבוד שבת המלכה. החצרות מלאו בילדים שהחליפו מחלצותיהם לבגדי שבת, ויצאו לשחק בגינה הגדולה, מול דירת השיכון של רבקה. למרות הפצרותיהם של אחיותיה ושכניה, ביכרה רבקה לעשות את סעודות השבת במחיצתו של בעלה, ולא להתארח. הייתה מתכנסת לה עם מסעוד שלה בין גיחותיו התכופות לבית הכנסת, מפנקת את אהובה במאכלים ערבים, אין לה אלא את מסעוד, והוא אין לו אלא אותה.
רבקה אוספת את כוסית הערק הריקה, את הצלוחית הקטנה של כדורי הבשר הקטנטנים עם הזיתים. הוא לא נגע בהם. גם היום הלך מסעוד שלה לשוק, גם היום חזר בלי מצב רוח ובלי פרנסה. מסעוד אהב את המאחיה, והמאחיה אהבה אותו.
היא נותנת עיניה בכוסית הערק הריקה ובצלוחית הבשר המלאה, מריחה את כדורי הבשר הקטנים השוחים ברוטב לצד זיתים מרים. טועמת זעיר פה, זעיר שם, ומרירותם נמהלת במליחות דמעתה.
כשהיא מתעשתת ופותחת את פיה להוציא את שעל ליבה, מסעוד כבר עושה צעדיו מחוץ לדירת השיכון הדלה.
פאני השכנה מגיעה, ורבקה שופתת מים על הפרימוס, מוציאה עלי נענע טריים שהביא מסעוד שלה מהשוק. פאני מתיישבת על המיטה ונאנחת. לקום בבוקר, להכין ארוחת צוהריים, לרוץ לעבוד כמבשלת בתלמוד תורה, לחזור, להגיש ארוחה חמה לארבעת ילדיה, לכבס ולתלות, להשלים ולהפריד בין זאטוטיה ולאסוף כוחות לערב, לכשיגיע שלמה בעלה בהסעה מדימונה. מבקשת רק מעט מנוחה לוורידה המתנפחים בשוקיה, מחפשת מנוחה אצל רבקה שכנתה.
פאני אינה מקנאה ברבקה. למרות הקושי במרוץ הבלתי נגמר של עבודה־ילדים־בעל־בית, שמחה פאני בחלקה, על הילדים אשר חנן אותה האלוהים.
"מה אעשה עם מסעוד שלי, כל היום מסתובב בלי עבודה, בלי פרנסה, הכול הולך לערק..." רבקה מבכה.
"כל עוד יש ילדים, הבעל מסתער על כל עבודה ולא בוחל באף הצעה, הרי כל עבודה מכבדת את בעליה, אבל למסעוד שלך, מה יש בחיים? במרוקו הייתה לו חנות, היה לו כבוד, וכאן?" פאני עונה.
המילים הישירות חותכות כמו מסמרות בבשרה של רבקה. היא יודעת שהדברים הקשים שהיא שומעת אמת הם, אך קשה לה לקבלם.
מוזגת תה מהביל עם נענע לכוסות הזכוכית, ממתקת אותו בכפית אחת לה ובשתי כפיות לפאני, ומגישה לשכנתה. חם בקיץ של באר־שבע ואין כמו כוס תה מהביל להפיג במעט את החום.
רבקה גומעת לגימה ארוכה ונאנחת. אולי החום נפוג מעט, החור בלב לא נסגר אף פעם.
בשעות הצוהריים של שבת, התכנסו אצלה אחיותיה מארי ופיבי, גיסותיה, וכמה מאחייניה הרבים. שעה זו הסבה לה קורח רוח מרובה. רבקה הייתה נוטלת ממתקים מהצנצנת שעמדה על המדף, בקיטון ששימש לה מטבחון, ומחלקת סוכרייה לכל ילד. נושקת לכל אחד על לחיו, וממלמלת את הפסוק: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", או "אחותנו את היי לאלפי רבבה".
מסעוד מהלך ברשות הרבים. לא נהג 'לרוץ לדרכו כאותם הנוהגים בשיגעון', ולא היה כופף קומתו כבעלי חטוטרת, אלא מסתכל כלפי מטה כמי שעומד בתפילה ומהלך כאדם שטרוד בעסקיו. מחשבות רבות חולפות ברוחו, זיכרונות עבר מציפים את ליבו. כמה כבוד חלקו לו במרוקו. כילד, כף רגלו מעולם לא דרכה על הדרך המובילה מבית אביו במלאח, לחנות התבלינים שניהל בשוק. משרתו הערבי היה מעמיס אותו על גבו ומוליכו ממקום למקום. כשהתקרב לחנות היה מתענג על מילות ברכה וחנופה, שנמסרו מפי עובדים ערביים שמילאו את הסמטה ששכנה בה החנות. נזכר כיצד התקבצו לעת מנחה כל סוחרי השוק בבית הכנסת, ופצחו יחדיו — "למנצח על הגיתית לבני קרח מזמור מה ידידות משכנותיך."
הילך ונזכר בימים טובים שהיו מנת חלקו, ובימים קודרים מאלה שהחלו להתענן תכופות גם בצפון אפריקה. כעס על עצמו, מדוע בז לכל אותם האנשים שהזהירו אותו כי ימים רעים עתידים לבוא על יהודי מרוקו.
לא הועילו הפצרותיהם של שליחי המוסד לעלייה, הוא עמד בעקשנותו להמשיך לפקוד את חנות התבלינים. נזכר בכאב איך בבת אחת נשבר מטה לחמו וכבודו, ונאלץ להיפטר מהחנות, תמורת עשירית מכפי שוויה האמיתי.
מיישר מסעוד את הז'קט שמונח על שכמו, סורק את כותנתו, שרבקה שלו כה עמלה לגהץ ולעמלן. אף אם לקחו לו את כל אושרו ועושרו, את הכבוד לא ייקחו ממנו, הרי "כל תלמיד חכם שיש לו רבב על בגדו חייב מיתה''.
על חזיתה של המכולת של פנחס הוצב שלט "קריסטל" גדול, ובצידה הניח פנחס שולחן מפורמייקה ושני כיסאות. נכנס מסעוד למכולת ולקח בקבוק בירה מהמקרר, וכשזיהה כי פנחס ממתין לתשלום, אמר לו: "תרשום. נקבל קצבה, נשלם לך."
פנחס המתוסכל השיב: "מה תרשום?! אתמול אמרת 'תרשום', שבוע שעבר אמרת 'תרשום', וממה אני אחיה?!"
"מה, נראה לך שאני בורח?! מחר נקבל קצבה, נשלם לך," השיב לו מסעוד בנחת, ופנחס יודע כי קשה לו לחברו. פאני גיסתו סיפרה לו כמה מיוסרת רבקה בגלל הערק שלו...
פנחס לוקח גם כן בירה מהמקרר, ומתיישב לצד מסעוד. גומאים הם את הבירות הצוננות, ושותקים.
שעה קלה אחר כך, מסעוד הילך ברחוב, עיניו כבושות בקרקע ומחשבותיו נודדות. איבריו מדולדלים, גופו הרזה התנודד לעבר הסמטה הפונה אל ביתו, עיניו שקועות היו בחוריהן וידיו תחובות בכיסי חליפתו המהוהה. מתי כבר יגיע הביתה ויסיר מעליו את זוהמת השוק וצחנת הימים הממושכים ללא תכלית, הרהר בינו לבין עצמו; איך יפסע חרש לתוך כותלי ביתו, מקווה שרבקה לא תשים לב אליו.
פוסע במתינות במורד הרחוב, דבר לא בוער לו, אין לאן למהר. עוד רגע יפתח את דלתות ביתו במפתח המונח תחת השטיחון בכניסה. עוד רגע הוא יתלה את הז'קט על המתלה ויסיר את כובעו לאט. יחלוץ את נעליו ויפנה חרש למקלחת, כשהגרביים עדיין לרגליו. הוא יפתח את ברז המים, לא יבזבז רגעים מיותרים עד לבוא המים החמים, יפשוט בקלילות את בגדיו המיוזעים, יתיר את חגורתו וישיל את מכנסיו התלויים עליו כאילו היו אחד הכבסים שרבקה תולה על חבל הכביסה. בשקט רב יאסוף את בגדיו וישליכם אל סל הכביסה. ידמיין כיצד המים החמימים כבר מזרזפים עליו, בעוד הזיעה שהצטברה תיאסף אל הביוב עם קצף השמפו התכלכל "ויטלי".
אולם הרהורים לחוד ומציאות לחוד.
בפתח ביתו מחכה לו רבקה, תולה בו עיניים מצפות. כואב לו עליה. לו יכול היה לתת לה פרי בטן. לו לפחות הייתה מציקה ומטיחה בו את תסכולה, כפי שרחל אימנו הטיחה ביעקב — "הבה־לי בנים, ואם־אין מתה אנוכי", ואז יוכל להשיב לה, "התחת אלוהים אנוכי, אשר־מנע ממך פרי־בטן." למרות שרבקה שלו אינה מתלוננת, עצב נוראי נשקף מעיניה, ואף לא מילה.
השקט שלה מערער את השקט שלו.
בצעדים מהירים פוסע אל תוככי דירתו הזעירה. שם פעמיו אל המקלחת המיוחלת. פושט בהחלטיות את מקטורנו, מניחו בזהירות על קולב ומשיל את בגדיו.
רבקה נסערת, מעודה לא חזתה בבעלה מתנהג בצורה כזאת. חשדות מהולים בתהיות עולים וצפים בראשה. המאחיה שכה שימחה אותו, הייתה לצנינים בעיניה, וכרס הבירה הקטנה שהתפיח לא הייתה לרוחה. האם יש לו אישה אחרת? האם בשל כך ממהר להסיר מעצמו שאריות ניחוח של אישה זרה? רבקה מייחלת למעט שקט במוחה, המחשבות מטריפות את ראשה רצוא ושוב. ריקם הלכתי וריקם שבתי, יצאתי ממרוקו עקרה, קיוויתי וציפיתי שהאוויר של ארץ ישראל יעשה בגופי פלאות, אבל מתברר שניסים אינם קורים. לפרי בטן לא זכיתי. התנחמתי בבנים ובבנות של אחיי ואחיותיי. ומסעוד? האם מסתפק באהבתנו?
ממהרת להיכנס לביתה, עוקבת מרחוק איך מסעוד שלה פושט בגדיו. מתחבטת בליבה מה לומר לו.
מסעוד מתמכר למים הזורמים על גופו, להרגשה הצוננת העוטפת אותו. הברז הדולף מתיז צרורות ונתזים מעבר לווילון הפלסטי הזול. אך מסעוד לא שת ליבו לכך. רסיסי מים וטיפות זעירות נערמים על כתפיו, קרקפתו ולחייו. אט־אט מרגיש כיצד כוחו שב אליו. מוחו כעת נקי ממחשבות.
רבקה קורסת על מקומה, מתיישבת על רצפת המקלחת, ראשה בין ברכיה והיא ממררת בבכי.
טפטופי רסיסי המים על פניו של אהובה, נבלעים בבכייה חרישית. מסעוד מסבן גופו בליפה, מחדש בזרמי דם חדשים פיסה אחר פיסה מגופו הצמא לרוויה. בכי חנוק גווע ומבליח מדי פעם, גניחה מעומק הלב. הוא מגביר את זרם המים החמים, מחכה לשטיפה האחרונה, ושוב מבליח קול בכייה. חרש מסיט את הווילון הזול ומגלה את רבקה שלו מייבבת על הרצפה הרטובה.
בלהט של רגע ממהרת לסל הכביסה, אוחזת בטירוף בבגדים המיוזעים שלפני רגע קט פשט. מריחה ובעיקר מחפשת על בגדיו שאריות של חיים אחרים.

יקותיאל גוטמן

יקותיאל גוטמן, גדל והתחנך בבאר שבע, ומזה שלושים וחמש שנה מתגורר במעלות-תרשיחא בגליל. נשוי ואב לשישה, סב לשבט נכדים.
כל חייו עסק בכתיבה כתחביב, במקביל למקצועו כיועץ מס עצמאי. 'עד עקרה ילדה' הוא ספרו הראשון. 

עוד על הספר

  • הוצאה: ימינו כקדם
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 322 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 22 דק'
עד עקרה ילדה יקותיאל גוטמן
מסעוד שלי

אם ימי השבוע היו קשים לרבקה, ערב שבת היה קשה מנשוא. כל בתי השכונה נמלאו ניחוחות תבשילים לכבוד שבת המלכה. החצרות מלאו בילדים שהחליפו מחלצותיהם לבגדי שבת, ויצאו לשחק בגינה הגדולה, מול דירת השיכון של רבקה. למרות הפצרותיהם של אחיותיה ושכניה, ביכרה רבקה לעשות את סעודות השבת במחיצתו של בעלה, ולא להתארח. הייתה מתכנסת לה עם מסעוד שלה בין גיחותיו התכופות לבית הכנסת, מפנקת את אהובה במאכלים ערבים, אין לה אלא את מסעוד, והוא אין לו אלא אותה.
רבקה אוספת את כוסית הערק הריקה, את הצלוחית הקטנה של כדורי הבשר הקטנטנים עם הזיתים. הוא לא נגע בהם. גם היום הלך מסעוד שלה לשוק, גם היום חזר בלי מצב רוח ובלי פרנסה. מסעוד אהב את המאחיה, והמאחיה אהבה אותו.
היא נותנת עיניה בכוסית הערק הריקה ובצלוחית הבשר המלאה, מריחה את כדורי הבשר הקטנים השוחים ברוטב לצד זיתים מרים. טועמת זעיר פה, זעיר שם, ומרירותם נמהלת במליחות דמעתה.
כשהיא מתעשתת ופותחת את פיה להוציא את שעל ליבה, מסעוד כבר עושה צעדיו מחוץ לדירת השיכון הדלה.
פאני השכנה מגיעה, ורבקה שופתת מים על הפרימוס, מוציאה עלי נענע טריים שהביא מסעוד שלה מהשוק. פאני מתיישבת על המיטה ונאנחת. לקום בבוקר, להכין ארוחת צוהריים, לרוץ לעבוד כמבשלת בתלמוד תורה, לחזור, להגיש ארוחה חמה לארבעת ילדיה, לכבס ולתלות, להשלים ולהפריד בין זאטוטיה ולאסוף כוחות לערב, לכשיגיע שלמה בעלה בהסעה מדימונה. מבקשת רק מעט מנוחה לוורידה המתנפחים בשוקיה, מחפשת מנוחה אצל רבקה שכנתה.
פאני אינה מקנאה ברבקה. למרות הקושי במרוץ הבלתי נגמר של עבודה־ילדים־בעל־בית, שמחה פאני בחלקה, על הילדים אשר חנן אותה האלוהים.
"מה אעשה עם מסעוד שלי, כל היום מסתובב בלי עבודה, בלי פרנסה, הכול הולך לערק..." רבקה מבכה.
"כל עוד יש ילדים, הבעל מסתער על כל עבודה ולא בוחל באף הצעה, הרי כל עבודה מכבדת את בעליה, אבל למסעוד שלך, מה יש בחיים? במרוקו הייתה לו חנות, היה לו כבוד, וכאן?" פאני עונה.
המילים הישירות חותכות כמו מסמרות בבשרה של רבקה. היא יודעת שהדברים הקשים שהיא שומעת אמת הם, אך קשה לה לקבלם.
מוזגת תה מהביל עם נענע לכוסות הזכוכית, ממתקת אותו בכפית אחת לה ובשתי כפיות לפאני, ומגישה לשכנתה. חם בקיץ של באר־שבע ואין כמו כוס תה מהביל להפיג במעט את החום.
רבקה גומעת לגימה ארוכה ונאנחת. אולי החום נפוג מעט, החור בלב לא נסגר אף פעם.
בשעות הצוהריים של שבת, התכנסו אצלה אחיותיה מארי ופיבי, גיסותיה, וכמה מאחייניה הרבים. שעה זו הסבה לה קורח רוח מרובה. רבקה הייתה נוטלת ממתקים מהצנצנת שעמדה על המדף, בקיטון ששימש לה מטבחון, ומחלקת סוכרייה לכל ילד. נושקת לכל אחד על לחיו, וממלמלת את הפסוק: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", או "אחותנו את היי לאלפי רבבה".
מסעוד מהלך ברשות הרבים. לא נהג 'לרוץ לדרכו כאותם הנוהגים בשיגעון', ולא היה כופף קומתו כבעלי חטוטרת, אלא מסתכל כלפי מטה כמי שעומד בתפילה ומהלך כאדם שטרוד בעסקיו. מחשבות רבות חולפות ברוחו, זיכרונות עבר מציפים את ליבו. כמה כבוד חלקו לו במרוקו. כילד, כף רגלו מעולם לא דרכה על הדרך המובילה מבית אביו במלאח, לחנות התבלינים שניהל בשוק. משרתו הערבי היה מעמיס אותו על גבו ומוליכו ממקום למקום. כשהתקרב לחנות היה מתענג על מילות ברכה וחנופה, שנמסרו מפי עובדים ערביים שמילאו את הסמטה ששכנה בה החנות. נזכר כיצד התקבצו לעת מנחה כל סוחרי השוק בבית הכנסת, ופצחו יחדיו — "למנצח על הגיתית לבני קרח מזמור מה ידידות משכנותיך."
הילך ונזכר בימים טובים שהיו מנת חלקו, ובימים קודרים מאלה שהחלו להתענן תכופות גם בצפון אפריקה. כעס על עצמו, מדוע בז לכל אותם האנשים שהזהירו אותו כי ימים רעים עתידים לבוא על יהודי מרוקו.
לא הועילו הפצרותיהם של שליחי המוסד לעלייה, הוא עמד בעקשנותו להמשיך לפקוד את חנות התבלינים. נזכר בכאב איך בבת אחת נשבר מטה לחמו וכבודו, ונאלץ להיפטר מהחנות, תמורת עשירית מכפי שוויה האמיתי.
מיישר מסעוד את הז'קט שמונח על שכמו, סורק את כותנתו, שרבקה שלו כה עמלה לגהץ ולעמלן. אף אם לקחו לו את כל אושרו ועושרו, את הכבוד לא ייקחו ממנו, הרי "כל תלמיד חכם שיש לו רבב על בגדו חייב מיתה''.
על חזיתה של המכולת של פנחס הוצב שלט "קריסטל" גדול, ובצידה הניח פנחס שולחן מפורמייקה ושני כיסאות. נכנס מסעוד למכולת ולקח בקבוק בירה מהמקרר, וכשזיהה כי פנחס ממתין לתשלום, אמר לו: "תרשום. נקבל קצבה, נשלם לך."
פנחס המתוסכל השיב: "מה תרשום?! אתמול אמרת 'תרשום', שבוע שעבר אמרת 'תרשום', וממה אני אחיה?!"
"מה, נראה לך שאני בורח?! מחר נקבל קצבה, נשלם לך," השיב לו מסעוד בנחת, ופנחס יודע כי קשה לו לחברו. פאני גיסתו סיפרה לו כמה מיוסרת רבקה בגלל הערק שלו...
פנחס לוקח גם כן בירה מהמקרר, ומתיישב לצד מסעוד. גומאים הם את הבירות הצוננות, ושותקים.
שעה קלה אחר כך, מסעוד הילך ברחוב, עיניו כבושות בקרקע ומחשבותיו נודדות. איבריו מדולדלים, גופו הרזה התנודד לעבר הסמטה הפונה אל ביתו, עיניו שקועות היו בחוריהן וידיו תחובות בכיסי חליפתו המהוהה. מתי כבר יגיע הביתה ויסיר מעליו את זוהמת השוק וצחנת הימים הממושכים ללא תכלית, הרהר בינו לבין עצמו; איך יפסע חרש לתוך כותלי ביתו, מקווה שרבקה לא תשים לב אליו.
פוסע במתינות במורד הרחוב, דבר לא בוער לו, אין לאן למהר. עוד רגע יפתח את דלתות ביתו במפתח המונח תחת השטיחון בכניסה. עוד רגע הוא יתלה את הז'קט על המתלה ויסיר את כובעו לאט. יחלוץ את נעליו ויפנה חרש למקלחת, כשהגרביים עדיין לרגליו. הוא יפתח את ברז המים, לא יבזבז רגעים מיותרים עד לבוא המים החמים, יפשוט בקלילות את בגדיו המיוזעים, יתיר את חגורתו וישיל את מכנסיו התלויים עליו כאילו היו אחד הכבסים שרבקה תולה על חבל הכביסה. בשקט רב יאסוף את בגדיו וישליכם אל סל הכביסה. ידמיין כיצד המים החמימים כבר מזרזפים עליו, בעוד הזיעה שהצטברה תיאסף אל הביוב עם קצף השמפו התכלכל "ויטלי".
אולם הרהורים לחוד ומציאות לחוד.
בפתח ביתו מחכה לו רבקה, תולה בו עיניים מצפות. כואב לו עליה. לו יכול היה לתת לה פרי בטן. לו לפחות הייתה מציקה ומטיחה בו את תסכולה, כפי שרחל אימנו הטיחה ביעקב — "הבה־לי בנים, ואם־אין מתה אנוכי", ואז יוכל להשיב לה, "התחת אלוהים אנוכי, אשר־מנע ממך פרי־בטן." למרות שרבקה שלו אינה מתלוננת, עצב נוראי נשקף מעיניה, ואף לא מילה.
השקט שלה מערער את השקט שלו.
בצעדים מהירים פוסע אל תוככי דירתו הזעירה. שם פעמיו אל המקלחת המיוחלת. פושט בהחלטיות את מקטורנו, מניחו בזהירות על קולב ומשיל את בגדיו.
רבקה נסערת, מעודה לא חזתה בבעלה מתנהג בצורה כזאת. חשדות מהולים בתהיות עולים וצפים בראשה. המאחיה שכה שימחה אותו, הייתה לצנינים בעיניה, וכרס הבירה הקטנה שהתפיח לא הייתה לרוחה. האם יש לו אישה אחרת? האם בשל כך ממהר להסיר מעצמו שאריות ניחוח של אישה זרה? רבקה מייחלת למעט שקט במוחה, המחשבות מטריפות את ראשה רצוא ושוב. ריקם הלכתי וריקם שבתי, יצאתי ממרוקו עקרה, קיוויתי וציפיתי שהאוויר של ארץ ישראל יעשה בגופי פלאות, אבל מתברר שניסים אינם קורים. לפרי בטן לא זכיתי. התנחמתי בבנים ובבנות של אחיי ואחיותיי. ומסעוד? האם מסתפק באהבתנו?
ממהרת להיכנס לביתה, עוקבת מרחוק איך מסעוד שלה פושט בגדיו. מתחבטת בליבה מה לומר לו.
מסעוד מתמכר למים הזורמים על גופו, להרגשה הצוננת העוטפת אותו. הברז הדולף מתיז צרורות ונתזים מעבר לווילון הפלסטי הזול. אך מסעוד לא שת ליבו לכך. רסיסי מים וטיפות זעירות נערמים על כתפיו, קרקפתו ולחייו. אט־אט מרגיש כיצד כוחו שב אליו. מוחו כעת נקי ממחשבות.
רבקה קורסת על מקומה, מתיישבת על רצפת המקלחת, ראשה בין ברכיה והיא ממררת בבכי.
טפטופי רסיסי המים על פניו של אהובה, נבלעים בבכייה חרישית. מסעוד מסבן גופו בליפה, מחדש בזרמי דם חדשים פיסה אחר פיסה מגופו הצמא לרוויה. בכי חנוק גווע ומבליח מדי פעם, גניחה מעומק הלב. הוא מגביר את זרם המים החמים, מחכה לשטיפה האחרונה, ושוב מבליח קול בכייה. חרש מסיט את הווילון הזול ומגלה את רבקה שלו מייבבת על הרצפה הרטובה.
בלהט של רגע ממהרת לסל הכביסה, אוחזת בטירוף בבגדים המיוזעים שלפני רגע קט פשט. מריחה ובעיקר מחפשת על בגדיו שאריות של חיים אחרים.