הפרישה הטובה

הקדמה: סיפור אישי

השעה הייתה 12:00. אני זוכר כמו היה זה היום - נקראתי ללשכת המנכ"ל. הוא לא הרגיש טוב, הוטל עליו לבשר לי את הידיעה שממנה פחדתי יותר מכול.

הגעתי לפסגת הקריירה המקצועית שלי. שימשתי בתפקיד סמנכ"ל משאבי אנוש של קבוצת חברות שמנתה באותה עת 13 חברות ו־3,300 עובדים.

הייתי אז בן 59, והיו לי תוכניות להישאר באותו מקום עד מועד צאתי לגמלאות. נהניתי ממה שעשיתי, עמד לרשותי צוות מקצועי מלוטש שמנה 16 עובדים, בעיקר עובדות, שעשו עבודת קודש בחברות שבקבוצה, וגם מחוצה לה.

ביום בהיר אחד, במרס 2013, נקראתי למשרדו של מנכ"ל החברה הגדולה בקבוצה. הוא אמר לי כי למרות העובדה שאני מקצועי מאוד ושעבודת המחלקה מוערכת מאוד, לא אוכל להישאר בתפקידי. מצב הקבוצה והקשיים שאליהם נקלעה חייבו את צמצום פעילות המחלקה, דבר שגרם לפיטוריי ממקום עבודתי.

כבר במעמד זה, הציע לי אותו מנכ"ל להישאר בחברה הגדולה בקבוצה במשכורת חלקית (פחות מחצי ממה שהרווחתי קודם), ללא הצוות שאיתו עבדתי במשך 15 שנים ויותר.

נדרשתי לתת לו תשובה בתוך ימים אחדים.

מצאתי את עצמי בגיל מתקדם בפני תהום עמוקה שלא ידעתי כיצד להתמודד איתה. חשתי כאבים בחזה ובראש. רופא המשפחה הסביר לי שאני בסטרס. קשה לתאר את סערת הרגשות שהתחוללה בקרבי ואת העלבון והזעם שמילאו אותי. איך אחרי 18 שנות עבודה עושים לי דבר כזה?

עשיתי עם עצמי תהליך של ניהול רגשות, וניתחתי באופן רציונלי את מצבי הפיננסי, את היתרונות ואת החסרונות, והחלטתי לתת תשובה חיובית - אמשיך לעבוד במשרה חלקית בשכר מופחת, ובלבד שיאפשרו לי לעסוק בתחומים אחרים שאינם מתחרים עם תחום עיסוקה של החברה.

סבלתי מאוד, הרגשתי שנגרם לי עוול ושהחיים שלי כבר לא יחזרו להיות כפי שהיו. מצב רוחי היה ירוד באותם ימים, והיה לי קשה מאוד להרים את עצמי מהמקום הנמוך שאליו הגעתי. אני זוכר בוקר אחד, שבו שכבתי במיטתי ואמרתי לעצמי: או קי "מיסטר שדמי", מה אתה הולך לעשות עם עצמך?

לא אשכח את הרגע שבו הייתה לי הארה. שתי תובנות הציפו את ראשי והגיעו אליי מאי שם: האחת, לא אהיה שכיר; והשנייה, אעסוק בתחום שבו לגילי המתקדם יש יתרון. מכאן נסללה הדרך שלי לעיסוק שבו אני עוסק כיום - ליווי אנשים הפורשים מעבודתם.

נשבעתי שבשארית חיי אסייע לאנשים הנמצאים במשבר הפרישה לעבור אותו בקלות יחסית, ולחוות אותו כחוויה מעצימה ולא כחוויה טראומטית.

זה שש שנים שאני משלב את עבודתי כשכיר עם עבודתי כעצמאי - מאמן ומלווה עובדים בתהליכי פרישה ממקומות העבודה. זו השליחות שלי ובה בחרתי באופן מושכל. אני מרגיש שתחום העיסוק שבו בחרתי מביא לידי ביטוי את החוזקות שלי וגורם לי סיפוק והנאה רבים.

באיחור רב, הבנתי כי המעבר מתקופת עבודתי המסורתית, שבה קמתי בכל בוקר ונסעתי לעבודה, לאופי עבודה שונה ועצמאי, סימל את הכניסה שלי לפרק חיים חדש, שכיום אנו מכנים אותו בשם "הבגרות השנייה". מה שמאפיין את הפרק הזה בחיים הוא האפשרות של בחירה מושכלת, ממקום נקי המנוטרל מאילוצים כלכליים ומאילוצים אחרים שליוו את הבחירות שלי כשהייתי צעיר.

כל השקפת עולמי השתנתה. נפסק המרוץ המטורף אחרי השגת עוד ועוד כסף, ונפסקה הכמיהה לשפר כל הזמן את מעמדי בחברה ולקבל הכרה על מעשה ידיי. נעצרה הדהירה קדימה אל עבר הבלתי נודע, ואת מקומה תפסה תחושת נינוחות והוקרת תודה על מה שיש. את מקומה של הריצה המטורפת תפסה הנאה ממה שאני עושה והכרת תודה על כך.

הבשילה בי ההכרה כי ככל הנראה עשיר גדול כבר לא אהיה, אבל עבדתי 41 שנים ויהיה לי מספיק כסף לכלכל את עצמי ואת אשתי. שלושת בניי גדלו להיות עצמאים, ולמרבה הפלא, בחרו לא להיות שכירים. לשמחתי, הם מכלכלים את עצמם ואינני צריך לתמוך בהם בחיי היום-יום.

זה היה הרגע שבו התהפכה השקפת עולמי, והסתכלתי על החיים מנקודת מבט שונה. לא עוד תחושת סגירות וכובד האופיינית לאדם שעול החיים רובץ עליו, לא עוד הרגשה שכל כובד העולם מונח על כתפיי. כל אלה התחלפו בתחושת הקלה שמאפיינת אנשים שעוברים תהליך של שינוי משמעותי בחייהם.

בשש השנים האחרונות ליוויתי עשרות רבות של פורשים ופורשות. היו ביניהם כאלה שהגיעו אליי עם תוכנית סדורה ליום שאחרי פרישתם מהעבודה. לעומתם, היו רבים שהגיעו אליי אובדי עצות, ומצאו את עצמם סמוך למועד הפרישה, חודש או חודשיים לפני המועד הקובע, ולא היה להם מושג מה הם הולכים לעשות עם עצמם בהמשך חייהם.

כמו כן, התחברתי לגופים שונים ומגוונים, ובמסגרתם העברתי הרצאות בנושא. מרבית ההרצאות עסקו בשאלה, כיצד אפשר להתכונן לפרישה ולבצע פעולות כדי שהיא לא תפתיע אותנו, וכדי שנדע לקבל את פניה בברכה.

העברתי לא מעט סדנאות לפורשי משרד ראש הממשלה ולפורשים בארגונים אחרים, שסייעו בידיהם להכין את עצמם לתקופת החיים החדשה שהם ניצבים בפתחה.

המשך ההתפתחות המקצועית שלי בתחום לווה בצורך עז לחלוק את הידע העצום שצברתי עם אנשים אחרים. בישראל פורשים מדי שנה כ־70,000 איש. לכל הפורשים יש צרכים דומים - מחד גיסא, הם נדרשים להסדיר את ענייניהם הפיננסיים מול שלטונות המס, כדי למקסם את הכנסתם מגמלה; מאידך גיסא, הם נדרשים להתאים את אורח החיים שלהם לשינוי הצפוי, ולהתמודד עם המעבר ממה שהיה למשהו אחר חדש, שיכול להיות גם משמח אך הדבר אינו ודאי.

מכאן נסללה דרכי לפתיחת קורסים להכשרת מאמנים לפרישה, אנשים כמוני וכמוכם שמרגישים שדווקא בשל גילם המתקדם, יש להם את הדחף ואת הרצון להעניק לאחרים ולסייע להם בצמתים של החיים, יהיו אשר יהיו.

פיתחתי מודל ייחודי לאימון של אנשים ערב פרישתם ממקומות העבודה. אימון זה מאפשר להם, אולי בפעם הראשונה, להתבונן פנימה אל עולמם, אל מי שהם, לשאול את עצמם שאלות ולהשיב עליהן. השאלות סובבות סביב ההבנה כי הגיע הרגע שבו יוכלו להקדיש זמן לעצמם ולפתח את עצמם בתחומים שיש להם בהם עניין, לפרוץ גבולות ולפרק תבניות מחשבה שבהן היו שבויים עד היום.

בעודי כותב מילים אלו, אני נמלא תשוקה חדשה הממלאת את כל כולי - לכתוב ספר שיסייע בידי אנשים הפורשים מהעבודה להתמודד עם המעבר; להקל על הפורשים את הדילמה כיצד להמשיך מנקודה זו. לעזור להם להשיב על השאלה: מה אני עושה עכשיו עם עצמי? האם אמשיך באותו אופן או אבחר בדרך אחרת? שאלות אלה ועוד רבות אחרות מעסיקות כל אדם ערב פרישתו, מטרידות ולא נותנות מנוח. מצד אחד, מאסתי כבר בחיי העבודה ויש לי רצון להתחיל משהו חדש; מצד אחר, לא ברור לי מה אני באמת רוצה, והעתיד מטושטש. על שאלות אלה ורבות אחרות אנסה לתת מענה בספרי זה.

נוסף על העובדה שהספר שופך אור על התהליך לפרטיו, בחלקו האחרון של הספר תמצאו דפי עבודה שבהם אני משתמש בעת עבודתי עם פורשים ופורשות, המסייעים לכם להעלות על הכתב את הדברים.

לאורך שנות עבודתי למדתי שהעלאת הדברים על הכתב מסייעת לנו להפנים את מה שאנחנו חושבים. אחרי הכול, מחשבות נשארות בגדר מחשבות כל עוד הן לא הופכות למעשים. הפרישה לגמלאות מחייבת אותנו לבצע החלטות קלות ופשוטות או קשות ומורכבות. יהיו אשר יהיו ההחלטות, בסופו של דבר הן תוצר של מחשבות שמגיעות לידי מימוש.

מטעמי נוחות, הספר נכתב בלשון זכר. חשוב לי לציין כי הוא מיועד לשני המינים, וגם לאנשים שהמין שלהם אינו מוגדר. אני מאמין גדול בזכותו של כל אדם לחיות באמונתו ועל פי תפיסת עולמו, לפי האופן שבו הוא בוחר להגדיר את עצמו.

כל השמות בספר בדויים.

אז בואו נצא לדרך!