בשיטת החתול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בשיטת החתול

בשיטת החתול

5 כוכבים (24 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: פוקוס
  • תאריך הוצאה: פברואר 2010
  • קטגוריה: בריאות, ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 339 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 39 דק'

יצחק (איצי) באר

 יצחק (איצי) באר, יליד 1951, נשוי עם שלושה ילדים, הוא מהנדס בהשכלתו ויצרן של גבינות עיזים, המתגורר עם משפחתו במצפה הילה, בגליל המערבי. 

תקציר

בשלהי אוקטובר שנת 2001, סמוך ליום הולדתו החמישים, המחבר אושפז בבית-חולים בנהרייה כשהוא מאובחן כחולה בסרטן הערמונית במצב מתקדם. מערכת הרפואה הגדירה את מחלתו חשוכת מרפא וסופנית וקצבה את ימיו לתקופה שבין תשעה חודשים לשנתיים. מסך שחור ירד מול פניו והסתיר את אופק שארית חייו.

"בשיטת החתול" מביא את סיפורו של המחבר, יצחק (איצי) באר, סיפור של מאבק הרואי במחלת הסרטן. כנגד כל הסיכויים ובניגוד לדעת מומחי הרפואה הממסדית הוא נחלץ באופן מופלא מהצרה הנוראה שאליה נקלע. 
הספר מציג את האסטרטגיה שהמחבר נקט במהלך מאבקו המוצלח במחלה וכן הסברים ותובנות רפואיות יוצאות דופן שרכש בשנות מחלתו.

המחבר מאיר נקודות תורפה של מערכת הבריאות, אשר לעיתים אינה מסוגלת להעמיד את הטיפולים המתאימים לחולה, לעיתים אלה אינם נעשים בזמן ולעיתים השיקולים הכספיים הם שמכריעים.

הכותב אינו רופא והספר אינו ספר הדרכה ואין בו תפריטים המלמדים איך להתגבר בהצלחה על מחלות כאלו או אחרות, אך בו בזמן הוא מציג גישות מעניינות הקשורות לניהול המאבק במחלת הסרטן בכלל ולסרטן הערמונית בפרט ומשלבן עם סיפורים אישיים מחיי המשפחה ומהווי בתי-החולים.

על אף הנושא "הרציני" משולבים בספר קטעים שיש בהם משום דוק של הומור. הוא נקרא בנשימה עצורה ומומלץ הן כספר קריאה מרתק לקהל הרחב והן כמסמך שיש לו השלכות מעניינות הנוגעות לחולים, לרופאים ולאחרים שעיסוקם קשור במערכת הבריאות.

המחבר אימץ את "שיטת החתול" כאסטרטגיה במלחמה הפרטית שלו בסרטן, לאמור להכות אותו במכות רבות ומהירות, כשם שהחתול מכה עם כפו על ראשו של נחש מאיים עד להכנעתו. מכאן נגזר שמו של הספר "בשיטת החתול".

על מחבר הספר
זהו ספרו הראשון של יצחק (איצי) באר. המחבר, יליד 1951, נשוי עם שלושה ילדים, הוא מהנדס בהשכלתו ויצרן של גבינות עיזים, המתגורר עם משפחתו במצפה הילה, בגליל המערבי. 

פרק ראשון

הקדמה מאת ד"ר דן קרת


המפגש שלי כמטפל עם חולי סרטן רבים שונה ממפגשים עם חולים במחלות אחרות. רבים מהם רוצים להיות שותפים פעילים לתהליך החלמתם. אני רואה כיצד סדרי העדיפויות שלהם משתנים והם פועלים בכיוון שיביא להחלמתם ויקטין את הכוחות המחלישים וסוחטי האנרגיה בחייהם. הם מעיזים לשנות ועושים זאת מהר יותר מאשר אנשים שאינם חולים במחלה. ייתכן שהם עושים זאת כיוון שהם נאלצים להתמודד פנים אל פנים עם האיום על חייהם, הפחד שבא בעקבותיו והסטריאוטיפים הקשים הנלווים למחלה. ייתכן גם שהסיבה היא אוזלת ידה של הרפואה.

איצי באר הוא אחד מהם. לאורך הספר כולו אנו רואים איך צומח ממנו הלוחם, הנאבק על חייו. אנחנו מלווים אותו במאבקו חסר הפשרות במחלה עד להשגת תוצאות יוצאות דופן במאבקו.

איצי כותב בספרו לא אחת שאינו מבין כל כך מדוע שפר גורלו בזמן שרבים אחרים, שנלחמו לצידו ואף נתנו לו השראה ורעיונות במאבקו, לא שרדו. לפי דעתי, אחת התשובות לשאלה רבת מסתורין זו היא קשורה במאפייניהם של השורדים מבינינו, כפי שהצגתי לפניו באחד ממפגשינו, כדי לשכנע אותו שהאמונה שלי בו אינה סתם אמירה מן השפה ולחוץ, אלא בנויה על רציונל חזק מסוים. להלן שוב שבעת המאפיינים של השורדים המצליחים להתגבר על מכשולים הנראים לכאורה בלתי עבירים:

לא מקבל "לא" בתור תשובה.
מחפש עזרה בצורה אקטיבית ויצירתית.
תר אחר אחרים שנרפאו.
יוצר שותפויות מועילות עם אנשי מקצוע.
לא מהסס לבצע שינויים משמעותיים באורח החיים.
רואה במחלה מתנה או הזדמנות.
קבלה עצמית עם כל האי מושלמויות, המוגבלויות והפגמים, שמאפיינים כל אחד מאיתנו.
הקורא את הספר ימצא ללא ספק אצל מחברו את כל המרכיבים של השורד האמיתי.

סיפורו של איצי משמש השראה ללוחמים אחרים הנלחמים על חייהם, ועשוי לסייע להם למצוא את המתכון האישי-פרטי שלהם, שיוביל אותם לקבלת תוצאות יוצאות דופן כשלו.

ליוויתי את איצי במסעו לאורך זמן. מה שהרשים אותי ביותר הייתה הליכתו עד קצה העולם בניסיון למצוא מזור למחלתו. למרות הקושי לבקש סיוע מחברים ותומכים אחרים, הוא התגבר שוב ושוב והעז לבקש. כמה מאיתנו היו מעיזים להילחם באופן כזה עבור עצמנו? מאבקו הנחוש לקבל עזרה ותמיכה מעיד על אמונתו העמוקה בערכו ובערך חייו. ללא תכונות אלו ספק אם היה מגיע כל כך רחוק.

נאחל לו ברכות להמשך חיים ארוכים וטובים עם הסרטן.

ד"ר דן קרת

שדה ורבורג

ddkeret@zahav.net.il

הקדמה מאת ד"ר אביבית נוימן


סרטן היא אחת המילים המפחידות הקיימות בשפתנו.

עוד בעבר ידעו הקדמונים לאבחן גידולים ממאירים, ואת השם "סרטן" הם העניקו להם בשל תכונתם לגדול לצדדים ולזחול. בשנים האחרונות נאספות עובדות רבות על המנגנונים שבהם הסרטן מצליח לגדול, להערים על המערכת החיסונית של החולה ולשלוח תאים לאזורים מרוחקים בגוף. בד בבד מנסים במעבדות רבות בעולם תרופות חדשות ומנגנונים שלא נוסו קודם לכן, הכול במטרה למגר את הסרטן.

הסרטן הנפוץ ביותר בגברים בשנים האחרונות הינו סרטן הערמונית. אם לפני עשרים שנה גבר אחד מכל עשרים לקה בגידול זה, הרי שהיום גבר אחד מכל שישה גברים לוקה במהלך חייו במחלה. בדרך כלל הגידול מאובחן אצל גברים בשנות השבעים לחייהם, אולם כבר דווחו חולים צעירים בשנות הארבעים לחייהם, ובשנים האחרונות מאובחנים גם גברים בגיל צעיר יותר.

כל מטופל מביא עימו לטיפול את הווייתו הייחודית. לכל אחד רקע תרבותי שונה, תובנות אחרות, גורמי תמיכה משפחתיים וחברתיים שונים והאישיות הייחודית שלו.

היכרותי עם איצי החלה בשיחת טלפון. כבר באותה שיחה הבנתי שאכן מדובר באדם יוצא דופן. הצימאון שלו לידע אודות מחלתו, היסודיות שבה למד את המחלה, האפשרות לדיבור ישיר והגישה הפרקטית שלו הפתיעו אותי. היו לנו שיחות ממושכות בתחילת הטיפולים, ומאז אנחנו בקשר כבר למעלה שמונה שנים. אינני הרופאה שלו במובן הרגיל, הואיל שהמרחק בין מצפה הילה למרכז הארץ הוא משמעותי, אולם אני מלווה אותו בצומתי הדרכים הטיפוליות.

לאור מצבה המתקדם של מחלתו בזמן האבחנה הראשונית, בשנת 2001, הייתי אני זו שראיתי שחורות ו"נביאת זעם", ואילו איצי ניסה להחדיר בי את אותה אמונה שפיעמה בו על יכולתו לנצח את המחלה. לשמחתי הרבה ובאופן מופלא הוא צדק.

הספר של איצי יעזור למטופלים רבים הן מבחינה אינפורמטיבית והן מבחינה נפשית. המסר של איצי מדבר אל כולנו - מטפלים ומטופלים כאחד.

קריאה מהנה!!!

ד"ר אביבית נוימן, אונקולוגית

מבוא
פברואר 2009

ב-28 באוקטובר 2001, עשרים ושניים ימים לפני יום הולדתי החמישים, אושפזתי בבית-החולים בנהרייה. שלושה ימים לאחר מכן אובחנתי כחולה סרטן הערמונית עם גרורות רבות בעצמות ושתי גרורונות קטנות בריאה הימנית הנקראות קשריות. מסך שחור ירד פתאום מול עיניי והסתיר לי את אופק שארית חיי.

עירית, בת-זוגו של אחי הצעיר יזהר, עודדה אותי לכתוב יומן כתרפיה. היא ידעה שמדי פעם אני חוטא בכתיבה והזדמן לה לשמוע דברים שכתבתי. גם הנטורופת שטיפל בי עודד אותי לכתוב. "הכתיבה תעזור לך לקרוע קרעים במסך השחור שנפרס לך לפתע מול העיניים", אמר. "חשוב לא לשמור את הדברים בבטן אלא להוציא אותם", הוסיף. מההחלטה העקרונית לכתוב ועד לביצועה בפועל עברו כמה חודשים, ובאמצע ינואר 2002, כחודשיים וחצי לאחר שאובחנה מחלתי והשמיים נפלו עליי, התחלתי במלאכת הכתיבה.

החומר שכתבתי ביומן הצטבר ונערם. בפברואר 2009, יותר משבע שנים לאחר שאובחנתי כחולה סופני שימיו ספורים, אני יושב בבית-מלון ברומא ומנסה להפוך את דפיו של היומן לספר. חלק מהדברים נכתבו בדיעבד, כהשלמה ליומן שנכתב במהלך האירועים. אחי הצעיר יזהר מלווה אותי ועוזר לי בתהליך, ככל שמתאפשר.

הספר מספר את סיפורי האישי והמאבק שלי בסרטן הערמונית. לא הבראתי, והסרטן עדיין מקנן בגופי, אך אני חי חיים רגילים של אדם בגילי - בסימביוזה מוזרה עם הסרטן. למרות הסיכונים וכנגד כל הסיכויים, הצלחתי במאבק. ככל הנראה אחיה עוד שנים הרבה, ועל כך אני מלא גאווה.

הספר מלוּוה בהסברים ובתובנות רפואיות שרכשתי לעצמי בשבע ומעלה השנים שחלפו מאז שאובחנתי כחולה. איני רופא ואין כמובן בשום הסבר רפואי או טכניקה רפואית שיובאו כאן משום המלצה על דרך טיפול לחולים אחרים.

בעשרות השנים האחרונות חלה עלייה דרמטית במספר חולי הסרטן, בעיקר בעולם המערבי. מדענים טוענים שבמהלך המאה הנוכחית אדם אחד מתוך שלושה יחלה במהלך חייו בסרטן. חלק מהמומחים מגדירים את העלייה הדרמטית במספר החולים, כמגפה.

ריצ’רד ניקסון, בשנת 1971, במהלך כהונתו כנשיא ארה”ב, הכריז על פרויקט לאומי שמטרתו מציאת תרופות למחלת הסרטן. תקציבים אדירים הושקעו במכוני מחקר ובמחקרים, אך עד היום, 38 שנים לאחר מכן, לא נמצא עדיין ריפוי לרבות ממחלות הסרטן.

מחלת הסרטן היא משפחת מחלות שהמשותף להן הוא דרך ההתרבות הבלתי מבוקרת של תאים במערכת כלשהי בגוף. ישנן למעלה ממאה מחלות סרטן שונות.

הערמונית הינה בלוטה הדומה בצורתה ובגודלה לאגוז עץ הערמון וממוקמת על צינור השתן של הגבר, ותפקידה לייצר ולהפריש חלק מנוזל הזרע.

סרטן הערמונית הוא סרטן המתפתח בבלוטת הערמונית. ללא גילוי מוקדם וללא טיפול מתאים, הוא עלול להתפשט ולשלוח גרורות לחלקי גוף נוספים ואף לגרום למוות.

המחלה תוקפת בדרך כלל גברים מעל גיל 50, אם כי בשנים האחרונות מתגלים יותר ויותר מקרים של גברים מתחת לגיל זה שאובחנו כחולים. בישראל כיום, אחד מתוך שישה גברים יחלה במהלך חייו בסרטן הערמונית.

אנשי מקצוע רבים וטובים ואנשים טובים נוספים מופיעים בספר. שמותיהם של אחדים מהם, מתוקף הנסיבות, בדויים.

אני מתגורר עם משפחתי במצפה הילה, יישוב קהילתי הממוקם על שפת נחל כזיב, כשלושה ק"מ מערבית למעלות וכחמישה-עשר ק"מ מזרחית לנהרייה. הכניסה ליישוב עוברת דרך הכפר הנוצרי מעיליה, ולידנו גם הכפר הגדול יותר - תרשיחא. באזור הזה מתנהלת שגרת חיינו. אני נשוי לרבקה, אם שלושת ילדַי - אור, בת-אל ואמיר (גורי).


פרק 1
משדות שרונה למחלבת "טבע עֵז"
ינואר 2002

בקיץ של שנת 1995 נסענו רבקה - האישה שאיתי, הוריה - שאול וגאולה - ואני לארה"ב. באותה תקופה עוד עבדתי כמהנדס ברפא"ל. זו הייתה מעין מחווה שלנו להוריה של רבקה, שלא יצאו לפני כן מגבולות הארץ. למען הדיוק ההיסטורי, שאול נולד בפולין ועבר את מלחמת העולם השנייה כילד. משפחתו כולה הושמדה בשואה, והוא ניצל ועלה ארצה לאחר המלחמה, אך מאז כאמור לא יצא ממנה.

במהלך הטיול שאול שם לב שאני משתין בתדירות גבוהה ביחס לאחרים. הוא הפנה את תשומת ליבי לכך ואף יעץ לי להיבדק אצל רופא.

כשחזרנו לארץ, בזוכרי את עצתו של שאול, החלטתי ללכת להיבדק אצל רופא המשפחה, ד"ר סולן בקופ"ח מכבי בנהרייה.

ד"ר סולן הוא איש בשנות השישים לחייו, המשמש זה שנים כרופא המשפחה שלי. יש לו מבטא הונגרי כבד המסגיר את מוצאו. גופו בנוי לתפארת כגוף של אתלט, וארשת פניו, השזופה תמיד, רצינית וסמכותית. כשאני נכנס לחדרו, בגלל בעיה או שאלה כלשהי, יש לי תחושה חזקה שאפשר לסמוך עליו. הוא זריז מאוד בקבלת החלטות רפואיות, ולפציינט שכמוני, שעד אז לא הִרבה לפגוש רופאים, זו הייתה בהחלט נקודה לזכותו.

הרופא שמע את תלונתי ומייד, ללא שום בירור נוסף, שלח אותי לעשות בדיקת סוכרת אצל האחות. אז זה נראה לי כסימן נוסף למיומנותו הרבה של האיש. האחות לקחה דגימת דם וביצעה את הבדיקה במקום. התוצאה הייתה שלילית. היא דיווחה לרופא על התוצאה, והוא אמר לי משהו כמו: "אין לך מה לדאוג, לך הביתה, הכול בסדר". הלכתי לדרכי מתוך תחושת הקלה, שחידדה את התחושה המקננת בי לאורך כל חיי - שהבריאות אצלי בסדר, הרי אני לא מגזים ולא מתפרע באופן שעלול לגרום לי איזו בעיה בריאותית. גם במשפחה אצלנו אין בעיות בריאות מיוחדות. נכון, אימא נפטרה מסרטן קטלני לפני כשנתיים, אבל זה נתפש בעיניי כתאונה ולא כמשהו שעלול להיות תורשתי. גם אבא חלה בסרטן בערמונית לפני שנים, והחלים. באותו הזמן, כאמור, כל העניינים הללו נראו לי לא שייכים.

בדיעבד אני יודע שסרטן הערמונית מתפשט בגוף החולה, בשלבים הראשונים של המחלה, לאט. ייתכן שפרק הזמן, מרגע שנוצרים התאים הממאירים הראשונים ועד הרגע שבו מתפרצות התופעות הגופניות, אורך אפילו שנים. האם כבר אז נזרעו בי הזרעים הראשונים של סרטן הערמונית? קשה לדעת. האם בדיקה מעמיקה הייתה מגלה כבר אז את המחלה? ייתכן, אך גם את זה כמובן אין לדעת.

*

באותה תקופה התגבשה אצלי ההחלטה לעזוב את הקן החמים שנקרא רפא"ל, בו עבדתי זה כ-18 שנה. הגעתי למצב של רוויה ממעשיי שם. באותה תקופה עשינו הרבה מאמצים לשווק את המערכות שפיתחנו אל מעבר לים. כתבנו הצעות טכניות רבות ובמסגרת פעילות השיווק אף נסעתי כמה פעמים לחו"ל. עם זאת לא חשתי את אותה תחושת סיפוק וחדוות היצירה שליוותה אותי שנים קודם בעבודתי שם.

הייתי אז באמצע שנות הארבעים לחיי והיה בי רצון ברור לעשות שינוי בחיי המקצועיים. רציתי לעזוב את החממה הנקראת רפא"ל ולפנות לדרך עצמאית, בה אהיה אדון לגורלי, לטוב ולרע. ייתכן שאלו היו סימניו של משבר גיל הארבעים, שהופיע אצלי באיחור של כמה שנים. הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה עבורי. הרי עוד כמה שנים אהיה בן חמישים, ובגיל חמישים פלוס לא מתחילים קריירה חדשה שדורשת משאבי גוף ונפש. חשבתי לעצמי: עכשיו או לעולם לא, כמאמר שירו האלמותי של אלוויס "It’s now or never". לא רציתי להגיע למצב שבו תוך כמה שנים אהיה מיותר במערכת, כפי שקרה לאחדים מעמיתיי לעבודה, שהיו בשנות החמישים לחייהם.

במקביל, קיבלתי הצעה להיכנס כשותף במחלבה המייצרת גבינות עיזים, מחלבת "טבע עז" שבמושב בן עמי.

נולדתי וגדלתי במושב שרונה שבגליל התחתון למשפחה של מגדלי כבשים. אני האמצעי בין שלושה אחים. בילדותי ובנעוריי היווה הטיפול בעדר הכבשים המשפחתי חלק נכבד מתבנית חיינו. אחיי ואני היינו עוזרים לאבי לא מעט בעבודת גידול הכבשים וחליבת העדר. בשנות ילדותי הראשונות הייתה עבודת החליבה נעשית בידיים. הכבשים המיועדות לחליבה הוכנסו ל"מחלוב", בו היינו מפזרים קודם לכן את תערובת המזון כדי לפתות אותן להיכנס. לאחר שרוב הכבשים הכניסו את ראשיהן למחלוב, היינו מושכים את הסרבניות שביניהן, דוחפים את ראשיהן פנימה וממהרים לנעול את המנגנון המכני, המונע מהן להוציא את הראש ולהפריע בעבודת החליבה. כשהכבשים היו במקומן, היינו מתיישבים על שרפרפי עץ נמוכים עם דלי עשוי פח, וחולבים לתוכו באופן ידני כבשה אחר כבשה. כשהדלי היה מתמלא, היינו שופכים את החלב מבעד למסננת בד לתוך כד בנפח של 30 ליטר. אריה, אחי הבכור, ממשיך בקו המשפחתי ועוסק בגידול צאן גם היום. למותר לציין שכיום העבודה נעשית בשיטות מודרניות ומתועשות, אך פעולת החליבה עדיין מחייבת עבודה פרטנית מול כל כבשה וכבשה.

לעיתים היה אחד מאיתנו מוביל את העדר לשדות המרעה. המושב שרונה שוכן מעל בקעת יבנאל ומרבית שדות המרעה משתפלים במורדות הבקעה. כך מצאתי את עצמי בילדותי, מספר ימים לא מועט, רועה את עדר הכבשים של המשפחה. בקיץ הייתי יוצא איתן בבוקר השכם, לפני חום היום, וחוזר בסביבות השעה עשר הביתה להפסקת הרעייה בשעות הצהריים. הכבשים היו ממהרות לדיר לשתות ולהרוות את צימאונן. בחורף הייתה שעת היציאה מאוחרת יותר והחזרה מאוחרת גם היא. שני אתגרים עיקריים היו בעבודת הרעייה: הראשון היה לגרום לכבשים לאכול די צורכן בזמן המרעה. לשם כך היינו צריכים להוליך אותן לשטח המרעה ושם לגרום להן להאט את הליכתן, כדי שיתרכזו בלחיכת העשב. השני היה הצורך להשיב את העדר הביתה בשלמותו. כמה פעמים נפרדה קבוצת כבשים קטנה מהעדר ופנתה לשדה מוריק יותר. אז הייתי רץ לקבוצה הסוררת ומחזירה לעדר.

האפשרות שנקרתה בדרכי להפוך ליצרן גבינות צאן, הסעירה אותי באופן מסוים. חשתי שיש בכך משום חזרה למחוזות ילדותי. נפשי משכה אותי חזרה לשורשיי. בנוסף לתחושת הריגוש שליוותה אותי, ידעתי כי ההיכרות שלי עם נושא החלב תעניק לי יתרון יחסי בעיסוק חדש ישן זה. בימים שנחה עליה הרוח, נהגה אימא לקחת חלב טרי מהדיר ולייצר ממנו בבית כיכר גבינה צפתית טרייה. עשרות שנים עברו מאז, אך טעמה של הגבינה הטעימה ההיא עדיין עומד בפי.

ייצור גבינות העיזים נחשב רומנטי באיזה שהוא אופן. חלב העיזים דומה בהרכבו לחלב אם, ומיוחסות לו סגולות העולות על אלה של חלב הבקר. יש המייחסים לו יכולות ריפוי מסוימות, כמו למשל ריפוי פצעים בפיהם של תינוקות. מולקולות השומן שבו קטנות יותר מאלו של חלב בקר, ולכן הוא נוטה להישאר פחות בגוף ולהיפלט ממנו בדרך שהגוף פולט את ההפרשות. לכן הוא נחשב קל יותר לעיכול.

כל זה התקשר לרצון שלי לעשות שינוי בחיי, לעזוב את רפא"ל ולעסוק במשהו מתוחכם פחות, בסיסי יותר, קרוב יותר לאדמה, אך אולי מתאים יותר לאופיי.

מצד שני, כמובן, היו כמה סיבות נגד המהלך הזה.

הסיבה הראשונה הייתה האלמנט של ההימור הכלכלי - החשש שמא אכשל.

הסיבה השנייה הייתה רצוננו, ובמיוחד רצונה של רבקה, לצאת לשנת שבתון. במסגרת עבודתי ברפא"ל הייתי זכאי מדי כמה שנים לשנת שבתון. במסגרת שנה זו נהגו העובדים הזכאים לכך להשתלב במערכת אקדמית או בעבודה במפעל טכנולוגי בעלי זיקה כלשהי לעיסוקם הנוכחי. בדרך כלל התבצעה פעילות העובד בשנת השבתון בארץ אחרת, וכך, אחת לתקופה, העתיקה את עצמה כל משפחתו בעקבותיו. את שנת השבתון הראשונה שלנו בילינו בעיר היפהפייה קורווליס שבמדינת אורגון בארה"ב בשנים 1987 ו-1988. זו הייתה חוויה משפחתית מרעננת ושוברת שגרה, גם אם לא חפה מקשיים. כעת הייתי זכאי לשנת שבתון נוספת.

הסיבה השלישית הייתה החשש מפני כניסה לשותפות. לא ממש הכרתי את שותפי בפוטנציה, ואף שקיבלתי עליו חוות דעת חיובית, היה לי ברור שאת האמת אגלה רק לאחר הכניסה לשותפות.

כמה שנים לאחר מכן התברר לי, באופן אירוני, כי גם דרור, שותפי המיועד, חלה בסרטן בשנות העשרים שלו. הוא עבר טיפולים כימותראפיים קשים, אך זה כעשרים שנה הוא בריא. כשהמידע הזה הגיע אליי, בזמן שכבר הייתי שותפו, אמרתי לעצמי שאילו ידעתי על כך מראש, ייתכן שלא הייתי נכנס איתו לשותפות.

התייעצתי גם עם חברים וקרובים.

שאול, חותני, שידע לתמצת את הדברים במשפט אחד, יעץ לי לדאוג באופן מיוחד למעמד שלי כשותף בנחלה של דרור במושב.

אילנה, שכנתנו וחברתנו הקרובה, הזהירה מפני המעמד של בעל חברה, שנראה זוהר משהו, אך בחיים האמיתיים עתיר קשיים. "חבל על הבריאות שלך", כך אמרה. אחת מידידותיי, כלכלנית ברפא"ל, יעצה לי בנושאים כלכליים. בנוסף, שכרתי יועץ במסגרת מט"י. מט"י הינה מערכת טיפוח יזמויות, שתומכת ביזמים ובמיזמים בתחילת דרכם. היועץ עזר לי להבין את משמעותם של הנתונים השונים. על סמך נתונים אלה בנינו תוכנית עסקית שהראתה מהו פרק הזמן, בהנחות בסיסיות מסוימות, הנדרש כדי להביא את החברה לרווחיות.

התקשיתי להגיע להחלטה האם להיכנס לשותפות או לא וימים רבים התלבטתי בה. הבנתי שלא מדובר בפתרון משוואה מתמטית עם תוצאה חד-משמעית ושיש מידה לא קטנה של הימור במהלך. הרי מדובר על שינוי דרמטי של כל הקריירה המקצועית שלי, שבוודאי גם ישליך על מרקם החיים של כל משפחתי.

רבקה, בדרכה הליברלית משהו, לא התנגדה למהלך, למרות שהביעה את העדפתה הברורה שאשאר ברפא"ל, עם כל הביטחון הכלכלי הכרוך בכך ועם שנת השבתון העומדת לרשותי, אשר ככל הנראה, תחמוק מידינו אם אעזוב. רבקה בדרך כלל יודעת להביע את עמדתה בדרך המיוחדת לה, עם זאת מקודש אצלה הכלל "חיֵה ותן לחיות". היא לעולם לא תחסום מישהו קרוב מלעשות את מה שהוא רוצה, גם אם זה כרוך בוויתורים אישיים מצידה.

החלטתי לקפוץ למים הקרים ולצאת לדרך. הערבים אומרים על כך, "פִיל בּארכּה בֶּל חראקֶה", שפירושו: "יש ברכה בתנועה". הגיע הזמן להתחיל לנוע. וכך, בשעה טובה, בשלהי שנת 1995 הפכתי עצמאי ובעל עסק, שותף במחלבת "טבע עז", יצרן גבינות עיזים במושב בן עמי, ליד נהרייה.

התחלתי ללמוד את הנושאים השונים הקשורים בייצור הגבינות ואת תהליכי השיווק והמכירה. הרקע החקלאי שלי אכן תרם במשהו להבנת נושא אספקת החלב למחלבה, אך נושאי הייצור, המכירה והשיווק השונים היו חדשים לי לחלוטין.

הנושאים שהבנתי ראשונים היו הקשיים, ואלה היו רבים. שוק הגבינות בארץ ובעולם המערבי הינו "שוק רווי". יש מספיק גבינות על המדפים, והאתגר של כל יצרן הוא למכור את תוצרתו, למרות שהמדפים עמוסים בתוצרת של המתחרים. ליצרן הקטן האתגר הזה גדול במיוחד. הוא חייב להתמודד על ליבו וכיסו של הלקוח, מול היצרנים הגדולים, במגרש של הגדולים.

במהלך השותפות בינינו החלטנו, דרור ואני, כמה החלטות אשר עזרו לנו בהתמודדות העסקית בהמשך. ההחלטה הראשונה הייתה להרחיב את המחלבה ולשפר את יכולת הייצור שלנו. שטח הייצור במחלבה היה קטן מאוד ולא אִפשר את הגדלת נפח הייצור כפי שרצינו. לא יכולנו להכניס טכנולוגיות ייצור מתקדמות יותר, אשר נדרשו על מנת לעמוד בתחרות הקשה.

החלטנו להרחיב את המבנה הקיים ולהפוך אותו למבנה חדש וגדול.

הבנייה נמשכה כחצי שנה והסתיימה בתחילת חורף 2001. המבנה נראה יפה ומרשים, אך במהלך הבנייה צברנו די הרבה התחייבויות כספיות. באותו הזמן התחלתי להרגיש לא טוב. סבלתי מכאבים באגן הירכיים, והתקשיתי בהליכה. ניצה, אשתו של דרור שותפי, פיזיותרפיסטית במקצועה, המליצה לי על כמה תרגילי פיזיותרפיה. פעלתי לפי הוראותיה, אבל זה לא עזר.

במקביל הסתבר לנו שלא נוכל להמשיך ולקיים את מערך השיווק העצמאי שלנו במתכונתו הקיימת, מאחר שרשתות השיווק הגדולות אינן מעוניינות עוד לעבוד עם ספקים קטנים. היה עלינו למצוא דרכים אחרות לשיווק התוצרת. הבנו שעלינו להתחבר עם גורם אסטרטגי חזק, הפעיל בתחום. אחרי בדיקת האפשרויות השונות התחברנו עם "מחלבות גד" לצורך השיווק וההפצה והתנתקנו ממערך ההפצה העצמי שהיה לנו. הבעלים של מחלבות גד היטה כתף לעזור לנו בשעה שהיינו על פרשת דרכים, והעמיד לרשותנו את מערכת השיווק וההפצה של המחלבה. שיתוף הפעולה בינינו עומד בעינו עד היום ואף מתחזק במשך השנים.

יצחק (איצי) באר

 יצחק (איצי) באר, יליד 1951, נשוי עם שלושה ילדים, הוא מהנדס בהשכלתו ויצרן של גבינות עיזים, המתגורר עם משפחתו במצפה הילה, בגליל המערבי. 

עוד על הספר

  • הוצאה: פוקוס
  • תאריך הוצאה: פברואר 2010
  • קטגוריה: בריאות, ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 339 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 39 דק'
בשיטת החתול יצחק (איצי) באר

הקדמה מאת ד"ר דן קרת


המפגש שלי כמטפל עם חולי סרטן רבים שונה ממפגשים עם חולים במחלות אחרות. רבים מהם רוצים להיות שותפים פעילים לתהליך החלמתם. אני רואה כיצד סדרי העדיפויות שלהם משתנים והם פועלים בכיוון שיביא להחלמתם ויקטין את הכוחות המחלישים וסוחטי האנרגיה בחייהם. הם מעיזים לשנות ועושים זאת מהר יותר מאשר אנשים שאינם חולים במחלה. ייתכן שהם עושים זאת כיוון שהם נאלצים להתמודד פנים אל פנים עם האיום על חייהם, הפחד שבא בעקבותיו והסטריאוטיפים הקשים הנלווים למחלה. ייתכן גם שהסיבה היא אוזלת ידה של הרפואה.

איצי באר הוא אחד מהם. לאורך הספר כולו אנו רואים איך צומח ממנו הלוחם, הנאבק על חייו. אנחנו מלווים אותו במאבקו חסר הפשרות במחלה עד להשגת תוצאות יוצאות דופן במאבקו.

איצי כותב בספרו לא אחת שאינו מבין כל כך מדוע שפר גורלו בזמן שרבים אחרים, שנלחמו לצידו ואף נתנו לו השראה ורעיונות במאבקו, לא שרדו. לפי דעתי, אחת התשובות לשאלה רבת מסתורין זו היא קשורה במאפייניהם של השורדים מבינינו, כפי שהצגתי לפניו באחד ממפגשינו, כדי לשכנע אותו שהאמונה שלי בו אינה סתם אמירה מן השפה ולחוץ, אלא בנויה על רציונל חזק מסוים. להלן שוב שבעת המאפיינים של השורדים המצליחים להתגבר על מכשולים הנראים לכאורה בלתי עבירים:

לא מקבל "לא" בתור תשובה.
מחפש עזרה בצורה אקטיבית ויצירתית.
תר אחר אחרים שנרפאו.
יוצר שותפויות מועילות עם אנשי מקצוע.
לא מהסס לבצע שינויים משמעותיים באורח החיים.
רואה במחלה מתנה או הזדמנות.
קבלה עצמית עם כל האי מושלמויות, המוגבלויות והפגמים, שמאפיינים כל אחד מאיתנו.
הקורא את הספר ימצא ללא ספק אצל מחברו את כל המרכיבים של השורד האמיתי.

סיפורו של איצי משמש השראה ללוחמים אחרים הנלחמים על חייהם, ועשוי לסייע להם למצוא את המתכון האישי-פרטי שלהם, שיוביל אותם לקבלת תוצאות יוצאות דופן כשלו.

ליוויתי את איצי במסעו לאורך זמן. מה שהרשים אותי ביותר הייתה הליכתו עד קצה העולם בניסיון למצוא מזור למחלתו. למרות הקושי לבקש סיוע מחברים ותומכים אחרים, הוא התגבר שוב ושוב והעז לבקש. כמה מאיתנו היו מעיזים להילחם באופן כזה עבור עצמנו? מאבקו הנחוש לקבל עזרה ותמיכה מעיד על אמונתו העמוקה בערכו ובערך חייו. ללא תכונות אלו ספק אם היה מגיע כל כך רחוק.

נאחל לו ברכות להמשך חיים ארוכים וטובים עם הסרטן.

ד"ר דן קרת

שדה ורבורג

ddkeret@zahav.net.il

הקדמה מאת ד"ר אביבית נוימן


סרטן היא אחת המילים המפחידות הקיימות בשפתנו.

עוד בעבר ידעו הקדמונים לאבחן גידולים ממאירים, ואת השם "סרטן" הם העניקו להם בשל תכונתם לגדול לצדדים ולזחול. בשנים האחרונות נאספות עובדות רבות על המנגנונים שבהם הסרטן מצליח לגדול, להערים על המערכת החיסונית של החולה ולשלוח תאים לאזורים מרוחקים בגוף. בד בבד מנסים במעבדות רבות בעולם תרופות חדשות ומנגנונים שלא נוסו קודם לכן, הכול במטרה למגר את הסרטן.

הסרטן הנפוץ ביותר בגברים בשנים האחרונות הינו סרטן הערמונית. אם לפני עשרים שנה גבר אחד מכל עשרים לקה בגידול זה, הרי שהיום גבר אחד מכל שישה גברים לוקה במהלך חייו במחלה. בדרך כלל הגידול מאובחן אצל גברים בשנות השבעים לחייהם, אולם כבר דווחו חולים צעירים בשנות הארבעים לחייהם, ובשנים האחרונות מאובחנים גם גברים בגיל צעיר יותר.

כל מטופל מביא עימו לטיפול את הווייתו הייחודית. לכל אחד רקע תרבותי שונה, תובנות אחרות, גורמי תמיכה משפחתיים וחברתיים שונים והאישיות הייחודית שלו.

היכרותי עם איצי החלה בשיחת טלפון. כבר באותה שיחה הבנתי שאכן מדובר באדם יוצא דופן. הצימאון שלו לידע אודות מחלתו, היסודיות שבה למד את המחלה, האפשרות לדיבור ישיר והגישה הפרקטית שלו הפתיעו אותי. היו לנו שיחות ממושכות בתחילת הטיפולים, ומאז אנחנו בקשר כבר למעלה שמונה שנים. אינני הרופאה שלו במובן הרגיל, הואיל שהמרחק בין מצפה הילה למרכז הארץ הוא משמעותי, אולם אני מלווה אותו בצומתי הדרכים הטיפוליות.

לאור מצבה המתקדם של מחלתו בזמן האבחנה הראשונית, בשנת 2001, הייתי אני זו שראיתי שחורות ו"נביאת זעם", ואילו איצי ניסה להחדיר בי את אותה אמונה שפיעמה בו על יכולתו לנצח את המחלה. לשמחתי הרבה ובאופן מופלא הוא צדק.

הספר של איצי יעזור למטופלים רבים הן מבחינה אינפורמטיבית והן מבחינה נפשית. המסר של איצי מדבר אל כולנו - מטפלים ומטופלים כאחד.

קריאה מהנה!!!

ד"ר אביבית נוימן, אונקולוגית

מבוא
פברואר 2009

ב-28 באוקטובר 2001, עשרים ושניים ימים לפני יום הולדתי החמישים, אושפזתי בבית-החולים בנהרייה. שלושה ימים לאחר מכן אובחנתי כחולה סרטן הערמונית עם גרורות רבות בעצמות ושתי גרורונות קטנות בריאה הימנית הנקראות קשריות. מסך שחור ירד פתאום מול עיניי והסתיר לי את אופק שארית חיי.

עירית, בת-זוגו של אחי הצעיר יזהר, עודדה אותי לכתוב יומן כתרפיה. היא ידעה שמדי פעם אני חוטא בכתיבה והזדמן לה לשמוע דברים שכתבתי. גם הנטורופת שטיפל בי עודד אותי לכתוב. "הכתיבה תעזור לך לקרוע קרעים במסך השחור שנפרס לך לפתע מול העיניים", אמר. "חשוב לא לשמור את הדברים בבטן אלא להוציא אותם", הוסיף. מההחלטה העקרונית לכתוב ועד לביצועה בפועל עברו כמה חודשים, ובאמצע ינואר 2002, כחודשיים וחצי לאחר שאובחנה מחלתי והשמיים נפלו עליי, התחלתי במלאכת הכתיבה.

החומר שכתבתי ביומן הצטבר ונערם. בפברואר 2009, יותר משבע שנים לאחר שאובחנתי כחולה סופני שימיו ספורים, אני יושב בבית-מלון ברומא ומנסה להפוך את דפיו של היומן לספר. חלק מהדברים נכתבו בדיעבד, כהשלמה ליומן שנכתב במהלך האירועים. אחי הצעיר יזהר מלווה אותי ועוזר לי בתהליך, ככל שמתאפשר.

הספר מספר את סיפורי האישי והמאבק שלי בסרטן הערמונית. לא הבראתי, והסרטן עדיין מקנן בגופי, אך אני חי חיים רגילים של אדם בגילי - בסימביוזה מוזרה עם הסרטן. למרות הסיכונים וכנגד כל הסיכויים, הצלחתי במאבק. ככל הנראה אחיה עוד שנים הרבה, ועל כך אני מלא גאווה.

הספר מלוּוה בהסברים ובתובנות רפואיות שרכשתי לעצמי בשבע ומעלה השנים שחלפו מאז שאובחנתי כחולה. איני רופא ואין כמובן בשום הסבר רפואי או טכניקה רפואית שיובאו כאן משום המלצה על דרך טיפול לחולים אחרים.

בעשרות השנים האחרונות חלה עלייה דרמטית במספר חולי הסרטן, בעיקר בעולם המערבי. מדענים טוענים שבמהלך המאה הנוכחית אדם אחד מתוך שלושה יחלה במהלך חייו בסרטן. חלק מהמומחים מגדירים את העלייה הדרמטית במספר החולים, כמגפה.

ריצ’רד ניקסון, בשנת 1971, במהלך כהונתו כנשיא ארה”ב, הכריז על פרויקט לאומי שמטרתו מציאת תרופות למחלת הסרטן. תקציבים אדירים הושקעו במכוני מחקר ובמחקרים, אך עד היום, 38 שנים לאחר מכן, לא נמצא עדיין ריפוי לרבות ממחלות הסרטן.

מחלת הסרטן היא משפחת מחלות שהמשותף להן הוא דרך ההתרבות הבלתי מבוקרת של תאים במערכת כלשהי בגוף. ישנן למעלה ממאה מחלות סרטן שונות.

הערמונית הינה בלוטה הדומה בצורתה ובגודלה לאגוז עץ הערמון וממוקמת על צינור השתן של הגבר, ותפקידה לייצר ולהפריש חלק מנוזל הזרע.

סרטן הערמונית הוא סרטן המתפתח בבלוטת הערמונית. ללא גילוי מוקדם וללא טיפול מתאים, הוא עלול להתפשט ולשלוח גרורות לחלקי גוף נוספים ואף לגרום למוות.

המחלה תוקפת בדרך כלל גברים מעל גיל 50, אם כי בשנים האחרונות מתגלים יותר ויותר מקרים של גברים מתחת לגיל זה שאובחנו כחולים. בישראל כיום, אחד מתוך שישה גברים יחלה במהלך חייו בסרטן הערמונית.

אנשי מקצוע רבים וטובים ואנשים טובים נוספים מופיעים בספר. שמותיהם של אחדים מהם, מתוקף הנסיבות, בדויים.

אני מתגורר עם משפחתי במצפה הילה, יישוב קהילתי הממוקם על שפת נחל כזיב, כשלושה ק"מ מערבית למעלות וכחמישה-עשר ק"מ מזרחית לנהרייה. הכניסה ליישוב עוברת דרך הכפר הנוצרי מעיליה, ולידנו גם הכפר הגדול יותר - תרשיחא. באזור הזה מתנהלת שגרת חיינו. אני נשוי לרבקה, אם שלושת ילדַי - אור, בת-אל ואמיר (גורי).


פרק 1
משדות שרונה למחלבת "טבע עֵז"
ינואר 2002

בקיץ של שנת 1995 נסענו רבקה - האישה שאיתי, הוריה - שאול וגאולה - ואני לארה"ב. באותה תקופה עוד עבדתי כמהנדס ברפא"ל. זו הייתה מעין מחווה שלנו להוריה של רבקה, שלא יצאו לפני כן מגבולות הארץ. למען הדיוק ההיסטורי, שאול נולד בפולין ועבר את מלחמת העולם השנייה כילד. משפחתו כולה הושמדה בשואה, והוא ניצל ועלה ארצה לאחר המלחמה, אך מאז כאמור לא יצא ממנה.

במהלך הטיול שאול שם לב שאני משתין בתדירות גבוהה ביחס לאחרים. הוא הפנה את תשומת ליבי לכך ואף יעץ לי להיבדק אצל רופא.

כשחזרנו לארץ, בזוכרי את עצתו של שאול, החלטתי ללכת להיבדק אצל רופא המשפחה, ד"ר סולן בקופ"ח מכבי בנהרייה.

ד"ר סולן הוא איש בשנות השישים לחייו, המשמש זה שנים כרופא המשפחה שלי. יש לו מבטא הונגרי כבד המסגיר את מוצאו. גופו בנוי לתפארת כגוף של אתלט, וארשת פניו, השזופה תמיד, רצינית וסמכותית. כשאני נכנס לחדרו, בגלל בעיה או שאלה כלשהי, יש לי תחושה חזקה שאפשר לסמוך עליו. הוא זריז מאוד בקבלת החלטות רפואיות, ולפציינט שכמוני, שעד אז לא הִרבה לפגוש רופאים, זו הייתה בהחלט נקודה לזכותו.

הרופא שמע את תלונתי ומייד, ללא שום בירור נוסף, שלח אותי לעשות בדיקת סוכרת אצל האחות. אז זה נראה לי כסימן נוסף למיומנותו הרבה של האיש. האחות לקחה דגימת דם וביצעה את הבדיקה במקום. התוצאה הייתה שלילית. היא דיווחה לרופא על התוצאה, והוא אמר לי משהו כמו: "אין לך מה לדאוג, לך הביתה, הכול בסדר". הלכתי לדרכי מתוך תחושת הקלה, שחידדה את התחושה המקננת בי לאורך כל חיי - שהבריאות אצלי בסדר, הרי אני לא מגזים ולא מתפרע באופן שעלול לגרום לי איזו בעיה בריאותית. גם במשפחה אצלנו אין בעיות בריאות מיוחדות. נכון, אימא נפטרה מסרטן קטלני לפני כשנתיים, אבל זה נתפש בעיניי כתאונה ולא כמשהו שעלול להיות תורשתי. גם אבא חלה בסרטן בערמונית לפני שנים, והחלים. באותו הזמן, כאמור, כל העניינים הללו נראו לי לא שייכים.

בדיעבד אני יודע שסרטן הערמונית מתפשט בגוף החולה, בשלבים הראשונים של המחלה, לאט. ייתכן שפרק הזמן, מרגע שנוצרים התאים הממאירים הראשונים ועד הרגע שבו מתפרצות התופעות הגופניות, אורך אפילו שנים. האם כבר אז נזרעו בי הזרעים הראשונים של סרטן הערמונית? קשה לדעת. האם בדיקה מעמיקה הייתה מגלה כבר אז את המחלה? ייתכן, אך גם את זה כמובן אין לדעת.

*

באותה תקופה התגבשה אצלי ההחלטה לעזוב את הקן החמים שנקרא רפא"ל, בו עבדתי זה כ-18 שנה. הגעתי למצב של רוויה ממעשיי שם. באותה תקופה עשינו הרבה מאמצים לשווק את המערכות שפיתחנו אל מעבר לים. כתבנו הצעות טכניות רבות ובמסגרת פעילות השיווק אף נסעתי כמה פעמים לחו"ל. עם זאת לא חשתי את אותה תחושת סיפוק וחדוות היצירה שליוותה אותי שנים קודם בעבודתי שם.

הייתי אז באמצע שנות הארבעים לחיי והיה בי רצון ברור לעשות שינוי בחיי המקצועיים. רציתי לעזוב את החממה הנקראת רפא"ל ולפנות לדרך עצמאית, בה אהיה אדון לגורלי, לטוב ולרע. ייתכן שאלו היו סימניו של משבר גיל הארבעים, שהופיע אצלי באיחור של כמה שנים. הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה עבורי. הרי עוד כמה שנים אהיה בן חמישים, ובגיל חמישים פלוס לא מתחילים קריירה חדשה שדורשת משאבי גוף ונפש. חשבתי לעצמי: עכשיו או לעולם לא, כמאמר שירו האלמותי של אלוויס "It’s now or never". לא רציתי להגיע למצב שבו תוך כמה שנים אהיה מיותר במערכת, כפי שקרה לאחדים מעמיתיי לעבודה, שהיו בשנות החמישים לחייהם.

במקביל, קיבלתי הצעה להיכנס כשותף במחלבה המייצרת גבינות עיזים, מחלבת "טבע עז" שבמושב בן עמי.

נולדתי וגדלתי במושב שרונה שבגליל התחתון למשפחה של מגדלי כבשים. אני האמצעי בין שלושה אחים. בילדותי ובנעוריי היווה הטיפול בעדר הכבשים המשפחתי חלק נכבד מתבנית חיינו. אחיי ואני היינו עוזרים לאבי לא מעט בעבודת גידול הכבשים וחליבת העדר. בשנות ילדותי הראשונות הייתה עבודת החליבה נעשית בידיים. הכבשים המיועדות לחליבה הוכנסו ל"מחלוב", בו היינו מפזרים קודם לכן את תערובת המזון כדי לפתות אותן להיכנס. לאחר שרוב הכבשים הכניסו את ראשיהן למחלוב, היינו מושכים את הסרבניות שביניהן, דוחפים את ראשיהן פנימה וממהרים לנעול את המנגנון המכני, המונע מהן להוציא את הראש ולהפריע בעבודת החליבה. כשהכבשים היו במקומן, היינו מתיישבים על שרפרפי עץ נמוכים עם דלי עשוי פח, וחולבים לתוכו באופן ידני כבשה אחר כבשה. כשהדלי היה מתמלא, היינו שופכים את החלב מבעד למסננת בד לתוך כד בנפח של 30 ליטר. אריה, אחי הבכור, ממשיך בקו המשפחתי ועוסק בגידול צאן גם היום. למותר לציין שכיום העבודה נעשית בשיטות מודרניות ומתועשות, אך פעולת החליבה עדיין מחייבת עבודה פרטנית מול כל כבשה וכבשה.

לעיתים היה אחד מאיתנו מוביל את העדר לשדות המרעה. המושב שרונה שוכן מעל בקעת יבנאל ומרבית שדות המרעה משתפלים במורדות הבקעה. כך מצאתי את עצמי בילדותי, מספר ימים לא מועט, רועה את עדר הכבשים של המשפחה. בקיץ הייתי יוצא איתן בבוקר השכם, לפני חום היום, וחוזר בסביבות השעה עשר הביתה להפסקת הרעייה בשעות הצהריים. הכבשים היו ממהרות לדיר לשתות ולהרוות את צימאונן. בחורף הייתה שעת היציאה מאוחרת יותר והחזרה מאוחרת גם היא. שני אתגרים עיקריים היו בעבודת הרעייה: הראשון היה לגרום לכבשים לאכול די צורכן בזמן המרעה. לשם כך היינו צריכים להוליך אותן לשטח המרעה ושם לגרום להן להאט את הליכתן, כדי שיתרכזו בלחיכת העשב. השני היה הצורך להשיב את העדר הביתה בשלמותו. כמה פעמים נפרדה קבוצת כבשים קטנה מהעדר ופנתה לשדה מוריק יותר. אז הייתי רץ לקבוצה הסוררת ומחזירה לעדר.

האפשרות שנקרתה בדרכי להפוך ליצרן גבינות צאן, הסעירה אותי באופן מסוים. חשתי שיש בכך משום חזרה למחוזות ילדותי. נפשי משכה אותי חזרה לשורשיי. בנוסף לתחושת הריגוש שליוותה אותי, ידעתי כי ההיכרות שלי עם נושא החלב תעניק לי יתרון יחסי בעיסוק חדש ישן זה. בימים שנחה עליה הרוח, נהגה אימא לקחת חלב טרי מהדיר ולייצר ממנו בבית כיכר גבינה צפתית טרייה. עשרות שנים עברו מאז, אך טעמה של הגבינה הטעימה ההיא עדיין עומד בפי.

ייצור גבינות העיזים נחשב רומנטי באיזה שהוא אופן. חלב העיזים דומה בהרכבו לחלב אם, ומיוחסות לו סגולות העולות על אלה של חלב הבקר. יש המייחסים לו יכולות ריפוי מסוימות, כמו למשל ריפוי פצעים בפיהם של תינוקות. מולקולות השומן שבו קטנות יותר מאלו של חלב בקר, ולכן הוא נוטה להישאר פחות בגוף ולהיפלט ממנו בדרך שהגוף פולט את ההפרשות. לכן הוא נחשב קל יותר לעיכול.

כל זה התקשר לרצון שלי לעשות שינוי בחיי, לעזוב את רפא"ל ולעסוק במשהו מתוחכם פחות, בסיסי יותר, קרוב יותר לאדמה, אך אולי מתאים יותר לאופיי.

מצד שני, כמובן, היו כמה סיבות נגד המהלך הזה.

הסיבה הראשונה הייתה האלמנט של ההימור הכלכלי - החשש שמא אכשל.

הסיבה השנייה הייתה רצוננו, ובמיוחד רצונה של רבקה, לצאת לשנת שבתון. במסגרת עבודתי ברפא"ל הייתי זכאי מדי כמה שנים לשנת שבתון. במסגרת שנה זו נהגו העובדים הזכאים לכך להשתלב במערכת אקדמית או בעבודה במפעל טכנולוגי בעלי זיקה כלשהי לעיסוקם הנוכחי. בדרך כלל התבצעה פעילות העובד בשנת השבתון בארץ אחרת, וכך, אחת לתקופה, העתיקה את עצמה כל משפחתו בעקבותיו. את שנת השבתון הראשונה שלנו בילינו בעיר היפהפייה קורווליס שבמדינת אורגון בארה"ב בשנים 1987 ו-1988. זו הייתה חוויה משפחתית מרעננת ושוברת שגרה, גם אם לא חפה מקשיים. כעת הייתי זכאי לשנת שבתון נוספת.

הסיבה השלישית הייתה החשש מפני כניסה לשותפות. לא ממש הכרתי את שותפי בפוטנציה, ואף שקיבלתי עליו חוות דעת חיובית, היה לי ברור שאת האמת אגלה רק לאחר הכניסה לשותפות.

כמה שנים לאחר מכן התברר לי, באופן אירוני, כי גם דרור, שותפי המיועד, חלה בסרטן בשנות העשרים שלו. הוא עבר טיפולים כימותראפיים קשים, אך זה כעשרים שנה הוא בריא. כשהמידע הזה הגיע אליי, בזמן שכבר הייתי שותפו, אמרתי לעצמי שאילו ידעתי על כך מראש, ייתכן שלא הייתי נכנס איתו לשותפות.

התייעצתי גם עם חברים וקרובים.

שאול, חותני, שידע לתמצת את הדברים במשפט אחד, יעץ לי לדאוג באופן מיוחד למעמד שלי כשותף בנחלה של דרור במושב.

אילנה, שכנתנו וחברתנו הקרובה, הזהירה מפני המעמד של בעל חברה, שנראה זוהר משהו, אך בחיים האמיתיים עתיר קשיים. "חבל על הבריאות שלך", כך אמרה. אחת מידידותיי, כלכלנית ברפא"ל, יעצה לי בנושאים כלכליים. בנוסף, שכרתי יועץ במסגרת מט"י. מט"י הינה מערכת טיפוח יזמויות, שתומכת ביזמים ובמיזמים בתחילת דרכם. היועץ עזר לי להבין את משמעותם של הנתונים השונים. על סמך נתונים אלה בנינו תוכנית עסקית שהראתה מהו פרק הזמן, בהנחות בסיסיות מסוימות, הנדרש כדי להביא את החברה לרווחיות.

התקשיתי להגיע להחלטה האם להיכנס לשותפות או לא וימים רבים התלבטתי בה. הבנתי שלא מדובר בפתרון משוואה מתמטית עם תוצאה חד-משמעית ושיש מידה לא קטנה של הימור במהלך. הרי מדובר על שינוי דרמטי של כל הקריירה המקצועית שלי, שבוודאי גם ישליך על מרקם החיים של כל משפחתי.

רבקה, בדרכה הליברלית משהו, לא התנגדה למהלך, למרות שהביעה את העדפתה הברורה שאשאר ברפא"ל, עם כל הביטחון הכלכלי הכרוך בכך ועם שנת השבתון העומדת לרשותי, אשר ככל הנראה, תחמוק מידינו אם אעזוב. רבקה בדרך כלל יודעת להביע את עמדתה בדרך המיוחדת לה, עם זאת מקודש אצלה הכלל "חיֵה ותן לחיות". היא לעולם לא תחסום מישהו קרוב מלעשות את מה שהוא רוצה, גם אם זה כרוך בוויתורים אישיים מצידה.

החלטתי לקפוץ למים הקרים ולצאת לדרך. הערבים אומרים על כך, "פִיל בּארכּה בֶּל חראקֶה", שפירושו: "יש ברכה בתנועה". הגיע הזמן להתחיל לנוע. וכך, בשעה טובה, בשלהי שנת 1995 הפכתי עצמאי ובעל עסק, שותף במחלבת "טבע עז", יצרן גבינות עיזים במושב בן עמי, ליד נהרייה.

התחלתי ללמוד את הנושאים השונים הקשורים בייצור הגבינות ואת תהליכי השיווק והמכירה. הרקע החקלאי שלי אכן תרם במשהו להבנת נושא אספקת החלב למחלבה, אך נושאי הייצור, המכירה והשיווק השונים היו חדשים לי לחלוטין.

הנושאים שהבנתי ראשונים היו הקשיים, ואלה היו רבים. שוק הגבינות בארץ ובעולם המערבי הינו "שוק רווי". יש מספיק גבינות על המדפים, והאתגר של כל יצרן הוא למכור את תוצרתו, למרות שהמדפים עמוסים בתוצרת של המתחרים. ליצרן הקטן האתגר הזה גדול במיוחד. הוא חייב להתמודד על ליבו וכיסו של הלקוח, מול היצרנים הגדולים, במגרש של הגדולים.

במהלך השותפות בינינו החלטנו, דרור ואני, כמה החלטות אשר עזרו לנו בהתמודדות העסקית בהמשך. ההחלטה הראשונה הייתה להרחיב את המחלבה ולשפר את יכולת הייצור שלנו. שטח הייצור במחלבה היה קטן מאוד ולא אִפשר את הגדלת נפח הייצור כפי שרצינו. לא יכולנו להכניס טכנולוגיות ייצור מתקדמות יותר, אשר נדרשו על מנת לעמוד בתחרות הקשה.

החלטנו להרחיב את המבנה הקיים ולהפוך אותו למבנה חדש וגדול.

הבנייה נמשכה כחצי שנה והסתיימה בתחילת חורף 2001. המבנה נראה יפה ומרשים, אך במהלך הבנייה צברנו די הרבה התחייבויות כספיות. באותו הזמן התחלתי להרגיש לא טוב. סבלתי מכאבים באגן הירכיים, והתקשיתי בהליכה. ניצה, אשתו של דרור שותפי, פיזיותרפיסטית במקצועה, המליצה לי על כמה תרגילי פיזיותרפיה. פעלתי לפי הוראותיה, אבל זה לא עזר.

במקביל הסתבר לנו שלא נוכל להמשיך ולקיים את מערך השיווק העצמאי שלנו במתכונתו הקיימת, מאחר שרשתות השיווק הגדולות אינן מעוניינות עוד לעבוד עם ספקים קטנים. היה עלינו למצוא דרכים אחרות לשיווק התוצרת. הבנו שעלינו להתחבר עם גורם אסטרטגי חזק, הפעיל בתחום. אחרי בדיקת האפשרויות השונות התחברנו עם "מחלבות גד" לצורך השיווק וההפצה והתנתקנו ממערך ההפצה העצמי שהיה לנו. הבעלים של מחלבות גד היטה כתף לעזור לנו בשעה שהיינו על פרשת דרכים, והעמיד לרשותנו את מערכת השיווק וההפצה של המחלבה. שיתוף הפעולה בינינו עומד בעינו עד היום ואף מתחזק במשך השנים.