פרולוג
בניגוד לכל אותם סיפורים שבהם הטרגדיה מגיעה בשיא העלילה והופכת הכול, בחרתי להתחיל לספר את הסיפור שלי הישר משם, מהמקום שהפוך הכול, הפך בעיקר לאפל יותר. הישר ממציאות הבלהות שלי.
השם שלי הוא הדבר היחיד שצריכים לדעת עלי ואולי גם העובדה שהגוף שלי מת, אבל אני עדיין חיה בגוף של מישהי אחרת. מישהי שאני שונאת להיות.
שמי יולי לארסון ויש לי נשמה שצריכה גוף אחר.
ברוכים הבאים למציאות הבלהות שלי. מכאן הכול הופך לגיהינום שאנשים אחרים אוהבים לקרוא לו החיים...
נתחיל מהקול הזה. כלומר אני, יולי לארסון, וכמו שהקדמתי לומר, השם שלי הוא כמעט הפרט היחיד שתדעו עלי ברגע זה, בעיקר בגלל ששאר הפרטים הפכו חסרי משמעות אחרי שהכול קרה. אחרי שהמכונית ההיא לקחה ממני את הגוף שלי, את הרגליים שלי, ועוד כמה דברים. כמו הביטחון העצמי, האהבה העצמית והשמחה, והחליפה אותם בדברים אחרים. פחות יפים: עצב, פחדים, כאבים בכל מיני מקומות בגוף ואכזבות, הרבה אכזבות. בעיקר כאלה שאני גורמת לאנשים אחרים. וקודם כול לאמא שלי.
אמא שלי, יעל לארסון, נכנסת לשנות ה-40 לחייה. זהובת שיער, עיניים אפורות וגדולות ועור בגוון כרמל. פעם אי־אפשר היה לתפוס אותה לא מאופרת. היא תמיד תעדיף עקבים על נעליים שטוחות והכי חשוב, היא בחיים־בחיים לא תשב סתם בבית כדי לקפל כביסה, לבשל או לשטוף כלים. אבל יש משהו שהיא לעולם לא תפסיק לעשות, ולא משנה מה יקרה — להפיק אירועים. בעיקר לידוענים. זו התשוקה הכי גדולה שלה, אך כבר נדמה שעברו חורפים שלמים מכדי שהיא תזכור את זה. עכשיו היא עושה בדיוק מה שבחיים לא רצתה לעשות: יושבת על הספה בטרנינג מוכתם באקונומיקה מהניקיונות של הבוקר ומקפלת כביסה בזמן שהיא מנסה להתעלם לחלוטין המנערה בחדר הסמוך שצריכה את החיבוק שלה. היא רק מחכה שבעלה ישוב הביתה כדי שלא תצטרך לסבול את השקט מלא המתח והכעס שממלא את כל חלל הבית.
והנה אחת מני אכזבות רבות: לגזול מאמא שלך את החלום שלה זה משהו שיכול לגרום להמון־המון ריבים. ודוגמאות לא חסרות:
"יולי, בבקשה תקומי כבר, תעמדי..." אמא מנסה להעמיד אותי בהליכון אחורי שאיתו אני אמורה ללכת מהחדר שלי למטבח ובחזרה. זה אמור לעזור לי לחזור לעצמי. אבל היא לא תצליח לשכנע אותי ועוד רגע תצעק ואני אבכה והיא לא תחבק אותי ולא תגיד לי שהכול יהיה בסדר כי שום דבר לא יהיה בסדר אם אני אפילו לא מנסה לשנות אותו.
והנה זה מגיע: "כשיכאב לך ותבכי אני לא אחבק אותך ואגיד לך שהכול יהיה בסדר כי שום דבר לא יהיה בסדר אם את לא מנסה לחזור לעצמך".
בום! טריקת הדלת המפורסמת שלה.
בימים לא כל כך רחוקים הדמעות כבר היו מרטיבות לי את הלחיים. עכשיו אני כמעט צוחקת. 'לחזור לעצמי' זו בדיחה. נכון? כבר הבנתי שלא אוכל לחזור לעצמי. עכשיו אני רק מחכה לסוף של כל זה ונאחזת בקלישאה הזו שהסוף הוא תמיד טוב, אבל אם להיות כנה, בשבילי כל סוף יהיה טוב, העיקר שהוא יהיה סוף.
"למה רבתן?" אבא שואל אותי כשהוא מגיע הביתה. אבא מסתכל עלי במבט אוהב וחם, מבט כל כך שונה מהמבט שהיה לאמא כשצעקה עלי רק לפני רבע שעה. הוא מתיישב על כיסא קרוב למיטה שלי ורק מסתכל.
"מה? למה אתה מסתכל עלי ככה?" אני אומרת בניסיון להבין מה הוא רוצה.
"אני צריך שתדברי איתי, מתוקה, אני צריך לדעת מה קורה כדי לעזור לך..." הוא אומר בשקט ועדיין מסתכל עלי במבט ההוא.
"אני..." אני מנסה לדבר אבל משתתקת מיד.
הדלת נפתחת. אמא עומדת בפתח. "היא לא תדבר". היא פונה אליו כאילו שאני לא נמצאת שם. אבל אני כאן ויכולה להרגיש את הסכין החדה שדוקרת אותי. "היא לא תעשה כלום כי היא מוותרת לעצמה, כי היא לוזרית".
המילה האחרונה גורמת לי לרצות לצעוק ולהגן על עצמי. אמא שלי נעלמת. אבא יוצא אחריה, ושניהם משאירים אותי לבד בחדר. אני נשכבת לאחור ומחפשת את השלט של הטלוויזיה כדי לשים את המחשבות שלי על שקט ולשכוח את כל מה שקרה היום.
"היא צריכה מקלחת", אני שומעת את אמא נאנחת מהסלון.
"אפשר לוותר על זה היום אם את כל כך סובלת", אני עונה לה כמדברת לעצמי.
אני שומעת את קול צעדיה מתקרב יותר ויותר לעבר החדר שלי, מכבה את הטלוויזיה ונותנת לשקט למלא את החדר שוב. הדלת נפתחת. היא עומדת שם עם חיוך ענק, חיוך שלא ברור לי מה הסיבה שהוא מופיע פתאום. אני לא אומרת דבר כשהיא פותחת את ארון הבגדים שלי כדי לבחור לי פיג'מה. משהו שכבר הפך אצלה להרגל. אחרי מה שקרה אני כבר לא יכולה לבחור לעצמי שום דבר. החיוך שלה לא יורד מהפנים וזה מתחיל לעצבן אותי. לא זה שהיא מחייכת אלא הפיצול הזה שהיא פיתחה בחודש הנורא הזה... אני ואמא תמיד היינו ביחד. בהכול. היא הסבירה לי הכול, תמכה בי, אהבה אותי... ועכשיו הכול שונה, הכול יותר מדי שונה. היא ואני הפכנו למשהו אחר, משהו אפל וקר...
אני לעולם לא אשכח מתי בדיוק הקור הזה הגיע אלינו והפך הכול.
זה היה ביום שחזרנו הביתה מבית החולים, אחרי שכבר הייתי בסדר, אם אפשר להגיד בסדר על מצבי... היא לא דיברה איתי בכלל בערב ההוא, רק הסתכלה עלי. לא הבנתי מה קרה לה. כל כך רציתי לדבר על זה בארוחת הערב באותו היום אבל היא אפילו לא הכינה ארוחה. אני זוכרת גם שאבא לקח אותי לישון מוקדם. "כדאי שתלכי לישון, היו לך ימים קשים", אמר לי.
באמת הרגשתי עייפה מאוד אבל חמש דקות אחרי שהוא יצא מהחדר, שמעתי את אמא לוחשת: "אני לא יכולה להסתכל עליה..." רציתי לישון אבל יותר מהכול רציתי לדעת מה קורה עם אמא שלי. דאגתי לה.
"אלון, אני לא יכולה להסתכל עליה", שמעתי את הלחישה, "אני לא יכולה להבין אותה כרגע". לא ראיתי אותם אבל יכולתי להרגיש שהיא לא מסתכלת עליו. "אני פשוט כל כך כועסת עליה. כועסת שהיא הכריחה אותנו לעבור את כל זה".
הרגשתי את הכעס שלה אבל לא הבנתי אותו. הרי ידעתי שאני לא אשמה במה שקרה.
חיכיתי לשמוע מה אבא יענה לה. נראה כאילו הוא קרא את מחשבותי: "היא לא אשמה בכלום, יעל, היא היתה הקורבן".
"הקורבן?" היא פלטה צחוק מריר, "יולי בחיים לא תיתן לעצמה להיות קורבן. זה לא יקרה".
היא צדקה. הבטחתי לעצמי שאני בחיים לא אהיה קורבן. שתמיד אקח אחריות על הדברים שאני עושה, גם אם היה לי רק חלק קטן במה שזה לא יהיה.
היה שקט, שום דיבורים, ואני חיכיתי שאמא תדבר שוב. רציתי לדעת מה עוד היא חושבת.
"היא לא הקורבן אף פעם וגם בזה היה לה חלק, חלק גדול". היא פסקה.
אבא שתק והקשיב. "אני מכירה אותה. היא נגררה אחרי אחד מהחברים שלה, לא ראתה את המכונית ונפגעה. פגעה בנו, בי".
שמעתי ושתקתי כמו שלא שתקתי מעולם. נתתי לה להמשיך לדבר, להאשים אותי בהכול.
"היא לא אשמה שהיא..." אבא דיבר עכשיו או לפחות ניסה לדבר.
"נדרסה..." עזרתי לו להשלים את המשפט בלחישה מתוך החדר. הוא לא שמע אותי כמובן. שוב שקט, הם לא מדברים. גם אני לא רציתי לדבר. רציתי להקשיב להם מספרים על המחשבות שעוברות להם בראש עכשיו, המחשבות שעברו להם בראש כששכבתי בבית החולים.
"זה פשוט קרה, יעל. הוא היה שם, עשה טעות והיא נפגעה מזה. אף אחד מאיתנו לא אשם. זה לא מגיע לה כל מה שאת אומרת. זה כואב". אבא עצר לשנייה והמשיך מיד. "אם היא היתה שומעת את כל מה שאת אומרת, זה היה שובר אותה. אנחנו צריכים להיות איתה". קולו הפך שברירי.
"אלון, היא שברה אותי, אתה לא מבין? הכול הולך להשתנות עכשיו. החיים שלנו הולכים להיות עצובים ואפורים. נחיה סביב בדיקות ורופאים כל היום, סביב כאב מהחיים שאיבדנו, סביב חלומות שכבר לא נוכל להגשים לה... אלה החיים שאתה מציע לי לחיות?"
יכולתי להרגיש את הכנות שיש במשפט שהיא אמרה.
אבא שתק. חשתי שהוא מדמיין את החיים האלה שאמא תיארה לו. גם אני עשיתי את זה. עצמתי עיניים וראיתי את עצמי עוברת בין רופא לרופא, שותקת כשהוא אומר שהמצב לא הולך להשתפר והכול בגלל שאני לא מנסה מספיק לשנות אותו. דמיינתי את המבט המאוכזב של אמא ואת המבט המנחם של הרופא. דמיינתי את כל מה שהיא אמרה וכבר לא חשבתי שהיא מגזימה. לא חשבתי על כלום. ראיתי שחור ורק שמעתי אותה חוזרת על הדברים: "אלה החיים שאתה מצפה להם, אלון?"
"אלה החיים שיש, יעל. אני לא מציע לך אותם ואני לא מצפה להם. אני פשוט מתמודד".
"אתה אומר את זה כאילו זה קל כל כך, כאילו אתה כל־יכול".
יכולתי להרגיש שהיא מקטינה אותו. "פשוט מתמודד", חזרתי על המשפט האחרון שלו בלחישה מתוך החדר. כמעט עשר פעמים חזרתי על שתי המילים האלו, כאילו הייתי הקלטה, ולחצתי על עצמי שוב ושוב וזה עדיין לא עזר לי להתמודד ואפילו לרצות לנסות.
"אני לא אומר שזה קל עכשיו, או שזה יהיה קל בעתיד, אני פשוט אומר ש..."
לא הבנתי למה הוא השתתק ואז שמעתי אותה צורחת. "תפסיק להגיד, אלון! תפסיק לדבר ולייפות את האמת". הרגשתי את הקול שלה מתרחק מאבא והופך זמזום צווחני ומיד אחר כך טריקת דלת. ככה זה נשאר. השקט מילא את החדר שלי שוב ושום קול לא נשמע יותר בלילה ההוא וגם לא בבקרים שאחריו.
***
"זהו", אמא פולטת בסוף המקלחת שלי ומנגבת אותי לאט, "סיימת הכול להיום". היא עדיין מנגבת אותי אט־אט אך לא מביטה בי. ככה היא, מתרכזת בעבודה שלה עד סוף. היא מעבירה אותי למיטה ומשאירה לידי את ערכת הלילה הלבן שלי (שלט לטלוויזיה, הטלפון שלי, מטען, אוזניות ושתי כוסות מים). "נסי לישון היום, יולי", היא אומרת, יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת. "נסי לישון היום, יולי". אני חוזרת לעצמי על דבריה.
שכבתי במיטה והעברתי בראשי את היום שהיה. חשבתי על הריב שלי עם אמא והחלטתי שמחר אראה לה שאני אוהבת אותה למרות הכול ואוכל במטבח. בשבילה.
הלילה הזה נגמר אני חושבת, מניחה את ראשי על הכרית, עוצמת את עיני בתקווה להירדם.
הבוקר הגיע מהר משחשבתי. כמעט שכחתי מה עלי לעשות היום, וכשנזכרתי דמעה קטנה זלגה על לחיי. מחיתי אותה בחיפזון בלי לנסות להבין מה המסר שהיא באה להבהיר לי וקראתי לאבא. "אני רעבה. אתה יכול לעזור לי לקום למטבח?"
"למטבח?" הוא עמד בפתח החדר שלי ונראה מופתע מאוד. אני לא יכולה להאשים אותו זה. באמת מפתיע. לא יצאתי מהחדר כבר חודש, מאז אותו הערב שחזרנו מבית החולים.
"את בטוחה?" שאל.
"כן, אני בטוחה, ממש בא לי לקום למטבח", אני עונה לו בטון רגוע.
הוא יוצא מהחדר וחוזר לאחר שנייה עם כיסא הגלגלים שקיבלנו מבית החולים. "שבי כאן ואני אקח אותך למטבח".
אני שותקת, מפחדת להרים את עיני אל הכיסא. "תן לי רגע". אני מבקשת ממנו, "לבד", אני מוסיפה בשקט.
הוא יוצא ומשאיר אותי לבד. מולי עדיין כיסא הגלגלים. אני מרימה אליו את מבטי, כל כך שאני כמעט שוכחת מה הפעולה שאני צריכה לעשות, "להסתכל", אני מזכירה לעצמי בקול.
הראש שלי הופך נוקשה והצוואר לא זז. כל גופי מתנגד לי ואני, אני מבינה אותו.
"זה מסר", אני אומרת לעצמי, "תקשיבי לגוף שלך. את עוד לא מוכנה לזה".
שמעתי את אבא ממש מעבר לדלת. "אני יכול להיכנס, יולי? הבאתי לך את החביתה. זה ממש בסדר אם תחליטי לאכול בחדר". אני נושמת בכבדות, ואז דלת הבית נפתחת. "אלון? יולי?" אמא חזרה.
"אוקיי, תיכנס", אני אומרת לאבא. הוא מניח את החביתה ונשען על הכיסא ההוא. "לקחת אותו, יולי?"
"כן ", אני עונה מיד, "קח אותו מכאן".
אבא נאנח ולא מסתכל עלי, לוקח את הכיסא ומסתובב כדי לפתוח את הדלת לאט. נדמה שהוא מחכה שאעצור אותו. "תלך, אבא", אני אומרת בטוחה, בטוחה בזה שאני מאכזבת אותו עכשיו. הוא יוצא וטורק את הדלת.
"כן, יולי אכזבת עוד מישהו מאז, כל הכבוד..." זה נשמע כמו משהו שאמא אומרת. אני מרימה את עיני לראות אם היא עומדת על סף הדלת. היא לא שם.
"אמרתי את זה לעצמי?" אני שואלת בקול, מופתעת כל כך שאני מרימה את עיני אל הדלת שוב כדי לבדוק שאני באמת לבד בחדר. כן, אמרתי את זה לעצמי, "לוזרית". המחשבות שלי מהדהדות בראשי ואני יכולה להרגיש את הדמעות שורפות לי בעיניים.
