מחברת מולדת

נעלי בית ירוקות
תל־אביב, 1948

הצליל העולה ויורד של האזעקה הקפיץ באחת את מיכל בת החמש משנתה. מבלי לתחוב את רגליה לנעלי הבית, נחפזה החוצה מדלת הדירה בקומה השלישית, והמתינה לאמהּ בחדר המדרגות.

רחל הצטרפה אליה מקץ רגע, מצמידה את יהודה'לה אל חיקה בידה האחת, ובאחרת אוחזת בנעלי הבית הירוקות שלו. רק כשהגיעה לחדר המדרגות, זרקה מידיה את נעלי הבית והעמידה לידן בזהירות את בנה המנומנם, שתחב את רגליו לתוכן.

חדר המדרגות היה חשוך. מיכל התמתחה על קצות אצבעותיה, הגיעה לכפתור ולחצה עליו. עליהם להיחפז אל קומת הקרקע לפני שיכבו המנורות, הצבועות בכחול כהה, במשיכות מכחול רשלניות. את המנורות צבעו, כדי שהמטוסים המצריים לא יוכלו לראות אותם מהאוויר, אבל מיכל פקפקה בכך; הרי האווירונים בין כה וכה לא יוכלו לראות אותם בתוך חדר המדרגות.

יהודה'לה, שהיה מבוגר ממנה בשנתיים – שנתיים ורבע, הוא תמיד התעקש להדגיש את ה"ורבע" – היה מבולבל ורטן על ההפרעה בשנתו. מיכל רצתה לרדת מהר למטה, אבל לא העזה לעקוף אותו, שמא יתרגז ויחטיף לה. למה הוא משתרך מאחור? הוא לא מבין שאם יש אזעקה צריך למהר? בייחוד אם מציצים דרך החלון ורואים את קרני האור המלטפות את השמיים באצבעות ענק של אור ערפילי מתרוצץ? אימא אמרה לה שאלה זרקורים המחפשים אחר האווירונים שרוצים להפציץ אותם. אם מוצאים את האווירונים, אפשר לגרש אותם. אז צריך לרדת מהר למקלט ולהגיע אליו לפני שהאווירון יזרוק את הפצצות. אבל למה להיות למטה זה שומר מהפצצות? הרי אם נופלת פצצה על הבית, כולו נחרב, כמו מבצרי החול שהיו בונים על שפת הים, שהגלים החריבו אותם לגמרי.

ההשתרכות של יהודה'לה הפחידה אותה, שמא לא יספיקו להגיע למקלט בזמן. ועכשיו הוא נעצר בכלל, התיישב על המדרגה והתייפח.

"מה קרה?" שאלה רחל.

יהודה'לה לא ענה, אבל בכיו התגבר. השכנים עקפו אותם והתנגשו בהם. מיכל התיישבה על המדרגה לצד אחיה.

"מה קרה, יהודה'לה?" שאלה שוב רחל.

"הנעלבַּית נפלה לי", מלמל בין יפחה ליפחה.

מיכל גיששה בידה בחושך עד שנתקלה בנעל הבית. לא היה אפשר לראות את צבעה בחושך, אבל היא ידעה שזו נעל הבית הירוקה ושיש בה חריצים קטנים, שמשווים לה מרקם של עור נחש. זו נעל הבית שהיא ויהודה'לה תמיד התחרו עליה. בדרך כלל הוא היה מנצח.

מיכל הושיטה ליהודה'לה את הנעל האבודה, והוא המשיך להשתרך אחריהן ומשך באפו משיכות של בכי שהלך ונרגע. לרדת במדרגות כדאי יותר ברגליים יחפות, כי אז אין סכנה שנעלי הבית ייפלו מהרגליים, בייחוד נעלי הבית הירוקות, שהן גדולות מדי ולכן נושרות מהרגל, כי הן בכלל של אימא. ברגליים יחפות מגיעים מהר יותר למקלט, אפילו שהמדרגות קרות.

כשהגיעו למקלט, החליטה מיכל שכבר ממש כיף לה. ראשית כול, מפני שהפסיקה לפחד וכל השכנים ביחד, אפילו ההורים המגעילים של אבי השמן, השתדלו להיות נחמדים. שנית, המקלט היה מעניין. עמד בו קיר משקי חול שנערמו זה על זה בין שני העמודים הקרובים לחדר המדרגות; היו בו מקומות שבהם חוטי האריג של השקים היו מרווחים, ועדיין היה אפשר לראות עליהם שרידי אותיות אדומות שלא ידעה לזהותן. בין חוטי האריג היה ניתן להבחין בחול הצהבהב הממלא את השקים.

אבל למה החול הזה צהוב? הרי לחול הים יש צבע אחר שנקרא לבן, אף על פי שבאמת־באמת הוא אפור. החול בשפת הים הוא אפור כצבעם של סרטני החול. לפעמים, אם מגיעים לים כשעוד אין הרבה אנשים, רואים את כל החוף זע ומתקדם במרוצת רגליים זעירות. אלה הסרטנים שפוחדים ובורחים אל חוריהם. זה מוזר, וגם קצת מגעיל, שיש אנשים, כמו מיקי, אחיה הבכור – שכבר עכשיו נלחם באויבים שלנו, אפילו שהוא רק בן שבע־עשרה, כי אימא חתמה לו – שאוכלים את הסרטנים האלה. מיקי אומר שאם שמים אותם במדורה, כמו ששמים את הקרטושקס בלַגבָּעומֶר, הם נורא טעימים. אולי היא צריכה להיות גדולה באמת, לא רק כמו יהודה'לה, שעכשיו נרדם על הספסל, כדי שתוכל לאכול את הדבר המוזר הזה.

אם אתה מספיק גדול בשביל להילחם באויבים, אתה מספיק גדול גם כדי לעשות מדורה לבד ולאכול סרטנים.

היא חשבה על התצלום החדש שאימא שמה באלבום, תצלום שלה ושל מיקי, כשהוא הגיע פעם לתל־אביב למעט מאוד זמן, עם בגדים מלוכלכים וריח מוזר. אימא לקחה אותו אז לצלמנייה, להצטלם. התמונה יצאה נורא יפה, אבל היא לא הבינה למה לאימא בתמונה יש עיניים עצובות, כאילו שעוד רגע תבכה, אבל הפה שלה מחייך, וגם של מיקי.

הם כל כך דומים זה לזה, בשיניים, באף, בחיוך.

האצבע של מיכל התקרבה כמו מאליה אל בין חוטי האריג המרוּוחים וחפרה פנימה אל תוך החול הרך, שעוד היה בו מחום היום. היא משכה את האצבע החוצה ונבהלה למראה זרזיף החול הצהבהב שניגר מהחור שאצבעה פערה בשק. היא שינתה את תנוחת ישיבתה כדי להסתיר את הזרזיף ונזכרה בסיפור על הילד ההולנדי, שחסם באצבעו חור בסכר, ואחר כך כולם אמרו שהוא גיבור מאוד והציל את כולם, כמו מיקי אח שלה שהלך להילחם במלחמה, אפילו שהיה רק בן שבע־עשרה, והיה צריך שרחל אמא שלה תחתום. אבל היא לא גיבורה ולא מצילה. אולי ההפך. בעוד רגע כל השק יתרוקן, וכל קיר השקים יתמוטט – והכול יהיה באשמתה. היא נשמה לרווחה רק כאשר הציצה בגניבה וראתה שזליגת החול פסקה. אך ליתר ביטחון שלחה את ידה וטאטאה בגניבה את תלולית החול הקטנה, שהצטברה על הספסל, אל רצפת המקלט.

בהלת הכניסה למקלט חלפה. בין המבוגרים התעוררה שיחה. למיכל לא היה עם מי לשחק, כי יהודה'לה נרדם, ועם אבי השמן היא לא דיברה, מפני שהוא תמיד הלשין עליה וסיפר דברים לא נכונים לאבא ולאימא שלו, שנראית כמו קרפדה בשמלה הירוקה שהיא תמיד לובשת לעבודה. דינה הקטנה מהדירה שממול הייתה קטנה מדי ותינוקית מדי, וכעת גם הייתה דבוקה לאמהּ. בלית ברירה ניסתה מיכל להקשיב למבוגרים. אבל מה שהם דיברו ביניהם לא עניֵן אותה. האבא הרזה של אבי השמן רק התלונן שבמכולת מרמים במשקל הגבינה, ושהחלבן, שמביא את החלב לכדים שמחכים ליד הדלת, מרמה ומוסיף מים לחלב. הוא, אבא של אבי, ידע את זה לפי צורת הקצף שעולה בסיר שבו הוא מרתיח את החלב, לפני שהוא מכניס אותו לארגז הקרח. אימא של דינה הקטנה אמרה שלא צריך תמיד לחשוב רע על אנשים. האימא השמנה של אבי רק התלוננה שהאזעקה ארוכה ושהילדים תכף יהיו רעבים. מיכל כבר הבינה, שבעצם אימא של אבי אומרת שהיא רעבה.

"אני תכף חוזרת", אמרה רחל, ועלתה במדרגות לדירתם שבקומה השלישית, הקומה האחרונה שמעליה נמצא הגג. אימא של דינה הקטנה אמרה לאבא של דינה הקטנה שרחל מאוד אמיצה אם באמצע האזעקה היא מעיזה לעלות, ועוד לקומה האחרונה. אבא של דינה הקטנה היסה אותה. הוא רמז בעיניו על מיכל ואמר משהו ביידיש שמיכל לא הבינה. לא היה אכפת לה מה אמר. רק שפתאום חשבה על אבא שלה אדק. איפה הוא נמצא כשיש אזעקה, מה הוא עושה, ואם הוא רעב באמצע האזעקה – מי מביא לו משהו לאכול.

מיכל ירדה מהספסל והתיישבה על הרצפה. היא שיחקה בתלולית החול שזלגה קודם מן השק. מאחורי התלולית היא ראתה פתאום נמלה קטנה. איפה כל החברות שלה, שאחר הצהריים ראתה אותן הולכות בשורה ארוכה?

רחל נכנסה למקלט, בידה האחת קומקום גדול וביד השנייה מגש ועליו פרוסות לחם מרוחות בגבינה, וכוסות. הקלה שטפה את לבה של מיכל למראה אמהּ, ובדיוק אז גם נשמע צליל ההרגעה, שזירז את השכנים אל פתח המקלט ואל המדרגות.

כמה גיבורה אימא שלה. היא לא פחדה לעלות לקומה העליונה אפילו לפני שההרגעה נשמעה. ומי יאכל כעת את כל הסנדוויצ'ים שהכינה? יהודה'לה נעל מחדש את נעלי הבית הירוקות, נטל סנדוויץ' בידו ופסע בעקבות אמו, בעודו לועס אותו ברעבתנות.

מיכל הציצה אל מחוץ למקלט, ואחרי שווידאה שאין שום קרני אור של זרקורים בשמיים, עלתה אחריהם.