האלטרואיסטים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האלטרואיסטים
מכר
מאות
עותקים
האלטרואיסטים
מכר
מאות
עותקים

האלטרואיסטים

3.8 כוכבים (26 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: The Altruists
  • תרגום: גיא הרלינג
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 379 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 19 דק'

אנדרו רידקר

אנדרו רידקר נולד ב-1991. האלטרואיסטים, שהיה ״בחירת העורכים״ של ניו יורק טיימס וראה אור בשמונה עשרה ארצות, הוא ספרו הראשון. רידקר הוא בוגר סדנת הסופרים של איווה, וסיפורים מפרי עטו הופיעו בניו יורק טיימס, בפריז ריוויו, בגרניקה, בבוסטון ריוויו, בסנט לואיס מגזין ובאכסניות אחרות.

תקציר

מה קורה כשאב זומם להשיב לעצמו את הירושה שקיבלו ילדיו מאשתו המנוחה?

פרופסור ארתור אלטר נכנס לצרות: הוא לא עומד בתשלומי המשכנתה, מעצבן את בת הזוג הצעירה החדשה שלו, וילדיו לא מדברים איתו. נוסף לכול, מתברר שאשתו המנוחה פרנסין צברה בחשאי הון קטן לפני מותה, ובסופו של דבר הורישה אותו ישירות לילדים.

הילדים הם אית'ן, מתבודד אכול חרדות שחי מכספה של אימו בפיסת נדל"ן יוקרתית בברוקלין; ומגי, מתקנת עולם מתחילה שמנסה לעצב לה חיים אציליים של עוני יזום. ארתור, שעומד לאבד את בית המשפחה, זומם לשים את ידיו על כספי הירושה של ילדיו ומזמין אותם לבקר אצלו באמתלה של פגישת פיוס. אלא שבכך הוא פותח תיבת פנדורה עמוסה עד להתפקע טינות עתיקות יומין וזיכרונות שנקברו כבר מזמן.

האלטרואיסטים, שסומן בידי המבקרים כרומן הביכורים המבטיח ביותר בארה"ב ב־2019, הוא סאגה משפחתית רצופת הומור שחור, אנושית ורגישה להפליא, על הפער בין בני דור הבייבי בום ובין ילדיהם בני דור המילניום. מחברו בין ה־27 כותב בחדות הבחנה ובשלות יוצאת דופן על משמעותה של המשפחה והמטען הבלתי נמנע שהיא נושאת עימה, על כסף, על פרבילגיות, על נאמנות ועל הרגע בו מסתיים האינטרס האישי ומתחילה החמלה.

האלטרואיסטים זכה לשבחים מקיר לקיר בעיתונות האמריקאית ותואר בין השאר בתור הגרסה המילניאלית לספר 'התיקונים' של ג'ונתן פראנזן.

פרק ראשון

אש תקפה את משפחת אלטר מכל עבר. כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, מסוג האותות המופיעים ללא תיאום ונראים מבשרי רעות רק בהסתכלות לאחור. בספטמבר, אית'ן חרך את האגודל כשניסה להדליק סיגריה. כעבור שלושה ימים, במטבח, מבער מקולקל גרם לתקלה בכיריים; המצת פלט צליל עצבני, רצף של תקתוקים נואשים, ואז שילח להבה וזו אחזה בקצה השרוול של פרנסין. וביום ההולדת החמישים של ארתור, התכנסות צנועה על המדשאה שמאחורי הבית, נר קסם נפל מעוגת הגזר והעלה באש כמה עלים יבשים, ומגי דרכה עליהם וכיבתה אותם.

התבערה הנרחבת ביותר באותו סתיו התחוללה בערבו של אחד מימי חמישי בחודש נובמבר. פרנסין הייתה במשרד שלה עם מרקוּס ומרגו וושינגטון, זוג עורכי דין נשואים בעלי משרד בוטיק לענייני קניין רוחני. זו הייתה הפגישה הראשונה ביניהם — חבר משותף הפנה אותם אל פרנסין — אבל שמם של בני הזוג הלך לפניהם. באפריל שעבר הם ייצגו חברה חדשה לשירותי שיתוף קבצים בין משתמשים, והגנו עליה בהצלחה מול הרכב היפ־הופ שעמד מאחורי שיר פופולרי ששמו אינו ראוי לדפוס. אבל בני הזוג וושינגטון לא נראו כמו שני אנשים בשיא הצלחתם המקצועית. כף הרגל של מרגו התקפצצה בעצבנות מתחת לשולחן. מרקוס בהה בחיקו. הם הגיעו אל פרנסין מתוך צורך בגישור.

״את מבינה שמדובר בסיטואציה רגישה,״ אמרה מרגו ולפתה את ידית תיק היד שלה. ״אסור שאף אחד ידע על זה.״

פרנסין הבינה היטב. למרגו היו שורשים עמוקים בסנט לואיס, תולדות משפחתה היו אגדה של ממש על ירושה ועל זכות אבות. סיפרו שהיא נצר לבן האצולה הצרפתי פייר לֶקְלֵרְק. האגדה מספרת שלקלרק, סוחר פרוות עם מיליון אַקְרים בסנט לואיס הקולוניאלית, שחרר מחובותיה החוקיות את אחת הפילגשים שלו, בת־שבע, ורשם על שמה זיכיונות קרקע מתוך כוונה להגן על עצמו מפני נושים. אבל בת־שבע מיהרה להיפטר מהאדמות וסחבה את לקלרק לבית המשפט, ובזאת סיפקה השראה לדורות של תביעות משפטיות באשר לנכסיו. שנים רבות היו הצאצאים של לקלרק הדמויות הססגוניות ולמודות הקרבות שניצבו בחזית מעמד האצולה של העיר. בני הזוג וושינגטון היו פיגוּרוֹת בולטות במה שנותר מהחברה הגבוהה של סנט לואיס, ועל אחת כמה וכמה על שום היותם אחד משני זוגות שחורים שגרו בלֵנוֹקְס פְּלֵייס, רחוב פרטי סגור בשער ליד הסנטרל וסט אנד.

״כמובן,״ הנהנה פרנסין.

מרגו בחנה בקפידה את החדר. ״את תמיד עובדת מהבית?״

״מאז שעברנו הנה,״ אמרה פרנסין. ״לפני ארבע שנים.״

״ארבע שנים,״ אמרה מרגו, ואז חזרה, ״ארבע שנים,״ אומדת את המשקל של הזמן הזה.

לפני שארתור לקח את המשפחה מבוסטון והעביר אותה מערבה, החלל שבו שכן עכשיו המשרד של פרנסין שימש חדר שמש, תוספת בנייה בקצה המערבי של הבית. אחד הקירות היה עשוי כמעט כולו מזכוכית, ופרנסין צפתה דרכו בעליהם הצרובים של עצי האדר האדומים נושרים זה אחר זה במשך כל העונה. בצידה החיצוני של דלת המשרד, לוחית פליז חרותה הכריזה בתוקף על שימושו הנוכחי. ארתור מחה על עלות הלוחית וגם על החיפוי האקוסטי שעל הקירות, אבל פרנסין התעלמה ממנו. היא הבינה את חשיבותה של חשאיות, ושל חזות אומרת יציבות.

המשרד בבית היה מעין פרס תנחומים, התנאי העיקרי להסכמתה לעבור. היא הייתה צריכה מקום שבו תוכל לטפח את הקריירה שלה, אחרי שנטשה משרה ששְׂכרה בצידה במרפאה פרטית בניוטון. אף שנאלצה להסתפק בחדר עבודה קטן בבית, היא התחילה בהדרגה לעשות לה שֵם בפרוורים כמו יוניברסיטי סיטי, קלייטון ולאדוּ.

״עוד לא קיבלתי אף תלונה,״ היא הוסיפה.

מרגו הנהנה נחרצות והניחה את התיק לצידה. ״בסדר גמור,״ אמרה, ״אני אתחיל.״ היא זזה אחורנית על הספה ויישרה כתפיים. ״בזמן האחרון, אם את מוכרחה לדעת, ואני מניחה שאת מוכרחה, בעלי מטפח מין הרגל, נטייה, שאני מסרבת להשלים איתה ושמאיימת להחריב את הנישואים שלנו.״

״הייתי רוצה לשמוע את זה במילים של מרקוס,״ אמרה פרנסין. ״מרקוס? אתה מרגיש בנוח לחלוק איתי?״

מרקוס צמצם את עיניו אל אור בין הערביים הכתמתם שזרח מבעד לזגוגיות.

״הוא לא יספר לך.״

״מרקוס?״ ניסתה פרנסין שוב.

״הוא מסרב לשתף פעולה,״ אמרה מרגו. ״אבל חייבים לעשות משהו.״ היא השתתקה לרגע. ״אז העניין הוא כזה: בעלי אוהב להתחפש. בתור משחק. זה ארוטי בעיניו.״

פרנסין שבה והביטה במרקוס, אבל הוא שתק. היא צבטה בין שיניה את פנים הלחיים. ״בסדר,״ היא אמרה. ״מרקוס, זה ממש יועיל אם תוכל להגיד משהו.״

״הוא אומר שהוא אוהב את התחושה. את התחימה שבזה. הוא אומר שהגומי זה כמו עוד עור.״

״הגומי?״

״לָטֵקְס, האמת. כן. הוא אוהב ללבוש בגד גוף ולהעמיד פנים שהוא חיית מחמד.״

״אז — בסדר.״ פרנסין זעה בכיסא. ״מרקוס אוהב להתחפש לכלב.״

״לא כלב. חיית מחמד. לפעמים הוא כלב, לפעמים הוא חתול. ולפעמים הוא אוגר, וזה באמת מגוחך, כי אוגרים חיים בתוך כלוב ורצים על גלגל, ואילו מרקוס, מרקוס, הוא עורך דין מכובד שמופיע בבתי משפט ויש לו משרד לנהל.״ מרגו צללה בתוך התיק ונברה בו עד שהגיחה ובידה מסכת פנים שחורה ששתי אוזניים ארוכות משתלשלות מחלקה העליון. ״תלבש את זה,״ היא דרשה.

״זה לא הכרחי,״ אמרה פרנסין.

״הוא כל כך אוהב את זה, הוא יכול להראות לך איך הוא נראה. תלבש את זה, מרקוס.״

פרנסין לא הספיקה להתערב, והמסכה כבר הייתה בידיו של מרקוס. היא התבוננה בו כשעטה אותה בהתלהבות על הראש וכוונן אותה עד שהעיניים היו בגובה החורים.

״את רואה? את רואה עם מה אני מתמודדת כאן?״

פרנסין הנהנה. היא התחילה לקלוט מה קורה. באופן כללי, בפרוורים האמידים שעבדה בהם למחייתה, היא פגשה שני סוגי מטופלים: אלה הסובלים מבעיות לגיטימיות שנדרש להתגבר עליהן, ואלה שבשל מזגם הנירוטי משוכנעים כי אפילו שינוי פעוט במצב הרוח הוא סיבה לבהלה; שקצת אומללות היא ללא ספק דיכאון, שכל גל חולף של פחד פתאומי הוא לא פחות מחרדה קלינית המרימה את ראשה מוכה העווית. בני הזוג וושינגטון, היא הבינה, השתייכו כפי הנראה למחנה השני. מן הסתם רק חיפשו מישהו שירגיע את החששות שלהם ויגיד שהם נורמלים.

בזמן האחרון עסקה פרנסין לא מעט בהרגעת חששות, וזה שעמם אותה. היא רצתה משהו שתוכל להתמסר אליו. היא הייתה מוטרדת כל היום, עצבנית כתמיד לקראת בואם של מטופלים חדשים שהופנו אליה, להוטה להותיר רושם חיובי — ובשביל מה? סטייה שובבית קטנה של אמצע החיים? החיים, עם כל התגרות השגרתיות שלהם, ממילא מספיק קשים.

למשל מגי. היא חטפה התקף עצבים בגלל התפקיד שלה בתהלוכת חג ההודיה. היא רצתה להיות אינדיאנית — המינוח הזה, שגוי ככל שיהיה, עדיין רווח בבית הספר היסודי קפטן בשנת 2000 — ובמקום זאת לוהקה לתפקיד קרן השפע. אית'ן, לעומת זאת, החליט להסתגר בחדרו. התנתק מהמשפחה והחליף אותה במחשב שנרכש בזהירות רבה רק אחרי שהתברר כי באג 2000 הוא בעצם דאגה רבה על לא דבר. הוא קנה אותו בכספו, שחסך כשעבד מדי קיץ במרכז הקהילתי היהודי בקְריב קוֹר, וקו ההגנה הזה — ״זה הכסף שלי, אני יכול לעשות איתו מה שאני רוצה״ — הצליח להכניע את פרנסין עד עכשיו. ואם לא די בכך, בתחילת אותו שבוע דחתה האוניברסיטה את הבקשה של ארתור לבחון את המועמדות שלו למסלול לקבלת קביעות. כבר ארבע שנים הוא שימש מרצה אורח במחלקה להנדסה, אם כי לא ממש הרגיש כמו אורח. הוא לימד יותר קורסים מכל אחד מעמיתיו, ישב בוועדות לאין־ספור, וחשוב מכול — לקח, אולי בפזיזות יתרה, משכנתה גבוהה על הבית. ולמרות כל זאת הודיע לו דיקן הפקולטה סאהיל גוּפְּטָה, שאי אפשר לעשות כלום עד שעניין התקציב ייפתר איכשהו. זה כמה ימים צעד ארתור ברקיעות רגליים ברחבי הבית, מסנן קללות ומכריז במרווחים קבועים, כמו מנטרה: ״ענייני תקציב לא נפתרים איכשהו.״

מרקוס דיבר מאחורי המסכה. ״אתן מריחות משהו?״

״אל תחליף נושא,״ התפרצה מרגו.

״רגע, רגע —״ רחרח מרקוס מבעד לחורי הנחיריים של המסכה. ״משהו נשרף.״

״ד״ר אלטר, הוא מתחמק מהעניין, לא?״

פרנסין זקרה ראש. ״הוא צודק. גם אני מריחה.״ האוויר בחדר האפיר. ״טוב,״ היא אמרה. ״כולם החוצה.״

פרנסין ובני הזוג וושינגטון יצאו למסדרון, ושם מצאו את ארתור, אית'ן ומגי, ועד מהרה עמדו שתי המשפחות גם יחד בחצי גורן על השביל הקדמי תחת שמיים שהסגילו במהירות. הצפירה הגמישה של סירנות נשמעה אי־שם מאחורי החומות של שוּטוֹ פְּלֵייס.

״מי זה?״ שאלה מגי והצביעה על מרקוס.

העיניים של מרגו הצטמצמו. ״תוריד את המסכה. אתה מפחיד את הילדה.״

״אני לא מפחדת.״

צפירת הסירנות הלכה והתחזקה. ארתור התחיל לפסוע לכאן ולכאן. ״מה עשית?״ הוא שאל, ללא נמען מסוים.

״שום דבר. לא עשיתי כלום,״ מיהר אית'ן לענות.

״אני עשיתי חזרה על השורות שלי,״ אמרה מגי.

״חשבתי שאת קרן השפע,״ אמר ארתור. המקום כוסה בהבהוב אורות בוהקים. כבאית עצרה מאחוריהם. ״קרני שפע לא מדברות,״ הוא מלמל לעצמו, ונחפז להיוועץ בגברים היורדים מהכבאית.

״אני מדברת!״ צעקה מגי מאחוריו. ״יש לי שורות!״

״הוא יודע,״ הרגיעה פרנסין. ״הוא יודע.״

לין ג'רמיין, מהבית בסגנון האַרְטְס אנד קְרַפְטְס שלידם, פסעה צעד מהוסס החוצה. ״הכול בסדר?״ היא קראה ברוב תועלת מתחת לכרכוב הגג. ״משהו נשרף?״

פרנסין נופפה לה שתישאר במקומה. ״אנחנו בסדר, לין,״ היא אמרה, ולחייה הלכו וסמקו ככל שנקפו הרגעים שבהם חייה היו מוצגים לראווה.

מרגו שלחה את מרקוס להתניע את המכונית. הוא נאנח וגרר את רגליו הלאה משם. מרגו נעצה מבט בבעלה, ואז בארתור. היא נפנתה אל פרנסין. ״אז מה,״ היא החוותה בראשה אל הכבאית. ״כמה זמן אתם נשואים?״

לפני שהספיקה פרנסין לענות, ארתור כבר היה שוב לצידה. שלושה כבאים כבר הסתערו על הבית. שניים אחרים פרשו צינור ארוך ופנו אל ברז הכיבוי מול בית משפחת ג'רמיין. הלב של פרנסין התחיל לגמגם כשצפתה בהם פושטים על ביתה.

״מה אתם עושים?״ שאל שוב ארתור. הוא כסס את העור סביב הציפורניים, והביט לאחור אל הכבאית ואז אל הבית. ״אני צריך להיכנס לשם.״

״תן להם לעשות את העבודה שלהם,״ אמרה פרנסין.

״הם לא יֵדעו לאן ללכת. הם לא יֵדעו מה להוציא קודם.״

״הם לא יוציאו כלום,״ היא אמרה. ״הם יכבו את האש.״

״אוי, תראו!״ אמרה מרגו. ״רואים את העשן עולה מהחלון!״

ארתור התחיל לרוץ אל הבית. פרנסין זינקה ותפסה בו בצווארון. היא אחזה בו בכוח וריתקה אותו למקום. היא הייתה רגילה לזה. זה מה שאני עושה, חשבה כשריסנה אותו, והתביישה שהיא עושה זאת לעיניה של מרגו, התביישה שהיא עוצרת את ארתור, מונעת ממנו מוות בטוח בעוד חייה עולים בלהבות מול עיניה, וכל הזמן חושבת: מה האיש הזה היה עושה בלעדיי?

 

 

אנדרו רידקר

אנדרו רידקר נולד ב-1991. האלטרואיסטים, שהיה ״בחירת העורכים״ של ניו יורק טיימס וראה אור בשמונה עשרה ארצות, הוא ספרו הראשון. רידקר הוא בוגר סדנת הסופרים של איווה, וסיפורים מפרי עטו הופיעו בניו יורק טיימס, בפריז ריוויו, בגרניקה, בבוסטון ריוויו, בסנט לואיס מגזין ובאכסניות אחרות.

סקירות וביקורות

דם סמיך ממים על הישגיו הרבים של 'האלטרואיסטים', ספרו השנון והאינטליגנטי של אנדרו רידקר, מעיב רק דמיון מופרז ל'התיקונים' של פראנזן

ארתור ופרנסין אלטר חיו בסנט-לואיס שבמערב התיכון. הוא מרצה בלי תקן באוניברסיטה, היא יועצת זוגיות. כשפרנסין מתה מסרטן השד, ובמקביל התגלה שלארתור יש מאהבת, ילדיהם מגי ואית'ן עקרו לניו-יורק  ועקרו את אביהם מליבם. כעבור שנתיים, בזמן ההווה של הרומן (‭,(2015‬ הם מקבלים מאביהם מכתב שמזמין אותם לבלות איתו סוף שבוע בסנט-לואיס. ארתור, בוק חסר רגישות וגם חסר הצלחות, מבקש בתחבולות לחמם את היחסים עם ילדיו, שירשו מאמם במפתיע סכום כסף גדול, כדי שיעזרו לו להחזיק את ביתו הגדול. עיקר הספר, שזכה להצלחה כשהתפרסם ב-‭,2019‬ נסב על סוף השבוע עתיר האירועים והמניפולציות הרגשיות שמפעיל ארתור על ילדיו לטובת המשכנתה.

רומן הביכורים של אנדרו רידקר, אמריקאי יליד ‭ ,1991‬הוא סאטירה אינטליגנטית ומוצלחת. החולשות האנושיות של גיבוריו מודגשות כמצוות הז'אנר, ושטח הפנים של הטקסט עשיר וגבשושי מהמצאות מקוריות והגזמות ארסיות-משעשעות. "מגי עשתה מאמץ מרוכז לעבוד במשרות התמחות מעוטות שכר בארגונים ללא כוונת רווח", כותב רידקר על הבת הצעירה, שגרה בקווינס - חלילה לא במנהטן - ומקפידה לבחור עבודות פילנתרופיות ולהתפרנס מעט ככל האפשר. "לא מזמן, אישה פולנייה מרחוב הימרוד שכרה את שירותיה של מגי כדי שתדבר אל הבן שנולד לה. היא אמרה שהיא יכולה להגיד כל מה שמתחשק לה, כל עוד היא  אומרת את זה באנגלית [‭...‬] מגי חטפה בלק אאוט. היא מלמלה אמממ ואההה במשך כל המפגש, אחוזת שיתוק שנבע בתחילה מעצבים ואחר כך מרגשות אשם על שהיא עומדת להרוויח עשרה  דולר לשעה בלי לעשות כלום. 'אני לא יכולה לקחת את הכסף שלך', היא אמרה לאישה בתום המפגש".

בכלל, רגשות אשם הם הרגשות הדומיננטיים בחייה של מגי, שסובלת גם מהפרעת אכילה. היא מרעיבה את עצמה, בין היתר מתוך סגפנות שנולדה מאשמה על כך שלה יש ולאחרים אין. רידקר יצירתי בהמצאת סיטואציות מוגזמות, אבל באופן שאינו פוגע באמינות. למשל כשמגי נשלחת על ידי ארגון עובדים להתחזות למלצרית במסעדה מקסיקנית, במטרה לייסד בה  עבודה מאורגנת. "בינתיים היא נעשתה מלצרית יוצאת מן הכלל - אדיבה, יעילה ושנונה" - אבל אז היא מפוטרת על ידי אותו ארגון עובדים ששלח אותה, הסובל ממחסור במזומנים.

עם זאת, לא מדובר בסאטירה קיצונית, ומתוארים כאן רגשות מעוררי אמפתיה וסימפתיה כלפי הדמויות. כמו בדברי מגי לאחיה הבכור: ‭ '"‬אתה חושב שאמא הייתה טובה בעבודה  שלה?' 'הממ.' אית'ן נשף אוויר בקול דרך האף. 'זה משנה?' [‭...‬] 'אני רוצה לזכור אותה בתור מישהי שהייתה טובה במה שהיא עשתה. בתור מישהי שהייתה חכמה. עכשיו שהיא איננה, אני מרגישה כאילו היא נהייתה הפקר או משהו כזה. שמוטלת עלינו חובה לזכור אותה כמו  שצריך'".

רגש חם נוכח גם בעלילה מרכזית בחייו של  אית'ן, שחי גם הוא בניויורק, אבל אורח חייו הפוך לזה של מגי. אית'ן כילה את ירושת אמם בסגנון חיים פזרני, הוא חי בשכונה יוקרתית בברוקלין, ובסנט-לואיס הוא מקווה לקבל הלוואה מאביו (בלי לדעת, כמובן, שלאביו יש כוונות דומות הפוכות). אבל יותר מזה, אית'ן מקווה להתעמת עם צ'רלי, בחור כלאמריקאי שהיה חבר שלו בקולג'. פעם אחת הם אפילו שכבו, אבל צ'רלי התכחש לנטייתו המינית וניתק את יחסיו עם אית'ן באופן  כואב. הקלוז'ר עם צ'רלי, הוא מקווה, יוציא אותו מהתקיעות הכללית שהוא נקלע אליה.

יהדותה של משפחת אלטר נדונה כאן בהרחבה לא מעמיקה ("אשמה קתולית נובעת מלאכזב את אלוהים, אשמה יהודית זה כשאת מאכזבת את ההורים שלך", אומר אית'ן), כולל מבט לאחור לילדותם של פרנסין וארתור. ילדיהם שייכים לאגף השמאלי של יהדות ארצות-הברית, אבל יש להם קרובים רפובליקנים. עשירים מופלגים, תומכי ישראל מושבעים, שבעים ואטומים לטעמה של מגי. למרות ש"המחבר המובלע" של הרומן נוטה כנראה לצד שמאל, חלק ניכר מחיצי הסאטירה שלו מופנה כלפי האידיאליזם הפרוגרסיבי של מגי. גם ארתור היה פעם אידיאליסט, ובצעירותו ניסה כמהנדס לייסד פרויקט של בתי שימוש סניטריים בעלות נמוכה בזימבבואה שבאפריקה - פרויקט שנכשל באופן  מרהיב, בעוקץ סאטירי מכאיב.

רק עניין אחד מעיב על הרומן המהנה והשנון הזה. הדמיון ליצירתו של ג'ונתן פראנזן ולספרו  'התיקונים' בפרט. הדמיון הזה זועק לא רק מכדי להיות מקרי, אלא גם מכדי להיות בלתי מודע  לסופר. רומן על משפחה משוסעת מסנט-לואיס, שבניה פרחו לחוף המזרחי הנחשק, המתאחדת במערב התיכון הפרובינציאלי למפגש פסגה/ פירוק. אפילו עלילות המשנה של הרומנים מקבילות. הסתבכותו של ארתור בעולם השלישי חופפת להסתבכותו של צ'יפ בליטא ב'התיקונים';  קרובי המשפחה היהודים השמרנים, המגוחכים, מקבילים לתיאורים דומים ב'חירות'. זה יותר  מ"השפעה". לכל הפחות "הליכה בעקבות". הבעיה  בחיקוי אינה רק ש"כבר קראנו את זה"; הבעיה היא שמשהו בקסם של הסאטירה נפגם אנושות, כי הקורא מבין שהסאטירה לא בהכרח חושפת משהו שקיים במציאות, או משהו שקיים בראיית המציאות הבלעדית של היוצר - היא בסך הכל קונבנציה ספרותית.

ועדיין, בחשבון אחרון, לא מדובר בפלגיאט. כושר ההמצאה של רידקר גדול כמו גם כישרון הכתיבה שלו. 'האלטרואיסטים' מצליח להתגבר על המכשלה הפראנזנית ומציע חוויית קריאה  אינטליגנטית, משעשעת, מותחת, ולעיתים אפילו מרגשת.

עוד 3 ספרים על ירושות
בית קדרות > צ'ארלס דיקנס  
יורשים (מתוך 'תמונות  מחיי הכפר') > עמוס עוז
הירושה > סינתיה ד'אפרי סוויני

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 08/01/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
הרומן האמריקאי הענק רן בן-נון ביקורת העורך 20/05/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
"האלטרואיסטים": רומן ביכורים שמספק בידור נבון, משעשע ומתגמל עמרי הרצוג הארץ 28/04/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: The Altruists
  • תרגום: גיא הרלינג
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 379 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 19 דק'

סקירות וביקורות

דם סמיך ממים על הישגיו הרבים של 'האלטרואיסטים', ספרו השנון והאינטליגנטי של אנדרו רידקר, מעיב רק דמיון מופרז ל'התיקונים' של פראנזן

ארתור ופרנסין אלטר חיו בסנט-לואיס שבמערב התיכון. הוא מרצה בלי תקן באוניברסיטה, היא יועצת זוגיות. כשפרנסין מתה מסרטן השד, ובמקביל התגלה שלארתור יש מאהבת, ילדיהם מגי ואית'ן עקרו לניו-יורק  ועקרו את אביהם מליבם. כעבור שנתיים, בזמן ההווה של הרומן (‭,(2015‬ הם מקבלים מאביהם מכתב שמזמין אותם לבלות איתו סוף שבוע בסנט-לואיס. ארתור, בוק חסר רגישות וגם חסר הצלחות, מבקש בתחבולות לחמם את היחסים עם ילדיו, שירשו מאמם במפתיע סכום כסף גדול, כדי שיעזרו לו להחזיק את ביתו הגדול. עיקר הספר, שזכה להצלחה כשהתפרסם ב-‭,2019‬ נסב על סוף השבוע עתיר האירועים והמניפולציות הרגשיות שמפעיל ארתור על ילדיו לטובת המשכנתה.

רומן הביכורים של אנדרו רידקר, אמריקאי יליד ‭ ,1991‬הוא סאטירה אינטליגנטית ומוצלחת. החולשות האנושיות של גיבוריו מודגשות כמצוות הז'אנר, ושטח הפנים של הטקסט עשיר וגבשושי מהמצאות מקוריות והגזמות ארסיות-משעשעות. "מגי עשתה מאמץ מרוכז לעבוד במשרות התמחות מעוטות שכר בארגונים ללא כוונת רווח", כותב רידקר על הבת הצעירה, שגרה בקווינס - חלילה לא במנהטן - ומקפידה לבחור עבודות פילנתרופיות ולהתפרנס מעט ככל האפשר. "לא מזמן, אישה פולנייה מרחוב הימרוד שכרה את שירותיה של מגי כדי שתדבר אל הבן שנולד לה. היא אמרה שהיא יכולה להגיד כל מה שמתחשק לה, כל עוד היא  אומרת את זה באנגלית [‭...‬] מגי חטפה בלק אאוט. היא מלמלה אמממ ואההה במשך כל המפגש, אחוזת שיתוק שנבע בתחילה מעצבים ואחר כך מרגשות אשם על שהיא עומדת להרוויח עשרה  דולר לשעה בלי לעשות כלום. 'אני לא יכולה לקחת את הכסף שלך', היא אמרה לאישה בתום המפגש".

בכלל, רגשות אשם הם הרגשות הדומיננטיים בחייה של מגי, שסובלת גם מהפרעת אכילה. היא מרעיבה את עצמה, בין היתר מתוך סגפנות שנולדה מאשמה על כך שלה יש ולאחרים אין. רידקר יצירתי בהמצאת סיטואציות מוגזמות, אבל באופן שאינו פוגע באמינות. למשל כשמגי נשלחת על ידי ארגון עובדים להתחזות למלצרית במסעדה מקסיקנית, במטרה לייסד בה  עבודה מאורגנת. "בינתיים היא נעשתה מלצרית יוצאת מן הכלל - אדיבה, יעילה ושנונה" - אבל אז היא מפוטרת על ידי אותו ארגון עובדים ששלח אותה, הסובל ממחסור במזומנים.

עם זאת, לא מדובר בסאטירה קיצונית, ומתוארים כאן רגשות מעוררי אמפתיה וסימפתיה כלפי הדמויות. כמו בדברי מגי לאחיה הבכור: ‭ '"‬אתה חושב שאמא הייתה טובה בעבודה  שלה?' 'הממ.' אית'ן נשף אוויר בקול דרך האף. 'זה משנה?' [‭...‬] 'אני רוצה לזכור אותה בתור מישהי שהייתה טובה במה שהיא עשתה. בתור מישהי שהייתה חכמה. עכשיו שהיא איננה, אני מרגישה כאילו היא נהייתה הפקר או משהו כזה. שמוטלת עלינו חובה לזכור אותה כמו  שצריך'".

רגש חם נוכח גם בעלילה מרכזית בחייו של  אית'ן, שחי גם הוא בניויורק, אבל אורח חייו הפוך לזה של מגי. אית'ן כילה את ירושת אמם בסגנון חיים פזרני, הוא חי בשכונה יוקרתית בברוקלין, ובסנט-לואיס הוא מקווה לקבל הלוואה מאביו (בלי לדעת, כמובן, שלאביו יש כוונות דומות הפוכות). אבל יותר מזה, אית'ן מקווה להתעמת עם צ'רלי, בחור כלאמריקאי שהיה חבר שלו בקולג'. פעם אחת הם אפילו שכבו, אבל צ'רלי התכחש לנטייתו המינית וניתק את יחסיו עם אית'ן באופן  כואב. הקלוז'ר עם צ'רלי, הוא מקווה, יוציא אותו מהתקיעות הכללית שהוא נקלע אליה.

יהדותה של משפחת אלטר נדונה כאן בהרחבה לא מעמיקה ("אשמה קתולית נובעת מלאכזב את אלוהים, אשמה יהודית זה כשאת מאכזבת את ההורים שלך", אומר אית'ן), כולל מבט לאחור לילדותם של פרנסין וארתור. ילדיהם שייכים לאגף השמאלי של יהדות ארצות-הברית, אבל יש להם קרובים רפובליקנים. עשירים מופלגים, תומכי ישראל מושבעים, שבעים ואטומים לטעמה של מגי. למרות ש"המחבר המובלע" של הרומן נוטה כנראה לצד שמאל, חלק ניכר מחיצי הסאטירה שלו מופנה כלפי האידיאליזם הפרוגרסיבי של מגי. גם ארתור היה פעם אידיאליסט, ובצעירותו ניסה כמהנדס לייסד פרויקט של בתי שימוש סניטריים בעלות נמוכה בזימבבואה שבאפריקה - פרויקט שנכשל באופן  מרהיב, בעוקץ סאטירי מכאיב.

רק עניין אחד מעיב על הרומן המהנה והשנון הזה. הדמיון ליצירתו של ג'ונתן פראנזן ולספרו  'התיקונים' בפרט. הדמיון הזה זועק לא רק מכדי להיות מקרי, אלא גם מכדי להיות בלתי מודע  לסופר. רומן על משפחה משוסעת מסנט-לואיס, שבניה פרחו לחוף המזרחי הנחשק, המתאחדת במערב התיכון הפרובינציאלי למפגש פסגה/ פירוק. אפילו עלילות המשנה של הרומנים מקבילות. הסתבכותו של ארתור בעולם השלישי חופפת להסתבכותו של צ'יפ בליטא ב'התיקונים';  קרובי המשפחה היהודים השמרנים, המגוחכים, מקבילים לתיאורים דומים ב'חירות'. זה יותר  מ"השפעה". לכל הפחות "הליכה בעקבות". הבעיה  בחיקוי אינה רק ש"כבר קראנו את זה"; הבעיה היא שמשהו בקסם של הסאטירה נפגם אנושות, כי הקורא מבין שהסאטירה לא בהכרח חושפת משהו שקיים במציאות, או משהו שקיים בראיית המציאות הבלעדית של היוצר - היא בסך הכל קונבנציה ספרותית.

ועדיין, בחשבון אחרון, לא מדובר בפלגיאט. כושר ההמצאה של רידקר גדול כמו גם כישרון הכתיבה שלו. 'האלטרואיסטים' מצליח להתגבר על המכשלה הפראנזנית ומציע חוויית קריאה  אינטליגנטית, משעשעת, מותחת, ולעיתים אפילו מרגשת.

עוד 3 ספרים על ירושות
בית קדרות > צ'ארלס דיקנס  
יורשים (מתוך 'תמונות  מחיי הכפר') > עמוס עוז
הירושה > סינתיה ד'אפרי סוויני

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 08/01/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
הרומן האמריקאי הענק רן בן-נון ביקורת העורך 20/05/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
"האלטרואיסטים": רומן ביכורים שמספק בידור נבון, משעשע ומתגמל עמרי הרצוג הארץ 28/04/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
האלטרואיסטים אנדרו רידקר

אש תקפה את משפחת אלטר מכל עבר. כל הסתיו אירעו התלקחויות, התרחשויות, מסוג האותות המופיעים ללא תיאום ונראים מבשרי רעות רק בהסתכלות לאחור. בספטמבר, אית'ן חרך את האגודל כשניסה להדליק סיגריה. כעבור שלושה ימים, במטבח, מבער מקולקל גרם לתקלה בכיריים; המצת פלט צליל עצבני, רצף של תקתוקים נואשים, ואז שילח להבה וזו אחזה בקצה השרוול של פרנסין. וביום ההולדת החמישים של ארתור, התכנסות צנועה על המדשאה שמאחורי הבית, נר קסם נפל מעוגת הגזר והעלה באש כמה עלים יבשים, ומגי דרכה עליהם וכיבתה אותם.

התבערה הנרחבת ביותר באותו סתיו התחוללה בערבו של אחד מימי חמישי בחודש נובמבר. פרנסין הייתה במשרד שלה עם מרקוּס ומרגו וושינגטון, זוג עורכי דין נשואים בעלי משרד בוטיק לענייני קניין רוחני. זו הייתה הפגישה הראשונה ביניהם — חבר משותף הפנה אותם אל פרנסין — אבל שמם של בני הזוג הלך לפניהם. באפריל שעבר הם ייצגו חברה חדשה לשירותי שיתוף קבצים בין משתמשים, והגנו עליה בהצלחה מול הרכב היפ־הופ שעמד מאחורי שיר פופולרי ששמו אינו ראוי לדפוס. אבל בני הזוג וושינגטון לא נראו כמו שני אנשים בשיא הצלחתם המקצועית. כף הרגל של מרגו התקפצצה בעצבנות מתחת לשולחן. מרקוס בהה בחיקו. הם הגיעו אל פרנסין מתוך צורך בגישור.

״את מבינה שמדובר בסיטואציה רגישה,״ אמרה מרגו ולפתה את ידית תיק היד שלה. ״אסור שאף אחד ידע על זה.״

פרנסין הבינה היטב. למרגו היו שורשים עמוקים בסנט לואיס, תולדות משפחתה היו אגדה של ממש על ירושה ועל זכות אבות. סיפרו שהיא נצר לבן האצולה הצרפתי פייר לֶקְלֵרְק. האגדה מספרת שלקלרק, סוחר פרוות עם מיליון אַקְרים בסנט לואיס הקולוניאלית, שחרר מחובותיה החוקיות את אחת הפילגשים שלו, בת־שבע, ורשם על שמה זיכיונות קרקע מתוך כוונה להגן על עצמו מפני נושים. אבל בת־שבע מיהרה להיפטר מהאדמות וסחבה את לקלרק לבית המשפט, ובזאת סיפקה השראה לדורות של תביעות משפטיות באשר לנכסיו. שנים רבות היו הצאצאים של לקלרק הדמויות הססגוניות ולמודות הקרבות שניצבו בחזית מעמד האצולה של העיר. בני הזוג וושינגטון היו פיגוּרוֹת בולטות במה שנותר מהחברה הגבוהה של סנט לואיס, ועל אחת כמה וכמה על שום היותם אחד משני זוגות שחורים שגרו בלֵנוֹקְס פְּלֵייס, רחוב פרטי סגור בשער ליד הסנטרל וסט אנד.

״כמובן,״ הנהנה פרנסין.

מרגו בחנה בקפידה את החדר. ״את תמיד עובדת מהבית?״

״מאז שעברנו הנה,״ אמרה פרנסין. ״לפני ארבע שנים.״

״ארבע שנים,״ אמרה מרגו, ואז חזרה, ״ארבע שנים,״ אומדת את המשקל של הזמן הזה.

לפני שארתור לקח את המשפחה מבוסטון והעביר אותה מערבה, החלל שבו שכן עכשיו המשרד של פרנסין שימש חדר שמש, תוספת בנייה בקצה המערבי של הבית. אחד הקירות היה עשוי כמעט כולו מזכוכית, ופרנסין צפתה דרכו בעליהם הצרובים של עצי האדר האדומים נושרים זה אחר זה במשך כל העונה. בצידה החיצוני של דלת המשרד, לוחית פליז חרותה הכריזה בתוקף על שימושו הנוכחי. ארתור מחה על עלות הלוחית וגם על החיפוי האקוסטי שעל הקירות, אבל פרנסין התעלמה ממנו. היא הבינה את חשיבותה של חשאיות, ושל חזות אומרת יציבות.

המשרד בבית היה מעין פרס תנחומים, התנאי העיקרי להסכמתה לעבור. היא הייתה צריכה מקום שבו תוכל לטפח את הקריירה שלה, אחרי שנטשה משרה ששְׂכרה בצידה במרפאה פרטית בניוטון. אף שנאלצה להסתפק בחדר עבודה קטן בבית, היא התחילה בהדרגה לעשות לה שֵם בפרוורים כמו יוניברסיטי סיטי, קלייטון ולאדוּ.

״עוד לא קיבלתי אף תלונה,״ היא הוסיפה.

מרגו הנהנה נחרצות והניחה את התיק לצידה. ״בסדר גמור,״ אמרה, ״אני אתחיל.״ היא זזה אחורנית על הספה ויישרה כתפיים. ״בזמן האחרון, אם את מוכרחה לדעת, ואני מניחה שאת מוכרחה, בעלי מטפח מין הרגל, נטייה, שאני מסרבת להשלים איתה ושמאיימת להחריב את הנישואים שלנו.״

״הייתי רוצה לשמוע את זה במילים של מרקוס,״ אמרה פרנסין. ״מרקוס? אתה מרגיש בנוח לחלוק איתי?״

מרקוס צמצם את עיניו אל אור בין הערביים הכתמתם שזרח מבעד לזגוגיות.

״הוא לא יספר לך.״

״מרקוס?״ ניסתה פרנסין שוב.

״הוא מסרב לשתף פעולה,״ אמרה מרגו. ״אבל חייבים לעשות משהו.״ היא השתתקה לרגע. ״אז העניין הוא כזה: בעלי אוהב להתחפש. בתור משחק. זה ארוטי בעיניו.״

פרנסין שבה והביטה במרקוס, אבל הוא שתק. היא צבטה בין שיניה את פנים הלחיים. ״בסדר,״ היא אמרה. ״מרקוס, זה ממש יועיל אם תוכל להגיד משהו.״

״הוא אומר שהוא אוהב את התחושה. את התחימה שבזה. הוא אומר שהגומי זה כמו עוד עור.״

״הגומי?״

״לָטֵקְס, האמת. כן. הוא אוהב ללבוש בגד גוף ולהעמיד פנים שהוא חיית מחמד.״

״אז — בסדר.״ פרנסין זעה בכיסא. ״מרקוס אוהב להתחפש לכלב.״

״לא כלב. חיית מחמד. לפעמים הוא כלב, לפעמים הוא חתול. ולפעמים הוא אוגר, וזה באמת מגוחך, כי אוגרים חיים בתוך כלוב ורצים על גלגל, ואילו מרקוס, מרקוס, הוא עורך דין מכובד שמופיע בבתי משפט ויש לו משרד לנהל.״ מרגו צללה בתוך התיק ונברה בו עד שהגיחה ובידה מסכת פנים שחורה ששתי אוזניים ארוכות משתלשלות מחלקה העליון. ״תלבש את זה,״ היא דרשה.

״זה לא הכרחי,״ אמרה פרנסין.

״הוא כל כך אוהב את זה, הוא יכול להראות לך איך הוא נראה. תלבש את זה, מרקוס.״

פרנסין לא הספיקה להתערב, והמסכה כבר הייתה בידיו של מרקוס. היא התבוננה בו כשעטה אותה בהתלהבות על הראש וכוונן אותה עד שהעיניים היו בגובה החורים.

״את רואה? את רואה עם מה אני מתמודדת כאן?״

פרנסין הנהנה. היא התחילה לקלוט מה קורה. באופן כללי, בפרוורים האמידים שעבדה בהם למחייתה, היא פגשה שני סוגי מטופלים: אלה הסובלים מבעיות לגיטימיות שנדרש להתגבר עליהן, ואלה שבשל מזגם הנירוטי משוכנעים כי אפילו שינוי פעוט במצב הרוח הוא סיבה לבהלה; שקצת אומללות היא ללא ספק דיכאון, שכל גל חולף של פחד פתאומי הוא לא פחות מחרדה קלינית המרימה את ראשה מוכה העווית. בני הזוג וושינגטון, היא הבינה, השתייכו כפי הנראה למחנה השני. מן הסתם רק חיפשו מישהו שירגיע את החששות שלהם ויגיד שהם נורמלים.

בזמן האחרון עסקה פרנסין לא מעט בהרגעת חששות, וזה שעמם אותה. היא רצתה משהו שתוכל להתמסר אליו. היא הייתה מוטרדת כל היום, עצבנית כתמיד לקראת בואם של מטופלים חדשים שהופנו אליה, להוטה להותיר רושם חיובי — ובשביל מה? סטייה שובבית קטנה של אמצע החיים? החיים, עם כל התגרות השגרתיות שלהם, ממילא מספיק קשים.

למשל מגי. היא חטפה התקף עצבים בגלל התפקיד שלה בתהלוכת חג ההודיה. היא רצתה להיות אינדיאנית — המינוח הזה, שגוי ככל שיהיה, עדיין רווח בבית הספר היסודי קפטן בשנת 2000 — ובמקום זאת לוהקה לתפקיד קרן השפע. אית'ן, לעומת זאת, החליט להסתגר בחדרו. התנתק מהמשפחה והחליף אותה במחשב שנרכש בזהירות רבה רק אחרי שהתברר כי באג 2000 הוא בעצם דאגה רבה על לא דבר. הוא קנה אותו בכספו, שחסך כשעבד מדי קיץ במרכז הקהילתי היהודי בקְריב קוֹר, וקו ההגנה הזה — ״זה הכסף שלי, אני יכול לעשות איתו מה שאני רוצה״ — הצליח להכניע את פרנסין עד עכשיו. ואם לא די בכך, בתחילת אותו שבוע דחתה האוניברסיטה את הבקשה של ארתור לבחון את המועמדות שלו למסלול לקבלת קביעות. כבר ארבע שנים הוא שימש מרצה אורח במחלקה להנדסה, אם כי לא ממש הרגיש כמו אורח. הוא לימד יותר קורסים מכל אחד מעמיתיו, ישב בוועדות לאין־ספור, וחשוב מכול — לקח, אולי בפזיזות יתרה, משכנתה גבוהה על הבית. ולמרות כל זאת הודיע לו דיקן הפקולטה סאהיל גוּפְּטָה, שאי אפשר לעשות כלום עד שעניין התקציב ייפתר איכשהו. זה כמה ימים צעד ארתור ברקיעות רגליים ברחבי הבית, מסנן קללות ומכריז במרווחים קבועים, כמו מנטרה: ״ענייני תקציב לא נפתרים איכשהו.״

מרקוס דיבר מאחורי המסכה. ״אתן מריחות משהו?״

״אל תחליף נושא,״ התפרצה מרגו.

״רגע, רגע —״ רחרח מרקוס מבעד לחורי הנחיריים של המסכה. ״משהו נשרף.״

״ד״ר אלטר, הוא מתחמק מהעניין, לא?״

פרנסין זקרה ראש. ״הוא צודק. גם אני מריחה.״ האוויר בחדר האפיר. ״טוב,״ היא אמרה. ״כולם החוצה.״

פרנסין ובני הזוג וושינגטון יצאו למסדרון, ושם מצאו את ארתור, אית'ן ומגי, ועד מהרה עמדו שתי המשפחות גם יחד בחצי גורן על השביל הקדמי תחת שמיים שהסגילו במהירות. הצפירה הגמישה של סירנות נשמעה אי־שם מאחורי החומות של שוּטוֹ פְּלֵייס.

״מי זה?״ שאלה מגי והצביעה על מרקוס.

העיניים של מרגו הצטמצמו. ״תוריד את המסכה. אתה מפחיד את הילדה.״

״אני לא מפחדת.״

צפירת הסירנות הלכה והתחזקה. ארתור התחיל לפסוע לכאן ולכאן. ״מה עשית?״ הוא שאל, ללא נמען מסוים.

״שום דבר. לא עשיתי כלום,״ מיהר אית'ן לענות.

״אני עשיתי חזרה על השורות שלי,״ אמרה מגי.

״חשבתי שאת קרן השפע,״ אמר ארתור. המקום כוסה בהבהוב אורות בוהקים. כבאית עצרה מאחוריהם. ״קרני שפע לא מדברות,״ הוא מלמל לעצמו, ונחפז להיוועץ בגברים היורדים מהכבאית.

״אני מדברת!״ צעקה מגי מאחוריו. ״יש לי שורות!״

״הוא יודע,״ הרגיעה פרנסין. ״הוא יודע.״

לין ג'רמיין, מהבית בסגנון האַרְטְס אנד קְרַפְטְס שלידם, פסעה צעד מהוסס החוצה. ״הכול בסדר?״ היא קראה ברוב תועלת מתחת לכרכוב הגג. ״משהו נשרף?״

פרנסין נופפה לה שתישאר במקומה. ״אנחנו בסדר, לין,״ היא אמרה, ולחייה הלכו וסמקו ככל שנקפו הרגעים שבהם חייה היו מוצגים לראווה.

מרגו שלחה את מרקוס להתניע את המכונית. הוא נאנח וגרר את רגליו הלאה משם. מרגו נעצה מבט בבעלה, ואז בארתור. היא נפנתה אל פרנסין. ״אז מה,״ היא החוותה בראשה אל הכבאית. ״כמה זמן אתם נשואים?״

לפני שהספיקה פרנסין לענות, ארתור כבר היה שוב לצידה. שלושה כבאים כבר הסתערו על הבית. שניים אחרים פרשו צינור ארוך ופנו אל ברז הכיבוי מול בית משפחת ג'רמיין. הלב של פרנסין התחיל לגמגם כשצפתה בהם פושטים על ביתה.

״מה אתם עושים?״ שאל שוב ארתור. הוא כסס את העור סביב הציפורניים, והביט לאחור אל הכבאית ואז אל הבית. ״אני צריך להיכנס לשם.״

״תן להם לעשות את העבודה שלהם,״ אמרה פרנסין.

״הם לא יֵדעו לאן ללכת. הם לא יֵדעו מה להוציא קודם.״

״הם לא יוציאו כלום,״ היא אמרה. ״הם יכבו את האש.״

״אוי, תראו!״ אמרה מרגו. ״רואים את העשן עולה מהחלון!״

ארתור התחיל לרוץ אל הבית. פרנסין זינקה ותפסה בו בצווארון. היא אחזה בו בכוח וריתקה אותו למקום. היא הייתה רגילה לזה. זה מה שאני עושה, חשבה כשריסנה אותו, והתביישה שהיא עושה זאת לעיניה של מרגו, התביישה שהיא עוצרת את ארתור, מונעת ממנו מוות בטוח בעוד חייה עולים בלהבות מול עיניה, וכל הזמן חושבת: מה האיש הזה היה עושה בלעדיי?