פרק 1
טרק בחיק הטבע ודלקת בדרכי השתן
היא ידעה שהיא לא אמורה ללכת לבד בשעת ערב
כי הרי זו שעה ארורה, זאבים משחרים אז לטרף
אך היא לא עמדה בפיתוי, התמכרה לתחושת הריגוש
חשבה שאולי יש סיכוי, רק במוות הרי אין חידוש.
*
היא יוצאת מהמסעדה ומהדקת את מעילה סביב גופה. היא יכולה לראות את מכוניתה הרחק בקצה הרחוב, אך כדי להגיע אליה יהיה עליה לעבור בסמטה חשוכה ונטושה למראה. חושיה מתחדדים, קצב נשימותיה מואץ וצמרמורת חולפת לאורך גווה. ליד פחי הזבל גדולי הממדים נשמטים מידה מפתחות הרכב וכשהיא מתכופפת להרימם, היא נהדפת בכוח כנגד אחד הפחים. מאחוריה, גבר גבוה ורחב אוחז בעורפה ומצמיד את לחיה אל הפח העשוי מתכת קרה. בידו הפנויה הוא מרים את שולי שמלתה, מושך וקורע בקלות את תחתוניה. היא מנסה להיאבק, ידה נשלחת לאחור אל ראשו, נתקלת במסכת הסקי שהוא עוטה על פניו ומושכת אותה בכוח. היא מספיקה לחוש בשׂער ראשו המתולתל רגע לפני שהוא תופס את ידה ומכופף אותה מאחורי גבה.
“אאוץ'! נו באמת!” ללי קוראת בקול, “תשחרר!”
“זאת לא מילת הביטחון שסיכמנו עליה,” מתנשף יקיר בעורפה.
“כליה! כליה, בסדר? תשחרר נו!”
יקיר משחרר אותה מאחיזתו והיא מסתובבת אליו, משפשפת קלות את פרק ידה. הוא מחייך במבוכה, אוחז בידה הכואבת, מקרב אותה אל שפתיו ונושק לה, ורגע לאחר מכן מצמיד את אותה היד אל מִפתח מכנסיו. “ואני לגמרי שמח לראות אותך, אם לא שמת לב,” הוא לוחש בשעה שהוא נצמד אליה לנשיקה ארוכה. “אנחנו כבר כאן,” הוא מפשיל את שולי שמלתה, מרים אותה על מותניו בגבה לפח, “אולי לא בדיוק בפורמט שחשבת עליו,” רגליה נכרכות סביבו, עקב נעלה השמאלית ננעץ קלות בישבנו ונעלה הימנית נושרת מכף רגלה, “אבל חבל לא לנצל את ההזדמנות.”
“אני זקנה מדי בשביל זה,” היא ממלמלת כשהוא חודר אליה, ידיה לופתות את גב חולצתו וגבה נהדף קלות כנגד הפח.
“את נהדרת!”
“אני המאהבת היחידה שלך?”
“האחת,” נגיחה, “היחידה,” נגיחה, “והבלתי מנוצחת...”
“כמה מחמיא... רגע, היחידה? למה בעצם? וזה אומר שסיוון עוד לא יודעת עליי?”
יקיר לא משיב. הוא מנסה לנשק אותה אך היא מסיטה את פניה ברגע האחרון והוא מסתפק בנשיכה קלה לתנוך אוזנה.
”אז... איתה לא יישמת את כל הקטע עם הנישואים הפתוחים?”
יקיר חדל מפעילותו הקדחתנית וללי מחליקה טיפה כלפי מטה, עד שעקב נעלה נוגע ברצפה. “לא, אל תפסיק,” היא מנסה לגעת בו.
“את נורא מקשה עליי.”
“מקשה זה טוב,” היא מצליחה להשחיל את ידה לתוך מכנסיו.
“לא, זה לא,” הוא מרחיק את ידה בכוח, רוכס את מכנסיו ומתחיל להתרחק ממנה.
"ידעתי,” היא ממלמלת, מיישרת את בגדיה ומרימה את תחתוניה הקרועים מהרצפה. “ידעתי שזה ייגמר ככה. מה חשבתי לעצמי?” יקיר חוזר ומתקרב אליה. “ברור שהילדה הזו לא תיתן לך להזדיין מהצד, היא לא סתומה כמוני.”
“היא אחרי לידה, תעזבי אותה בשקט!”
“היא לא סתומה, זה ששכבת איתה כשהיינו ביחד, ממש לא אומר ש...”
“תסתמי כבר,” יקיר הודף אותה כנגד הפח, יד אחת שלו לופתת את צווארה, השנייה נדחקת בין רגליה, “פשוט תסתמי כבר...” הוא יודע בדיוק איך לגעת בה והוא יודע שהיא מתה לנשק אותו תוך כדי, אבל הוא לא מתכוון לספק את הסחורה הפעם. הוא מסובב אותה כשגבה אליו ובלי גינונים מיותרים חודר אליה מאחור.
הכאב הראשוני מצמית אך מוכר, היא קופאת לרגע וכך גם הוא. היא נותנת לגוף שלה להתרגל לכאב ולאחר כמה שניות הוא פוסק. “זהו, לא כואב יותר,” היא אומרת בשקט, נזכרת בפעמים הקודמות שבהן הם ביצעו את אותו האקט ויודעת שהוא חיכה, כמו תמיד, לשמוע את המשפט הזה ממנה. המשפט שמאשר לו להמשיך.
הוא מחדש את תנועות האגן שלו בקצב איטי, ידיו אוחזות במותניה. היא מניחה את כפות ידיה על גוף הפח, אצבעותיה פרושׂות והתנוחה מזכירה לו את האופן שבו שוטרים מחפשים נשק על גוף העבריינים בסרטי הקולנוע. הוא מכסה את כף ידה בכף ידו, אצבעותיהם משתלבות אלו באלו ולא מתנתקות, גם כשהוא מגביר את הקצב וגומר באנחה רמה. לפני שהוא עוזב הוא לוחש אל עורפה: ”בפעם הבאה שתתגעגעי אליי, תעשי טובה ואל תתקשרי,” ומשאיר אותה שעונה כנגד הפח, מתנשמת בכבדות וליבה פועם במהירות.
“אל תהיה כל כך בטוח...” היא לוחשת לעצמה, נועלת את נעל העקב שלה ומשליכה את תחתוניה מעבר לכתפה היישר אל הפח.
*
יקיר עובר במכוניתו דרך שער הקיבוץ. אורות המכונית מאירים את השלט המתקלף התלוי על צידו, הנושא את המילים “קיבוץ יונה". הנון חסרה. הוא מחנה את הרכב מול הבית אך לא ממהר לצאת. יושב וצופה במשפחתו החדשה-ישנה מבעד לחלון הגדול הפונה לרחוב.
הוא מבחין בסיוון היושבת על הספה בסלון, מול הטלוויזיה. עיניה עצומות, ראשה שמוט לפנים ועל חזהּ מונחת התינוקת שלהם, ענבל. שם שהלם היטב את צווחותיה הבלתי נלאות... איך הוא הגיע למצב הזה? מתי הפך למין אבא/סבא שכזה עם אישה שצעירה ממנו ביותר מעשרים שנה? כשנפרד מללי, סיוון (שהייתה אחת ממאהבות העבר שלו) חזרה אליו ומילאה את החסר, וכשאמרה לו שהיא בהיריון, מיהר להבטיח שיעמוד לצידה כי זה מה שהיא ציפתה ממנו לעשות. כי זה מה שהוא ציפה מעצמו לעשות. היא כבר אמרה לו שהיא רוצה להאריך את חופשת הלידה, שקשה לה לעזוב את ענבל ושאף על פי שגאולה מדהימה ועוזרת, היא לא הסבתא של ענבל. "ענבל צריכה את אימא שלה.”
עוד כשהייתה בשמירת היריון, סיוון דאגה לבצע שינויים טקטיים במשרד – היא העבירה את המזכירה של יקיר לסניף החברה בשדרות ושיבצה לו מזכיר צעיר, מטעמים מובנים. היא הבהירה לו שנישואים פתוחים, כמו שהיו לו עם ללי, ממש לא יעבדו במקרה שלה, ולמעשה לא עבדו גם במקרה שלו. אבל שלא ידאג, כשהוא יהיה איתה, לא יהיה לו כוח לאחרות. תינוקת בת חודשיים לא ממש הייתה התרחיש שהוא דמיין כששמע את המשפט הזה...
שירה, בתו הגדולה, יושבת על הכורסה הסמוכה, רגליה מקופלות תחתיה ואצבעותיה עוטפות ספל מהביל. בשבוע הבא יתקיים טקס קבלת התואר שלה באוניברסיטה. הוא אמור להיות מודאג מהמפגש הבלתי נמנע עם ללי בטקס, במיוחד לאחר הפדיחה שהתרחשה ביניהם הערב, אך הוא היה עייף מדי בשביל זה.
גאולה מתרוממת ממקומה על הספה, משחררת בזהירות את התינוקת מזרועותיה של סיוון מבלי להעירה, נושקת למצחה של שירה ולוקחת את התינוקת לחדרה. גאולה עברה לגור איתם באופן "זמני" לפני שלוש שנים, לאחר שמימנה במחיר דירתה את השתלת הכליה של ללי, ועדיין לא מצאה סידור מגורים חלופי. טכנית, גאולה היא עדיין חמותו היות שהוא לא טרח להתגרש מללי, ובתור יתום, גאולה היוותה עבורו מעין אם חורגת.
עם "אם חורגת" שגרה איתו ומקבלת באהבה את סיוון ואת התינוקת, ועם בת אחת אחרי תואר ראשון ובת שנייה שלא נותנת לישון, לא פלא שהוא מיהר לקפוץ על המציאה כשללי התקשרה. האמת? גם הוא התגעגע אליה ולראש הקרימינלי שלה.
כעת, לאחר שהוא רואה מבעד לחלון שגאולה לקחה את ענבל ויש סיכוי טוב שהיא לא תתעורר בשעה הקרובה, הוא יוצא מהרכב ונכנס הביתה, לנשים שלו.
*
אצבע קצרה ושמנמנה מזיזה את הסמן על גבי המסך ולוחצת על Play:
בתוך המבנה הרחב, מסכי ענק מקרינים קטעים מתוך סרטי פורנו. בכולם מככבת אותה אישה – שיער אדמוני, עור חיוור מאוד, כמעט שקוף, וחזה שופע. שולחנות ארוכים עמוסי כל טוב מסודרים לאורך הקירות וסלבריטאים שונים מסתובבים באולם, משיקים כוסות ומביטים בלהבות הנראות בבירור מבעד לחלון הדלת של תנור המשרפה. המצלמה נעה בתנועה חלקה לאורך האולם כשלפתע נשמעות צעקות נשיות מהחדר הסמוך.
"סלע לא עשה כלום!" כמה מהאורחים באולם מסבים את מבטם לכיוון המצלמה, הנמצאת בסמוך למקור הרעש.
"אבל מה את עשית?" קולות של מאבק נשמעים ברקע, נדמה שכיסא נופל על הרצפה, "תעני, נו! מאז שלקחתי לך אותו את זוממת להתנקם בי."
המצלמה עוזבת את המתרחש באולם הגדול ונעצרת בפתחו של חדר קטן המלא בארונות קבורה. אפשר לראות שתי נשים – האחת גבוהה ורזה והשנייה נמוכה יותר ושופעת קימורים במקומות הנכונים. השופעת מנסה לתפוס את הגבוהה בציפורניה השלופות בעוד גבר שרירי מנסה להפריד ביניהן.
"תפסיקי כבר, מטורפת!" אומרת הגבוהה ומנסה להסתתר מאחורי הגבר, "נראה לך שאני מקנאה בך? נראה לך שאכפת לי ממשהו שקרה לפני עשרים ומשהו שנים?"
"אז מה קרה ביניכם? תספרי לי!" השופעת מנסה לעקוף את השרירי ללא הועיל, "אני לא עוזבת עד שאני מגלה את האמת!"
"סתם, נו! הייתי קצת שיכורה... קצת הרבה," הגבוהה מתחילה לסגת אחורנית, "וחשבתי שאני דוחה את יקיר והייתי נואשת, ואת לא רצית לתרום לי—"
"אה, אז עשית את זה בגללי?"
"אבל לא קרה כלום!"
"בזכות סלע לא קרה כלום, לא בזכותך!" השופעת מנצלת רגע שבו השרירי מרפה מאחיזתו ומזנקת על הגבוהה, כף ידה תופסת חופן משערה והיא מושכת בכל כוחה. הגבר מנסה להפריד ביניהן כשאישה מבוגרת הדומה לזו השופעת (בתוספת שלושים שנה), חולפת על פני עדשת המצלמה, נכנסת אל החדר וצופה במחזה בפה פעור. כשהשתיים האחרות רואות אותה, הן מפסיקות מייד, והגבוהה מנסה לסדר את רעמתה הפרועה.
"מה קורה פה?" קולה של המבוגרת מביע זעזוע ומורת-רוח, "ביקשתי ממנחם שיגביר את הווליום של הסרטים האלה שאתם מקרינים. כבר שמעו את הצעקות שלכן באולם..." עיניה של השופעת מקובעות בפניה של הגבוהה. "חשבתי שהשלמתן," ממשיכה המבוגרת, "מה כבר עשיתן הפעם?"
״גם את ידעת שללי ניסתה לזיין את סלע, או שזה לא משהו שהבת האהובה עלייך בחרה לספר לך?״ יורה השופעת לעברה.
"נו באמת..." אומרת המבוגרת בביטול. אבל כשאיש לא ממהר לסתור את הדברים שנאמרו, החיוך הנבוך נמחק מפניה. לפתע, הקולות המגיעים מכיוון האולם (צלילי גניחות נשיות הבוקעים מפסקול הסרט) מתחלפים בצלילים אחרים. קולות של אנשים מבוהלים, כיסאות נגררים, צלחות מתנפצות ומעין שיר-דקלום שכזה, שמושר שוב ושוב... החבר'ה ממהרים לצאת אל האולם כדי לברר את פשר הדבר והמצלמה בעקבותיהם.
"בדם ואש, קרמטוריום נגרש!" כמה קשישים זועמים שהתפרצו אל האולם מניפים שלטים בזרועותיהם ומשמיעים פה אחד קריאות קצובות, "בדם ואש, קרמטוריום נגרש!" הם צועדים בין המשתתפים בטקס, חולפים על פני הפרצופים ההמומים ומשליכים עגבניות על מסכי הענק. "בדם ואש, קרמטוריום נגרש!" שוטרים מתפרצים לאולם. "בדם ואש, קרמטוריום נגרש!" עגבניות מושלכות על אנשי החוק. המצלמה קולטת את הגבוהה בעודה מתיישבת, מובסת, על אחד הכיסאות. "בדם ואש, קרמטוריום נגרש!" פניה של השופעת ממלאות את המסך, ורגע לפני שהסרטון נקטע היא מדברת בהתלהבות היישר למצלמה – "בבקשה, בבקשה תגיד לי שצילמת את כל זה..."
*
“איזה דפוקים באימא שלי,” אומרת אישה עבת בשר. היא סיימה לצפות בסרטון בלפטופ שלה (אותו הסרטון עם הנשים המתגוששות והקשישים הזועמים), וכעת היא מתכוונת לקרוא את הטוקבקים. “מיליוני צפיות יש לשטות הזאת," היא אומרת לקשישה גרומה השוכבת על מיטת טיפולים בסמוך אליה, “תאמיני לי, לקיבוצניקים האלה אין אלוהים!” השתיים חולקות חדר במחלקה פנימית ג' בבית החולים הסמוך לקיבוץ יונה. הקשישה לא מגיבה, מבטה קבוע בקיר שמולה ונדמה שהיא לא מעפעפת. לפחות לא בקצב נורמלי...
האישה הדשנה זקוקה לקהל וברור שהישועה לא תבוא מכיוון חברתה לחדר. באותו הרגע אחות נכנסת לחדר וללי בעקבותיה, לבושה בבגדים אלגנטיים, נועלת נעלי עקב וגוררת אחריה עמוד אינפוזיה. פרט לאנטיביוטיקה המטפטפת לה לווריד, היא נראית כל כך לא שייכת לחדר הזה בפנימית ג', וזה מה שמושך את תשומת הלב של האישה הדשנה – היא עוקבת במבטה אחר האחות המובילה את ללי אל מיטתה ומניחה מגבת ופיג'מה על הכוננית הסמוכה, ואז נופל לה האסימון...
“זאת את!” היא קוראת לפתע, לוקחת כמה שאיפות ממכשיר החמצן שלה ומצביעה על ללי, “זאת היא,” היא אומרת גם לקשישה האומללה, “זאת המשוגעת מהסרטון. הרגע ראיתי אותך הולכת מכות ביוטיוב, בדם ואש, קרמטוריום נגרש וכל זה. מה את עושה פה?”
“אני מושתלת כליה זה שלוש שנים,” אומרת ללי לאחות, מתעלמת מדבריה של הדשנה, “אני אמורה לקבל חדר ליחיד.”
“אני יודעת, אבל אין לנו חדר פנוי כרגע.”
“המערכת החיסונית שלי על הפנים,” ללי מדברת כמעט בלחש ומביטה בעיני האחות, "אני מפחדת לחטוף משהו. וחוץ מזה, נהלים הם נהלים ועל נהלים צריך לשמור.”
“עם כל הכבוד לנהלים, הסיכוי הכי טוב שלך כרגע הוא לקוות שמישהו ישתחרר. אבל אין לך מה לדאוג – לשושי פה,” היא מחווה בידה לכיוון האישה הדשנה, “יש קשיי נשימה, סוכרת ואי ספיקת לב ולסימונה... טוב, אנחנו עדיין לא יודעים מה בדיוק יש לסימונה אבל ברגע שנקבל את תוצאות הבדיקות נהיה חכמים יותר. בקיצור, אין פה מחלות מידבקות.”
האחות עוזבת וללי מתיישבת על קצה מיטתה.
“אז עם מי את רבה בסרטון?” מתעקשת שושי ומנופפת במסכת החמצן שלה.
ללי חולצת את נעלי העקב שלה ומתיישבת על המיטה. רגליה שלוחות לפנים והיא מקרבת את עמוד האינפוזיה למיטה, כך שהצנתר יהיה רפוי. “עם אחותי,” היא אומרת לבסוף, "אבל זה היה מזמן...”
“שלוש שנים, לפי הסרטון. אבל יש פה טוקבקים מלפני יומיים, תקשיבי לזה..."
“את ממש לא צריכה..."
“נבלות, עוכרי ישראל, מכחישי שואה... הלוואי שישרפו אותכם יחד עם השחקנית פורנו שלכם...”
“לפחות שיקפידו על עברית תקנית.”
“מה?”
“אתכם ולא 'אותכם', ושחקנית הפורנו ולא 'השחקנית פורנו'. אלה כללי היידוע בסמיכות.”
“כן... ואתם עוד פעילים עם השרפות שלכם?”
“קרמציות, זה המונח המקצועי ל..."
לחדר פורצים לפתע צוות של סניטרים, אחות ואנשי תחזוקה. שניים מהם מגלגלים את המיטה של סימונה הקשישה (כשסימונה עליה) אל מחוץ לחדר. הפעם ללי הייתה בטוחה שסימונה עפעפה יותר מהרגיל, אך חוץ מזה לא ממש הגיבה למהומה הקלה שהתרחשה סביבה. שניים אחרים נכנסים לשירותים המשותפים בחדר ומתחילים לקרצף אותם ביסודיות מעוררת התפעלות, והאחות לוקחת את חפציה האישיים של סימונה ועוזבת בלי לתת הסבר.
מייד לאחר מכן פורץ לחדר במרץ צוות הכולל רופאה, אח וסטז'רית.
“למה פינו את סימונה?” מנסה שושי לברר.
“קיבלנו את תוצאות הבדיקות שלה,” אומרת הרופאה במבטא רוסי קל.
“התברר שיש לה חיידק בצואה,” ממשיך האח במבטא ערבי כבד.
“העברנו אותה לבידוד,” מסכמת הסטז'רית בלי מבטא כלל.
“אני מושתלת כליה!” מתקוממת ללי לנוכח קיבוץ הגלויות הניצב מולה, "אני אמורה לקבל חדר ליחיד ואתם שמים אותי עם חיידק בצואה?”
“לא קרה כלום,” אומרת הרופאה, “תפסנו את זה בזמן, גברת...” היא מציצה בשמה של ללי המחובר למיטתה, “זַלמן.”
“זֶלמן,” מתקנת ללי אוטומטית, “ללי זֶלמן. עם סֶגול בזי"ן.”
הרופאה מביטה בה לרגע, תוהה אם לחייך או לא ומחליטה שלא, בודקת את העירוי של ללי וקובעת שיש להחליף את המחט. היא מטילה את האחריות על הסטז'רית בעוד האח ניצב מעליה ומשגיח. ואז מתחיל הריטואל הקבוע שללי כבר רגילה אליו: הסטז'רית לא מוצאת את הווריד, האח מציע להשאיר את המחט במקומה ולנסות למצוא את הווריד בלי לדקור שוב. לבסוף מחליטים שעינו את ללי מספיק ושיכניסו מחט חדשה בסבב הרופאים הבא...
משוחררת מהאינפוזיה, ללי נכנסת למקלחת וכשהיא יוצאת משם, לא נותר זכר לאישה האלגנטית שהייתה בבואה – לבושה בפיג'מת בית החולים, שערה אסוף ולרגליה נעלי בית, ללי נכנסת לתפקיד החולה, ובאופן אוטומטי משהו בה הופך פגיע יותר.
*
שירה ממתינה לשחר בכניסה לתחנה המרכזית. אצבעותיה מתופפות בקוצר רוח על ההגה ואפילו איתי לוי המתנגן ברדיו לא מצליח להרגיע אותה. זה היום הראשון שלו כאזרח חופשי ועברו כמעט שלושה שבועות מאז הפעם האחרונה שראתה אותו. לאורך השירות שלו והתואר הראשון שלה, הם לא הפסיקו להתכתב כשהיו לחוד – ולהתייחד כשהיו יחד. כבר שלוש שנים שהם רוקמים את עתידם לאחר השחרור של שחר: בונים מסלול לטיול למזרח, עושים חיסונים נגד דלקת מוח יפנית, טיפוס הבטן, טיפוס הרים, שעלת, כלבת, חצבת. מבזבזים כסף בחנות "למטייל" בכל חופשה שלו מהצבא ומדברים הרבה על אהבה.
בשביל מה היא הייתה צריכה להגיע לפני הזמן, לעזאזל? הרי הוא בטוח יאחר. שעת ההגעה של האוטובוס כפי שהיא מופיעה באתר היא רק בגדר המלצה. מי יודע כמה זמן... הנה הוא! הנה הוא – הלב שלה מחסיר פעימה. הנה הוא עומד בפתח התחנה, במדים מאובקים ועם קיטבג ענק על הגב. היא יוצאת מהרכב (רכב של חברת הלוויות של אימא שלה, כמה רומנטי) ורצה לכיוונו. כשהוא מבחין בה, הוא שומט את הקיטבג ופורשׂ את זרועותיו לרווחה. היא מזנקת אל תוך החיבוק שלו ולא ממהרת לשחרר. “מכוערי, כמה טוב שבאת הביתה,” היא משוררת באוזניו ואחר כך בשפתיו ואחר כך בצווארו.
“אני מת מרעב,” הוא אומר אבל לא מרחיק אותה מעליו, לא אכפת לו שכולם מסתכלים.
“אז בוא, הכנתי לנו משהו,” היא מובילה אותו לעבר הרכב.
“אצלכם? עם גאולה והתינוקת?” הוא נשמע קצת מאוכזב כשהוא פוסע לצידה.
“לא, נראה לך?” היא פותחת את הבגאז' והוא משליך את הקיטבג פנימה, “נלך למשרפה.”
“ואימא שלך... היא לא שם?”
“שוב מאושפזת. לא רוצה שיבקרו אותה, כרגיל. 'אני רוצה שייראו אותי במיטבי',” שירה מנסה לחקות את קולה של ללי, “עוד יום–יומיים היא בבית. יאללה בוא,” היא מתיישבת מאחורי ההגה, “התגעגעתי אליך יא מכוער!”
הם נוסעים כמה דקות בדממה, אוחזים ידיים מעל תיבת ההילוכים, עד ש... “היי, פספסת את הפנייה לקיבוץ,” הוא מעיר לה, “עד כדי כך התגעגעת אליי?”
“אל תחמיא לעצמך,” היא אומרת ומחנה את הרכב בתוך הפרדס הסמוך, “בעצם, למה לא? תחמיא,“ היא מושיטה יד ומטה את גב הכיסא שלו לאחור, “תחמיא לעצמך...” היא מטפסת מעליו, אוחזת את פניו בשתי ידיה ונושקת לו ארוכות.
“ככה?” הוא שואל כשהיא מתרוממת קמעה ומושכת את החולצה שלה מעל לראשה, “עם המדים והזיעה והג'יפה?”
“רק ככה,” היא פורמת את כפתורי חולצתו ונושקת לחזה שלו. שערה משתפל סביב פניה כשהיא פותחת את רוכסן מכנסיו והוא מרים את שולי חצאיתה כדי שלא תסתיר, כדי שיוכל לראות אותה מתיישבת מעליו, נעה בקצב של השיר הבוקע מהרדיו.
הם מגיעים לבסוף למשרפה ונכנסים לחדר הצדדי, הצמוד לאולם האירועים. החדר מסודר בחלקו האחד כמשרד ובחלקו השני כחדר שינה קטן. שירה ארגנה מעין פיקניק נחמד על השולחן המשרדי וכעת היא מניחה בקבוק יין במרכזו, בשעה ששחר נכנס למקלחת הצמודה. אין כל זכר לארונות הקבורה שמילאו את החדר הזה בעבר, או למריבה שצולמה בו ושהפכה לסרטון ויראלי ביוטיוב.
*
"מה זאת אומרת 'שמו אותך בחדר עם חיידק בצואה'?” ביום השני לאשפוז, גאולה מדברת עם ללי בשיחת וידאו וקולה נישא למרחוק. ברקע אפשר לראות נוף גלילי ירקרק ויפה, וללי לא יכולה שלא לחייך אל מול הכובע רחב השוליים המסתיר את עיני אימהּ.
“אימא, איפה את?”
“יצאנו לטייל בצוק מנרה,” גאולה מפנה את הטלפון שלה לכיוון מנחם, וכשהוא שם לב לכך שהוא נלכד במצלמתה, הוא מנופף בידו לשלום. הוא לובש מכנסי חאקי קצרים, על גבו תרמיל, ומימייה צבאית תלויה על חגורתו. “אבל אל תשני את הנושא, למה אין לך חדר פרטי? מה עם הנהלים?”
“מי כבר סיפרה לך, דוקטור בן צבי? ופינו את החיידק, אל תדאגי. ניקו אחריה כמו צוות ניקוי בזירת פשע, לא השאירו ראיות.”
“זה לא מצחיק אותי ללי, אני דווקא מאוד מודאגת,” גאולה מנמיכה את קולה, "אם הייתי יודעת, לא הייתי יוצאת לשטות הזאת...”
“שמעתי אותך!” נשמע קולו של מנחם ברקע.
“נו, זה לא בשבילנו המנרה הזה. מה יש לנו לעשות שם?” גאולה מדברת עם מנחם ובינתיים הטלפון שלה מצלם את הקרקע ואת נעלי הספורט הזרחניות שלה. “סנפלינג? קיר טיפוס?”
“מי שישמע! בסך הכול תכננתי לנו נסיעה ברכבל למסעדה במנרה ואולי טיול קצר בשביל החורש,” מתגונן מנחם.
“אימא... אימא, תרימי את הטלפון,” מבקשת ללי בעוד שושי, העושה דרכה בכבדות לעבר השירותים, נעצרת לרגע ובוהה במסך הטלפון מעבר לכתפה של ללי. “אימא, אל תדאגי, אני אעדכן אותך,” היא ממשיכה כשפניה של גאולה ממלאות את המסך, ומצחה מתקמט למראה השותפה הלא-כל-כך סמויה לשיחה, “תיהנו!”
“בת כמה אימא שלך?” חוקרת שושי ללא שמץ של בושה, כשללי מסיימת את השיחה.
“שמונים ו...”
“די! היא לא נראית יום מעל שישים וחמש!”
“אצלנו נהוג להגיד 'בלי עין הרע'...”
“באלוהים את לא מאמינה אבל בעין הרע כן?”
“תקשיבי...” לללי נמאס מהשושי הזאת. כבר היה עדיף להישאר עם סימונה – חיידק חיידק אבל לפחות שותקת. אבל בטרם היא מספיקה להשלים משפט, לחדר מגיעה מטופלת חדשה – אישה צעירה, דתייה, עם בעל צעיר, מזוקן ומודאג. מהר מאוד מתברר שיש לה אנמיה חריפה (היא הייתה חיוורת יותר מהילדים הללו ב״פרחים בעליית הגג״) ושהיא מנסה להסתיר את עובדת אשפוזה מאימא שלה.
“היא תדאג לך נורא!” אומרת לה שושי בכובד ראש, “יש לי שלושה בנים, תאמיני לי, אני יודעת מה אני אומרת.”
“זה בדיוק מה שאני מנסה למנוע ממנה,” אומרת האנמית העונה לשם רוחל'ה.
״היא תגלה בסוף, אימהות תמיד מגלות, ואז היא גם תדאג וגם תכעס,״ קובעת שושי נחרצות.
״היא גם אחות ראשית בהדסה,״ ממלמל בעלה, ״מישהו מהצוות פה בטוח ישטנקר."
״עדיף שזה יבוא ממֵךְ,״ מסכמת שושי.
כשרוחל'ה משתכנעת ומתכוונת לחייג לאימהּ, הצוות הרפואי מגיע לסבב היומי שלו ובעלה נאלץ לצאת מהחדר. בראש הצוות עומדת הפעם הנפרולוגית של ללי, ד"ר נעמה בן צבי – מחליפתו של ד"ר מסיקה שפרש לגמלאות. היא רופאה צעירה, נושקת לארבעים, מתולתלת ומלאת שמחת חיים, שקשרה במהרה קשר יציב וחברי עם גאולה דווקא. בימים שבהם ללי הייתה מתייצבת לביקורת ללא נוכחותה של גאולה, האכזבה הייתה ניכרת על פניה הצעירות של הדוקטור... “אז מה, זֶלמן? עושה בעיות?” שואלת הנפרולוגית בעוד הצוות סוגר על ללי ואחת האחיות מגיפה את הווילון סביב מיטתה.
“על פי הנהלים אני אמורה לקבל חדר פרטי,” אומרת ללי בקול שקט.
“נו, ואני אמורה להיות בקרוז בים הבלטי,” אומרת ד"ר בן צבי וניגשת מייד להחדיר מחט אינפוזיה חדשה בזרועה של ללי. לפני שללי מספיקה למחות, המחט כבר בפנים, שקית אינפוזיה חדשה נתלית על העמוד והאנטיביוטיקה מתחילה לטפטף אל תוך ורידיה. “הפעם הגעת מייד למיון, אני רואה. לא חיכית בבית עם דקסמול והתפללת לטוב.”
“כבר מתורגלת, לצערי. תכיפות בשתן ועלייה קלה בחום... אז מה, זה שוב דלקת בשלפוחית?”
“שוב, כן... מישהי פה עשתה אהבה אתמול בלילה, אבל לא ממש הקפידה על הכללים.” היא מביטה סביבה והצוות מהנהן ומחייך.
“רגע, מה זאת אומרת?” ללי מיטיבה את ישיבתה על המיטה, "מה קשור אהבה ודלקת?”
“איך אישה בגילך לא מודעת לקשר שבין סקס ודלקת בשלפוחית השתן?” כשללי לא עונה, ד"ר בן צבי מחדדת את שאלתה – "עשית סקס לאחרונה?”
“כן...”
“סקס אנאלי?”
“אני לא מבינה מה...” מתחילה ללי אך כשהנפרולוגית מרימה את גבותיה כיודעת דבר, ללי מהנהנת ומשתדלת להימנע מלהביט ישירות בעיני הצוות.
“ובכן, להבא תקפידי להימנע מסקס אנאלי. אצלנו הנשים, פי הטבעת קרוב מדי לפתח השופכה וחיידקים יכולים לעבור ביתר קלות בין האזורים. וכשאת מקיימת סקס רגיל, תקפידי לשתות לפני ולתת שתן מייד אחרי. יש?”
“שנייה, רגע... אז כל הטוב הזה מגיע לי כי אני מושתלת בפעם השנייה? כי יש עוד נשים שסובלות מדלקות.”
“תראי, זה נפוץ אצל הרבה נשים, אבל במקרה שלך את חייבת להקפיד במיוחד. דלקות חוזרות ונשנות מעלות את רמת הקריאטינין ועלולות לפגוע בכליה המושתלת. קיבלת מתנה יקרת ערך,” היא מביטה בללי במבט חודר ורגע לפני שהיא יוצאת מבעד לווילון והצוות בעקבותיה, היא מוסיפה – “תשמרי עליה.”
הצוות ממשיך לבדוק את מצבן של הנשים הנוספות בחדר. לרוחל'ה הם נותנים עירוי של תמיסת ברזל, ואחר כך מתעכבים ליד מיטתה של שושי כדי להאזין לכל תלונותיה (כיצד לא אכלה בזמן ורמת הסוכר שלה ירדה, כיצד לא קיבלה זריקת אינסולין בזמן ורמת הסוכר שלה עלתה, על קשיי הנשימה וההליכה, ועל כך שמתחת לזרוע יש לה פריחה). רק אחרי שהם עוזבים, ללי יורדת ממיטתה ומסיטה את הווילון. נדמה כי המידע המפליל שנחשף באוזניהן של השתיים האחרות עשה את שלו – שושי נראית לפתע עסוקה מאוד בעיתון שהיא אוחזת מול עיניה והווילון סביב מיטתה של רוחל'ה נותר מוגף. לו ללי ידעה שזה יהיה האפקט הכללי, שבזכות זה קצת ירדו ממנה, אז היא הייתה מספרת על הסקס האנאלי עוד קודם.
*
האיש שהעניק ללי את המתנה יקרת הערך נמצא כעת במפגש הקבוצתי השבועי שלו, שאותו הוא מקפיד לא לפספס. נתן עבר כמה וכמה שינויים בשנים האחרונות. הוא החזיר את חובותיו לנושים שלו (בזכות תרומת הכליה), השיל כמה קילוגרמים מיותרים, כיסח לחלוטין את תספורת החיסכון-וההלוואה שלו ויצא בגאווה מהארון. האמת היא שלאחר שעבר את גיל ארבעים וטיפח נתק רב שנים עם הקרובים שעוד נותרו לו, לא ממש היה לו במי למרוד, כך שהיציאה שלו מהארון לא הכתה גלים. למפגש הנוכחי (לאחר שלוש שנים שבמהלכן הצליח לא להמר ולהתמיד בעבודה כמאבטח בקניון), היה עליו להגיע עם חבר או קרוב משפחה ולהתעמת איתו – לפרט בפניו את המקרים שבהם גרם לו עוול ולבקש את סליחתו.
“אין לך מושג כמה את חסרה לי,” נתן יושב מול החברים בקבוצת המכורים האנונימיים. הוא מפנה את מילותיו אל גבר בתחילת שנות השישים לחייו ששמו חיים. חיים, שאיבד ריאה אחת לפני כמה שנים בשל סרטן הריאות, הגיע לקבוצה בגלל התמכרות לסיגריות ומייד שבה את ליבו של נתן, ועוד כמה איברים בגופו... "שנים שאני אבוד בלעדייך, מנסה לכפר על כל הכאב שגרמתי לך ולא יודע אם את רואה את השינוי שעברתי, אם את גאה בי...”
לחיים, המגלם את אימו של נתן שנפטרה לפני שנים, אין מושג שנתן וללי השתמשו בעבר במותה כדי לבסס קשר שקרי ביניהם. קשר שיסביר כיצד הכיר אותה ומדוע החליט לתרום לה כליה.
“אימא, אני מבקש מ..."
“למה שאני אסלח לך בכלל?” נדמה שחיים נכנס לדמות יותר מדי ברצינות...
“מה?! אתה לא אמור ל...” נתן מעיף מבט במנחה שמסמן בידיו שימשיכו. "מה הקטע?” הוא לוחש לחיים, “תן לפרוק מהלב, מה אתה עושה לי פה עכשיו תיאטרון הבימה...”
“אם אימא שלך עליה השלום הייתה פה באמת, נראה לך שהיא הייתה סולחת לך כל כך מהר? תשכנע אותי,” מתעקש חיים, "כי כרגע אני ממש לא סולחת. לא שכחתי את התכשיטים של אימא שלי שמשכנת, את הרהיטים שמכרת, את חשבון הבנק שלי שרוקנת...”
“חיים, אני...” נתן עוצר לרגע, חושב על זה ומחליט לזרום, "אימא, הלוואי שיכולתי לחזור אחורה בזמן ולשנות הכול, אבל אני לא יכול... כל מה שאני יכול זה להבטיח לך ש..."
“להבטיח מה? אתה בכלל במצב של להבטיח הבטחות? כי לא שכחתי שעד היום אין מצבה על הקבר שלי. לא שכחתי שעבריינים נכנסו לבית לחפש אותך, הרימו יד על..."
“חיים!” נתן קם ממקומו וגם חיים נעמד מולו, מיתמר ראש וחצי מעליו.
“הרימו יד על אבא ועליי ואמרו שאם אתה לא יכול לשלם להם, החוב שלך עובר אלינו! למה לסלוח לך, למה?! כי אתה בא לבכות עליי בבית הקברות כל שבוע? כי היו לך כמה שנים יותר שקטות אז פתאום הכול יימחק לך?”
“כי אני אוהב אותך, אימא. כי אני נקרע מבפנים בכל בוקר כשאני מתעורר ונזכר בך ובכל לילה כשאני חולם עלייך...”
“מעולה! מגיע לך, תיקרע! תיקרע, כמו שאני ואבא נקרענו כשדחו לנו הלוואה בבנק, פעם ועוד פעם ועוד פעם. תיקרע כמו שאבא נקרע על המיטה בבית חולים, איפה היית אז? איפה היית, תגיד לי? למה מגיע לך שאני אסלח לך?”
“לא מגיע לי,” אומר נתן בקול שבקושי נשמע בחלל החדר. החבר'ה יושבים מסביב דרוכים, מחכים לראות כיצד הדברים יתפתחו.
“מה? לא שמעתי,” מקשה חיים.
“לא מגיע לי! את צודקת, אם את שופטת אותי לפי אותו נתן שהייתי, אז באמת לא מגיע לי. אבל אני..."
“נתן שהיית? מה זאת אומרת 'נתן שהיית'? עכשיו אתה נתן אחר? נתן חדש? משופר? הכול שינויים חיצוניים, אתה באמת חושב שאני מאמינה שהשתנית?”
“לא אכפת לי אם את מאמינה או לא, אני באמת השתניתי! אני יודע את זה, עמוק בפנים אני יודע. רק אני יודע כמה מאמצים אני משקיע כל יום כדי שנתן הקודם לא יתעורר פתאום. בכל פעם שאני מגיע לעבודה שאני שונא ולא מתפטר, בכל פעם שאני עובר ליד תחנת לוטו, או טוטו, או... כסססאמ-אמ-אמק! בכל פעם שאנשים מהעבר מנסים לגרור אותי אחורה,” נתן צועק, בועט ומפיל כיסא שעמד בדרכו, “בכל לילה שאני הולך לישון לבד ובכל שבוע שאני מגיע לפה. אני השתניתי כי אני עובד קשה על זה,” נתן מביט בחיים בחוסר אונים. “את אומרת שהשינויים חיצוניים, אבל מה שיש לי זאת מחלה! מחלה שלא רואים מבחוץ. ואיתה אני מתמודד כל יום. כל היום.”
“אני לא מבינה, אני לא מצליחה להבין לעזאזל! איך? איך הגעת למצב הזה? מה לא עשינו בשבילך מה? בן יחיד, בבת עינינו, הכול נתנו לך, פיזית ונפשית. מהפה שלנו חסכנו רק שלא יחסר לך,” חיים מסתובב בחדר כמו ארי בסוגר. כואב לו לגלם את התפקיד הזה – נתן פתח את ליבו בפניו ועכשיו הוא מחטט בפצעיו ומערער אותו, ועוד לעיני כולם... אבל זה הכרחי. העימות הזה, שנתן כבר לא יוכל לבצע עם אימו, העימות הזה הוא הכרחי. “אולי פינקנו אותך יותר מדי, אולי הכול בא לך בקלות בחיים בגלל ש..."
“אולי היה לי קשה להיות הבן היחיד, 'בבת עיניכם'. אולי זה היה כבד עלי, חשבת על זה פעם?”
“ברור, אימא תמיד אשמה. מה שלא תעשי, את תמיד אשמה.”
“אני לא מאשים אותך, אני יודע שבאתם בטוב אבל אני, בתוכי, הרגשתי שזה שקר. שאני לא הילד שמגיע לכם, שאני לא עומד בציפיות שלכם, שאני לא ראוי להערצה הזאת שלכם...”
“ונניח שאני מוכנה לסלוח לך," חיים לא מתכוון לוותר בקלות, "מה מבטיח לי שלא תחזור להיות אותו הנתן שהיית?”
נתן מרים את הכיסא שהפיל ומתיישב עליו. “כלום,” הוא אומר בשקט, “כלום לא מבטיח לך. אף פעם לא באמת תדעי אם זה יחזור או לא. לא היום, לא מחר ולא בעוד שנה. אולי בקבר, כשיקברו אותי, אולי רק אז תדעי. אבל אני מבקש ממך עוד הזדמנות אחת אחרי מיליון הזדמנויות שנתת לי. עוד הזדמנות אחת! לא כי מגיע לי, רק כי אני מבקש ממך ואני אוהב אותך וכי את אימא שלי,” נתן נותר מותש על כסאו, מתנשם בכבדות.
חיים מתקדם בנחישות לעבר נתן, ונתן, שחושש ממנו לפתע (או שמא מאימא שלו הוא חושש) מסתיר את פניו בזרועותיו. אבל חיים מקים אותו מכיסאו ומחבק אותו, ורק אז נתן מתפרק בבכי ומחזיר לו חיבוק.
*
לחדר של שושי, רוחל'ה וללי בפנימית ג', נכנס גבר נאה עד מאוד בשנות השישים לחייו, עיניו מחייכות והוא עמוס תיקים ושקיות. הוא מברך את רוחל'ה ואת ללי בחיוך מלבב, ניגש למיטתה של שושי ונושק למצחה. היא משיבה למחווה הנחמדה הזו במנוד ראש. “הבאתי כל מה שביקשת,” אומר הנאה, “תחתונים, גרביים, נעלי בית, מגזינים... וקניתי את הלחמניות שאת אוהבת וסוכריות, אם ירד לך הסוכר...”
“ושמפו?” שואלת שושי בעוד היא מפשפשת בחפצים שהוא הביא.
“שמפו?... לא זוכר שביקשת."
“בטח שביקשתי, אני לא יכולה לחפוף עם השטות הזו שיש להם פה במקלחת.”
“אני אביא מחר,” הוא אומר בשקט ומתחיל לכרכר סביבה. מסדר כריות, מגביה את גב המיטה ומניח את לחצן המצוקה כך שיהיה בהישג ידה. הוא מביט סביבו ומתקרב לעבר מיטתה של ללי. “אברם,” הוא אומר ומושיט את ידו לכיוונה.
“נעים מאוד, ללי,” ללי לוחצת את ידו המושטת. היד חמימה והעיניים מחייכות וללי מחליטה שהוא אחלה גבר.
“ללי מנהלת קרמטוריום,” שושי ממהרת לנדב מידע, ובעלה של רוחל'ה, שעמד לפתוח את הווילון סביב מיטת אשתו, מתחרט ומגיף אותו חזרה.
“את מפה?” אברם מניד בראשו לכיוון החלון, “מקיבוץ יונה?”
כשללי מנידה בראשה הוא מוסיף: “שמעתי על המשרפה שלכם.”
“מאיפה שמעת?” מתרוממת שושי על גבי הררי הכריות שהוא הניח מאחורי גבה ולוקחת שאיפה ממסכת החמצן שלה.
“ברוריה, שעבדה איתי במוסך,” הוא מחכה ששושי תיזכר. אך כשהיא ממשיכה להביט בו מעל שולי המסכה ולא מגיבה, הוא מוסיף: "זו שנפטרה לפני חודש...”
“זאת עם ה... חזון המפואר? זאת שיש לה שלושה ראשים?”
“בדיוק. אז היא הלכה ל..."
"זאת שהגיעה לבאולינג עם כדורים מהבית? זאת שיכולה ל...”
"זאת, זאת, מספיק כבר!"
“זאת שיכולה לאזן מגש ללא עזרת ידיים?”
"זהו? מיצית את הקטע? יופי... קיצר, בעלה עשה לה טקס במשרפה הזו שלהם, בקיבוץ יונה, והכול היה טוב ויפה. טקס מכובד, שירים יפים, מצגת עם תמונות... אחרי כמה ימים הביאו לו את האפר, ומה מתברר? האפר היה... לא כמו שאפר אמור להיות. במקום להיות חולי כזה, הוא היה דביק וגושי.”
בשלב הזה, אפילו הבעל של רוחל'ה מציץ קצת מבעד לרווח בווילון.
“למה, מה... מה היה לה?” שואלת שושי ומרוב סקרנות שוכחת לקחת שאיפת חמצן ופוצחת בסדרת שיעולים מפוארת.
“נכון יותר לשאול מה לא היה לה,” מתערבת ללי בשיחה.
“שדיים טבעיים. זה מה שלא היה לה,” עונה אברם בשביעות רצון מבודחת.
“שתלי הסיליקון שלה נמסו במהלך הקרמציה,” מחייכת אליו ללי, “אפילו במטחנה הגסה לא הצלחנו לטחון את זה כמו שצריך...”
“נו, מה אתם מחייכים כמו שני סתומים,” מעכירה שושי את האווירה, “נראה שרק מוזרים מגיעים אליכם.”
“בזמן האחרון כן, את צודקת,” מחליטה ללי להגיד את האמת. אולי היה זה אברם שהתחבב עליה ואולי פשוט נמאס לה לתת את השפיל הקבוע שלה, זה שמגן על הקיבוץ ומייפה את המצב הקשה שהם נתונים בו. “אחרי הסרטון הזה שראית ביוטיוב, כבר שלוש שנים שאנחנו בקושי מצליחים להחזיק את הראש מעל המים. הקיבוץ כבר מכר אדמות וחוץ מהצימרים וכמה בודדים שעוד מגיעים למשרפה, המצב שלנו על הפנים.”
שקט מוזר משתרר ורק נשימותיה של שושי, מאחורי המסכה שלה, נשמעות בחלל החדר. לפתע השקט מופר על ידי זעקות שבר וקולות בכי המגיעים מכיוון המסדרון. ללי מצליחה לשמוע את המילים "לא, לא... אבא, לא!” המלוות במלמולים לא ברורים. נדמה שהמסדרון מתעורר לחיים, אנשי צוות רצים בו הלוך ושוב, גלגלי מיטת טיפולים מקרקשים על המרצפות, דיבורים, קריאות, קולות בכי גואה ונרגע... הכול קורה מהר יחסית וללי מנחשת שמישהו בוודאי נפטר. כשהסדר שב על כנו, ללי מנסה לעצום את עיניה ואברם יוצא החוצה לברר את פשר המהומה. הוא חוזר עד מהרה ועיניו הטובות כבר לא מחייכות. מתברר שהגבר ששכב בחדר ליחיד, נפטר, כפי שללי ניחשה. ילדיו הבוגרים ואשתו ציפו לזה, המתינו אתו ברגעיו האחרונים, ובכל זאת כשזה קרה זה תפס אותם לגמרי לא מוכנים.
“אני מתקשרת לאימא שלי,” אומרת רוחל'ה.
“הכי טוב,” פוסק בעלה בקול שקט.
ללי מצליחה לשמוע את קולותיהם מעבר לווילון, ומצפה להאזין לשברי השיחה הטלפונית שבה רוחל'ה תספר לאימה על האשפוז. בסופו של דבר, ניסיון עם אימהות שתלטניות יש לה... אך באותו הרגע מגיעים לחדר אחות וסניטר ומודיעים לה שהיא עוברת לחדר ליחיד. “זה החדר של הנפטר, נכון? אחרת מאיפה התפנה לכם פתאום חדר ליחיד?” היא שואלת בחשש, "אתם יודעים מה, עזבו, לא צריך, דווקא לא רע לי פה...”
“נהלים הם נהלים, כפי שחזרת ואמרת לנו, ועל נהלים צריך לשמור,” אומרת האחות בעוד הסניטר כבר דוחף את מיטתה של ללי לכיוון היציאה מהחדר.
"מחר אני כבר אמורה להשתחרר, זה מיותר,” היא מנסה למחות, "למי אכפת מנהלים? בטח לא לי ובטח לא עכשיו..." אבל אין עם מי לדבר.
“ביי ביי,” מנופפת שושי בידה, “לפחות לא תנחרי לנו כאן כל הלילה.”
“איזה שטויות, אני לא נוחרת!” מתקוממת ללי.
“את דווקא כן,” ממלמלת רוחל'ה מאחורי הווילון שלה, ואלה המילים האחרונות שללי מספיקה לשמוע לפני שמיטתה נעלמת מחוץ לחדר.
*
“איזה שטויות, אני לא נוחרת!” טוענת רננה בתקיפות מהולה בעלבון.
“את דווקא כן,” צוהלים מולה סלע והדסה. שלושתם שוכבים על המיטה הזוגית, סלע והדסה משועשעים ומרוצים מעצמם ורננה קצת פחות...
לפני קצת יותר משנה הם אימצו את הדסה – ילדה שהייתה אז בת שלוש, ממוצא אתיופי, עם עיניים ענקיות שנראו מבוהלות. לקח להם זמן לרכוש את אמונה, להבטיח לה שהם רק רוצים לאהוב אותה ושאין סיכוי שמישהו יעז לקחת אותה מאיתם. זה הבית שלה עכשיו. נדמה שהדסה כבר התרגלה למצבה החדש, מה שאי אפשר להגיד בוודאות על רננה...
סלע ורננה עמדו בפני משבר – אחרי למעלה מעשרים שנה יחד ואין-ספור פעמים שבהן ניסה לשנות את דעתה אך תמיד התקפל, הוא הציב בפניה אולטימטום: או שמכניסים ילד לזוגיות או שהזוגיות הזו מתפרקת. וכשהיא שאלה בפעם המיליון – "אתה באמת חושב שהאהבה שלנו לא חזקה יותר מהרצון הזה שלך ביורשים? אני, לבד, כבר לא מספיקה לך?" הוא ענה בפעם הראשונה – "לא. זה כבר לא עובד עבורי, אני רוצה יותר.”
לאחר שעברה לילה מסויט, היא הבינה שמאזן הכוחות ביניהם השתנה ונכנעה. היא לא יכלה לחיות בלעדיו, אבל בגילה היא גם לא התכוונה להתחיל עם היריון, לידה, לילות ללא שינה, פיפי, קקי וכל עסקת החבילה הזו שנקראת – תינוק. לכן הם התפשרו על אימוץ, העולם לא ממש סובל ממחסור בבני אדם ואימוץ ילד או ילדה שלא שפר עליהם גורלם, נראה כמו פתרון הולם. ועכשיו רננה מביטה בהם, בסלע ובהדסה העומדים על המיטה, אוחזים ידיים וקופצים בחדוות נעורים.
“טוב מספיק, מספיק... השנ"צ שלי נגמר, הבנתי,” רננה עוברת למצב ישיבה ונועלת את נעלי הבית שלה. “מי שמגיע אחרון למטבח, מכין ארוחת ערב.” היא מפתיעה אותם ורצה מחוץ לחדר לפני שסלע מספיק לתת לה פייט רציני. לא אכפת לו להפסיד בתחרות, הוא אוהב להכין לבנות האהובות עליו ארוחת ערב. הוא מתיישב על המיטה, הדסה מטפסת על גבו והשניים יוצאים מהחדר בעקבות רננה.
כמה דקות לאחר מכן רננה יושבת ליד שולחן המטבח, צופה בסלע ובהדסה המכינים יחד את ארוחת הערב. כמה מהר הדסה נקשרה אליו, באיזו קלות. איך הוא לא צריך לחשוב מה להגיד לה, איך להגיד לה, איך להתנהג איתה... זה פשוט בא לו בטבעיות. ולה לא. מצד אחד היא אף פעם לא הייתה אימהית, היא משוכנעת שנולדה בלי היצר הזה. ומצד שני היא לא רוצה להביט על שניהם מבחוץ ולא להרגיש חלק, אז היא עושה מאמץ. Fake it ‘till you make it... בסוף זה יישב לה בגוף כמו שצריך, בסוף זה יהיה חלק ממנה. זה חייב להיות...
היא וסלע לא שכבו כבר שמונה ימים. והיא מתכוונת לסקס רגיל, את סוג הסקס שהיא אוהבת היא בכלל לא מעיזה לבקש. את כל הצעצועים שלה שהיו פזורים במגירות ברחבי הבית, הם נעלו בארונית קטנה בחדר השינה, ושם הם שכבו מבוישים ומוצנעים בלי לראות אור יום. סלע בדרך כלל עייף בסוף היום ואין לו כוח אליה. מאז שהוא כבר לא עובד עם ללי הוא פנוי לתורנויות שהקיבוץ מטיל עליו. לאחרונה התחיל לעבוד בבניית הבתים החדשים בכניסה לקיבוץ – בתים שנבנו לאנשים שאינם בני קיבוץ, על אדמות שכבר אינן אדמות הקיבוץ. מוקדם בבוקר הוא יוצא לאתר הבנייה ומשעות אחר הצהריים עד הערב הוא מבלה עם הדסה. פלא שלא נשאר לו כוח לסקס? והיא כל כך רוצה אותו... בימים האחרונים היא לא הפסיקה לפנטז עליו. בעבודה, בזמן שקריינה את מהדורת החדשות, הצליחה לתפקד רק הודות לניסיונה ולפרומפטר שהוצב מולה... אבל הלילה זה יהיה אחרת, הלילה הוא יהיה שלה.
*
לילה יורד על מחלקה פנימית ג', וכשהלילה יורד, המשוגעים משחררים עכבות... ללי יושבת מכווצת על הכורסה בחדר ליחיד (על המיטה, שרק לפני כמה שעות אכלסה את גופת הגבר שנפטר, אין לה אומץ לשכב אף על פי שהמצעים הוחלפו) ומקשיבה לקולות. “אחות! אחות!” זועק זקן כלשהו מהחדר הסמוך, “אני נחנק! אני נחנק, אחות!” כמה שניות של שקט חולפות והזעקות מתחדשות – "אימא, אימא, תצילי אותי, אני נחנק!”
"אתה עדיין לא נחנק," האחות התורנית נכנסת אל חדרו, “אחרת איך יש לך כוח לצעוק ככה?” עוד כמה דקות חולפות והזקן ממשיך בשלו, כנראה האחות לא סיפקה את רצונו. תיחנק כבר – חושבת ללי כשהוא מחדש את הרפרטואר הקבוע שלו. תיחנק, רק תן לישון!
אל הקקופוניה הלילית מצטרפת קשישה חשפנית. ללי שומעת אותה מתרוצצת במסדרונות ואת האחיות רצות בעקבותיה. “סימונה,” הן קוראות, "לאן את רצה ככה עירומה?” סימונה? זאת עם החיידק בצואה? דווקא לא עשתה רושם של נודיסטית – חושבת ללי. כנראה שיש שיפור במצבה... השעות חולפות באיטיות מעצבנת. לללי אין סבלנות לקרוא, ועל לישון אין בכלל מה לדבר. היא מושכת אליה את השמיכה הפרושה על המיטה ומתכסה בה, עדיין במצב ישיבה על הכורסה. כשקרני האור הראשונות חודרות מבעד לתריסי החלון, היא קמה בקושי, מותחת את איבריה הכואבים ונכנסת להתקלח. היא כבר לא מחוברת לאינפוזיה, אך המחט עדיין תקועה לה בזרוע. כשהצוות התורן מגיע כשעה לאחר מכן, הם מוצאים אותה בכורסתה.
״למה לא שכבת לישון במיטה?״ שואלת הרופאה במבטא רוסי.
״חשבתי שרצית להיות לבד,״ אומר האח במבטא ערבי.
״ראית רוחות?...״ לוחשת הסטז'רית בלי מבטא. כשללי לא משיבה וממשיכה לבהות בה בלאות היא מתקרבת אליה, מוציאה במיומנות את המחט מזרועה, מניחה פיסת גאזה במקום שממנו נשלפה המחט ומורה לללי ללחוץ חזק.
“את הולכת הביתה היום,” מודיעה הרופאה, “תכף תקבלי את מכתב הסיכום. מישהו מגיע לאסוף אותך?”
“כן, כן, תודה, הבת שלי צריכה להגיע כל רגע,” ממלמלת ללי ונחלצת לאט מהכורסה. לאחר שצוות קיבוץ הגלויות עוזב, היא פושטת את בגדי בית החולים ולובשת את בגדיה שלה. בטקסיות חגיגית היא נועלת את נעלי העקב שלה ("כי אחרת אני לא אני...") ויוצאת להמתין לשירה בכניסה למחלקה.
*
שירה מדוממת מנוע בכניסה למשרפה, ורצה מסביב לרכב כדי לעזור לללי לעמוד על רגליה. הן צועדות שלובות זרוע לכיוון הכניסה האחורית, כששרגא, גזבר הקיבוץ הקשיש, חוסם לפתע את דרכן. “אני שמח שאת חשה בטוב, תהילה,” הוא אומר לללי, “טוב לראות אותך בריאה ושלמה.”
“אתה לא משכנע אף אחד, שרגא, אז תפסיק להעמיד פנים. באת לוודא שאני בחיים?”
“חלילה, חלילה וחס, פשוט תהיתי כמה זמן את עוד מתכוונת להתגורר בחדר ההוא,” הוא מחווה בידו אל הדלת שמאחוריו, "במשרפה?”
“היא הרגע השתחררה מאשפוז,” מתרעמת שירה, “תן לבנאדם לנשום, אין לך טיפת..."
“אני אתפנה משם כשהמשרפה כבר לא תכניס כסף לקיבוץ, אם זה בסדר מצידך,” אומרת ללי בזעם כבוש, “עד אז תחפש לך מישהו אחר להתעלק עליו, פרזיטים לא חסרים כאן.” היא מתקדמת לעבר דלת הכניסה ושירה ממהרת בעקבותיה, סוחבת את התיק הגדול של ללי. שרגא ממתין עוד כמה שניות לאחר שהשתיים נבלעות בפתח המבנה ומסתלק בהליכה איטית.
“איזה אנשים!” מביעה שירה את תסכולה ושומטת את התיק הגדול על הרצפה.
“לא ציפיתי ממנו לפחות מזה,” מחייכת ללי בלאות, ומתיישבת על המיטה בקצה המרוחק של החדר.
“את צריכה שאני אעזור לך לפרוק?”
“לא מאמי, תודה, אני רק רוצה לישון קצת.”
“זה חדש...” שירה מצביעה על כמה קופסאות קרטון שנערמו בפינת החדר, “זה לא היה פה כשיצאתי הבוקר.” כשהיא מבחינה במבטה של ללי היא מזדרזת להוסיף, “הייתי פה עם שחר, אבל הבוקר הוא עבר לישון אצל סלע.”
“רננה 'מאוד' תשמח...”
“כן, טוב, זה רק עד הטיול שלנו... אז שגיא החזיר את החפצים שלך?” היא חוזרת להתמקד בערמת הקופסאות.
“לא בדיוק, איזה שוטר שלו התקשר בבוקר ואמר שיכניס אותן פנימה...” השתיים שותקות לרגע ושירה מתיישבת על המיטה לצד ללי. עברו כמה חודשים מאז שללי נפרדה משגיא ונאלצה להתגורר במשרפה. היא עדיין לא פתחה את הנושא עם אף אחד, ושירה הרגישה בחוכמתה שאסור לה ללחוץ. היא מניחה את כף ידה בזו של אימהּ ולא אומרת דבר. צלצול הטלפון של ללי מקפיץ את שתיהן וללי עונה לשיחה. “כן, מדברת... לא. לא שמעתי על, ואין לי שום קשר עם אנג'ל שם-טוב, אז... בסדר... בסדר, תשלחו לי זימון. תשלחו זימון, סבבה.” ללי מנתקת ומנסה להרגיע את עצמה בכמה נשימות עמוקות. מי לימד אותה את השיט הזה עם הנשימות? חרא של טיפ...
“אימא, מי זה היה?”
“שוטרים, חוקרים, אנא ערף... הם מתקשרים מדי פעם. כנראה ששגיא כבר לא מגן עלי מהחבר'ה שלו.”
“ולאיזה זימון את אמורה להגיע?”
“שטויות, אין שום זימון, הם חושבים שאני מפגרת שנבהלת מהאיומים שלהם. אומרים שיקראו לי להעיד נגד אנג'ל, אבל אנג'ל נעלם. קודם שיימצאו אותו, אחר כך נדבר.”
*
ובינתיים מנחם וגאולה ממשיכים ביום השני לטיולם באזור צוק מנרה. לשניים תרמיל על הגב, וגאולה אף פרגנה לעצמה מקל טיולים שבו היא מנופפת לכל עבר כשהיא מדברת. והרגעים שבהם היא לא מדברת מועטים... בשלב מסוים היא מביטה לאחור וכשהיא בטוחה שהשביל שומם מאדם, היא משחררת נפיחה לא כל כך אלגנטית.
“גאולה... ממך לא ציפיתי להתנהגות שכזו...”
“מה לעשות, מנחם. ההליכות האלה, הן... הן מעודדות את ה... את פעילות המעיים.” באותו הרגע גם מנחם משחרר נפיחה הגונה כדי לא להישאר חייב, והשניים פורצים בצחוק מתגלגל.
“את צודקת לגמרי, פלצנית קטנה,” מנחם מוחה את עיניו הדומעות, “פעילות המעיים שלי מאוד מעודדת עכשיו.” הוא שולף גליל נייר טואלט מהתרמיל שלו, “תיכף חוזר,” הוא מודיע בחגיגיות ונעלם במורד השביל.
בדקות הראשונות גאולה ממתינה לבואו בעמידה, נשענת על המקל שלה. כשהזמן נמשך ומנחם לא חוזר, היא מתיישבת מתחת לעץ סמוך. אך לבסוף, בצר לה וכשעצביה הרופפים כבר לא עומדים במתח, היא מתחילה לדאוג ומחליטה לצאת בעקבותיו. “מנחם! מ-נ-חם!” קולה מהדהד ומפריע את מנוחת הציפורים הנחות על העץ, “מ-נ— אוי אלוהים! אוי אלוהים, מנחם...”
