הסודות שאמא סיפרה לי

הקדמה

רובנו לא חיים ביער, אנחנו נמצאים במסגרות החיים, עבודה, משפחה, ילדים ולא פעם אנחנו חשים מתח רב ולחץ יום יומי או חווים משברים קשים בתחומי הבריאות, הפרנסה, הזוגיות ועוד אתגרים שהחיים מאפשרים לנו לצמוח בהם.
ספר זה בא לתת לנו הסתכלות נוספת על החיים ברמה הפרקטית עם כלל המשתנים היום יומיים כדי ליצר לעצמנו תפיסה נכונה ונוחה יותר לקיום האושר.
מומלץ לקרוא כל פרק לעומק תוך הבנה והטמעה של הכתוב כדי לאפשר לתובנות בו להיספג בתת המודע.

להרוויח את החיים

כל חיי רציתי להיות שחקן. כשהייתי צעיר הייתי צופה בסרטים, משנן סצנות בעל פה ובארוחות המשפחתיות הייתי מציג למשפחה את הכישרון שלי וכולם התפעלו מהיכולות שלי.
להורי היה חשוב מאוד שאלמד ואעסוק במשהו פרקטי, בגיל 13 מאוד התחברתי למשחקי מחשב ולתכנות (כשהיו עוד דיסקטים שחורים וגדולים), כך למדתי מדעי המחשב והלכתי "למסלול הנכון".
כבר בגיל 22 נחלתי הצלחה מטאורית וקודמתי למנהל צוות. במשך שנה היה לי נהדר, הרגשתי שאני צומח, לומד נותן ערך גדול לחברה שעבדתי בה, קיבלתי המון ציונים לשבח והשקעתי הרבה בעבודה.
ואז הגיע המשבר.
לילה אחד התעוררתי בשתיים לפנות בוקר לא הצלחתי לישון, הלב הלם בחוזקה. הרגשתי שאני מחמיץ את החיים. שאני הולך למסלול שגרתי מאוד, שאני חלק מעדר הכבשים.
הלכתי לחדר השינה של אמי והערתי אותה. היא שאלה אותי בנימה רכה ומעט מבוהלת "בדאלק, מה קרה?"
"אמא", אמרתי, "אני מרגיש שאני מפספס את החיים, שאני ממש חנוק. אומנם יש לי עבודה בטוחה, אני מרוויח טוב, ויש לי אופק ומסלול צמיחה שאחרים היו רק חולמים עליו, אבל אני לא נהנה, אני כבוי. אני רוצה להגשים את החלום שלי ולהיות שחקן".
"אז מה הבעיה, תהיה שחקן", ענתה לי בתמימות נוראית. "תעזוב מחר את העבודה ותתחיל ללמוד".
הייתי המום מהתשובה שלה. לא ציפיתי לזה, הייתי בטוח שהיא תנסה לשכנע אותי שזה רעיון גרוע, שאין אף אחד שמצלי במשחק, שאין שם כסף, שלא ניתן לבנות חיי משפחה מאושרים ועוד ועוד... אבל לא! היא פשוט שחררה אותי ונתנה לי תחושת ביטחון עצומה – אם זה מה שאתה רוצה, לך תגשים את החלום שלך.
וכך היה, לפחות חלקית. למחרת נרשמתי לבית הספר למשחק, שילמתי 8,000 שקל לכל שנה והחלטתי שזה אומנם בדיוק המסלול שאני רוצה, אבל כדי לממן את הלימודים אמשיך כרגע לעבוד בתחום התוכנה.
תקופת לימודי המשחק הייתה נהדרת. פרחתי, שיחקתי, מצאתי חברים שממש בראש שלי ובילינו יחד. הרגשתי שממש עוד מעט אני מגשים את החלום והופך לשחקן.
לאחר שסיימתי את הלימודים סייע לי בית הספר במציאת אודישנים לטלוויזיה, לתאטרון ולסרטים קצרים. בכל פעם הייתי מגיע לאודישנים עם עשרות ואולי מאות שחקנים וברוב המקרים לא צלחתי, הייתי חוזר מתוסכל וממתין להזדמנות הבאה. 
יום אחד הוזמנתי לאודישן בתאטרון קטן שכוח אל. ההצגה הייתה קשה וקודרת. חזרתי מדוכא והבטחתי לעצמי שאעצור את התהליך, שאני בעצם מאושר כשאני מרוויח כסף ומצליח לגרוף הצלחות במקום העבודה שלי, מפרגנים לי ובסך הכל אני נהנה מהסביבה.
נשארתי בתחום מערכות מידע עד היום (20 שנה ויותר) ואני עדיין נהנה, והכי חשוב אסיר תודה לאמא שלי, שבמשפט קטן חסכה לי עשרות אלפי שקלים על ספת הפסיכולוג ותחושות אשם שהייתי לוקח איתי.

השורה התחתונה
כהורים, חברים ובני זוג אנחנו מנסים לתת את העצות הטובות ביותר לאותו אדם ולהדריך אותו למקום נכון עבורו. אבל מהו אותו מקום?
אם ניקח לרגע סיטואציה שהייתי מתייעץ עם אמא שלי והיא הייתה אומרת לי משפט אחר, "בדלאק תפסיק עם השטויות, לך לישון, יש לך עבודה נהדרת – תמשיך בה". במקרה כזה כנראה שהייתי נשאר עם תחושת החמצה ענקית והייתי מסתובב עם הבנה שאמא שלי פשוט הרסה לי את החלום, שהייתי יכול להיות שחקן מוכשר ואולי מיליונר מפורסם ובגללה אני עובד בפרך במערכות מידע כאדם אפור ומדוכא, ולעולם לא הייתי נכנס לאותו תאטרון מעופש ומקבל את התובנה שחיי הזוהר לא תמיד כל כך זוהרים.
אז תודה לך, אמא!