קרן השמע

כשכרמלה החליטה לתת לי במתנה קרן שמע, ייתכן שחזתה כמה מההשלכות. לא הייתי אומרת שכרמלה מרושעת, אבל יש לה חוש הומור משונה. קרן השמע הייתה ללא ספק משובחת, גם אם לא מודרנית ממש. בכל אופן היא הייתה יפה להפליא, מצופה עיטורים מכסף ומאם הפנינה, ופיתוליה היו מרשימים, כמו קרן של תאו. הנוכחות האסתטית של החפץ הזה לא הייתה מעלתו היחידה, כי קרן השמע הגבירה קול במידה שאפשרה אפילו לאוזניי שלי לקלוט שיחה רגילה.

כאן עליי לציין שהגיל הֵקהה ללא ספק את כל חושיי. הראייה שלי עדיין מצוינת, אך אני נעזרת במשקפי קריאה, אם כי כמעט לעולם איני קוראת. גבי שח אמנם משיגרון, אבל כפיפותו אינה מונעת ממני לצאת לטייל במזג אוויר נוח ולטאטא את חדרי פעם בשבוע, בימי חמישי, פעילות שהיא גם מועילה וגם מעשירה. כאן עליי להוסיף שאני עדיין סבורה שיש בי תועלת לחברה, ושבנסיבות המתאימות עוד יש ביכולתי להיות נעימה ומשעשעת. העובדה שאין לי שיניים ואף פעם לא הצלחתי להרכיב שיניים תותבות לא מסיבה לי שום אי נוחות, אני לא צריכה לנשוך אף אחד ויש מבחר זמין של מזונות רכים ואכילים שבכוחי לעכל. ירקות מרוסקים, שוקולד ולחם טבול במים חמימים הם הבסיס של תזונתי הפשוטה. לעולם אינני אוכלת בשר כי אני חושבת שזה עוול ליטול חיים של חיות, ובלאו הכי קשה כל כך ללעוס אותן.

אני בת תשעים ושתיים וכבר חמש־עשרה שנה מתגוררת עם בני ועם משפחתו. ביתנו שוכן באזור מגורים, בבית שבאנגליה היה מוגדר וילה חצי־פרטית בעלת גינה קטנה. אני לא יודעת איך קוראים לזה כאן, אבל סביר שיש איזה מונח בספרדית לתיאור ״מעון מרווח מוקף גן״. זה לא נכון, הבית אינו מרווח, הוא דחוס, ואין בו שום דבר שאפילו מתחיל להזכיר גן. אך יש כאן גינה אחורית נאה שאני חולקת עם שני החתולים שלי, התרנגולת, המשרתת ושני ילדיה, כמה זבובים וצמח קקטוס המכונה אֲגָבָה.

חדרי נשקף אל חצר אחורית נאה ונוחה מאוד, כי אין צורך לטפס מדרגות — די שאפתח את הדלת וכבר אני נהנית מהכוכבים בלילה, או משמש הבוקר המוקדמת — הזמן היחיד שבו אני מסוגלת לשאת את אורה. המשרתת, רוסינה, היא אישה אינדיאנית בעלת אישיות קודרת שנראית כאילו היא נאבקת רוב זמנה בשאר האנושות. לא נראה לי שהיא רואה בי בת אנוש, ולכן מערכת היחסים בינינו אינה בלתי נעימה. צמח האגבה, הזבובים ואני הם הדברים ששוכנים בחצר האחורית, אנחנו חלק מהנוף, וכך היא מתייחסת אלינו. החתולים הם עניין אחר. האינדיווידואליות שלהם מעוררת ברוסינה התקפים של אושר וזעם, על פי מצב רוחה. היא מדברת אל החתולים, היא לעולם אינה מדברת אל ילדיה, אם כי אני מניחה שהיא מחבבת אותם בדרכה.

מעולם לא הצלחתי להבין את הארץ הזאת, ועכשיו אני מתחילה לחשוש שלעולם לא אשוב אל הצפון, ולעולם לא איחלץ מכאן. אסור לי לאבד תקווה, ניסים יכולים להתרחש, ולעיתים קרובות אכן מתרחשים. אנשים חושבים שחמישים שנה זה זמן ארוך לביקור, בכל ארץ שהיא, כי לעיתים קרובות זה יותר ממחצית החיים. בשבילי חמישים שנה אינם יותר ממרחב של זמן שנתקע באיזשהו מקום שאני לא רוצה להיות בו בכלל. בארבעים וחמש השנים האחרונות ניסיתי להיחלץ מכאן. איכשהו אף פעם לא הצלחתי, בטח יש איזה לחש שכובל אותי לארץ הזאת. יום יבוא ואגלה למה נשארתי כאן זמן רב כל כך למרות האושר שממלאים אותי הצפייה באיילי הצפון ובשלג, עצי הדובדבנים, כרי הדשא ושירת הקיכלי.

אנגליה לא תמיד ניצבת בליבם של החלומות הללו. למעשה אין לי עניין מיוחד להתיישב באנגליה, אף על פי שאצטרך לבקר את אימי בלונדון, כי היא מזדקנת לאחרונה, אם כי מצב בריאותה מצוין. מאה ועשר הוא לא גיל מופלג כל כך, לפחות לא מנקודת מבט תנ״כית. מַרגרֵייב, המשרת של אימי, ששולח לי גלויות של ארמון בקינגהאם, מספר לי שהיא עדיין שופעת חיים בכיסא הגלגלים שלה, אם כי אני באמת לא מבינה איך אפשר להיות שופע חיים בכיסא גלגלים. הוא אומר שהיא עיוורת למדי, אבל אין לה זקן, הוא כנראה רומז בדברים האלה לתמונה שלי ששלחתי לה מתנה לחג המולד בשנה שעברה.

ואכן יש לי זקנקן אפור, ואנשים מהשורה מועדים לחשוב שהוא דוחה. אני סבורה שהוא אצילי למדי.

את אנגליה אמצה בכמה שבועות, ואז אגשים את חלום חיי ואסע ללפלנד, ושם ימשכו אותי כלבים צמריריים במזחלת.

אבל אני סוטה מהנושא, ואני לא רוצה שמישהו יחשוב שהמחשבות שלי תועות הרחק, הן אכן תועות, אבל לעולם אינן מרחיקות לכת בניגוד לרצוני.

אם כן, אני מתגוררת עם גָלָהאד שלי, בעיקר בחצר האחורית.

ולגלהאד יש משפחה גדולה למדי, והוא בשום אופן לא עשיר. הוא מתפרנס ממשכורת קטנה שמשולמת לעובדי קונסוליה, אלה שהם לא ממש שגרירים (ההם, נאמר לי, מקבלים משכורת נדיבה יותר מהממשלה). גלהאד נשוי לבתו של מנהל בית חרושת למלט. שמה מיוריאל ושני הוריה אנגלים. מיוריאל הביאה לו חמישה ילדים, ואחד מהם, הצעיר ביותר, עדיין גר כאן איתנו. הבן הזה, רוברט, בן עשרים וחמש וטרם נישא. רוברט הוא לא אדם נחמד, ואפילו בילדותו היה מתאכזר לחתולים. הוא גם מסתובב על אופנוע והכניס מכשיר טלוויזיה הביתה. מאותו יום נעשו הביקורים שלי באזורים החזיתיים של הבית נדירים יותר ויותר. למען האמת, אם אני אי פעם מגיעה לשם זה תמיד פחות או יותר על תקן של רוח רפאים. דומה שיש בכך מידה של הקלה לשאר בני המשפחה כי נימוסי השולחן שלי נעשו עם הזמן מקובלים פחות. עם הגיל אנשים מאבדים רגישות לשיגעונות של אחרים; למשל בגיל ארבעים הייתי מהססת לאכול תפוז בחשמלית או באוטובוס צפופים, ואילו היום לא רק תפוזים הייתי אוכלת בחופשיות ובלי להסמיק בכל רכב ציבורי, אלא ארוחה שלמה, וגם מורידה אותה עם כוס יין פורט שאני שותה פה ושם כשאני רוצה להתפנק.

בכל אופן אני מביאה תועלת ועוזרת במטבח, הסמוך לחדרי. אני מקלפת ירקות, מאכילה את התרנגולת, וכפי שציינתי מבצעת גם פעילויות אחרות שדורשות כוח, כמו טאטוא האבק מחדרי בימי חמישי. אני לא מטריחה אף אחד ושומרת על הניקיון בלי שום עזרה.

כל שבוע מביא איתו מידה של הנאה מתונה; כל לילה, כשמזג האוויר יפה, מביא את השמיים, הכוכבים, וכמובן את הירח לעת ומועד. בימי שני, כשמזג האוויר נוח, אני צועדת ברגל עד הצומת השני שבהמשך הרחוב ומבקרת את חברתי כרמלה. היא גרה בבית קטנטן עם אחייניתה, שאופה עוגות לבית תה שוודי אף על פי שהיא ספרדייה. החיים של כרמלה נעימים ביותר, והיא באמת אינטלקטואלית מאוד. היא קוראת ספרים מבעד למשקפי קריאה בעלי ידית אחיזה אלגנטית, וכמעט אף פעם לא ממלמלת לעצמה כמוני. היא גם סורגת סוודרים בכישרון רב, אבל מקור ההנאה האמיתי שלה בחיים הוא כתיבת מכתבים. כרמלה כותבת מכתבים לכל רחבי תבל, לאנשים שמעולם לא פגשה, וחותמת עליהם בכל מיני שמות רומנטיים, לעולם לא בשמה. כרמלה מתעבת מכתבים אנונימיים, וכמובן גם אין בהם שום דבר מעשי, כי מי יכול לענות על מכתב ששום שם אינו חתום בסופו? מכתבים נפלאים אלה עפים להם, בדרכים שמימיות, בדואר אוויר, בכתב ידה העדין של כרמלה. איש לעולם אינו משיב. זה הצד הלא מובן באמת של האנושות, לאנשים אף פעם אין זמן לשום דבר.

ובכן, ביום שני נאה אחד יצאתי עם בוקר לביקורי הקבוע אצל כרמלה, והיא ממש חיכתה לי על מפתן ביתה. מייד שמתי לב שהיא אחוזת התרגשות כי שכחה לחבוש את הפאה שלה. כרמלה קירחת. בימים כתיקונם היא לעולם לא תצא לרחוב בלי הפאה, כי היא אדם גאה למדי, והפאה האדומה היא מעין מחווה מלכותית לשערה שאבד מזמן, והיה אדום כמעט כמו הפאה שלה, אם זיכרוני אינו מטעני. באותו יום שני בבוקר עמדה כרמלה קירחת מכתר תהילתה הקבוע, אך נרגשת מאוד, ומלמלה לעצמה, דבר שאינו ממנהגה. הבאתי לה ביצה שהתרנגולת הטילה באותו בוקר, אך הביצה נשמטה מידי כשכרמלה לפתה את זרועי. חבל, כי לביצה לא הייתה כעת שום תקנה.

״חיכיתי לך, מריאן, איחרת בעשרים דקות,״ היא אמרה בלי להתייחס לביצה השבורה, ״יום יבוא ובכלל תשכחי לבוא.״ קולה נשמע כצווחה דקה, וזה פחות או יותר מה שאמרה, כי כמובן לא שמעתי כלום. היא משכה אותי אל תוך הבית, ואחרי כמה ניסיונות גרמה לי להבין שיש לה מתנה בשבילי. ״מתנה, מתנה, מתנה.״ כרמלה נתנה לי מתנות כבר כמה פעמים, חלקן סרוגות וחלקן אכילות, אבל מעולם לא ראיתי אותה נרגשת כל כך. כשהוציאה מעטיפתה את קרן השמע לא היה לי מושג אם היא נועדה לשמש לאכילה או לשתייה או סתם לקישוט. לאחר מערך מסובך של תנועות הצמידה אותה לבסוף כרמלה לאוזני, ומה שתמיד נשמע לי כצווחה דקה חלף דרך ראשי כגעייה של פר כועס. ״את שומעת אותי, מריאן?״

אכן שמעתי, וזה היה מבעית.

״את שומעת אותי, מריאן?״

הנהנתי בלא אומר, הרעש המפחיד היה גרוע אפילו מזה שמשמיע האופנוע של רוברט.

״הקרן הנפלאה הזאת עומדת לשנות את חייך.״

״בשם אלוהים,״ אמרתי לבסוף, ״אל תצעקי, את מלחיצה אותי.״

״זה נס!״ אמרה כרמלה, שעדיין הייתה נרגשת מאוד, ואז הוסיפה בקול שקט יותר: ״החיים שלך עומדים להשתנות.״

התיישבנו ומצצנו לכסניות בריח סיגליות, שכרמלה אוהבת כי הן מבשמות את הבל הפה; אני מתחילה להתרגל לטעמן הדוחה למדי וליהנות מהן בזכות חיבתי לכרמלה. חשבנו על כל האפשרויות המהפכניות הגלומות בקרן.

״לא רק שתוכלי לשבת ולהאזין למוזיקה יפה ולשיחה מאירת עיניים, גם תיהני מהאפשרות לרגל אחרי כל בני משפחתך ולשמוע מה הם אומרים עלייך, וזה בטח יהיה משעשע מאוד.״ כרמלה סיימה את הלכסנית שלה והציתה סיגר שחור קטן שהיא שומרת לאירועים מיוחדים. ״את חייבת כמובן לשמור על חשאיות רבה בעניין הקרן, כי הם עלולים לקחת אותה ממך אם לא ירצו שתשמעי מה הם אומרים.״

״למה שירצו להסתיר ממני משהו?״ שאלתי וחשבתי על התשוקה חסרת התקנה של כרמלה לדרמה. ״אני לא מטריחה אותם, והם כמעט אף פעם לא רואים אותי.״

״אי אפשר לדעת,״ אמרה כרמלה. ״אי אפשר לסמוך על אנשים שהם בני פחות משבעים ויותר משבע אם הם לא חתולים. תמיד עדיף להיזהר. תחשבי גם כמה מלהיב להאזין לשיחה של אחרים כשהם סבורים שאת לא שומעת.״

״יהיה להם קשה שלא להבחין בקרן,״ אמרתי בספקנות. ״זו בטח קרן של תאו, ותאואים הם חיות גדולות מאוד.״

״אסור לך כמובן לתת להם לראות אותך כשאת משתמשת בה, תצטרכי להתחבא באיזשהו מקום ולהאזין.״ על זה לא חשבתי, הבנתי שללא ספק גלומות כאן אין־ספור אפשרויות.

״ובכן, כרמלה, אני חושבת שזה נדיב מאוד מצידך, והדוגמה הפרחונית המשובצת באם הפנינה אכן יפה מאוד, היא נראית יעקובינית.״

״תוכלי גם להאזין למכתב האחרון שלי, שעדיין לא שלחתי כי חיכיתי לקרוא אותו באוזנייך. מיום שגנבתי מהקונסוליה את מדריך הטלפון של פריז הגדלתי את התפוקה שלי. אין לך מושג אילו שמות יפהפיים יש בפריז. המכתב הזה ממוען למסייה בֶּלְוֵודֶר אוֹאָז נוּאָזִי, ברוּ דֶה לָה רֵשט פּוֹטָן, פָּרי דֶזְיֶאם. היית מתקשה להמציא משהו שמצלצל יפה יותר גם אם היית מנסה. אני מדמיינת אותו כאדון זקן ושברירי למדי, שעדיין מהדר בלבושו, אוסף פטריות טרופיות ומגדל אותן בארון בסגנון אמפייר. הוא לובש לסוטות רקומות ומטייל כשבידיו מזוודות סגולות.״

״את יודעת, כרמלה, לפעמים אני חושבת שאולי היית יכולה לקבל מענה למכתב לולא כפית את הדמיון שלך על אנשים שמעולם לא פגשת. מסייה בלוודר אואז נואזי הוא ללא ספק שם יפה מאוד, אבל תארי לעצמך שהוא שמן ואוסף סלי נצרים? תארי לעצמך שהוא לעולם לא נוסע ואין לו מזוודות? תארי לעצמך שהוא איש צעיר שליבו כמה לים? לדעתי את צריכה להיות מציאותית יותר.״

״לפעמים את חושבת בצורה שלילית מאוד, מריאן, אבל אני יודעת שיש לך לב טוב. אין שום סיבה שמסייה בלוודר אואז נואזי המסכן יעשה דבר משעמם כל כך כמו איסוף סלי נצרים. הוא שברירי, אבל אמיץ, אני מתכוונת לשלוח לו כמה נבגי פטריות כדי להעשיר את מגוון המינים שהוא הביא מהרי ההימלאיה.״ כיוון שמיצינו את הנושא כרמלה קראה את המכתב. היא התחזתה לאלפיניסטית פרואנית מפורסמת שאיבדה זרוע כשניסתה להציל את חייו של גור דוב גריזלי שנלכד על קצה מצוק. הדובה האם נשכה באכזריות את זרועה. היא מסרה גם נתונים על פטריות שצומחות בגובה רב והציעה לשלוח דוגמיות. אני סברתי שיותר מדי דברים נראים לה מובנים מאליהם.

כשיצאתי מביתה של כרמלה כבר כמעט הגיעה שעתה של ארוחת הצהריים. נשאתי את הצרור המסתורי מתחת לרדיד והלכתי באיטיות רבה כדי לשמור כוחות. הייתי נרגשת מאוד בשלב זה וכמעט שכחתי שאנחנו אמורים לאכול מרק עגבניות לארוחת הצהריים. מאז ומעולם אהבתי מרק עגבניות מקופסת שימורים, אנחנו לא אוכלים את זה לעיתים קרובות במיוחד.

התרוממות הנפש הקלה שאחזה בי העלתה בי את הרעיון להיכנס מבעד לדלת הראשית במקום ללכת מסביב אל הכניסה האחורית כבכל יום. ביַרכתי מוחי חלפה מחשבה עמומה לגנוב קובייה או שתיים מהשוקולד שמיוריאל מחביאה מאחורי ארון הספרים. מיוריאל קמצנית מאוד כשזה נוגע לממתקים, ולו הייתה נדיבה יותר לא הייתה שמנה כל כך. ידעתי שהיא נסעה לעיר לקנות כיסויים שיסתירו את כתמי השומן שעל הכיסאות. אני עצמי שונאת כיסויים ומעדיפה כיסאות נצרים שאפשר לרחוץ, כי הם לא מדכדכים כל כך כמו בד שמתלכלך. לרוע המזל רוברט היה בסלון ואירח לקוקטיל שניים מחבריו. הם נעצו בי מבט, אך הסיטו אותו במהירות כשהתחלתי להסביר שיצאתי לטיול הקבוע של יום שני. ההגייה שלי איננה טובה כשהייתה, כי אין לי שיניים. המונולוג שלי נמשך זמן קצר בלבד כי רוברט תפס אותי בגסות בזרועי וסילק אותי אל הפרוזדור שמוביל למטבח. ניכר בבירור שהוא כועס. כמו שכרמלה אומרת, אי אפשר לבטוח באנשים שהם בני פחות משבעים ויותר משבע.

אכלתי כרגיל את ארוחת הצהריים במטבח והלכתי לחדר שלי לסרק את מרמין וצָ'צָ'ה, החתולים. אני מסרקת את החתולים בכל יום כדי שהפרווה הארוכה שלהם תישאר יפה ומבריקה, וכדי לשמור את השיער שאני מוציאה מהמסרק בשביל כרמלה, שהבטיחה שתסרוג סוודר כשיהיה לי די ממנו. כבר מילאתי שתי צנצנות ריבה קטנות בשיער רך ויפה. זו דרך נעימה וחסכונית להשיג בגדים חמים לחורף. כרמלה חושבת שקרדיגן בלי שרוולים הוא בגד שימושי במזג אוויר קר. ארבע שנים נדרשו לי כדי למלא את שתי הצנצנות, כנראה יידרש עוד זמן מה כדי להשיג צמר להכנת בגד שלם. אולי יהיה אפשר לטוות אותו עם קצת צמר למה, אבל כרמלה אומרת שזה מה שנקרא לרמות. בת הדודה של רוסינה נתנה לי פעם במתנה כישור אינדיאני קטן. ניסיתי לטוות בעזרתו חבלים שימושיים משאריות כותנה. עד שאצבור די צמר חתולים כבר אדע היטב לטוות חוט. זה עיסוק מלהיב, ועליי לומר שהייתי מאושרת בהחלט לולא חשתי נוסטלגיה שכזו לצפון. אומרים שאפשר לראות מכאן את כוכב הצפון, ושהוא לעולם לא זז ממקומו. אף פעם לא הצלחתי למצוא אותו. לכרמלה יש פְּלניספֶרה1 מסתובבת, אבל אנחנו לא מצליחות להבין איך משתמשים בה, ואין כמעט עם מי להתייעץ בעניינים כאלה.

לאחר שהחבאתי בקפידה את קרן השמע פניתי לעבודות אחר הצהריים שלי.

התרנגולת האדומה הטילה ביצה נוספת על המיטה שלי, ומרמין התנגד שאסרק את זנבו, הכול היה כרגיל. לפתע הופיע גלהאד בחדר וכמעט נפלתי מהכיסא. הפעם האחרונה שבני ביקר אותי הייתה כשהדוּד התפוצץ, והוא נכנס עם השרברב. הוא עמד והניע את שפתיו בפתח. אני מניחה שאמר דבר מה.

הוא הניח בקבוק של יין פורט על שידת המגירות שלי, הניע את שפתיו שוב ויצא. התנהגותו המדהימה של גלהאד הותירה אותי שקועה בהרהורים עד הערב. לא הצלחתי לחשוב על שום סיבה לביקורו. זה לא היה יום ההולדת שלי, והוא מעולם לא נתן לי מתנת יום הולדת; מזג האוויר העיד שזה לא חג המולד. מה גרם לו לחרוג כל כך ממנהגיו?

אני לא חושבת שבאותו רגע ייחסתי משמעות מבשרת רעות לביקור, הייתי רק סקרנית ומופתעת. לו ניחנתי בטביעת העין הפסיכולוגית של כרמלה ייתכן שהייתי מוטרדת מעט כבר בשלב זה. בכל אופן גם לו חזיתי את האירועים שיבואו לא היה ביכולתי לעשות דבר אלא להמתין.

חלק גדול מחיי עבר בהמתנה, רובה עקרה למדי. לאחרונה אינני מרבה לשקוע במחשבות מסודרות, אך במקרה זה הכנתי תוכנית פעולה של ממש. רציתי לגלות מה היו המניעים לנדיבות יוצאת הדופן של גלהאד. לא שחסר לו רגש אנושי סביר, אלא שבעיניו נדיבות כלפי יצורים דוממים היא בזבוז זמן. ייתכן שהוא צודק, עם זאת גם צמח האגבה נראה לי חי, ולכן אני מרגישה שיש בסיס גם לטענותיי שלי באשר לקיום.

בהמשך הערב, לאחר שהסתיימה ארוחת הערב, חיכיתי שרוסינה תלך, פתחתי בזהירות את העטיפה של קרן השמע, ויצאתי מחדרי והסתתרתי במסדרון החשוך שבין הסלון והמטבח. הדלת המובילה לסלון הייתה תמיד פתוחה, לכן לא התקשיתי לקבל תמונה נאה של חיי משפחה. גלהאד ישב מול מיוריאל לצד האח. בול העץ החשמלי שבאח היה כבוי כי מזג האוויר לא היה קריר במיוחד. רוברט ישב על הספה הצרה וקרע לרצועות את עיתון הבוקר. הכיסויים החדשים נחו בצייתנות על הכיסאות ועל הספה. צבעם היה בז' כהה ומשוליהם נמשכו גדילים, אני מניחה שהיו פרקטיים ונוחים לניקוי. שלושת בני משפחתי היו שקועים בשיחה.

״גם אם זה לא יקרה שוב לעולם התוצאה היא בלתי נסבלת,״ אמר רוברט בקול רם כל כך עד שקרן השמע שלי רטטה. ״לעולם לא אעז שוב להזמין לכאן חברים שלי.״

״חשבתי שהכול כבר סוכם,״ אמר גלהאד. ״אתה לא צריך להמשיך להיות נסער כל כך, הרי הסכמנו כבר שיהיה לה הרבה יותר טוב במוסד.״

״אתה תמיד מחליט כל דבר באיחור של עשרים שנה,״ אמרה מיוריאל. ״אימא שלך היא מקור מתמיד של חרדה בשבילנו כבר עשרים שנה, ואתה היית עיקש ואדיש מספיק כדי להשאיר אותה באחריותנו רק כדי להשביע את הנטייה הסנטימנטלית שלך.״

״מיוריאל, את לא הוגנת,״ אמר גלהאד בקול חלוש. ״את יודעת שלפני מותו של צ'רלס לא היו לנו האמצעים להחזיק אותה במוסד.״

״הממשלה מספקת מוסדות לזקנים ולחלשים,״ התפרצה מיוריאל, ״היה צריך לשלוח אותה לשם מזמן.״

״אנחנו לא באנגליה,״ אמר גלהאד. ״המוסדות כאן אינם ראויים לבני אנוש.״

״אֶת סבתא,״ אמר רוברט, ״קשה להגדיר בת אנוש. היא שק מרייר של בשר מרקיב.״

״די, רוברט,״ אמר גלהאד בנימה רפה.

״טוב, לי נמאס,״ אמר רוברט. ״אני מזמין הנה אנשים לשיחה ומשקה, ופתאום לאור היום נכנסת לכאן המפלצת מגלאמיס2 ומתחילה למלמל לעברנו עד שאני נאלץ לזרוק אותה מכאן. בעדינות כמובן.״

״תזכור, גלהאד,״ הוסיפה מיוריאל, ״לזקנים האלה אין רגשות כמו שלך ושלי. היא תהיה מאושרת הרבה יותר במוסד שיש בו צוות מיומן שיטפל בה. הם מסודרים מאוד היום. את המקום הזה שסיפרתי לך עליו בסנטה בריגידה מנהלת 'אחוות מעיין האור', והם מקבלים מימון מחברת דגני בוקר אמריקאית גדולה (מדגנים מקפצים בע״מ). הכול יעיל מאוד והמחיר סביר.״