מוריס ראוול

פרק ראשון: שיעורים בתיאוריה מוזיקלית

המשפחה. בפינה הקיצונית ביותר בדרום־מערב צרפת, על החוף האטלנטי של מפרץ ביסקאיה, שוכנת העיירה הצרפתית סן ז'אן דה לוז, שעל גדת נהר ניבל (Nivelle). מן העבר השני של הנהר נמצא הכפר הבאסקי סיבּור (Ciboure) והוא מחובר אליה בגשר אחד. הנהר נופל לא הרחק משם אל מימי האוקיאנוס האטלנטי. בני הכפר סיבור נותקו מאחיהם הבאסקים השוכנים מעבר לגבול, במרחק שמונה־עשר קילומטר ממנו. זהו כפר דייגים השוכן בין שני ענקים, מצידו האחד האוקיאנוס האטלנטי ומצידו האחר הרי הפירנאים הנישאים.

בכפר זה התגוררה משפחת דלואר. ככל המשפחות בכפר אף משפחה זו הוציאה מקרבה דייגים מדורי דורות. מרי הייתה בת למשפחה זו, ואביה אף הוא היה דייג. האב היה יוצא מדי פעם לים ובבית נותרה האם העצובה. באחד הימים שאלה מרי את אמה: "מדוע את עצובה בכל פעם שאבא יוצא לדיג?"

"ואיך לא אהיה עצובה," ענתה האם. "אמנם הים מספק לנו את פרנסתנו, אך לא פעם יאכל את מיטב בנינו. לא אשכח את היום שבו קיבלה אמי את הבשורה המרה על מות אחד מילדיה. זה היה יום סוער במיוחד ואמי הזהירה אותו לבל יצא לים. משום מה ניבא לה ליבה אסון. אך לואי בנה הניד ראשו בביטול ואמר: 'אל דאגה אמי, הכל יעבור בשלום.' ידידיו חזרו בלעדיו וסיפרו שגל ענק בלע אותו חי."

מרי הייתה ילדה עליזה וחכמה ולא פעם נהגה לטייל עם ידידים בהרי הפירנאים הקרובים, ושם היו כולם מצביעים לכיוון האזור הבאסקי ואחד הידידים היה אומר: "שם, לא רחוק מכאן, מתגוררים אחינו הבאסקים."

שתיקה הייתה משתררת לאחר מכן. משהו בלתי מוסבר צבט בלב. ואז הייתה נטלי, ידידתה של מרי, אומרת: "אני אנשא רק לבחור באסקי."

אך בכל זאת גברה שמחת הנעורים חסרת הדאגה ובמרוצת שובבים חזרו כולם לכפרם. כך עברו הימים הטובים של ילדי הכפר.

יום אחד שמעה האם את ידידיה של מרי משוחחים ליד הבית בציפייה לבתה. בצאתה החוצה שאלה: "מדוע אתם עומדים כאן? למי אתם מחכים?"

"כאילו שאינה יודעת," אמר אחד השובבים.

אבל מרסל, הבחור הרציני, ענה: "אנו מחכים למרי שלך. היום נלך לנהר לדוג דגים."

"אני מקווה שתצליחו לדוג אחדים מהם," אמרה האם, "והעיקר, שִמרו על בתי שלא תיכנס למים חלילה."

"איננו נכנסים למים," ענה מרסל. "וגם אם ניכנס, מרי מיטיבה מכולנו לשחות, היא לא תוכל לטבוע."

אותו רגע יצאה הבת מן הבית והקבוצה אצה בשמחה אל הנהר.

פעם אמרה האם לבתה: "הנה הגעת לפרקך ואספת שנים, ועדיין לא מצאת את בחיר ליבך. הלוא את יודעת שיש לנו קרובי משפחה באַרַנְחואֶס, אולי תלכי אליהם. זו עיר גדולה ולא כפר קטן כשלנו. שם אולי תפגשי במזלך הטוב. אני מקבלת מהם מכתבים והם תמיד שואלים לשלומך ומקווים לראותך."

"מעולם לא חשבתי על כך," השיבה מרי. "כל כך טוב לי בבית יחד איתך ועם אבא, אבל אם את סבורה ששינוי מקום ישנה את מזלי, אשמע בקולך ואסע אל קרובינו."

"ילדתי החביבה, אני שמחה לשמוע את החלטתך," אמרה האם. "אני מאחלת לך כל טוב והעיקר, כתבי לי מכתבים רבים."

למחרת ליוותה האם את בתה לרכבת ושם אמרה לה: "לצערי הקדים אבא לצאת לים ואמר שהוא מצטער שלא יוכל ללוותך אל הרכבת. אני מקווה שיום אחד נגיע לארנחואס כדי לראותך. אני בטוחה שבני משפחתי יקבלו אותך ברצון ותוכלי לשהות שם כל זמן שתרצי."

"תודה לך אמא," אמרה מרי. "ברצון אתארח אצל קרובי משפחתי."

בארנחואס. בתחנת הרכבת בארנחואס חיכו למרי קרובי משפחתה. הייתה להם בת בגילה של מרי ושמה אווה. זו תפסה מייד בידה של מרי בידידות ובין השתיים התפתחה שיחה ארוכה. "היום נלך הביתה עם כולם ומחר נצא לטייל מעט בעיר," אמרה אווה למרי. "יש כאן מה לראות. ארמון המלך בעיר הוא מעשה אדריכלות מפואר מאין כמוהו. נטייל גם בפארקים הנהדרים."

"בדרך לכאן ראיתי פועלים עובדים מחוץ לעיר," אמרה מרי. "מה הדבר שהם עוסקים בו?"

"הם סוללים מסילת ברזל שתגיע עד מדריד," השיבה אווה. "יש שם מהנדס שהגיע במיוחד מפריז לסייע בבניית המסילה."

למחרת הלכו הנערות לטייל בפארק הגדול. הן לא היו היחידות. בדרך הציגה אווה לאורחת שלה ידידים אחדים, שאף הם הגיעו לשם כדי לתפוס מרגוע בצל העצים. לאחר שעות אחדות אמרה למרי: "בואי ניגש לבית הקפה הסמוך ונשתה משהו."

מרי נהגה לצאת מדי פעם לכיוון אחר בעיר ואף אהבה מאוד לרחוץ במי נהר הטגוס (Tagus). באחד הימים בבואה לרחוץ בנהר היו שם אנשים אחדים. אחד מהם שאל אותה: "מנַיין את נערתי? אף פעם לא ראיתיך באזור."

"אני באסקית מן הכפר סיבור הצרפתי, הסמוך לגבול בין צרפת לספרד," אמרה, "ולא מזמן באתי לעיר לבקר את בני משפחתי. ומי אדוני?" שאלה.

"אני שוויצרי ונשלחתי לכאן כמהנדס לסייע בבניית מסילת הברזל למדריד," השיב הזר.

"נדמה לי שראיתי אותך באזור כשנסעתי אל קרובי בארנחואס," אמרה מרי. "לא ידעתי מי אדוני, אך ידידה שלי אמרה לי שכנראה ראיתי את המהנדס. הפעם זיהיתי אותך לפי הזקן העוטר את פניך."

"וזה מוצא חן בעינייך?" שאל, "או שאת סבורה שאין זה נאה."

"לא מקובל עלי לומר לאנשים מה ללבוש ואיך לנהוג," אמרה מרי. "אם זה מוצא חן בעיניך, עשה כפי שנראה לך."

עלמה זו נראית לי עצמאית במחשבה, אמר המהנדס לעצמו. כדאי לשים לב.

השיחה ביניהם נמשכה שעה ארוכה עד שהמהנדס התאושש ואמר לבת שיחו: "אנו מדברים כבר שעה ארוכה וטרם אמרת לי מה שמך. שמי פייר ז'וזף דה ראוול. ואת?"

"שמי מרי דלואר," אמרה.

"נדמה לי שכבר הגיעה העת לשוב הביתה, מישהו ודאי דואג לך," אמר פייר ז'וזף למרי. "הרשי לי חביבתי ללוותך לביתך."

"המרחק די גדול," ציינה מרי. "האם יהיה לך כוח להגיע לשם בלי כלי רכב?"

"נסי אותי," אמר בחיוך. "לדאבוני המרכבה שלי אינה עימי. להבא אם תרצי ניסע במרכבה."

"אני עצמי רגילה להשתמש ברגלי," אמרה. "לא פעם טיפסתי עם ידידי בהרי הפירנאים הקרובים לכפרי. אצלנו המרכבה היא דבר מיותר."

לפני שנפרדו אמר לה ז'וזף: "הרשי לי נערתי לאסוף אותך לטיול בעוד יומיים."

"מדוע דווקא בעוד יומיים?" שאלה מרי.

"כי העבודה על המסילה במדבר הקסטיליאני מרחיקה אותי מאוד מן העיר," השיב, "ואז אני נשאר ללון במדבר."

במשך שלושה חודשים למדו השניים להכיר זה את זה. בתום תקופה זו החליטו לנסוע לפריז, שם התחתנו בשלושה בחודש אפריל 1873.

לאחר החתונה אמר ז'וזף למרי: "עלינו לחזור לארנחואס. מצפה לי שם עבודה רבה, כיוון שטרם הסתיימה הנחת פסי המסילה."

"לא חשבתי אחרת," אמרה מרי. "פריז הרועשת אינה מושכת כל כך את ליבי."

"איני סבור שנוכל לגור במקום אחר," הגיב פייר ז'וזף, "כי כאן אני עובד ומתפרנס. אני מקווה שתתרגלי גם לפריז, אם כי אני מבין שכנערה כפרית את עוברת מהפך שלם."

בדרכם חזרה אמרה מרי לבעלה: "משהו לא מובן לי, סיפרת לי שסיימת את לימודיך בשוויצריה כמהנדס מכרות והנה אתה עובד כאן בארנחואס כמנהל העבודה מטעם חברת הרכבות."

"גם לא סיפרתי לך שהמצאתי מנוע של מכונית," אמר פייר ז'וזף. "אנשי החברה סומכים עלי שאני מסוגל לנהל גם את בניית מסילת הברזל, על כן השאילו אותי לחברה הספרדית. כשאחזור לפריז לא אעבוד בחברת הרכבות אלא בבית חרושת למנועים."

"מה היה הסוף עם ההמצאה שלך?" שאלה מרי.

"הסוף היה שהרכבתי אותו על רכב עם ארבעה גלגלים וקיבלתי רשות להסיעו לדוגמה 'בדרך המרד' לאורך קילומטר," סיפר. "ליוו אותי בצעידה רגלית שני שוטרים."

"לשם מה היה צורך בשוטרים?" תהתה.

"מראה רכב שנע בלי סוסים עלול להבהיל אנשים וטוב שליוו אותי שוטרים," אמר פייר ז'וזף. "אף על פי כן לא נחסכה ממני צרה. כלי הרכב היה לא כל כך ממושמע והתחיל לנוע במהירות, ועד שהצלחתי לבלום אותו כבר עבר כעשרה קילומטרים. השוטרים האומללים שליוו אותי ברגל ממש כעסו עלי, כי נאלצו ללוות את הרכב עד שנעצר."

"מה היה הסוף?" שאלה מרי. "הרי יכלו לעצור אותך ולהביאך למשטרה."

"הענקתי להם שתייה ביד רחבה וכך הצלחתי לשכך את כעסם," אמר. "לאחר מכן רשמתי פטנט במשרד הפטנטים ובזה הסתיים הדבר. לפחות הוכחתי לספקנים שניתן לבנות כלי רכב שאינו קשור לסוסים. אני בטוח שבעתיד יהיו כלי רכב רבים שינועו בדרכים בעזרת מנוע בנזין ולא יזדקקו יותר לסוסים. גם לנו יהיה רכב."

הולדת הבנים. לא עבר זמן רב ומרי בישרה לבעלה: "ילדך הראשון מתרוצץ בקרבי."

"אכן הגיע הזמן, וכאשר נתקרב למועד הלידה ניסע לפריז," אמר לה. "שם נוכל לפגוש את אחי אדוארד ואף נזמין את אחיותי משוויצריה."

"אהובי היקר כאן טעית," אמרה מרי. "את ילדנו אני אלד בכפרי היפה סיבור. שם גם תטפל בי אמי, וחזקה עליה שגם בננו יקבל את מלוא הטיפול הטוב. מה גם שמזג האוויר בסיבור חמים ונעים, וודאי יהיה נוח יותר לתינוק. מדוע לקחתו לפריז הקרה?"

"יהי כך, לא אעמוד בדרכך," אמר פייר ז'וזף, שלמד לאהוב את מרי שלו ללא הסתייגויות כל חייו.

במחצית פברואר 1875 נסעו השניים לסיבור ובשבעה במרס נולד בנם בכורם מוריס ז'וזף ראוול. למחרת נכנס שמו לרשומות בבית המועצה וכעבור ימים אחדים הוטבל לנצרות. שלושה חודשים שהו ההורים הצעירים בסיבור ואחר כך נסעו לפריז, שם שכרו דירה ברחוב הקדושים מספר 40.

עברו שלוש שנים ושוב בישרה מרי לבעלה על בנם השני העומד להיוולד. גם עתה אמרה לבעלה: "אני אסע לסיבור ללדת את בננו השני. אתה יכול להמשיך בעבודתך במפעל. את מוריס אקח איתי לכפר כדי שלא יפריע את מנוחתך. ביקשת לקרוא לבננו השני אדוארד על שם אחיך הצייר. ובכן, כשייוולד אדוארד אודיעך ותבוא אלי לסיבור."

כשנולד הבן נסע האב המאושר לסיבור וכעבור חודשיים ימים חזרו לפריז.

הביקורים בסיבור ובעיירה הסמוכה סן ז'אן דה לוז לא פסקו. מדי קיץ ואף בחגים נהגה המשפחה כולה לבקר באזור, והביקורים הפכו למסורת. גם פייר ז'וזף האב לא ויתר על השמחות הללו. לא פעם, בעת שהיו אנשי הכפר נאספים בכיכר הגדולה לחוג את החג בשירה וריקודים, היה האב מצטרף בשמחה לרוקדים את מחול הפַנְדַנְגוֹ המסורתי יחד עם מרי שלו.

בינתיים, ככל שגדלו הילדים, מצא לו האב עיסוק חדש. יום אחד הפתיע את בניו בצעצועים רבים שהביא להם.

"מי עשה את הצעצועים היפים האלה?" שאל מוריס.

"אני עשיתי אותם כי חשבתי עליכם וידעתי שתשמחו לשחק בהם," השיב האב, "ואם תרצו, אשב לשחק איתכם כשיהיה לי פנאי."

"האם נוכל להזמין חברים בשביל המשחקים?" שאל אדוארד, שהעריץ את אחיו מוריס ואהב אותו בכל ליבו.

"הצעצועים הם שלכם ואתם רשאים לעשות בהם כרצונכם," אמרה האם והאב הניד ראשו בהסכמה.

וכך נהג האב להביא לילדיו מדי פעם צעצוע חדש שהמציא.

פסנתר בבית. יום אחד הביאו סבלים פסנתר הביתה. כשחזר מעבודתו ניגש האב ישר לפסנתר וניגן. הנגינה נפסקה רק כאשר ניגש מוריס אל אביו ואמר: "אמא מזמינה אותך לאכול איתנו את ארוחת הערב."

האב תפס את בנו, הרימו באוויר ואמר: "בוא נלך יחד לחדר האוכל."

"אמא אומרת שחשוב שכל המשפחה תסעד יחד," אמר מוריס.

"ומה אתה חושב?" שאל האב בחיוך.

"אני חושב שאמא צודקת, ולא יפה שכל אחד יאכל לחוד," השיב.

מדי יום בשובו מעבודתו במפעל המנועים היה האב ניגש אל הפסנתר ומנגן שעה ארוכה. לא אחת היה בנו בכורו מוריס מתיישב לידו ומקשיב עד שסיים את הנגינה.

האב לא נשאר אדיש ליחסו של הבן ולעיתים היה מושיבו על ברכיו, מראה לו את הקלידים ומסביר את ההבדלים בין השחורים ללבנים ואומר: "עכשיו נסה לנגן שיר שאתה מכיר." מוריס תמיד שמח לנגן.

פעם כשחזר מעבודתו מצא את מוריס מחפש צלילים לשיר ששמע. האב ניגש אל הפסנתר ואמר לבנו: "שיר בבקשה את השיר."

מוריס החל לשיר והאב ליווה אותו בנגינה. אחרי כן אמר לו: "עכשיו נסה למצוא את הקלידים המתאימים." בתוך זמן קצר עלה בידו לבצע את המשימה, והדבר הסב למוריס שמחה רבה.

לאחר המקרה הזה אמר ז'וזף לרעייתו: "הרי את יודעת שאני מציע למוריס לנגן מה שהוא רוצה בפסנתר. הילד לעולם אינו משתולל על הקלידים אלא מנסה לבנות נעימה ומקשיב לכל צליל שהפיק כאילו גילה עולם ומלואו."

"לא אחת קשה לי להבין איך זה שאף כי הפסקת לנגן במשך זמן רב, עדיין אתה זוכר כל מה שלמדת?" אמרה רעייתו.

"ידעתי לנגן הרבה יותר טוב, אבל אני מסוגל להתקדם אם אתמיד באימונים," ציין. "אין לי כל קושי לנגן שירים וללוותם. לעומת זאת, היו סונטות ופוגות שניגנתי וכיום עלי להתאמץ מאוד כדי לנגן אותן."

שעה שהשתעשע עם אדוארד, בנו הצעיר בן השלוש, אמר ז'וזף לרעייתו: "תמהני מי מהם יהיה מוזיקאי."

"איך צץ הרעיון הזה בראשך?" שאלה מרי.

"שכחת שסיפרתי לך כי כילד למדתי לנגן בפסנתר," השיב ז'וזף, "ואף זכיתי בפרס ראשון בתחרות בקונסרבטוריון בז'נבה. בסופו של דבר משכה אותי ההנדסה ובעקבותיה גבר בי הצורך לחפש ולהמציא מכונות, וזנחתי את הנגינה. אבל החלום שמישהו מצאצאי יעסוק במוזיקה לא נעלם מעולם."

"נחיה ונראה," הגיבה מרי. "אני רוצה לומר לך שמוריס מרבה להקשיב לסיפורים שלי. סבתא שלי סיפרה לי סיפורים רבים על פיות ונסיכות ודייגים וכמובן על בנות הים היפות שמושכות את הדייג אליהן. את הסיפורים האלה הוא מסוגל לבלוע במשך שעות."

"אני מאמין לך," אמר האב, "אבל כדי לדעת לנגן יש ללמוד בשקידה, ותכונה זו אינה מאפיינת את בננו החביב. תני לו לשכב במיטה ולחלום או לקרוא ספר, והוא יעשה זאת בשמחה."

באחד הימים יצאה המשפחה לטייל. לאחר שהרחיקו מעט הבחינו ההורים שמוריס איננו איתם. מרי שהכירה היטב את בנה עצרה ואחרי רגע אמרה: "אני שומעת תוף במקום קרוב, ושם הוא עומד וצופה במחולות."

בני המשפחה התקדמו לעבר הקול ומצאו את מוריס עוקב אחרי צוענים אחדים שרקדו לצלילי נגינת כינור ונקישות תוף. "האם לדעתך הצוענים רוקדים יפה?" שאל האב שהתקרב אל בנו בלי שהלה ירגיש.

"לא כל כך, אבל הכנר מנגן יפה וגם התוף עושה כל מיני להטוטים," ענה מוריס בשלווה כאילו היה בטוח שהוריו לידו.

"האם יודע אתה שכבר דאגנו לך וחיפשנו אותך בכל פריז?" שאל האב.

"לא ידעתי שחיפשתם אותי," אמר מוריס. "חשבתי שאתם עומדים לידי וצופים יחד איתי במנגנים וברקדנים. אני חושב שהרקדנים הבאסקים בסיבור שרוקדים את מחול הפנדנגו עושים זאת הרבה יותר טוב. גם שם רוקדים בזוגות, אך הם עושים זאת בזריזות יותר גדולה. אני מחכה תמיד לחג כדי לנסוע לסיבור ולראותם רוקדים."

"אני לא בטוח שאמשיך לקחת אותך לסיבור," אמר האב. "אין לי כל רצון לעסוק בחיפושים אחריך מפני שראית דבר מעניין. מה תעשה כשיחטפו אותך?"

"להבא אשתדל להיות בסדר," הבטיח מוריס לאביו.

ההורים ידעו היטב שמקרים כאלה יישנו למרות כל ההבטחות.

יום אחד שיחקו הילדים בחוץ והרבו לרעוש עד שאחד השכנים פנה אל מרי במורת רוח ואמר לה: "אולי תשגיחי פעם על בני השטן שלך."

מרי הרגיעה את השכן ואמרה לו: "מי יכול להשתלט על בני שטן?!" גאה הייתה בילדיה ולאחר תוכחה קלה שלחה אותם חזרה לחצר להשתולל.

כעבור זמן מה, כשיצא האב באחד הימים לשוח עם רעייתו, אמר לה: "כשאני חוזר מן העבודה אני בודק מדי פעם את הילדים כדי לגלות מי מהם ניחן בסגולות המתאימות למוזיקאי. מצאתי ששניהם מוכשרים מאוד, לשניהם שמיעה מוזיקלית טובה ואין זה סוד ששניהם בעלי תפיסה טובה, אבל מוריס הוא המתאים יותר לעסוק במקצוע מיוחד זה. אל תשכחי שילדנו מתקרב לגיל שבע ואני סבור שבקרוב נצטרך לשכור עבורו מורה לפסנתר."

"מדוע החלטת שדווקא פסנתר יהיה הכלי שלו?" שאלה האם.

"ראשית, מפני שיש לנו פסנתר בבית," אמר. "שנית, עלייך לדעת שהמלחין זקוק לפסנתר ככלי בסיסי לעבודתו. כלי אחר אפשר להוסיף אם הילד ירצה בו."

"איך קבעת שמוריס יהיה מלחין?" שאלה מרי, שלא היה לה כל מושג מה מלמדים במוסדות המיוחדים למוזיקה.

"מרי חביבתי," אמר ז'וזף, "לו ראית איך ילדנו, שעוד מעט ימלאו לו שבע, מתיישב ליד הפסנתר ומנסה להעניק ליווי לנעימה ידועה שכבש, היית מבינה שזהו מעשה לא רגיל. ולא רק זה. לעיתים ינסה לבנות מנגינה לפי משקל שקבע לעצמו מראש. זו למעשה הלחנה בצורה היסודית ביותר."

"העתיד יוכיח אם הנחתך נכונה," אמרה האם. "בשבילי זהו עולם זר ומוזר, אם כי אני נהנית מצלילים."

"כמובן תהיה בעיה, כי מוריס אינו הילד החרוץ ביותר ואצטרך למצוא את הדרך לעורר אותו להתמיד באימונים," אמר האב. "אבל אני מבטיחך שאמצא את הפתרון."

"פעל לפי הבנתך," אמרה מרי. "אני סומכת עליך שתמצא את הדבר שמתאים לליבו של ילדנו מוריס."

יום אחד שאל מוריס את אביו: "מדוע החלטת שאני אעסוק במוזיקה ואילו את אחי יעדת להנדסה? גם אני אוהב את המבנים המכאניים שהבאת הביתה. אני יודע שאדוארד אוהב מאוד מוזיקה ותמיד הוא שמח ללכת איתנו לקונצרט או לרסיטל."

"בני, אני יודע ששניכם מוזיקליים," נימק האב. "אף על פי כן, מתוך מעקב אחרי שניכם ובדיקות סמויות שעשיתי במשך זמן רב למדתי שאתה מתאים יותר לעיסוק מוזיקלי מקצועי. אחיך אדוארד יהיה מהנדס טוב מאוד. העתיד יוכיח לך שצדקתי."

מוריס לומד לנגן בפסנתר. פייר ז'וזף האב התיידד מאוד עם המוזיקאי אנרי גיס (Ghys). באחת מפגישותיהם שאל אותו: "האם אתה מוכן ללמד את בני מוריס לנגן בפסנתר?"

"בן כמה הילד?" שאל גיס.

"הילד בן שבע," אמר ז'וזף, "ואני סבור שהוא ילד כישרוני. אני בטוח שתיהנה ממנו."

"למענך אעשה הכל, ידידי," אמר גיס.

"אם כן, קבע לי בבקשה מועד ואני אביא אליך את בני," אמר האב.

"הבא את בנך מוריס ב-31 במאי לשיעור ראשון," הציע אנרי גיס, "ואם יעמוד בבדיקה, אקבל אותו כתלמיד קבוע."

כשהגיע הביתה אמר ז'וזף לבנו: "המורה לפסנתר אנרי גיס יקבל אותך לבדיקה בעוד שלושה ימים. אני מקווה שתעמוד יפה במבחן ותתקבל כתלמיד."

ביום המיועד היה מוריס נרגש מאוד. כל הדרך לבית המורה הפך בדעתו בשאלה איזו בדיקה יכול המורה לעשות ואילו שאלות ישאל אותו. בהגיעו עם אביו לבית המורה, הושיב אותו אנרי גיס ליד הפסנתר ושאל אותו: "האם כבר ניגנת מעט בפסנתר?"

"רק השתעשעתי מעט וניגנתי לעצמי שירים שהכרתי," השיב מוריס.

"האם אתה מוכן לנגן לפני את אחד השירים הללו?" שאל המורה.

מוריס החל לנגן והמורה הקשיב רב קשב. לאחר שסיים את הנגינה שאל המורה: "מי לימד אותך ללוות את השיר?"

"אף אחד לא לימדני ללוות," אמר מוריס. "רק חשבתי שהליווי מוסיף למנגינה יופי. תמיד כשהלכתי עם אבא לרסיטל ראיתי שהזמר או הזמרת מלוּוים בנגינה בפסנתר."

"האם תוכל לנגן לפני שיר אחר שאתה מכיר?" שאל המורה.

מוריס החל לנגן ושוב ניגן את השיר עם ליווי. הילד מעניק לליווי אקורדים מתאימים מאוד, אמר המורה לעצמו. עתה הוסיף לשאול: "האם למדת לנגן בתווים?"

"לא למדתי תווים ואבא אמר שאלמד תווים אצל המורה לפסנתר," אמר מוריס.

המורה הסתכל על האב המאושר ואמר: "מהבן שלך יצא משהו. מעולם לא היה לי תלמיד שידע ללוות את השירים שניגן בלי הכנה. שמיעתו כנראה מכוונת אותו."

מוריס החל ללמוד בקביעות אצל אנרי גיס. השיעורים היו תמיד מוכנים והמורה היה מרוצה מאוד. יום אחד שאלה מרי את בעלה: "אמור לי בכל זאת איך אתה מצליח לשכנע את בנך להתמיד בנגינה. הרי בטלן כמוהו לא ניתן להזיז בקלות. אני ממש מתחילה ליהנות מן הצלילים שהוא מפיק."

"שימי לב לקופסה שבפינה," אמר ז'וזף לאשתו. "בדקי אותה ואמרי לי מה את רואה."

"אני רואה קופסה מלאה מטבעות סו," אמרה מרי.

"אני סיכמתי עם הבן שלך שיקבל עשר מטבעות של סו עבור חצי שעת נגינה רצופה," גילה לה ז'וזף, "ואת רואה שהפטנט מצליח. עם הזמן יתרגל הילד ויגלה את היופי שבנגינה עצמה וכבר לא אצטרך לדחוף אותו לעבוד בעזרת דמי הכיס."

"אני גם מקשיבה לדואטים שאתה מנגן איתו, דבר שגורם לו הנאה רבה," אמרה האם. "מוריס עצמו אמר לי את זה. כל פעם לאחר נגינת דואטים הוא רץ אלי ומספר לי מה ניגנתם. הוא טוען שהנגינה איתך היא חגיגה בשבילו."

כעבור שלוש שנות לימוד אצל אנרי גיס הזמין המורה את האב ואמר לו: "יש לך ילד כישרוני מאוד ואני סבור שהגיעה העת להעניק לו שיעורי נגינה אצל פסנתרן ומורה מיוחד לפסנתר. הרי אתה יודע שאיני מורה מקצועי. גם חשוב שילמד מקצועות תיאורטיים."

מוריס לומד נגינה עם מורה מקצועי. בגיל עשר התקבל מוריס כתלמידו של הפסנתרן הגדול והמורה החשוב פרופסור אמיל דקומב (Decombes). לאחר השיעור הראשון שאל אותו אביו: "האם נהנית מן השיעור?"

"אבא, המורה הזה הוא בעצמו פסנתרן גדול והוא מסביר כל דבר," אמר מוריס. "היום קיבלתי לנגן סונטה לפסנתר מאת היידן. המורה הבהיר לי את תוכן הסונטה ואף ניגן קטעים מתוכה. זה היה ממש מעניין. טוב שהעברת אותי למר דקומב. אני בטוח שאתקדם אצלו לרמה טובה."

כעבור ארבע שנים, בשניים ביוני 1889, כשהיה מוריס בן ארבע־עשרה, הגיש הפרופסור 24 מתלמידיו לרסיטל באולם ארארד (Érard) בפריז. כל תלמיד ניגן פרק מתוך קונצ'רטו. מוריס ראוול הגיש פרק מתוך קונצ'רטו לפסנתר מספר שלוש מאת המלחין והפסנתרן הגדול איגנץ מושלס. עם חבריו לכיתה נמנו דמויות כמו אלפרד קורטו, אדוארד רידלר, ז'וזף מוקפן, שיקנו לעצמם בעתיד שם גדול כפסנתרנים.

בין המאזינים לנגינתו היו כמובן הוריו ואחיו אדוארד. אביו החמיא לו על נגינתו המוצלחת ואמר: "לכבור הצלחתך בנגינה נלך כולנו מחר לתערוכה העולמית."

התערוכה העולמית בפריז בשנת 1889 נועדה לציין מאה שנה למהפכה הצרפתית. מכל העולם הגיעו אליה אמנים ומוזיקאים והציגו את הישגיהם בתחומים שונים. פריז התפארה במגדל אייפל, ולידו ניצבה משפחת ראוול וז'וזף הסביר את מעלותיו של המגדל שגובהו שלוש מאות מטר. תוך כדי הקשבה להסבר קלטו אוזניו של מוריס צלילי נגינה מוזרה והוא החל נע לעברם עד ששמע את אביו צועק לעברו: "מוריס, אל תברח לנו, איני רוצה לחפש אותך. עוד מעט ניגש לעבר הצלילים."

הנער חזר אל מקום עומדו הקודם, אך כבר לא יכול היה להתרכז בדברי אביו. מעייניו היו נתונים לצלילים המוזרים ששמע. לבסוף החלה המשפחה לנוע לעבר אותם צלילים מוזרים וכשהגיעו אל המקום שבו הופקו, הופתעו למראה כלי הקשה מוזרים מנחושת שבהם ניגנה קבוצה בשם גַאמֶלַן.

"אבא הבט," אמר מוריס. "כל הקבוצה בנויה מכלי הקשה ממתכת וכן תופים שונים ומוזרים שלא פגשתי מעולם. המוזיקה שלהם מאוד זרה לאזור שלנו."

"כולם מהמזרח הרחוק," אמר האב. "מסין, מהודו־סין או ממלאיה. אכן מוזיקה שונה מאוד משלנו."

"נדמה לי שאני שומע מרחוק מוזיקה רוסית," אמר מוריס. "שמעתי שהמלחין רימסקי־קורסקוב מנצח על התזמורת."

"מחר נלך לשמוע את התזמורת הרוסית," הבטיח האב. "אומרים שהיא מנגנת מוזיקה של המלחינים באלאקירב, בורודין ומוסורגסקי."

שיעורים בתיאוריה מוזיקלית. בן שתים־עשרה החל מוריס ללמוד הרמוניה, קונטרפונקט והלחנה אצל המורה הצעיר שארל רנה. אחרי שיעורים אחדים שאל אותו אביו: "האם אתה מרוצה מן השיעורים של המורה שארל רנה?"

"המורה מלמד אותי פרקים שונים בהרמוניה, כמו אקורדים והיפוכים שלהם או כתיבה של קווים מלודיים מקבילים לפי חוקים מיוחדים הקשורים במקצוע המכונה קונטרפונקט," השיב מוריס. "אני מתחיל להבין שההלחנה היא מקצוע מורכב לא פחות מהנדסה. יש לי כל הזמן תחושה שעלי לעמוד בפני אתגרים מעניינים."

"האם הוא בודק את העבודות שאתה מביא לו?" שאל ז'וזף.

"אתה רואה שכל יום עלי להכין שיעורים שמעסיקים אותי שעות רבות," אמר מוריס, "וזה בגלל הבדיקה היומית שלו. ואם לא סיים את הבדיקה, הוא נשאר איתי עד שבדק את כל העבודה והעיר לי הערות חשובות."

"מה למשל הוא נותן לך לכתוב?" שאל האב.

"למשל, הוא נותן לי מנגינה ועלי לכתוב את שלושת הקולות החסרים כדי להשלים למקהלה בת ארבעה קולות. לעיתים ייתן לי קו הבאס ועלי לרשום את שלושת הקולות העליונים — סופרן, אלט וטנור. לפני שבוע ביקש ממני לכתוב מנואט או קוּרַנְט. לעיתים יבקש שאבנה סתם קטע שיהיה בנוי כמו א.ב.א. כלומר, שמנגינה ראשונה חוזרת על עצמה לאחר המנגינה השונה. והכל צריך להיות בסגנון."

עברו חודשים אחדים ושוב שאל האב את מוריס: "ובכן, מה נשמע בעולם ההלחנה? האם אתה עדיין מרוצה?"

"כל יום אני מרוצה יותר, והדבר המושך אותי ביותר הוא יחסו של המורה," אמר מוריס. "כשאני מספר לתלמידים של מורים אחרים שהמורה שלי דורש ממני לכתוב מוזיקה באופן חופשי, בכל צורה שנראית לי, הם אינם מאמינים. הם טוענים שהמורים שלהם מקפידים ובודקים רק את שיעורי הבית."

"האם אינך מקבל שיעורי בית?" שאל ז'וזף בדאגה.

"ודאי שאני מקבל שיעורי בית שוטפים," אמר מוריס. "על כך הוא אינו מוותר, אבל נוסף על כך הוא מציע לי להלחין מה שארצה והוא יבדוק כל עבודה."

בליבו חשב האב: המורה רוצה לעמוד על כישרון ההלחנה של תלמידיו. כך יוכל להבין מה הם עושים באמצעים המוזיקליים שהוא מעניק להם.

בתום שתי שנות לימוד שאל ז'וזף את בנו: "האם אתה יכול להשמיע לי משהו מן העבודות החופשיות שהלחנת?"

"אם אתה רוצה, אנגן לפניך שתי וַריאציות שכתבתי לכורל מאת שומאן," הציע מוריס.

"אשמח מאוד לשמוע," אמר האב. "האם אתה יודע בעל פה את הווריאציות?"

"אני זוכר כל פרט ממה שכתבתי," אמר מוריס והחל לנגן.

כשסיים לנגן אמר לו ז'וזף: "אני כמובן לא מתמצא בכל התורה הזו אבל אני נהנה מעבודתך. מעניין מה אומר המורה."

"נדמה לי ששארל רנה מרוצה מעבודותי," אמר מוריס, "אבל מי מונע ממך לשאול אותו. הוא אדם נחמד מאוד ויענה לך על כל שאלה. מלבד הקטע ששמעת כתבתי גם פרק ראשון מסונטה וכן שתי וריאציות על נושא מתוך 'פר גינט' מאת המלחין הנורווגי אדוארד גריג."

"כרגע אין באפשרותי ללכת לשיחה עם המורה," הגיב האב, "כיוון שאני עסוק מדי בעבודה. אבל בהזדמנות הראשונה אגש אליו ואשוחח איתו."

ואמנם כעבור זמן קצר התפנה והלך לשוחח עם המורה שארל רנה.

"אני מאוד שמח לראותך אדוני," אמר המורה לז'וזף. "עלי לומר לך שבנך הוא התלמיד המיוחד והמקורי ביותר בין תלמידי. הוא עוד יפתיע אותי ואותך ביצירות מוזיקליות. בכל הקטעים שכתב גילה מקוריות מפתיעה. הצורה המוזיקלית ברורה ביותר. כבר מן הקטעים הקצרים שכתב למדתי שלנער יש מה לומר, והכל טבוע בחותמו ואינו דומה לאיש. לדעתי עליך לרשום אותו לקונסרבטואר שלנו. גם שם הוא יתבלט מייד בכישרונותיו הנדירים."

"אני מודה לך על דבריך," אמר ז'וזף, שהיה נרגש ביותר. "מן הרגע שהחלטתי למסור אותו למורה לתיאוריה ידעתי שיש בו משהו, אם כי איני מבין גדול בתורה מיוחדת זו."

"האם אדוני מנגן או עוסק במוזיקה?" שאל רנה.

"בילדותי למדתי במשך שנים אחדות לנגן והגעתי להישגים טובים. אפילו חשבתי להתמסר למוזיקה אלא שההנדסה קסמה לי והחלטתי ללמוד אותה. אבל את הנגינה לא זנחתי וכיום אני מקדיש זמן לנגינה מדי יום ביומו לאחר העבודה. כמובן לא יכולתי להתמסר ללימודים מוזיקליים נוספים."

"אני שמח לשמוע זאת ואני מקווה שתשמע לעצתי ותשלח אותו לקונסרבטואר שלנו להשתלם בנגינה ובלימודים תיאורטיים," אמר המורה.

"אני מקבל את עצתך וארשום אותו לקונסרבטואר," אמר האב.

כששב לביתו שאלה אותו אשתו: "ובכן, מה אמר לך המורה להלחנה?"

"מה אומר לך, המורה הזה הוא צעיר מאוד," השיב ז'וזף. "אני סבור שגילו אינו עולה על עשרים וחמש."

"אבל מה הוא אומר על בננו?" שאלה מרי.

"הוא טוען שמוריס הוא נער כישרוני מאוד והמליץ לרשום אותו לקונסרבטואר," סיפר לה ז'וזף. "לדבריו הנער שונה מכל תלמידיו וכתיבתו המוזיקלית טבעית ומקורית מאוד."

"אם כך, מה דעתך?" שאלה האם. "הנרשום אותו לקונסרבטואר?"

"נדבר עם הילד ונשמע מה בפיו," אמר ז'וזף. "לדעתי הוא ישמח לפתח את כישרונותיו המוזיקליים. בכל זאת איני רוצה לעשות זאת לפני שאשמע את דעתו."

"אל תדאג, הוא לא ירצה להיות מהנדס," אמרה האם, שאהבה את מוריס בכל נפשה ומאודה. "הוא השקיע יותר מדי בלימודי המוזיקה ולא ירצה לנטוש אותם. בשיחותי עימו הבנתי שהנער נקשר מאוד למוזיקה ואני משוכנעת שתשובתו תהיה חיובית."

כעבור ימים אחדים נקרתה להם ההזדמנות. היוזמה באה דווקא מצידו של מוריס. כשביקש לשוחח עם אביו נענה לו הלה מייד ומוריס אמר: "שארל רנה, המורה ללימודים תיאורטיים, אמר לי שעבודותי האחרונות בהלחנה טובות מאוד, ואם ברצוני להמשיך את לימודי בקונסרבטואר, הן יזכו לתשומת לב ראויה."

"ואתה, האם יש ברצונך להירשם ללימודים הגבוהים במוזיקה המתקיימים שם?" שאל האב. "חשוֹב היטב, כי בכך אתה קובע את עתידך כמוזיקאי."

"חשבתי על כך הרבה," אמר הנער בן ה-14. "אני סבור שאוכל להצליח לסיים בכבוד את המוסד הגבוה."

"אני מבין אפוא שיש ברצונך להיות מוזיקאי," אמר האב. "האם הבנתי נכון?"

"בהחלט אבא," השיב מוריס. "גם המורה לפסנתר אומר שאני מסוגל להיות פסנתרן, והמורה להלחנה סבור שאני יכול להיות מלחין טוב."

"אם כך, בחודש נובמבר 1889 נרשום אותך ללימודים בקונסרבטואר," סיכם האב את שיחתו עם בנו מוריס.