א' אלמנה

הקדמה
 

קוראים יקרים.

ספר זה הוא מעין יומן, רשמים אישיים מתקופה מורכבת, בה חיינו נשברו לחלקים קטנים בעקבות הירצחו של בעלי ואבי ילדי, רזיאל שבח הי"ד, בכ"ג בטבת תשע"ח בדרכו הביתה לחוות גלעד.

הוא מורכב מאוסף רשימות שכתבתי מיד לאחר השבעה, ומאז המשכתי ואני ממשיכה עד עצם היום הזה. החוויות השונות שחווינו, האנשים שהגיעו, הבית שהשתנה, השאלות ששאלנו, כולם נקבצו לערכים המסודרים בספר לפי סדר הא'-ב'.

כשהתחלתי לכתוב לא ידעתי לאיזה כיוון יוליכו אותי המילים. הימים עברו וגיליתי שכל אותם רשמים הופכים לקובץ גדול ושעלי לחתוך בבשר החי, אחרת לא יהיה לספר הזה סוף. כי חוויות החיים ממשיכות להתחולל גם ברגע זה, ובנייה מחדש של השברים היא משימה אינסופית ומלאה פרטים ודקדוקים.

אני מזמינה אתכם לצאת איתי למסע שהתחלתו סוף, אבל סופו התחלה, ובעצם מרכיב בתוכו את החיים גם כשנדמה שהם אינם.

לרגעים נצחק, לרגעים נרגיש לא בנוח לצחוק אך נצחק בכל זאת, לרגעים נתרגש, לרגעים נכאב, נתעצב ואף נפחד ונתייאש, אך לבסוף פנינו יהיו תמיד כלפי מעלה, לעבר קו הסיום המיוחל.

בהזדמנות זו אני רוצה לומר תודה.

תודה לך, בוראי, אלי גואלי, תודה על שבטך ועל משענתך, תודה על הטוב ועל הרע, על החיים ועל המוות, והכי תודה, עלי.

תודה לילדי, על הנתיב הברור, על הסחות הדעת מהכאב וההתמקדות בעיקר. על החיוכים, החיבוקים, על האהבה הגלויה והנסתרת, תודה על האמון.

תודה להורי, לאחיותי ואחי ולבני הזוג, על התמיכה מקרוב ומרחוק, על הימים הקשים והקשים פחות, על הסבלנות והדאגה מהצד גם כשלא תמיד שיתפתי, תודה על העצות, הטכניות והפנימיות יותר, תודה על הניסיון להפוך את הכול לקל יותר.

תודה לחמי ולחמותי, לגיסי ולגיסותי, על ההליכה יד ביד, בשותפות מלאה, בהבנה ובקבלה. תודה על רגעים קשים וקלים יותר.

תודה לבית שלי, לשכנים שלי, לקהילה המדהימה, פנינה בלב הארץ מלאה אנשים שהם זהב טהור, חוות גלעד, תודה על הלב, שממשיך להתרחב בכל רגע נתון.

תודה למצטרפים החדשים לבית שלי, על השלווה, על השיחות, על המוכר והפחות. תודה על הלב הפשוט והמרגיע.

תודה למשפחתנו המורחבת, איפה שלא תהיו, אתם איתי תמיד.

תודה לחברי, ולמלווים הקרובים והרחוקים.

תודה למיכל פרץ על הליווי בדפים הבוסריים של הספר הזה.

תודה לעינת ברזילי על העזר כנגדי בכתיבה ובעריכה.

תודה לידיעות ספרים ולעמיחי ברהולץ על ההוצאה לאור וההפצה.

תודה לאור רייכרט על עיצוב כריכה מדויקת ומושלמת לספר.

תודה אחרונה שמורה לך, בעלי, החצי השני שלי, שבמותך הבאת איתך חיים, חיים אחרים, מאתגרים יותר, מחייבים יותר, עוצמתיים יותר.

תודה על החיים הקצרים מדי לצדך, על הבחירות לאורך השנים, על הבנייה, על האהבה, על התורה, תודה על החיים לצדך גם היום, חיים בממד אחר, על הליווי הצמוד, על האהבה, על הנוכחות, על אור בהירות הדרך.

א אלמנה
נכתב בדמעות בליל הרצח
  

איזו מילה כבדה.

כל כך מנוכרת ממני. אלמונית.

מה הקשר הזה?

אלמנה אלמונית.

האם נועדתי להיות עכשיו ללא שם אלא רק עם החותמת הזו?

יתום.

אוי, זה נורא.

יתומים, ילדים יתומים.

זה נשמע כל כך מסכן. כל כך לא שמח.

אבל זה לא אנחנו. זה לא אתה.

אנחנו אנשים שמחים.

טוב לנו בחיים.

טוב לנו במיתה.

אני לא אלמונית.

אני לא נושאת את התואר הזה כעול.

אני חיה אותו.

מחיה אותו.

בואי, אלמנתי היקרה, בואי אלמד אותך לשמוח בך, להיות אלמנה אחרת.

אלמנה בולטת, בועטת.

יתומים שלי, חמודים, בואו.

בואו נראה לעולם שאנחנו לא מסכנים.

אנחנו שמחים וגאים.

אנחנו מלאי חיים ואנרגיות.

ככה אני רוצה להמשיך.

רק ככה יהיה לי כוח לחיות. מתוך שמחה ורוממות, מתוך רצון להפוך את שק האפר לפרחוני וחי.

ליטול את השברים ולהפוך אותם לתמונה שלמה. חדשה. שונה. חיה.

בשבילך, אהובי.

בשביל מי שאתה.

בשביל מה שהשארת.

כל דבר אותו לקחת עשית על הצד המושלם ביותר.

חשבת יצירתי ומחוץ לקופסה.

המצאת יש מאין.

בראת פיל מזבוב.

חיים שלי. אור שלי. איך אמשיך?

מי יטעין אותי?

מי ידחף אותי הלאה?

מי יאמין בשיגעונות שלי?

מי יאזן אותי?

אלמנה. אני אלמנה.

אלמנה (אבל לא הזקנה ההיא מהמומינים)

כל החיים שלי הרגשתי קצת בולטת. תמיד בתמונות משפחתיות, בטיולים, בקולניות היתר שלי. לא יודעת להסביר, תמיד ראיתי שאני טיפה רעשנית "מעל המותר". שוקולד עם סוכריות קופצות. זה לא הפריע לי. להפך. דווקא אולי קצת נהניתי מזה. אבל אף פעם לא חשבתי שיגיע היום ואבלוט כל כך בעל כורחי. ועוד תחת כותרת שלילית ונוגה כל כך.

פשוט כי אני לא שלילית ונוגה. אבל מה לעשות, שהתואר המזוויע הזה דבק בי, "אלמנה", למרות שאין ולא יהיה לי לעולם שום קשר לתדמית שאולי מצפים בעולם הנורמלי לחשוב על אלמנות.

בתחילת החיים החדשים עם הכותרת הזו עוד ניסיתי למצוא מילה חלופית לאלמנה. ניסיתי כל מיני תארים שיהיו יותר פונקציונליים. אלמנה – נשמע קצת סתמי ולא ממוקד. אלמונית.

ביקשתי בתחילה מחברותי אולי לנסות להגיד "אלמנולוגית", שזו אלמנה חכמולוגית.

כי זה מה שאני—אלמנה עם טאץ', עם חוכמעס. שוקולד מריר עם סוכריות קופצות.

זה לא הלך. אלמנה היא אלמנה. אי־אפשר להדביק לה כינויים מגוחכים, זה לא עובד יחד.

אם תחשבו על זה, אפשר אולי לשחק עם המילה, לחלק אותה לשתי מילים: אל־מנה, ללא מנה. אין לה מנה. היא חסרה.

בתואר הזה, אלמנה, מסתתרות כמה מילות שאלה – למה, מה, אנה. למה אני? למה הוא? למה עכשיו? למה לא הם? למה? ככה. לא כדאי להתחיל לפתוח את השאלות האלה. אין לדבר קץ.

מה עושים עכשיו? מה הטעם לקום בבוקר? מה אתה רוצה שאמרח בסנדוויץ' בבוקר מתיש אחרי לילה לבן?

אנה אני באה? אנה תלך ממני? אנה מפניך אברח? אנה מפני תברח? אנה השארת את תעודת הזהות שלך? כולם מחפשים אותה עכשיו.

לסיכומו של עניין, התואר הזה, אלמנה, הוא לא יותר ממשחק. רק היא מנצחת בו. תמיד, אבל גם רק היא משחקת בו, משחק קבוע שמשתנה בהתאם לסיטואציה, בהתאם למציאות בשטח. אבל הכללים הם תמיד אותם כללים.

על החיים ועל המוות.