החוט המשולש
סבא יוֹסֶה נולד בחלבג'ה, מאה שנה לפני חורבנה.
ארבע נשים היו לו לסבא שלי, ואין תימה; הרי נצר לבני הקווקאז היה, וכמנהג אבות אבותיו נהג.
על פי אחת העדויות: "רוב יהודי דרבנט עוד מימי קדם נוהגים כיתר שכניהם המוחמדים לקחת יותר מאשה אחת"2
— "ארבע נשותיו כאיִן וכאפס הן, לעומת אלף הנשים שהיו לשלמה".
בזו הלשון אמרתי לאחי, חכם יצחק, ובזה חשבתי להתנחם.
אחי שהיה טרוד בקריאת מדרש כלשהו, הרים אלי את עיניו הטובות:
"הסבא שלנו, לעומת שלמה המלך, כיוסף הצדיק ייחשב" פסק, וחזר לספרו.
— "כיוסף הצדיק?"
את ארבעתן הוא אהב עד קַנָּא, ולא עמדה להן אהבתו בימי סער וחֵימה.
רק אחת מהן, קווקאזית כמותו, עמדה כצוק איתן מול סערות רוחו, ויכלה לו.
אשתו הראשונה היתה אהבת נעוריו, והוא נְשאה אי שם בתחילת המאה.
איש לא ידע את שמה, ונסיבות הסתלקותה מחייו לוטות בערפל.
היה מי שאמר כי גירשה מעל פניו אחרי שלא העמידה לו צאצאים.
אחד הזקנים סיפר לי שהיא נפטרה בעודה נשואה לו, וגם רמז לי רמיזה קלושה כי באשמתו של יוסה הלכה לעולמה.
חכם יצחק הפציר בי להניח לו לסבא ולא להיגרר אחרי אנשי רכיל.
— "הרי דיבור מפורש הוא; אחרי מות, קדושים אמור".
אשתו השנייה היא סבתא מזאלה, אותה נשא בשנת 1910.
כבר בשנה הראשונה לנישואיהם היא ילדה לו את עזיז, בנו הבכור.
עזיז שחרחר היה, תבנית פניו כפני מִישאל, אחי אימו.
שנה אחריו נולד רחים, אדמוני ויפה עיניים, תבנית פני אביו.
האחד איש תם יושב אוהלים, וערמומיות מרצדת בשתי עיניו.
האחר ג'ינג'י, אינו שוקט על שמריו.
משל שני אלה היו יעקב ועשיו.
אחרי שני בנים, בהיות רחים בן ארבע, נולדה למזאלה בת, ויוסה לא ידע את נפשו. אומרים כי היא בקעה מן הרחם יחד עם ראשוני הצפרירים, ועת נמוג אחרון הכוכבים פרצה בבכי ראשון.
אחרי כן עלה השחר. קרן שמש אחת הגיחה בין החרכים, צבעה את שיערה בצהוב, והטביעה שתי גומות חן בשתי לחייה.
חמדת הלבבות היתה.
חיוכה כבש את הוריה וכפרח היתה בעיני כל רואיה, תבנית פני חאבי, סבתה.
משוש חייו של יוסה היתה חאבי, ומיום היוולדה היתה ילדת התפנוקים שלו. כך גם עבור שָׁאוֶו'ל, — הוא שאול, אחיו הבכור.
איש משכמו ומעלה וקצין בצבא העותומני היה שאוו'ל.
חופשותיו מהצבא היו קצרות וקצובות.
כל אימת שנזדמן לו, היה בא לבקרם, להתרפק על שערות ראשה של חאבי ולהתענג על חיוכה המתוק. היה כורע על השטיח ומתיישב לידה בישיבה מזרחית, מושיב אותה על ברכיו, נושק לה פעם ועוד פעם, ואוחז בידה הקטנה.
היא כבר התרגלה לפתוח את אצבעותיה לרווחה.
והוא באצבעו האחת מעגֵל עיגולים בכף ידה, ושר לה את מילות הקסם:
פֶּלֶא-פֶּלֶא-מָאטֵי, לַחָאן-דָּאקֵיה לַמָאן-דָּאקֵיה,
דּוֹלְתָּא שָׁלֹמֹה הָמֶלֶךְ גָּא בָּאבֵּינָאקֵיה,
- הַפְלֵא וָפֶלֶא, קֶסֶם בְּיָדַיִיךְ... אוֹצְרוֹת שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶך בֵּין עֵינַיִיךְ -
והיה מושך את מילותיו ומאריך בניגון, להגביר את הנאתה.
אחרי זה היה מספר לה בשפת אימו איך סבתא חילקה סוכריות ושאר ממתקים;
"לאצבע הזו נתנה סוכריית סומסום ולזו אגוז ממותק, לשלישית נתנה חלווה ולרביעית סוכריה של דבש", והיה דואג לסגור כל אצבע אחרי שזו קיבלה את המנה שלה.
בהגיעו לבוהן הודיע בעצב: "ולזו לא נתנה, לא נשאר בשבילה כלום, ממש
כלום".
ברגע ששאל אותה: "מה עשתה הסבתא" היתה חאבי פורצת בצחוק, ביודעה שהנה ידו המדגדגת של זה הולכת ומתקרבת אל בית שֶחיה.
רחים ועזיז שהזדעקו מן הרחוב לראות את הדוד עם בגדי הצבא המהודרים, היו צוחקים יחד איתה, ואחרי כן מצפים חסרי סבלנות לראות איזו מתנה או ממתק הביא להם מָאמָא שָׁאוֶו'ל, — הוא דוֹד שאול.
אחרי שהיה משתובב מעט עם שני אלה, נהג לבקר את אלעזר אביו; לסעוד אותו במחלתו, ולהנעים את זמנו עם הסָאזְ, — כלי מיתר עתיק שירש מאבות אבותיו.
תַּשְלִיךְ כְּהִלְכָתּוֹ
ביום הראשון של ראש השנה נוהג היה הגבאי לצאת בראש הקהל אל גדת הנחל, ובצד בוסתן ההדסים היו הגברים קוראים את תפילת ה'תַּשְלִיךְ'.
במהלכה היו הם, נשיהם וטפם, מנערים את כיסיהם, משליכים אל המים את פירורי הלחם שהוטמנו בהם עוד קודם כן, קוראים בחדווה: "וְתַשְלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטּאתָם", ובכך נפטרים מן העבירות שצברו במהלך השנה.
"כשעשינו בראש השנה תַשְלִיךְ על גדתו של נחל קָאנִי-שֵיח', הגיע איזה כורדי קצת לא נורמלי, והתחיל להפריע לנו ולקלל אותנו" כך סיפר לי יום-טוב בבלי, מזקני חלבג'ה "הקהל ניסה להתעלם ממנו, והמשיך בתפילתו".
אותו כורדי נעמד מולם, צחק במלוא גרונו, ונראה כמהתל בקהל.
גם בהגיע מועלם אליהו, רב הקהילה, אל הפסוק "מִן הַמֵּיצַר קָרָאתִי יָהּ", לא נושע הקהל ממעשי ליצנותו של זה.
"הסבא שלך איש רחב כתפיים היה, ופתיל קצר היה לו" המשיך יום-טוב בסיפורו: "הוא הלך אל הגוי, דיבר אל ליבו וניסה להרחיקו מן המקום.
משלא נענה, התעצבן הסבא שלך, הניח את סידורו בצד אחד השיחים, הפשיל את שרווליו, ניגש אל הגוי וסטר לו על פניו.
האיש נסוג לאחור וצעק: 'דמך בראשך ג'וֹיֶיה, — יהודי, עכשיו אני הורג אותך'.
פנה ורכן אל חלוקי הנחל. הסבא שלך עט עליו, תפס אותו, הרים אותו אל על, והשליך אותו אל תוך המים. הגוי נמלט מן הנחל כל עוד נפשו בו".
"דברתי איתו יפה והוא צחק לי בפנים" התנצל יוסה בפני הרב.
הסבא שלי אכן ידע לקיים את מצוות התַּשְלִיךְ, כלשונה וכהלכתה.
לעזרא, בכיר הנכדים, הנחיל הסבא את תורת היחסים, ועשה זאת בדרכו שלו;
"מה קרה לך נכדי הטוב?" שאל אותו כשזה חזר מבית הספר, חבול כולו.
"רבתי עם ילד אחד והלכנו מכות" ענה עזרא.
"לא צריך מכות, אל תעשה רע לאחרים" נזף בו הסבא בקול מלטף.
"כן, אבל הוא לקח לי את הגוֹגוֹאים, — חרצנים של משמש".
התמתח הסבא לכל אורכו, הרצין ופסק: "אם לוקחים לך, לא צריך לוותר".
למען הסר ספק, הוא חזר בשנית והדגיש "לעולם אל תוותר".
לאחר אתנחתא קטנה קבע לו סייג: "אבל אתה לא תיקח מאחרים".
את ראשו ליפפה מצנפת הגָ'מַאנָה, וגדילים מוזהבים השתלשלו ממנה אל אוזניו השתיים. מכנסי שֶרְוָואל רחבים הקרויים 'שַׁאלָה' חגר למותניו, ושָׁאפּוֹסְקָה, — חולצה מעוטרת לגופו.
כך היה לבוש דרך קבע בימים שבשגרה. בימי חג ושבת עטה חליפה מהודרת וחגיגית באותו סגנון. את התָּזְבֶּחְתָּא, — היא המחרוזת היה מחזיק בידו האחת, ואת קופסית הבַּארְנוּטִי, - טבק הרחה מבושם, היה טומן בכיס הפנימי אשר בצד ידו האחרת. וגם הם; מהודרים היו בימי חג ומועד, ופשוטים יותר בימי חול.
"הוא אומנם לא היה מלומד, אבל הקפיד להתפלל כמו שאר היהודים" אמר סלמאן פנג'וו'יני.
רחמים-חאג'ה, איש בא בימים, ביטל בהינף יד את אמירתו של זה, והדגיש;
"יוסה ידע לקרוא בתורה. ומדי פעם היה גם שליח ציבור".
הזקן שלידו הנהן בראשו: "ולפעמים גם דרשן".
יוסה אדמוני היה ושיער ג'ינג'י עיטר את ראשו ואת פניו.
"איש מרשים הוא היה, גבוה ויפה תואר" אמרה תמר.
עזרא, בעלה, מוסיף משלו: "הסבא היה זקוף קומה כאחד הפאשות, וזקן לו צהוב כמו השמש, מעוצב חמישה סנטימטר מלמטה".
ג'ינג'י גם באופיו; עקשן, מצחו נחושה וסנטרו נוקשה. גביני עיניו זועפים כמעט דרך קבע, ושתי עיניו דרוכות לקרב.
נוח היה לכעוס, אם כי מדי פעם היתה מתפשטת על פניו ארשת מחויכת
וסלחנית, אשר היתה הופכת במהרה לחיוך ממזרי כמי שמסתיר סוד כלשהו.
וכאשר נחה עליו הרוח היה מתגנדר בלבושו, ושומר כלפי חוץ על חזות של החכם באדם. מתנהל בשווקים כאדון לכל דבר ועניין, ידיו שלובות אל מאחורי גבו והליכתו גאה.
איש של כבוד היה הסבא שלי, קווקאזי בכל רמ"ח איבריו.
למי קראת קווקאזי?
— "כבר לא צוחקים עליכם כמו פעם",
צ'ינו, ידידי משכבר, התגרה בי, וגיחך:
— "הנה עלו הקווקאזים לישראל, ואתם הכורדים עליתם מדרגה".
חייכתי שלא מרצוני, הן רגיל אני בבדיחות על מוצאי ה'כורדי'.
עמד לו הגורל מן הצד, צחק גם הוא, וזימן את תמר לומר את דברה:
— "צאצאים אנו לארבעים משפחות שברחו מרוסיה, דרך הקווקאז, דרומה".
זו היתה תחילתה של טלטלה.
"לא הבנתי כלום, הרי כורדים אנחנו" היישרתי אליה את מבטי.
— "אני גם יודע שהאמא שלך היא ילידת פנג'וו'ין".
"נכון שאוו'ל, האימא שלי כורדיה" השיבה כמי שמִשנתה סדורה עימה, והוסיפה בהטעמה: "אבל האבא שלי היה רוסי".
שתקתי.
צר היה לי לחשוב, שמא גילה המתקדם של תמר שיבש עליה חלילה את דעתה;
בת שמונים וחמש היא, כמעט.
נכנס עזרא ושאל:
— "צָ'איְ, תָּמָא לָא מְתוּ(ב)לָאךְ קָ'אמֵיוְו, — תה, למה לא הנחת בפניו?"
"תראה את הכורדי הזה, אפילו תה הוא לא יודע להכין" אמרה.
— "תעשה משהו ואל תפריע. אני בדיוק מספרת לו על המשפחה שלי".
בעוד היא גוערת בו, קמה והכינה שלוש כוסות תה לשלושתנו.
עזרא הניח בפני סלסלה של פירות.
"קח שאוו'ל, תברך" אמר. אחרי כן גרר את כסאו והתיישב לצידי.
"זה נכון מה שתמר אומרת?" שאלתי אותו.
"ככה אומרים. היא טוחנת את זה שנים ולא פוסקת" השיב לי וחזר לכוס התה שלו.
עזרא ותמר נשואים מאז עלו ארצה מכורדיסטן היישר למחנה בית-לִיד.
באחד האוהלים התחתנה פרחה, אחותה הבכירה.
"גם אנחנו חשבנו להתחתן באוהל" אמרה תמר
"אבל הוא עף ברוח, פעמיים עף".
— "בסוף, המשפחה קיבלה צריף ושם התחתנתי איתו".
עצרה בדיבורה ונזכרה:
"אבא של עזרא עשה מחיצה משמיכות, שתהיה לנו פרטיות.
ככה היה צריך. היו לו שלושה אחים, והאמא שלו היתה בהריון".
— "תגידי כמה מילים ברוסית" התגריתי בתמר.
— "עברו כבר שלוש מאות שנה ויותר, נהיינו כורדים. אבל אני זוכרת שאבא שלי ואחותו, דודה חלאוו', דיברו ביניהם סודות בשפה זרה כדי שאני לא אבין. קלטתי כמה מילים שקרובות לארמית שלנו, אבל לא הבנתי על מה דִברו.
שאלתי: מה זה השפה הזאת, אמר לי אבא שלי: זו קווקאזית".
— "אז תגידי שאת קווקאזית" קפצתי על המציאה "איך הגעת לרוסיה?"
— "זה בגבול אוקראינה" אמרה לי בבִטחה "וחוץ מזה, תראה לי עוד כורדיה מחלבג'ה או מסלימניה שקוראים לה תמר".
עשיתי אתנחתא לעכל את הדברים ולגמתי מכוס התה שלי.
תמר לקחה גם היא לגימה. היא לא הניחה את כוס התה, אלא אחזה בה בשתי ידיה, הביטה במשקה וחייכה אל הצללית שריצדה בו. הגניבה אלי מבט שובב משהו, והחלה לזמזם בקול חרישי, קול שהלך וגבר, ופתחה בשיר.
שיר זר שהיה מתובל במילים ארמיות, נעימתו עצובה היתה וקצבו מדוּד.
אותו ניגון היה מוכר לי מבית אימי. בזו הפעם שמעתי גם מילים למנגינה.
— "מכל השיר הזה הבנתי רק את תחילתו: טוּרָאנֵי קוֹמֵי, — הרים שחורים".
— "נכון. זה מה שגם אני הבנתי, הסבתא שלי היתה שרה אותו בימים של געגועים. היא אמרה שאת השיר הזה שרו היהודים כאשר נדדו בין הנחלים וההרים הגבוהים דרומה. הסבתא גם פירשה לי את מילות השיר:
טוּרָאנֵי קוֹמֵי פִּתְחוּ הַשַׁעַר
אֲרוּכָּה הַדֶּרֶך, שַׁעַל אַחַר שַׁעַל —
הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים לֹא יַפְחִידוּנוּ
גָּם לֹא הַטְּרָשִׁים בְּרָאשֵי הַגְּבָעוֹת —
אֵשׁ בּוֹעֶרֶת הִיא, גִּיצֵּיהַ יַדְלִיקוּנוּ
עֲזָּה מִכֹּל צַעַר וּמִכֹּל הַתְלָאוֹת — —ש1
נזכרתי בגל העלייה הגדול מרוסיה לישראל, עימו עלו גם היהודים מן הקווקאז ההררי, ובלשונם: הקַ'רָא-דָאך, — ההרים השחורים.
כאן בקע הסדק הראשון בציניות שלי מול תמר, וזו ידעה להרחיב אותו:
— "לא שאלת את עצמך, שאול, איך זה שאני בלונדינית, גם הבת שלי גילה בלונדינית, וככה כל משפחת נתן".
היא התחילה ואני המשכתי: "וסבא יוסה הרי היה ג'ינג'י כמעט בלונדיני, גם אבא שלי ואחותו, וככה כמעט כל משפחת אלעזר".
"אולי גם אני רוסי?" צחקתי במשובה.
"אתם לא רוסים, אפילו לא קווקאזים" השיבה תמר ומבט של חמלה ניבט מעיניה.
— "אז מהיכן הגיע הסבא שלי?"
"שמעתי שהוא ק'רדאכ'י" אחרי כן הוסיפה מִינֵיהּ וּבֵיהּ: "שהגיע מכ'וּרמאל".
במילותיה אלה, ומבלי שהתכוונה, אמרה תמר שגם הסבא שלי קווקאזי היה.
עם הזמן למדתי מזקני הדור שק'רדאכ'י הוא בן לאותם פליטים שנדדו מהרי הק'רא-דאך אשר בקווקאז. חלק מאותם פליטים עבר לגור בכפר כ'ורמאל, ורובם הגדול התיישב בעיירה אחרת, דרומית לעיר סלימניה.
יהודים אלה עשירים היו. הם הטביעו בה את חותמם וקראו לה ק'רדאך, על שם אותם הרים בהם חיו מקדמת דנא.
באחד הימים שיתפתי את סיפורה של תמר עם בת-שבע, בת דודי, וזו קפצה כנשוכת נחש: "אתה לא תאמין, שאול, אבא שלי אמר לי פעם: את יודעת בת-שבע, אנחנו באנו מהקווקאז. אמר את זה כלאחר יד, וחזר לעיסוקיו".
בת-שבע הרהרה מעט, ספק חייכה, ספק הרצינה, ונתנה בנו סימנים:
— "אולי לא שמת לב, אבל לדוד נורי ודודה רבקה יש פרצוף קטן, והם דומים לקווקאזי מצוי. גם הסבתא שלנו היתה קטנה עם פרצוף קטן, ככה גם אתה".
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
