אשת סודו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אשת סודו
מכר
מאות
עותקים
אשת סודו
מכר
מאות
עותקים

אשת סודו

2 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: The Most Difficult Thing
  • תרגום: נעמה תורן
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2020
  • קטגוריה: מתח ופעולה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 416 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 56 דק'
  • קריינות: יפה תוסיה כהן
  • זמן האזנה: 10 שעות ו 55 דק'

שרלוט פילבי

שרלוט פילבי, 37, היא עיתונאית ועורכת. פילבי היא נכדתו של הסוכן הבריטי הכפול קים פילבי, שריגל למען ברית המועצות בזמן המלחמה הקרה.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בכל בוקר אנה מתעוררת לשגרת חיים מעוררת קנאה: יש לה בעל אוהב, עבודה מוצלחת, תאומות מתוקות בנות שלוש ובית שאפשר רק לחלום עליו. אז איך אישה כזאת נדחפת, ברגע אחד, למהלך שאין ממנו דרך חזרה? מה גורם לה לקום בוקר אחד ולעזוב הכול בלי להביט לאחור? האם ייתכן שהיא עושה את כל זה עבור גבר שלא מבטיח לה דבר?

אשת סודו הוא רומן פסיכולוגי מותח שאי אפשר להניח מהיד. במרכזו, גיבורה חכמה ועצמאית השולטת בגורלה. ואולי מישהו אחר שולט בה, בעצם? האם ייתכן שכל מה שאנה יודעת על העולם הוא טעות? האם היא מספרת לה (ולנו) את כל האמת, או שאולי היא בכלל לא יודעת מהי האמת?

אשת סודו עוסק בשקרים, בסודות ובמניפולציות רגשיות. כמו אנה, גם אנו הקוראים נופלים בפח שוב ושוב, עד לסוף המפתיע.

שרלוט פילבי, 37, היא עיתונאית ועורכת. פילבי היא נכדתו של הסוכן הבריטי הכפול קים פילבי, שריגל למען ברית המועצות בזמן המלחמה הקרה. לדבריה, סיפור חייו של סבה הביא אותה לכתיבת רומן זה, שזכה לשבחים מיד עם צאתו לאור.

פרק ראשון

הקדמה


כשהתיישבתי חשתי כאב חד בשרירי הבטן. בספסל הסמוך לפנס הרחוב, למרגלות הגשר, בדיוק כמתוכנן.

עברו כמעט חודשיים מאז הניתוח, אבל הצלקת עדיין כאבה כל כך, עד שהרגשתי שאם ארים את אחת התאומות בזווית הלא נכונה הבטן שלי תיקרע. הנחתי לעפעפי להישמט לרגע, וסילקתי ממוחי את המחשבה על הילדות.

פתחי את הקופסה, סגרי אותה. בדיוק כמו שהרופא לימד אותי.

לא היו ספסלים רבים לאורך המדרכה בצד זה של התמזה. יותר יציקות של בטון — כמו תהלוכה של ארונות קבורה השומרים על המים.

זו היתה שעת דמדומים. חורף. הקדרות המוחלטת ירדה זמן רב קודם לכן, ויחד איתה גם הקור הלח שכרסם את דרכו לתוך עצמותי. משב רוח דק חמק מבעד למִפתח הקרדיגן שלי כשמשכתי את הקשמיר האפור אל שדי, התפוחים עדיין.

"לעזאזל, הארי," קיללתי אותו בשקט. עיני נישאו מעלה אל השמים האפורים כאבן.

מאז שאני יכולה לזכור את עצמי, תמיד הקדמתי. נימוס פתולוגי שמביא איתו תחושת שליטה; איש אינו רוצה להיכנס אחרון לחדר. זה אחד הדברים שהיו לנו במשותף, בהתחלה, לי ולו. כמה פעמים יצא לי להגיע מוקדם לפגישה איתו, לפני שכל זה התחיל, וגיליתי שהוא כבר אורב לי תחת הזוהר הענברי בקצה הבר?

ובכל זאת, השעה היתה כמעט חמש והמדרכה סביב היתה כמעט ריקה מאדם, למעט זרם יציב של תיירים מדוכדכים ועובדי משרד שנחפזו לרכבת התחתית.

למה הוא מתעכב? דיוויד יחזור הביתה בשש, כמנהגו מאז שהילדות נולדו. הוא עצמו כמו נולד מחדש בן לילה יחד איתן, אהבתו ההורית קלה, קשובה באופן טבעי, מזכירה את כל מה שלא אוכל להיות לעולם.

אמרתי למריה שאני רק קופצת לקנות בגדי גוף לתינוקות. מה הארי חושב שהוא עושה? בזהירות, כדי שלא לעשות שום תנועה פתאומית שתלווה בכאב חד ודוקר, הוצאתי ביד רועדת את הטלפון מתיק היד שלי, העשוי מעור בצבע כחול.

אין הודעות חדשות.

אצבעותי הפכו אדומות־כחלחלות. כמעט שלא יצאתי מפתח הבית מאז הלידה, לפני חודשיים, למעט הצעידות הטקסיות האלה, באזורים האפלים של פארק המפסטד הית', על פי הוראותיה של המטפלת. המטפלת. למען האמת, היא תמיד היתה כל כך הרבה יותר מזה. מריה תמיד בכושר, מורידה בדממה את העגלה הכפולה במדרגות הקדמיות, נפרדת ממני לשלום בין הצללים של דלת הכניסה.

אהבתי את האופן שבו האוויר צינן את ריאותי. נדמה היה שאפילו הבניינים ברובע מילבנק, שגחנו מעלינו מצדו השני של גשר למבת', רועדים. שכחתי כמה קר כאן בחוץ. כמה קל לשכוח.

חשבתי שאולי החמצתי משהו בשרשרת ההודעות שהוחלפו בין הארי לביני, והקשתי על המסך. כלום. כמה פעמים חזרתי וקראתי את ההודעות שלו? כמה פעמים חמקתי לאורך המסדרון כשהילדות ישנו? הייתי נועלת את הדלת מאחורי, מרגישה את בהונותי ננעצות בשטיח, ולוקחת בזהירות את הטלפון שלי מהמקום שבו שמרתי אותו, תחוב בארון שבו מאוחסנים חומרי ניקוי — מקום שבו יכולתי להיות בטוחה שדיוויד לעולם לא יחפש.

אמרתי לעצמי שאחכה רק עוד חמש דקות לפני שאשקול את הצעד הבא, עברתי במהירות על ההודעות המוצפנות. תמונה אחת לכדה שוב את תשומת לבי: תצלום מטושטש אבל ברור דיו — חמי, הסבא של ילדותַי, לוחץ יד לגבר בחליפה שחורה — זקנו השחור העבה נראה כמריחת זפת על פני כתם בשר.

מזווית עיני הבחנתי בפנסי הרחוב מהבהבים לאורך הנהר. כשנשאתי את מבטי, ראיתי אותו. העיניים הכחולות החודרות קדחו חור בחזה שלי. נשמתי במהירות, כאילו הלמו בי, ואמרתי את שמו: "הארי."

שרלוט פילבי

שרלוט פילבי, 37, היא עיתונאית ועורכת. פילבי היא נכדתו של הסוכן הבריטי הכפול קים פילבי, שריגל למען ברית המועצות בזמן המלחמה הקרה.

עוד על הספר

  • שם במקור: The Most Difficult Thing
  • תרגום: נעמה תורן
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2020
  • קטגוריה: מתח ופעולה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 416 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 56 דק'
  • קריינות: יפה תוסיה כהן
  • זמן האזנה: 10 שעות ו 55 דק'
אשת סודו שרלוט פילבי

הקדמה


כשהתיישבתי חשתי כאב חד בשרירי הבטן. בספסל הסמוך לפנס הרחוב, למרגלות הגשר, בדיוק כמתוכנן.

עברו כמעט חודשיים מאז הניתוח, אבל הצלקת עדיין כאבה כל כך, עד שהרגשתי שאם ארים את אחת התאומות בזווית הלא נכונה הבטן שלי תיקרע. הנחתי לעפעפי להישמט לרגע, וסילקתי ממוחי את המחשבה על הילדות.

פתחי את הקופסה, סגרי אותה. בדיוק כמו שהרופא לימד אותי.

לא היו ספסלים רבים לאורך המדרכה בצד זה של התמזה. יותר יציקות של בטון — כמו תהלוכה של ארונות קבורה השומרים על המים.

זו היתה שעת דמדומים. חורף. הקדרות המוחלטת ירדה זמן רב קודם לכן, ויחד איתה גם הקור הלח שכרסם את דרכו לתוך עצמותי. משב רוח דק חמק מבעד למִפתח הקרדיגן שלי כשמשכתי את הקשמיר האפור אל שדי, התפוחים עדיין.

"לעזאזל, הארי," קיללתי אותו בשקט. עיני נישאו מעלה אל השמים האפורים כאבן.

מאז שאני יכולה לזכור את עצמי, תמיד הקדמתי. נימוס פתולוגי שמביא איתו תחושת שליטה; איש אינו רוצה להיכנס אחרון לחדר. זה אחד הדברים שהיו לנו במשותף, בהתחלה, לי ולו. כמה פעמים יצא לי להגיע מוקדם לפגישה איתו, לפני שכל זה התחיל, וגיליתי שהוא כבר אורב לי תחת הזוהר הענברי בקצה הבר?

ובכל זאת, השעה היתה כמעט חמש והמדרכה סביב היתה כמעט ריקה מאדם, למעט זרם יציב של תיירים מדוכדכים ועובדי משרד שנחפזו לרכבת התחתית.

למה הוא מתעכב? דיוויד יחזור הביתה בשש, כמנהגו מאז שהילדות נולדו. הוא עצמו כמו נולד מחדש בן לילה יחד איתן, אהבתו ההורית קלה, קשובה באופן טבעי, מזכירה את כל מה שלא אוכל להיות לעולם.

אמרתי למריה שאני רק קופצת לקנות בגדי גוף לתינוקות. מה הארי חושב שהוא עושה? בזהירות, כדי שלא לעשות שום תנועה פתאומית שתלווה בכאב חד ודוקר, הוצאתי ביד רועדת את הטלפון מתיק היד שלי, העשוי מעור בצבע כחול.

אין הודעות חדשות.

אצבעותי הפכו אדומות־כחלחלות. כמעט שלא יצאתי מפתח הבית מאז הלידה, לפני חודשיים, למעט הצעידות הטקסיות האלה, באזורים האפלים של פארק המפסטד הית', על פי הוראותיה של המטפלת. המטפלת. למען האמת, היא תמיד היתה כל כך הרבה יותר מזה. מריה תמיד בכושר, מורידה בדממה את העגלה הכפולה במדרגות הקדמיות, נפרדת ממני לשלום בין הצללים של דלת הכניסה.

אהבתי את האופן שבו האוויר צינן את ריאותי. נדמה היה שאפילו הבניינים ברובע מילבנק, שגחנו מעלינו מצדו השני של גשר למבת', רועדים. שכחתי כמה קר כאן בחוץ. כמה קל לשכוח.

חשבתי שאולי החמצתי משהו בשרשרת ההודעות שהוחלפו בין הארי לביני, והקשתי על המסך. כלום. כמה פעמים חזרתי וקראתי את ההודעות שלו? כמה פעמים חמקתי לאורך המסדרון כשהילדות ישנו? הייתי נועלת את הדלת מאחורי, מרגישה את בהונותי ננעצות בשטיח, ולוקחת בזהירות את הטלפון שלי מהמקום שבו שמרתי אותו, תחוב בארון שבו מאוחסנים חומרי ניקוי — מקום שבו יכולתי להיות בטוחה שדיוויד לעולם לא יחפש.

אמרתי לעצמי שאחכה רק עוד חמש דקות לפני שאשקול את הצעד הבא, עברתי במהירות על ההודעות המוצפנות. תמונה אחת לכדה שוב את תשומת לבי: תצלום מטושטש אבל ברור דיו — חמי, הסבא של ילדותַי, לוחץ יד לגבר בחליפה שחורה — זקנו השחור העבה נראה כמריחת זפת על פני כתם בשר.

מזווית עיני הבחנתי בפנסי הרחוב מהבהבים לאורך הנהר. כשנשאתי את מבטי, ראיתי אותו. העיניים הכחולות החודרות קדחו חור בחזה שלי. נשמתי במהירות, כאילו הלמו בי, ואמרתי את שמו: "הארי."