לשחרר נמר

1

אל העיר מגיע קרקס

"קרקס! הקרקס מגיע," שמענו את צעקותיהם הפרועות של הילדים כשבאתי לבלות עם מִיָה הנכדה שלי על הדשא. ראיתי את הברק מתנוצץ בעיניה של מיה.

"זה קרקס אמיתי?" היא שאלה.

"לגמרי." אמרתי.

רק פעם בשנה הגיע קרקס לארץ שלנו והפעם הוא יהיה ממש בעיר הקטנה שלנו שבצפון.

כל יום אחר הצהריים ישבו הילדים, הכלבים שלהם, חתולי השכונה, אמהות על שמיכות קטנות וכמה סבתות, על הדשא שלפני הבלוק. הבלוק היה השם של הבניין שהם גרו בו.

מִיָה תמיד יוצאת לחצר עם משרוקית חרש, תלויה לה בשרוך ורוד על צווארה. בהתחלה יוצאות לחצר שתי עיניים כחולות וסנטר דמוי לב, ומסביבם ילדה. מצד אחד שלה צעדה כלבה שעירה דומה לדוב לבן, ומצד שני שלה צעדה חתולה מנומרת, בכתמי חום שחור ג'ינג'י ולבן.

"כולם הולכים?" שאלה דפנה, ילדה בגילה של מיה. היא חככה את כפות ידיה זו בזו כאילו היתה איזה זבוב שיושב על החלון, וזומם לרדת על האוכל שחיכה על השולחן.

מיה התבוננה בדפנה באותו מבט בו היא מתבוננת בחיות שלה. אחר כך הריצה את מבטה סביב סביב על כל הילדים, חזרה אל דפנה וזה מה שהיא אמרה לה: "אמא שלך תקנה כרטיסים, אבל אבא שלך יכעס עליך וייתן לך עונש. העונש יהיה לא ללכת לקרקס."

דפנה גלגלה גללים קטנים של תאי עור מתים בצבע של בוץ שהתקלפו מכפות ידיה המזיעות, אבל מיה כבר התבוננה במישהו אחר שישב על הדשא. זה היה ילד בשם יונתן, שכלב הזאב שלו שכב לצידו והניח עליו את כפתו הענקית: "גם אתה לא תלך לקרקס."

"אני? למה?" שאל יונתן בייאוש.

"אתה תתאכזב ממשהו כל כך שלא תרצה ללכת ושום קרקס לא ינחם אותך." מיה אמרה.

יונתן הסמיק קודם ואחר כך החוויר. הוא רצה לכעוס על מיה, פיו נפתח ונסגר כמה פעמים, אבל לא יצא לו שום קול.

ילדה ג'ינג'ית נמוכה ומנוזלת בשם שירלי ישבה וליטפה את החתול המפוספס שלה אבל היא עשתה את זה ככה: היא עטפה את הראש שלו, העיניים והאף בתוך כף ידה, כאילו זה היה כדור ולא ראש שצריך חופש או אף שצריך לנשום. מיה אמרה:

"אותך דווקא כן יקחו לקרקס."

נהיה חם. מיה רצתה לאסוף מחדש את השיער שלה שנזל כמעט כולו מתוך זנב הסוס החלק. היא פיזרה אותו, הניחה לו להתחמם בקרני השמש, ואספה את השיער הזוהר שלה מחדש. דובה, הכלבה שלה, נשכבה על ידנו, ומה שאפשר היה לראות זה זנב אדיר מתנפנף כמו דגל לבן של שלום, מתחתיו מחוברת דובה לבנה לגמרי, שעירה מאוד, עם שני חרוזים חומים בתור עיניים. דובה שרבבה את לשונה החוצה. חשבתי שהיא צמאה בחום הזה וציינתי זאת באוזניה של מיה.

"היא לא צמאה," מיה אמרה בידענות. "ככה היא מצננת את עצמה."

"מה, הלשון הקטנה יכולה לקרר את כל הגוף הגדול במעיל פרווה?" שאלתי באי־אמון.

"תתפלאי," מיה אמרה. "דרך הלשון והנשימות המהירות."

פתאום שמתי לב שעל הדשא החלה מהומה כזאת כאילו פגע ברק בלב הדשא הירוק, באמצע הקיץ. הילדים התרוצצו וכולם רצו לברר אם לוקחים אותם לראות את הקרקס הגדול או לא.

"אמא, אמא, תוכלי לקחת אותי לקרקס, אמא, בבקשהההההה..." שאלה דפנה בפחד. "מיה אמרה שלא תקחו אותי."

"אל תדאגי," אמרה אמא של דפנה. "את לא מוכרחה להאמין לכל שטות שמישהו אומר לך. מיה סתם מבלבלת את המוח. ברגע זה אני הולכת לקניון וקונה לנו כרטיסים."

דפנה שמחה והפסיקה לחכך את כפות ידיה המזיעות זו בזו ולראות אם יצאו מהן גללים דקים של עור מלוכלך. מרוב התלהבות היא הזיעה אפילו יותר ולחייה האדימו כמו שלהבת. היא רצה הביתה, נכנסה מהר לחדר האמבטיה לשטוף ידיים אבל לא מצאה במה לנגב. היא רצה למטבח למצוא שם מגבת ידיים. היא רצה במהירות כדי לא לטפטף על הרצפה, כדי שאמא לא תתעצבן ותעניש אותה. אז בדיוק הגיע אביה מהעבודה, נכנס הביתה ופסע פנימה במרץ לכיוון חדר האמבטיה, כי כל יום, דבר ראשון שהוא עשה כשהוא בא הביתה מהעבודה, זה לרחוץ ידיים. נהיה צפוף במסדרון, דפנה שבדיוק יצאה בריצה מחדר האמבטיה התנגשה באביה. אביה נרתע לאחור כדי לפנות לה מקום, אבל איבד קצת את שיווי המשקל ונכנס בשידה. הכד הסיני מפורצלן כחול שעליו מצוירות נשים ארוכות רוחצות בנהר התנדנד ונפל לאבא על הראש, משם הוא קפץ אל בין ידיה של דפנה. לרגע אחד הוא היה שם ולשנייה אחת היא האמינה שתוכל להציל אותו, ואז החליק הכד מבין ידיה, שהיו עדיין רטובות, הכד נפל ארצה, התנפץ לרסיסים, כל המים שהיו בנהר נשפכו והנשים שהתרחצו בנהר נפלו על הרצפה.

"מה את משתוללת? את לא רואה לאן שאת רצה?" התפרץ אביה. הכד היה המזכרת היחידה שנותרה לו מאמו זיכרונה לברכה. זה גם היה החפץ היקר ביותר בבית.

"אבל אני רק... אני..." השתנקה דפנה.

"לא רוצה לשמוע אף מילה! את לא יוצאת מהבית כל השבוע. תשבי בחדר שלך ותלמדי לא להתרוצץ בבית."

"אבל משה," הגיעה האם המתנשפת מהקניון הסמוך, השיער הכתום שלה פרוע וקבוצה ממנו נכנסה לה לאוזן. "בדיוק קניתי כרטיסים לקרקס..."

"קרקס? תיכף אני אראה לה מה זה קרקס! הקרקס עבר פה הרגע, כשהכד עשה סלטה על הראש שלי. את יודעת כמה שהכד הזה היה יקר לי..." אמר האבא של דפנה, ששוב שפשפה את כפות ידיה אלה באלה וקילפה מהן תאי עור מתים.

"אבל משה, עכשיו כבר הוצאתי כסף על כרטיסים," אמא של דפנה ניסתה להרגיע את אבא של דפנה, "ולא נוכל לקבל אותו בחזרה... ואמך זיכרונה לברכה השם ייקום דמה."

"הילדה לא יוצאת שבוע מהחדר שלה. שתלמד!" רתח אבא של דפנה.

צ'אי, החתולה של מיה, טיילה בין אלה שנשארו על הדשא, קימרה את גבה, והתחככה בהם. שכן אחד תפס אותה בזרועותיו כדי ללטף אותה. היא נפנפה בזנבה. לא בדיוק נפנפה, יותר טלטלה אותו כאילו גירשה זבובים.

"או, תראי כמה שהיא מרוצה," אמרתי למיה בהנאה, מתרגלת את מה שלמדתי הרגע.

"בדיוק להיפך," מיה אמרה. "צ'אי מראה כמה שהיא לא סובלת מה שקורה לה."

"אבל איך זה?" התפלאתי מאוד. "חשבתי שנפנוף בזנב זה סימן לשמחה בשפת החיות."

"אצל כלבים זה סימן לשמחה ואצל חתולים בדיוק להיפך." מיה עיקמה את השפתיים והביטה לשכן שהחזיק את צ'אי ישר בעיניים. "אמרתי לך שלכל משפחה יש שפה משלה." השכן שחרר את צ'אי.

יונתן הלך לקצה הדשא והתקשר מייד בנייד לחברה שלו להזמין אותה לקרקס. הוא אמר בשמחה:

"אמא שלי קנתה לנו כרטיסים לקרקס, את באה?"

"ומה עם דיוויד?" שאלה החברה שלו. "אתה יודע שהוא אורח שלי."

"לא, מצטער. ביקשתי רק לך ולי." אמר יונתן והיה קצת מאוכזב.

"אז אולי תקנה עוד כרטיס?" החברה של יונתן ביקשה בטלפון.

"כל הכרטיסים נמכרו." ענה יונתן וקיווה שעכשיו החברה שלו תוותר.

"אז אולי תתן לי את שני הכרטיסים ואוכל לקחת את האורח מאנגליה?"

"מה?! ואני לא אראה את ההופעה בקרקס?!"

"טוב, אני לא יכולה להעליב את דיוויד," היא אמרה והעליבה את יונתן בִּמְקום.

"חס וחלילה. שאת תעליבי את נציג הממלכה המאוחדת בכבודו ובעצמו?!"

"או.קיי. אם ככה אתה מגיב אולי עדיף שלא תתקשר אלי יותר."

"מה?!"

יונתן נדהם. ככה היא זורקת לפח חברות של ארבעה חודשים?! ומה בקשר לכל האסמאסים שהעבירה לו לנייד באמצע השיעורים?

יונתן חזר עם הראש למטה בין הכתפיים. ממש כמו שכלב עצוב הולך עם הזנב בין הרגליים.

ושירלי המנוזלת? ברגע שאבא שלה חזר הביתה מהעבודה, הג'ינג'ית הקטנה עם כל הנמשים שלה שכיסו לה את הגוף התיישבה על הברכיים של אביה, אחזה בידיה הקטנות בצווארו, הפנתה את ראשו ישר אליה, הסתכלה לו בעיניים שהסכימו מראש לכל וקבעה: "אבא, נכון שאתה לוקח אותי לקרקס?!"