שער הרחמים

שער ראשון

שערַים

(1936)

פרולוג

דווקא כשאני כבר אוהב אותו הוא הולך. אני כבר כמעט מוסלמי כמוהו, ופתאום הוא ואמא שלו עוזבים אותנו. פתאום הם אורזים את הבגדים ומתכוננים ללכת. אני שואל את עאטף, "למה אתם עוזבים?"

הוא אומר, "לא יודע, אמא לא מגלה לי."

כואב לי. אני מתבייש לשאול את אמא של עאטף אבל הכאב גדול יותר מהבושה. אז אני הולך להודא ושואל, "למה אתם עוזבים?"

הודא לא עונה. היא אפילו לא מסתובבת אלי. אני ממשיך לדבר אל שמלתה השחורה, "את כועסת?"

עכשיו היא מסתובבת בבת-אחת כאילו מישהו שחרר קפיץ שהיא תלויה עליו, "לא, יא חביבי."

"אבל עאטף הוא כמו אח שלי הגדול."

"אתה לא יודע מה אתה מדבר."

"בבקשה, אל תלכו. אני אוהב אתכם."

"אבא שלך דורש שנעזוב."

"אבא שלי?" אני נדהם. אני יודע שאין טעם ללכת אליו. הוא חונק אותי במבט שלו ולא אומר מילה.

אבא שלי קורא לעאטף פרא אדם. תמיד אני חושב שזה מתוך חיבה. יכול להיות שלא?

אמא ישנה בפינת החדר. כאילו לא אכפת לה. אתמול שמעתי אותה אומרת לאבא משפט שלא הבנתי. אלוהים ישפוט ביני ובינך. מה, הוא גירש אותה? היא אמרה פעם או פעמיים את המילה הגר. אבל היא יודעת טוב מאוד שעאטף אצלנו לא גר. אבא עובד ואני לא יודע איפה. אולי קשה להם לראות את הודא ואת עאטף עוזבים. גם לי זה קשה. למה אף אחד לא אומר לי?! אולי גם אני רוצה לישון? או לצאת? הודא מתקשה כמו קליפה של עץ. אבל לפני שהם עוזבים אני רואה שהלחי של עאטף רטובה. אני רץ אחריהם ובוכה. הם צועדים קדימה. הודא מגבירה את הקצב ועאטף נסחב אחריה. אני רץ אחריהם ונופל. ישר עם הפנים בחול. בתוך האבק שמתרומם אני כמעט תופס לעאטף ברגל, ואני קם ורץ אבל הם הולכים מהר יותר ואסור לי להתרחק כל כך מהשער של שערַים. בגלל זה אני רק עומד שם וצועק, כאילו מחזיקים אותי בחבלים, "תחזרו. אני בטוח שאפשר להשלים..."

"הדרך חכמה יותר מההולכים בה," אבא שלי אומר. אני לא מבין את זה אבל אני בטוח שזה משפט חגיגי. אבא שלי אומר שזה פתגם ערבי. אני הולך לבית הספר ומנסה לבדוק אם הדרך חכמה יותר מההולכים בה. הדרך עשויה מחול. החול נעשה קצת קשה מרוב שדורכים עליו. בצדדים החול רך יותר. האנשים עשו את הדרך ברגליים שלהם.

הדרך לעממי ארוכה. בסוף השכונה עוברים שער ומגרש גדול, ואז מגיעים. אני מתכונן ללכת לבית הספר עם טליה ועמוס. אלה הם השכנים החדשים שלי. אמא לא יכולה לבוא איתי, את זה אני כבר יודע. הדרך ארוכה ואני עוד לא מכיר אותה. אבל אבא מפתיע אותי בבוקר ואומר שביום הראשון של שנת הלימודים הוא בא איתי. אני שואל את אבא אם השער שבקצה השכונה שלנו הוא שער הרחמים. אבא אומר שלא, ששער הרחמים זה בירושלים.

"אבל הוא גם בשיר," אני אומר לו.

"זה לא סתם שיר. מה ששמעת אלה זמירות של בית הכנסת, ודרך שער הרחמים יבוא המשיח," אבא אומר ונותן לי יד. כף היד שלי הולכת לאיבוד בתוך כף היד שלו.

אבא שר בקול חזק את השיר של שלום שבזי, "נראה בני ציון שהם עם בבליים, יבנה וציפורי ושערַים וירושלמיים." ככה אנחנו עוברים את הדרך הארוכה.

אני שואל, "אבא? פתח תקוה זה לפני ירושלים?"

"לא, פתח תקוה היא בכיוון ההפוך לירושלים מהבית שלנו. למה אתה שואל?"

"כי ככה זה צריך להיות," אני עונה לו ומנסה לנער את החול מתוך הסנדלים, "נכנסים לירושלים דרך פתח תקוה ויוצאים דרך שער הרחמים."