נעדרים קרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נעדרים קרים
מכר
מאות
עותקים
נעדרים קרים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נעדרים קרים

4.4 כוכבים (74 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אסף קוגלר

אסף קוגלר (1980), גדל בנתניה והתחנך במוסדות הציונות הדתית בעיר.

לאחר שירות צבאי בשריון התקבל לבית הספר לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב למגמת תסריטאות.
בשנים האחרונות מתפרנס מכתיבה ועריכת תוכן, ולפני זה הספיק בין היתר לעבוד כפועל במפעל פלסטיק, בקר איכות של טלנובלות קוראניות ומורה. משמש מבקר התאטרון והאמנות של מוסף מוצ"ש של מקור ראשון מיום הקמת המוסף, ועורך תוכן במכון נועם. ערך וכתב על מסעות במגזינים מטרופוליס וארץ וטבע ושימש תסריטאי בסדרת הרשת לילדים "אסי וטוביה".
בוגר תכנית העמיתים של מכללת עלמה וחממת האמנים של תאטרון הקרון, בה יצר את הקטע "טיול בפאריז" והציג אותו בפסטיבל הקרון הבין־לאומי.

נעדרים קרים (עם עובד, 2021) הוא ספרו הראשון.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

בלשית כזאת עוד לא הכרתם – שירה, רק בת 19, בוגרת אולפנה סקרנית וסוערת, שהחליטה להתגייס לצבא בניגוד לכל חברותיה ומתעקשת לשרת בירושלים, הרחק מביתה, ודווקא במחלקת "נעדרים קרים" – המחלקה שחוקרת מחדש תיקי נעדרים שלא פוענחו. אדם יצא מביתו כבכל בוקר, ולא חזר. למה? לאן נעלם? למה הוא לא נותן שום אות חיים?
בסופי השבוע היא עוד חוזרת אל ההורים, אבל בין שבת לשבת, באכסניית חיילים מתקלפת, נפתח לפניה עולם פרוע שלא הכירה, וחבריה שם שומעים על עלילותיה בהשתאות ובחרדה – כי שירה אינה מהססת להתעמת עם מפקדים, מתחצפת, מתעלמת מהנחיות ונענשת על עקשנותה, אבל נחושה כל כולה לפענח את התיקים הישנים. ואולי, לראשונה בחייה, גם תתאהב.

בשפה דיבורית קולחת להפליא יוצר אסף קוגלר דמות שובת לב, שאי אפשר שלא להצטרף אליה במסעה אל האמת ואל העולם הגדול שמחוץ לגבולות האולפנה. האם תצטרף אל עמיתיה הבוגרים, גיבוריהם של שולמית לפיד, בתיה גור, דרור משעני? אנחנו מאמינים שספר זה הוא רק הראשון בעלילותיה.

פרק ראשון

***
"למה לא מנגבים ידיים בבית קברות?" היא שמעה את הקול המוכר.
"כי אין מגבות", ענתה אוטומטית וגילתה את הרב רענן נוטל ידיים בברז לידה.
הוא חייך דרך הזקן האפור, ומיד הרצין בגלל המעמד. "לא באמת מצחיק, הה?"
"אני מכירה את זה. אבא שלי מספר את זה בכל אזכרה של המשפחה".
"את הכרת אותם או שאת פה בתפקיד? אסון כזה..."
"גם וגם", השיבה וכעסה על עצמה שמביך אותה לדבר עם ראש האולפנה במכנסיים, כעסה גם עליו, בגלל מה שלמדה בחקירה.
"איך נהיית לנו שוטרת?" הוא שאל.
"בגללך, האמת", היא ענתה לפני שהספיקה לחשוב.
"בגללי?"
"'בחורה דתייה אין לה מקום בצה"ל, או שהיא תפסיק להיות דתייה או שצה"ל יפסיק להיות צה"ל'".
"בעל פה את זוכרת?"
"הייתי תלמידה טובה".
"טובה מאוד".
"אבל".
"טוב אי אפשר להצליח עם כולן, לא שחס וחלילה לא הצלחנו איתך. את מאוד מוצלחת, אבל בנושא הזה... את תמיד היה לך קצת אנטי, הרבה עקיצות עקצת אותי, על מעמד האישה וכולי. אבל מכל מלמדיי השכלתי. איך דווקא למשטרה הגעת בסוף?"
"אני בשח"ם. מתגייסים רגיל ועוברים למשטרה. היה עניין עם מכסות גיוס, הציעו כמה חלופות, וזה נראה הכי משמעותי".
"נו, ואת עדיין דתייה", הוא הצביע על הנטלה ביד שלה. "טעיתי. אפילו רבנים טועים".
"אני חושבת שאולי דווקא צדקת. לא יודעת בנוגע לצה"ל, אבל אלוהים והמשטרה לא ממש הולך ביחד". היא התקדמה לעבר היציאה, אבל כעבור כמה צעדים חזרה לאחור, לא רצתה להישמע בומבסטית. אם תחליט להרחיב את מעגל האשמים בסיפור הזה, היא צריכה להיות ברשימה הרבה לפניו. "הרב צריך אולי טרמפ? אני עם אוטו". הוא נראה לה מבולבל, הרב, קצת מסכן. הפתיעה אותה ההפתעה שלו ממנה. "לא התכוונתי להיות בוטה".
"ברור, ברור", הוא השיב, "זה יום קשה לכולנו. אז את הכרת אותם, את אמרת?"
 
1

למשמע השאלה עלה בראשה שוב השטיחון לניגוב רגליים והדם שתחתיו, אבל על שני הרצפלד ומשפחתה היא שמעה שנים קודם לכן, כמו כל העיר, כמו כל המדינה. אחרי שנעלמה, כל נוהלי החזרה מבית הספר והביקורים אצל חברות התקשחו. יום אחד אפילו הגיעה פסיכולוגית לכיתה, ושירה הרגישה שהיא מנסה להגיד להן משהו חשוב אבל לא באמת מסוגלת. כאילו פחדה מהמורה. בשבתות הוסיפו את השם שלה לתפילה לשלום הנעדרים, והשם הנשי הצעיר — שני בת דליה — הזדהר בחלל בית הכנסת בין שמות החיילים שכבר נהפכו לאנדרטות. בכתבה שעשו עליה צילמו בשכונה שלהם שני ילדים על אופניים, ואלון ודביר התעקשו שאלו הם בתמונה. בכיתה ט', כשהתחילה ללמוד באולפנה, פגשה את התמונה של שני בפתח בית המדרש. הייתה שם פינת הנצחה לבוגרות שהלכו לעולמן, ממחלות, מפיגועים, מתאונות דרכים, וגם שני הייתה שם, למרות שהסיפור שלה היה כמובן שונה, אבל הבנות מי"ב סיפרו בסוד מה שסיפרו להן הבוגרות מהן — שכששני נעלמה שנים קודם, בחופש הגדול שבין י"א לי"ב, כבר סילקו אותה מהאולפנה כי נכשלה בשתי בגרויות.
טרגדיות חדשות, קרובות ורחוקות, טשטשו את ההיעלמות של שני, אבל כשקיבלה את השיבוץ היה לה ברור שתנסה למצוא שם את שני הרצפלד. זה היה כמובן בניגוד לחוקים של צפריר. זה בעצם חוק צפריר הראשון שהיא הפרה. התמונה בתוך התיק הייתה התמונה שהכירה מהכניסה לבית המדרש. לקח עוד קצת זמן וקרו עוד כמה תקלות בדרך, עד שנפגשה שוב עם התיק הזה, הפעם לפי הנהלים.
זאת היא ביקשה להגיע לנ"ק. אולי מפני שכל המדורים האחרים שלחו נציגים עוד בזמן הקורס, כדי שינסו למשוך את השוטרים אליהם. המפקדת שלה סיפרה לה בקצרה מה הם עושים שם ואמרה שאם היא רוצה, יש לה את הנתונים — היא סיימה בהצטיינות — אבל שתדע שלא כולן מסתדרות שם. כשאמרו להן לסמן עדיפויות היא סימנה נעדרים קרים במקום הראשון, למרות שהיא ונועה ויעל סיכמו שהן יסמנו שלושתן נוער, כי שם היו הרבה תקנים והסיכוי שישרתו יחד היה יותר גדול. נועה ויעל היו שבורות כשהתברר שהיא לא שובצה איתן ואפילו כתבו בשמה ערעור, ויעל אמרה שאבא שלה מכיר מישהו ושהיא תסדר הכול. היא השיבה להן שהכול לטובה, ויעל אמרה לה שהיא חייבת להפסיק להיות פראיירית, ושירה דווקא הרגישה מנצחת, למרות שעד לאותו הרגע לא ידעה שהן בתחרות.
הן תכננו לרדת לסיני בחופש שבין סוף הקורס לשיבוצים, אבל לא אישרו להן כי מסוכן, אז הן נזרקו על איזה חוף בכינרת. הן לא האמינו לשירה שהיא אף פעם לא עישנה ג'וינט וניסו לשכנע אותה, "הזדמנות אחרונה לפני שנצטרף למניאקים", אבל מרגע ששירה אמרה "לא" זה היה כמו לדבר לקיר. "אני לא צריכה חומרים כדי להיות שמחה", היא אמרה. "לא בריא להיות כבדה", ניסתה יעל, אבל שירה פשוט הפסיקה לענות לה, וזה כמעט נהפך לריב, אבל בסופו של דבר שלושתן התגלגלו כל הלילה מצחוק, ויעל התעקשה שזה מפני ששירה עישנה פסיבית.
היה להן כיף, אבל הקסם נגמר, ובתחנה המרכזית בעפולה הן נפרדו ונשבעו לשמור על קשר וגם שבחופש הבא הן ייסעו באמת לסיני ויסדרו לשירה בדואי. היא הסמיקה, והן צחקו, וגם היא צחקה, והן התחבקו והיא לא ראתה אותן שוב. היו כמה שיחות טלפון בהתחלה, אבל העיסוקים החדשים פוגגו את החברות. מעפולה היא נסעה הביתה לשבת אל ההורים, שעוד היו נרגשים מטקס הסיום. ובאו ארז ואורן ודביר ואלון עם הנשים והילדים, והאחיינים מדדו את הכובע לפי תור. בשבת הטלפון צלצל פעמיים, ובמוצ"ש היא חזרה למספר.
"שלום שירה".
"מי זה?"
"זה ירון מהנ"ק".
"ירון מהמה?"
"מהנ"ק, נעדרים קרים".
"אה, שלום ירון".
"שלום, שלום. צפריר ביקש שאני אתקשר להגיד לך שהוא יודע שההתייצבות שלך למחר, אבל הוא מבקש שתגיעי למרחבית רק ביום שלישי".
"לאן?"
"לתחנת המרחב, איפה שאנחנו יושבים, המרחבית".
"אז מה לעשות עד אז?"
"מה יש לך, את לא אוהבת חופש?"
"למה רק ביום שלישי?"
"נו, זה צפריר, אל תדאגי, הכול באישור. אל תהיי כבדה, יהיה לך מספיק זמן בשביל זה אצלנו. יאללה נתראה, בהצלחה".
איך שסיימה את השיחה, הם יצאו כולם לבית קפה לחגוג את התפקיד החדש, ומעל הוופל הבלגי היא החליטה שהיא לא נשארת עוד יומיים בבית. ביום ראשון היא חיבקה את אימא, עלתה על מדים ונתנה לאבא להסיע אותה לתחנת האוטובוס והגיעה לירושלים מוקדם מדי. היא הגיעה לכתובת שנתנו לה, בניין מוזנח ליד רחוב יפו, וחיילת מנומנמת שישבה בכניסה הובילה אותה לחדר עם צמד מיטות קומתיים ושולחן כתיבה.
"אני יכולה לבחור מיטה? יש פה עוד בנות בחדר?"
"אין פה עוד בנות בבניין. זה כמו בית מלון, כשמגיעים קורסיסטים או חיילים או שוטרים לביקור בירושלים הם ישנים פה לכמה ימים, לפעמים פעם בשבועיים, לפעמים פעם בחודשיים. בכל מקרה, זה החדר שלך, אף אחד לא ייכנס פה".
"ואת מה?"
"אני הש"ג. עושה פה שמונה שש עשרה, עוד תכירי את השניים האחרים. סימפטיים, סך הכול".
"רגע, אז אני היחידה שגרה פה?"
"יש את יוראי, ואולי יכניסו עוד מישהו, כמו שהביאו אותך".
"מי זה יוראי?"
"את לא תפספסי אותו. טוב מותק, אסור לי לעזוב את הכניסה יותר מדי, נתראה. בהצלחה".
"אני שירה".
"כן, אמרת כבר. סנדרה".
 
לא שונה בהרבה מהחדר באולפנה, היא חשבה ויצאה לסיור בקומה, שכללה מסדרון שבכל צד שלו היו דלתות לכל האורך ובשני קצותיו מקלחות ושירותים, קצה אחד לנשים וקצה שני לגברים. היא ניסתה לחשוב אם ראתה אי־פעם את הגוון הירקרק של הקירות גם מחוץ למבנים של מוסדות ממשלתיים והגיעה למסקנה שלא. במקלחות היא מצאה מגב ודלי ומטאטא וחזרה איתם אל החדר. היה לא מעט לנקות שם, אפילו שהחדר קטן, אבל היה ברור לה שאם לא תנקה עכשיו כמו שצריך, בלילה כשתשכב במיטה תרגיש את הטינופת מטפסת עליה. ככה שפשפה את עמודי המיטה מלמעלה למטה, שטפה את המגירה של השולחן הקטן. כשסוף־סוף הייתה מרוצה, משכה מזרן מהמיטה העליונה והניחה אותו על המזרן במיטה שבחרה — אם כבר חדר לעצמי, אז עד הסוף. היה עוד צמד מיטות עם שני מזרנים, והיא נזכרה בנסיכה על העדשה וצירפה גם אותם למיטה שלה ונחה עליהם לרגע, מנסה איך זה, בצחוק, האף שלה כמעט נוגע בתחתית המיטה העליונה.
כשהתעוררה כבר היה חושך, והיא חבטה את ראשה כשניסתה להתרומם. בזעף היא הדליקה את האור והחזירה את המזרנים כל אחד למקומו, ונגעלה מעצמה כשהבינה ששכבה מי יודע כמה זמן על מזרן בלי סדין. היא הוציאה את המצעים שלה והתחילה לסדר את המיטה, עד ששמעה קול ונחרדה. היא אמרה לעצמה שנבהלה מפני שהתעוררה כך פתאום ובגלל החושך שהפתיע אותה, אבל אחזה במגב והניפה אותו לפניה לפני שיצאה למסדרון. במקלחות הבנות בקצה המסדרון דלק אור, והקול ששמעה התגלה כקול מים זורמים עם שירה מזדמזמת. בטח סנדרה, היא חשבה בהקלה ונכנסה כדי להחזיר את המגב ואולי גם להגיד שלום.
"היי, את בטח שירה, אני יוראי", אמר הבחור העירום שיצא מהמקלחת והושיט יד לעברה. היא הכתה בו במגב וסובבה אליו את הגב.
"את נורמלית? מה יש לך?"
"מה אתה בא אליי ערום?"
"מה את נכנסת לי למקלחת?"
"מה אתה עושה במקלחות בנות?"
"אין מקלחות בנות כי אין פה בנות. יש פה מקלחות יוראי צפון ומקלחות יוראי דרום. אני מבין שהגעת עכשיו, אז נצטרך לעשות שינויים, אבל למה עם המקל, למה?"
"תקשיב, זה לא מתאים".
"אז אם לא מתאים, את יכולה לצאת ולתת לי לסיים להתקלח".
היא עשתה צעד קדימה, החוצה, ונעצרה.
"סליחה על המקל".
"גם אני מתנצל על המקל", הוא צחק.
"נו באמת", היא הפילה את המגב בכוונה וחזרה לחדר. על השולחן חיכה לה הטלפון הנייד עם שלוש שיחות מאימה שלא נענו ושלל הודעות "בהצלחה" משאר בני המשפחה.
"סליחה אימא, הגעתי לפה והתארגנתי ושכחתי להתקשר".
"אני עוד רגע באוטו בדרך לירושלים".
"נו אל תגזימי".
"לא מגזימה. את מתקשרת אליי כל יום".
"אני אעדכן בוואטסאפ שאני בסדר".
"נו, מה אני אעשה שאני דואגת לך, לא כל הבנות שלי שוטרות".
"שוטרת עאלק".
"נו איך היה היום הראשון בתפקיד?"
"התארגנויות", השיבה תשובה קרובה מספיק לאמת.
"מה אכלת?"
"כל מיני".
רק עכשיו הבינה שלא אכלה כל היום, וכשהקשיבה לאימה תפח הרעב וכרסם בבטנה, והיא נהייתה קצרת רוח.
"ראית ששמתי לך עוגיות בתיק?"
"כן". זה היה כבר שקר, והיא הרגישה לא נעים, ולכן הקשיבה בסבלנות לאימה עד שסיימה לדבר.
רגע אחר כך כבר התנפלה על התיק וחפרה בו, עד שמצאה את הקופסה, אכלה ארבע עוגיות ויצאה עם הקופסה אל המסדרון והחלה לדפוק על דלתות. בערך בדלת החמישית יוראי צעק: "שלוש מאות וארבע". היא ניגשה אל דלת החדר ודפקה.
"יבוא".
היא נכנסה ומיד הסתחררה משפע הפרצופים והגופים והנופים שניבטו אליה מהקירות. כל כך שונה היה החדר האפור שלה מקרקס הקירות של יוראי.
"אהבת? חייבים קצת צבע, אחרת את מתה פה משיעמום. ותאמיני או לא, הכול תמונות מישראל היום. כי אני על צה"ל לא מוציאה אגורה".
"סליחה על המכה. אתה רוצה עוגיות?"
"ברור, זה את אפית?"
"לא, אימא שלי".
"אין על עוגיות של אימא. אני אגב יתום, אז ברוכה הבאה, סליחה שראית את הזין שלי בלי הכנה. אני פשוט רגיל שהקומה שלי. וגם הקודמת, עזבה מפה כבר לפני איזה חצי שנה, לא הפריע לה, היינו מתערבבות חופשי אז..."
"אז לי אכפת, ואני מאוד אודה לך אם תבחר צד, מקלחת, ואני פשוט אשתמש בשנייה".
"אז אם לא מפריע לך באמת, אני אישאר ביוראי צפון".
"האמת שקצת מפריע לי".
"אז אני יעבור ליוראי דרום".
הוא הושיט יד ללחיצה והביט על החצאית שלה.
"את לוחצת, כן?"
"לוחצת, לוחצת", היא השיבה בחיוך והושיטה יד ללחיצה. "תודה, אתה לא אוכל את העוגייה?"
"אני אשמור לי לאחר כך".
"או־קיי, אני מתה מרעב, יש פה איפשהו קרוב משהו לאכול?"
"מה את טבעונית, צמחונית, רגישה לגלוטן, ביצי חופש?"
"תעודת כשרות יהיה נחמד".
"מאמי, את בירושלים, הכול כשר, גם הפירות ים".
"כשר וקרוב".
"יש פלאפל, את יוצאת מפה, פונה ימינה, ימינה ראשון, אחר כך תלכי עד שאת מגיעה".
"תודה".
"בתיאבון".
היא ירדה מהר במדרגות. בעמדת הש"ג ישבה עכשיו מישהי שלא הייתה סנדרה, והייתה שקועה בסלולרי שלה, אז היא חלפה על פניה בלי להתעכב לשיחה, וכשהגיעה לפלאפל חסרת נשימה הזמינה מנה ומיץ ענבים ואכלה במהירות. כשביקשה לשלם הצביעה על השלט שהכריז שלחיילים במדים השתייה בחינם. "את לא חיילת, את שוטרת", השיב המוכר, והיא הייתה עייפה מכדי לעמוד על זכויותיה בתור אשת שירותי הביטחון, אבל כל הדרך חזרה אל המגורים עוד ניסתה להבין למה זה כל כך העליב אותה.
היא הלכה לחדר שלה, תפסה מגבת ופנתה ישר למקלחות שלה. אחרי שווידאה שלא תפגוש שם איש וגילתה בשמחה שהזרם חזק והמים חמים, הרשתה לעצמה לפרוק בדמעות את העלבון, מבולבלת מכך שהיא, שלא נוהגת להיתפס לרגשנות, בוכה בגלל מיץ ענבים שלא קיבלה בחינם.
 

אסף קוגלר

אסף קוגלר (1980), גדל בנתניה והתחנך במוסדות הציונות הדתית בעיר.

לאחר שירות צבאי בשריון התקבל לבית הספר לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב למגמת תסריטאות.
בשנים האחרונות מתפרנס מכתיבה ועריכת תוכן, ולפני זה הספיק בין היתר לעבוד כפועל במפעל פלסטיק, בקר איכות של טלנובלות קוראניות ומורה. משמש מבקר התאטרון והאמנות של מוסף מוצ"ש של מקור ראשון מיום הקמת המוסף, ועורך תוכן במכון נועם. ערך וכתב על מסעות במגזינים מטרופוליס וארץ וטבע ושימש תסריטאי בסדרת הרשת לילדים "אסי וטוביה".
בוגר תכנית העמיתים של מכללת עלמה וחממת האמנים של תאטרון הקרון, בה יצר את הקטע "טיול בפאריז" והציג אותו בפסטיבל הקרון הבין־לאומי.

נעדרים קרים (עם עובד, 2021) הוא ספרו הראשון.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

נעדרים קרים אסף קוגלר
***
"למה לא מנגבים ידיים בבית קברות?" היא שמעה את הקול המוכר.
"כי אין מגבות", ענתה אוטומטית וגילתה את הרב רענן נוטל ידיים בברז לידה.
הוא חייך דרך הזקן האפור, ומיד הרצין בגלל המעמד. "לא באמת מצחיק, הה?"
"אני מכירה את זה. אבא שלי מספר את זה בכל אזכרה של המשפחה".
"את הכרת אותם או שאת פה בתפקיד? אסון כזה..."
"גם וגם", השיבה וכעסה על עצמה שמביך אותה לדבר עם ראש האולפנה במכנסיים, כעסה גם עליו, בגלל מה שלמדה בחקירה.
"איך נהיית לנו שוטרת?" הוא שאל.
"בגללך, האמת", היא ענתה לפני שהספיקה לחשוב.
"בגללי?"
"'בחורה דתייה אין לה מקום בצה"ל, או שהיא תפסיק להיות דתייה או שצה"ל יפסיק להיות צה"ל'".
"בעל פה את זוכרת?"
"הייתי תלמידה טובה".
"טובה מאוד".
"אבל".
"טוב אי אפשר להצליח עם כולן, לא שחס וחלילה לא הצלחנו איתך. את מאוד מוצלחת, אבל בנושא הזה... את תמיד היה לך קצת אנטי, הרבה עקיצות עקצת אותי, על מעמד האישה וכולי. אבל מכל מלמדיי השכלתי. איך דווקא למשטרה הגעת בסוף?"
"אני בשח"ם. מתגייסים רגיל ועוברים למשטרה. היה עניין עם מכסות גיוס, הציעו כמה חלופות, וזה נראה הכי משמעותי".
"נו, ואת עדיין דתייה", הוא הצביע על הנטלה ביד שלה. "טעיתי. אפילו רבנים טועים".
"אני חושבת שאולי דווקא צדקת. לא יודעת בנוגע לצה"ל, אבל אלוהים והמשטרה לא ממש הולך ביחד". היא התקדמה לעבר היציאה, אבל כעבור כמה צעדים חזרה לאחור, לא רצתה להישמע בומבסטית. אם תחליט להרחיב את מעגל האשמים בסיפור הזה, היא צריכה להיות ברשימה הרבה לפניו. "הרב צריך אולי טרמפ? אני עם אוטו". הוא נראה לה מבולבל, הרב, קצת מסכן. הפתיעה אותה ההפתעה שלו ממנה. "לא התכוונתי להיות בוטה".
"ברור, ברור", הוא השיב, "זה יום קשה לכולנו. אז את הכרת אותם, את אמרת?"
 
1

למשמע השאלה עלה בראשה שוב השטיחון לניגוב רגליים והדם שתחתיו, אבל על שני הרצפלד ומשפחתה היא שמעה שנים קודם לכן, כמו כל העיר, כמו כל המדינה. אחרי שנעלמה, כל נוהלי החזרה מבית הספר והביקורים אצל חברות התקשחו. יום אחד אפילו הגיעה פסיכולוגית לכיתה, ושירה הרגישה שהיא מנסה להגיד להן משהו חשוב אבל לא באמת מסוגלת. כאילו פחדה מהמורה. בשבתות הוסיפו את השם שלה לתפילה לשלום הנעדרים, והשם הנשי הצעיר — שני בת דליה — הזדהר בחלל בית הכנסת בין שמות החיילים שכבר נהפכו לאנדרטות. בכתבה שעשו עליה צילמו בשכונה שלהם שני ילדים על אופניים, ואלון ודביר התעקשו שאלו הם בתמונה. בכיתה ט', כשהתחילה ללמוד באולפנה, פגשה את התמונה של שני בפתח בית המדרש. הייתה שם פינת הנצחה לבוגרות שהלכו לעולמן, ממחלות, מפיגועים, מתאונות דרכים, וגם שני הייתה שם, למרות שהסיפור שלה היה כמובן שונה, אבל הבנות מי"ב סיפרו בסוד מה שסיפרו להן הבוגרות מהן — שכששני נעלמה שנים קודם, בחופש הגדול שבין י"א לי"ב, כבר סילקו אותה מהאולפנה כי נכשלה בשתי בגרויות.
טרגדיות חדשות, קרובות ורחוקות, טשטשו את ההיעלמות של שני, אבל כשקיבלה את השיבוץ היה לה ברור שתנסה למצוא שם את שני הרצפלד. זה היה כמובן בניגוד לחוקים של צפריר. זה בעצם חוק צפריר הראשון שהיא הפרה. התמונה בתוך התיק הייתה התמונה שהכירה מהכניסה לבית המדרש. לקח עוד קצת זמן וקרו עוד כמה תקלות בדרך, עד שנפגשה שוב עם התיק הזה, הפעם לפי הנהלים.
זאת היא ביקשה להגיע לנ"ק. אולי מפני שכל המדורים האחרים שלחו נציגים עוד בזמן הקורס, כדי שינסו למשוך את השוטרים אליהם. המפקדת שלה סיפרה לה בקצרה מה הם עושים שם ואמרה שאם היא רוצה, יש לה את הנתונים — היא סיימה בהצטיינות — אבל שתדע שלא כולן מסתדרות שם. כשאמרו להן לסמן עדיפויות היא סימנה נעדרים קרים במקום הראשון, למרות שהיא ונועה ויעל סיכמו שהן יסמנו שלושתן נוער, כי שם היו הרבה תקנים והסיכוי שישרתו יחד היה יותר גדול. נועה ויעל היו שבורות כשהתברר שהיא לא שובצה איתן ואפילו כתבו בשמה ערעור, ויעל אמרה שאבא שלה מכיר מישהו ושהיא תסדר הכול. היא השיבה להן שהכול לטובה, ויעל אמרה לה שהיא חייבת להפסיק להיות פראיירית, ושירה דווקא הרגישה מנצחת, למרות שעד לאותו הרגע לא ידעה שהן בתחרות.
הן תכננו לרדת לסיני בחופש שבין סוף הקורס לשיבוצים, אבל לא אישרו להן כי מסוכן, אז הן נזרקו על איזה חוף בכינרת. הן לא האמינו לשירה שהיא אף פעם לא עישנה ג'וינט וניסו לשכנע אותה, "הזדמנות אחרונה לפני שנצטרף למניאקים", אבל מרגע ששירה אמרה "לא" זה היה כמו לדבר לקיר. "אני לא צריכה חומרים כדי להיות שמחה", היא אמרה. "לא בריא להיות כבדה", ניסתה יעל, אבל שירה פשוט הפסיקה לענות לה, וזה כמעט נהפך לריב, אבל בסופו של דבר שלושתן התגלגלו כל הלילה מצחוק, ויעל התעקשה שזה מפני ששירה עישנה פסיבית.
היה להן כיף, אבל הקסם נגמר, ובתחנה המרכזית בעפולה הן נפרדו ונשבעו לשמור על קשר וגם שבחופש הבא הן ייסעו באמת לסיני ויסדרו לשירה בדואי. היא הסמיקה, והן צחקו, וגם היא צחקה, והן התחבקו והיא לא ראתה אותן שוב. היו כמה שיחות טלפון בהתחלה, אבל העיסוקים החדשים פוגגו את החברות. מעפולה היא נסעה הביתה לשבת אל ההורים, שעוד היו נרגשים מטקס הסיום. ובאו ארז ואורן ודביר ואלון עם הנשים והילדים, והאחיינים מדדו את הכובע לפי תור. בשבת הטלפון צלצל פעמיים, ובמוצ"ש היא חזרה למספר.
"שלום שירה".
"מי זה?"
"זה ירון מהנ"ק".
"ירון מהמה?"
"מהנ"ק, נעדרים קרים".
"אה, שלום ירון".
"שלום, שלום. צפריר ביקש שאני אתקשר להגיד לך שהוא יודע שההתייצבות שלך למחר, אבל הוא מבקש שתגיעי למרחבית רק ביום שלישי".
"לאן?"
"לתחנת המרחב, איפה שאנחנו יושבים, המרחבית".
"אז מה לעשות עד אז?"
"מה יש לך, את לא אוהבת חופש?"
"למה רק ביום שלישי?"
"נו, זה צפריר, אל תדאגי, הכול באישור. אל תהיי כבדה, יהיה לך מספיק זמן בשביל זה אצלנו. יאללה נתראה, בהצלחה".
איך שסיימה את השיחה, הם יצאו כולם לבית קפה לחגוג את התפקיד החדש, ומעל הוופל הבלגי היא החליטה שהיא לא נשארת עוד יומיים בבית. ביום ראשון היא חיבקה את אימא, עלתה על מדים ונתנה לאבא להסיע אותה לתחנת האוטובוס והגיעה לירושלים מוקדם מדי. היא הגיעה לכתובת שנתנו לה, בניין מוזנח ליד רחוב יפו, וחיילת מנומנמת שישבה בכניסה הובילה אותה לחדר עם צמד מיטות קומתיים ושולחן כתיבה.
"אני יכולה לבחור מיטה? יש פה עוד בנות בחדר?"
"אין פה עוד בנות בבניין. זה כמו בית מלון, כשמגיעים קורסיסטים או חיילים או שוטרים לביקור בירושלים הם ישנים פה לכמה ימים, לפעמים פעם בשבועיים, לפעמים פעם בחודשיים. בכל מקרה, זה החדר שלך, אף אחד לא ייכנס פה".
"ואת מה?"
"אני הש"ג. עושה פה שמונה שש עשרה, עוד תכירי את השניים האחרים. סימפטיים, סך הכול".
"רגע, אז אני היחידה שגרה פה?"
"יש את יוראי, ואולי יכניסו עוד מישהו, כמו שהביאו אותך".
"מי זה יוראי?"
"את לא תפספסי אותו. טוב מותק, אסור לי לעזוב את הכניסה יותר מדי, נתראה. בהצלחה".
"אני שירה".
"כן, אמרת כבר. סנדרה".
 
לא שונה בהרבה מהחדר באולפנה, היא חשבה ויצאה לסיור בקומה, שכללה מסדרון שבכל צד שלו היו דלתות לכל האורך ובשני קצותיו מקלחות ושירותים, קצה אחד לנשים וקצה שני לגברים. היא ניסתה לחשוב אם ראתה אי־פעם את הגוון הירקרק של הקירות גם מחוץ למבנים של מוסדות ממשלתיים והגיעה למסקנה שלא. במקלחות היא מצאה מגב ודלי ומטאטא וחזרה איתם אל החדר. היה לא מעט לנקות שם, אפילו שהחדר קטן, אבל היה ברור לה שאם לא תנקה עכשיו כמו שצריך, בלילה כשתשכב במיטה תרגיש את הטינופת מטפסת עליה. ככה שפשפה את עמודי המיטה מלמעלה למטה, שטפה את המגירה של השולחן הקטן. כשסוף־סוף הייתה מרוצה, משכה מזרן מהמיטה העליונה והניחה אותו על המזרן במיטה שבחרה — אם כבר חדר לעצמי, אז עד הסוף. היה עוד צמד מיטות עם שני מזרנים, והיא נזכרה בנסיכה על העדשה וצירפה גם אותם למיטה שלה ונחה עליהם לרגע, מנסה איך זה, בצחוק, האף שלה כמעט נוגע בתחתית המיטה העליונה.
כשהתעוררה כבר היה חושך, והיא חבטה את ראשה כשניסתה להתרומם. בזעף היא הדליקה את האור והחזירה את המזרנים כל אחד למקומו, ונגעלה מעצמה כשהבינה ששכבה מי יודע כמה זמן על מזרן בלי סדין. היא הוציאה את המצעים שלה והתחילה לסדר את המיטה, עד ששמעה קול ונחרדה. היא אמרה לעצמה שנבהלה מפני שהתעוררה כך פתאום ובגלל החושך שהפתיע אותה, אבל אחזה במגב והניפה אותו לפניה לפני שיצאה למסדרון. במקלחות הבנות בקצה המסדרון דלק אור, והקול ששמעה התגלה כקול מים זורמים עם שירה מזדמזמת. בטח סנדרה, היא חשבה בהקלה ונכנסה כדי להחזיר את המגב ואולי גם להגיד שלום.
"היי, את בטח שירה, אני יוראי", אמר הבחור העירום שיצא מהמקלחת והושיט יד לעברה. היא הכתה בו במגב וסובבה אליו את הגב.
"את נורמלית? מה יש לך?"
"מה אתה בא אליי ערום?"
"מה את נכנסת לי למקלחת?"
"מה אתה עושה במקלחות בנות?"
"אין מקלחות בנות כי אין פה בנות. יש פה מקלחות יוראי צפון ומקלחות יוראי דרום. אני מבין שהגעת עכשיו, אז נצטרך לעשות שינויים, אבל למה עם המקל, למה?"
"תקשיב, זה לא מתאים".
"אז אם לא מתאים, את יכולה לצאת ולתת לי לסיים להתקלח".
היא עשתה צעד קדימה, החוצה, ונעצרה.
"סליחה על המקל".
"גם אני מתנצל על המקל", הוא צחק.
"נו באמת", היא הפילה את המגב בכוונה וחזרה לחדר. על השולחן חיכה לה הטלפון הנייד עם שלוש שיחות מאימה שלא נענו ושלל הודעות "בהצלחה" משאר בני המשפחה.
"סליחה אימא, הגעתי לפה והתארגנתי ושכחתי להתקשר".
"אני עוד רגע באוטו בדרך לירושלים".
"נו אל תגזימי".
"לא מגזימה. את מתקשרת אליי כל יום".
"אני אעדכן בוואטסאפ שאני בסדר".
"נו, מה אני אעשה שאני דואגת לך, לא כל הבנות שלי שוטרות".
"שוטרת עאלק".
"נו איך היה היום הראשון בתפקיד?"
"התארגנויות", השיבה תשובה קרובה מספיק לאמת.
"מה אכלת?"
"כל מיני".
רק עכשיו הבינה שלא אכלה כל היום, וכשהקשיבה לאימה תפח הרעב וכרסם בבטנה, והיא נהייתה קצרת רוח.
"ראית ששמתי לך עוגיות בתיק?"
"כן". זה היה כבר שקר, והיא הרגישה לא נעים, ולכן הקשיבה בסבלנות לאימה עד שסיימה לדבר.
רגע אחר כך כבר התנפלה על התיק וחפרה בו, עד שמצאה את הקופסה, אכלה ארבע עוגיות ויצאה עם הקופסה אל המסדרון והחלה לדפוק על דלתות. בערך בדלת החמישית יוראי צעק: "שלוש מאות וארבע". היא ניגשה אל דלת החדר ודפקה.
"יבוא".
היא נכנסה ומיד הסתחררה משפע הפרצופים והגופים והנופים שניבטו אליה מהקירות. כל כך שונה היה החדר האפור שלה מקרקס הקירות של יוראי.
"אהבת? חייבים קצת צבע, אחרת את מתה פה משיעמום. ותאמיני או לא, הכול תמונות מישראל היום. כי אני על צה"ל לא מוציאה אגורה".
"סליחה על המכה. אתה רוצה עוגיות?"
"ברור, זה את אפית?"
"לא, אימא שלי".
"אין על עוגיות של אימא. אני אגב יתום, אז ברוכה הבאה, סליחה שראית את הזין שלי בלי הכנה. אני פשוט רגיל שהקומה שלי. וגם הקודמת, עזבה מפה כבר לפני איזה חצי שנה, לא הפריע לה, היינו מתערבבות חופשי אז..."
"אז לי אכפת, ואני מאוד אודה לך אם תבחר צד, מקלחת, ואני פשוט אשתמש בשנייה".
"אז אם לא מפריע לך באמת, אני אישאר ביוראי צפון".
"האמת שקצת מפריע לי".
"אז אני יעבור ליוראי דרום".
הוא הושיט יד ללחיצה והביט על החצאית שלה.
"את לוחצת, כן?"
"לוחצת, לוחצת", היא השיבה בחיוך והושיטה יד ללחיצה. "תודה, אתה לא אוכל את העוגייה?"
"אני אשמור לי לאחר כך".
"או־קיי, אני מתה מרעב, יש פה איפשהו קרוב משהו לאכול?"
"מה את טבעונית, צמחונית, רגישה לגלוטן, ביצי חופש?"
"תעודת כשרות יהיה נחמד".
"מאמי, את בירושלים, הכול כשר, גם הפירות ים".
"כשר וקרוב".
"יש פלאפל, את יוצאת מפה, פונה ימינה, ימינה ראשון, אחר כך תלכי עד שאת מגיעה".
"תודה".
"בתיאבון".
היא ירדה מהר במדרגות. בעמדת הש"ג ישבה עכשיו מישהי שלא הייתה סנדרה, והייתה שקועה בסלולרי שלה, אז היא חלפה על פניה בלי להתעכב לשיחה, וכשהגיעה לפלאפל חסרת נשימה הזמינה מנה ומיץ ענבים ואכלה במהירות. כשביקשה לשלם הצביעה על השלט שהכריז שלחיילים במדים השתייה בחינם. "את לא חיילת, את שוטרת", השיב המוכר, והיא הייתה עייפה מכדי לעמוד על זכויותיה בתור אשת שירותי הביטחון, אבל כל הדרך חזרה אל המגורים עוד ניסתה להבין למה זה כל כך העליב אותה.
היא הלכה לחדר שלה, תפסה מגבת ופנתה ישר למקלחות שלה. אחרי שווידאה שלא תפגוש שם איש וגילתה בשמחה שהזרם חזק והמים חמים, הרשתה לעצמה לפרוק בדמעות את העלבון, מבולבלת מכך שהיא, שלא נוהגת להיתפס לרגשנות, בוכה בגלל מיץ ענבים שלא קיבלה בחינם.