ימי הפופ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ימי הפופ
הוספה למועדפים

ימי הפופ

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עמיחי שלו

עמיחי שלו (נולד ב-1973) הוא סופר, עורך, מבקר ספרותי ומרצה.

עמיחי שלו הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה וספרות מאוניברסיטת תל אביב, וכן בוגר בית הספר לתסריטאות של קמרה אובסקורה. הוא מלמד במספר מקומות, ביניהם המסלול האקדמי המכללה למנהל, מכללת ספיר והסדנה לאמני הקיבוץ.
חתן פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת 2012.
 

תקציר

שנות השמונים היו השנים הגדולות של מוזיקת הפופ. הן היו גם השנים שבהן גיבור הספר מאבד את אמו, נאלץ להתמודד עם ההשלכות החברתיות של האובדן הטרגי, עם הצורך העז באהבה שמתעורר בתוכו ובעיקר עם הצורך בהישרדות בסביבה עירונית לא פשוטה. הוא נאחז בכל מה שאפשר, באהבות ממשיות ולא ממשיות, במשחקי כדורגל דמיוניים, בדמויות מבוגרות שבאות ונעלמות ובהרבה מוזיקה, ולא רק מוזיקת פופ. בשפה שהיא שילוב של פשטות וישירות עם מטאפורות ודימויים שיריים עזים, מחבר עמיחי שלו, עיתונאי, מרצה ומשורר, את הביוגרפיה האישית שלו בין ארבע תחנות ונובלות, ועושה בה להטוטים, חלומות ותרפיה.

פרק ראשון

א


את אדר הכרתי כמה ימים אחרי שאמא מתה, והפכה אותנו למפורסמים בעל כורחנו בשכונה שלנו, שכונה עם סֶקְסאַפִּיל של קופת חולים. תמיד היה בה ריח של קציצות, בצל מטוגן וחרא של כלבים. העצים היו קירחים כאילו עשו להם כימותרפיה, ובלילות הירח התעצל להאיר עלינו והעדיף לזרוח על שכונות אחרות. בעקבות המוות כולם הכירו אותנו, ולפעמים, כשהייתי סתם מביט בחלון לעבר השקיעה התשושה, איזו שכנה היתה מבליחה מתוך התריסים בבניין ממול ושואלת, "אתה צריך משהו? טוב, אם תצטרך אז אל תתבייש לבקש," וכשהייתי עולה במדרגות והייתי פוגש את אחד השכנים מהבניין שלנו, גם כזה שלא סבל אותי, הוא היה אומר לי שלום מנומס ואפילו מנסה לחייך.
אדר היה חבר של אחי וגדול ממני ביותר מחמש שנים. היו לו עיניים כחולות ענקיות וקרחת נוצצת שהוא טרח עליה כל ערב בייקיות פדנטית. הוא לבש בדרך כלל סוודרים כחולים שמהצווארון שלהם ביצבצו תלתלי חזה בלונדיניים, כי הוא טען שזה סקסי. היתה לו מכונית דודג' אפורה וישנה שהזכירה שירים של ברוס ספרינגסטין, והיה בה סירחון של סיגריות ומגבות שהתנגבו בהן בדרך חזרה מהים. זאת היתה המכונית הכי גדולה בשכונה, אבל היא נראתה כאילו כל רגע היא הולכת להתפרק. בסוף היא באמת התפרקה, וזה היה הדבר הכי מסריח שאפשר להריח. אנשים חשבו שמדובר במתקפה ביולוגית.
יום אחד, במהלך השבעה, אדר אמר לי לפני שיצא, "תבוא לבקר אותי." אמרתי לעצמי למה לא, הוא נראה בחור נחמד, והאמת היא שלא היה לי כוח להיות עם אף אחד אחר. כולם הציקו לי ללא הפסקה, שרצו בבית, פלשו לי למגירות וניסו לרומם את רוחי לפי טכניקות שלמדו בסדרה דאלאס. בהתחלה נהניתי קצת, כי בשבעה היו בבית ממתקים בכמויות שאף פעם לא היו שם, אבל אחרי יומיים הרגשתי שאני חייב לצאת, אחרת איחנק.
הרגשתי שכל הרחוב מסתכל עלי. ראיתי את מודעות האבל על כל גדר ועל חלק מהעצים, וזה עשה לי טעם מר בפה, כמו שבולעים תרופה נגד שיעול. לא יכולתי להביט במודעה יותר משתי שניות. הרגשתי שאם אביט באחת מהן יותר מדי אתנפץ לרסיסים. והן היו בכל מקום, כמו תמרורים. הייתי חייב ללכת מהר ולא להביט לצדדים. מרחוק ראיתי את ורד ונוגה בולסות מנת פלאפל נוזלית שכיסתה את החותלות שלהן בטחינה. זה שיווה להן מראה מגוחך. גם ככה הן נראו כמו שתי כינים. הן זיהו אותי והאטו את הליכתן. ככל שהעמקתי לתוך הרחוב היו פחות מודעות. הרגשתי שהרחוב הופך פתאום להיות שמן יותר, כאילו מישהו מנפח אותו בקשית. המשכתי ללכת לעבר הבית של אדר, מסתכל על תחתונים של ילדות שטיפטפו עלי מחבלי הכביסה ומנסה להתחמק מריח הפלאפל שנדבק לבתים, מוודא שוורד ונוגה לא עוקבות אחרי. לא רציתי שהן יידעו שאני הולך לאדר ושהוא חבר שלי. לא רציתי שהן יידעו עלי כלום. שלחתי מבט לאחור. הן לא נראו באופק. שום דבר לא נראה באופק, רק מודעות אבל שניצנצו כמו כוכבים.
אדר גר יחד עם אחיו הקטן והמעצבן ועם אמא שלו שהיה לה התחת הכי גדול ביקום, אבל היא היתה אשה טובה שתמיד דחפה לפה שלי שניצלים וצ'יפס כי לא היתה לי אמא, אז בטח זה מה שהיה חסר לי בחיים, שניצלים וצ'יפס. את אבא של אדר אף פעם לא ראיתי. מעולם גם לא דיברתי עליו עם אדר, אבל אמרו שהוא מתגורר במטולה במין אוטופיה של וויסקי, הימורים, נערות ליווי והרבה מצב רוח טוב. דפקתי בדלת של אדר בחשש, נכנסתי פנימה והוא ממש שמח לראות אותי. "בוא תיכנס, גבר. יופי שבאת," הוא אמר. מזל שהוא לא שאל אם אני צריך משהו, כי כבר היתה לי בחילה מהשאלה הזאת. זה היה לי נחמד שמישהו מבוגר ממני מתייחס אלי כמו לבן אדם רגיל, ולא כמו לילד שאמא שלו מתה.
"אז מה, נמאס לך מהשבעה?" הוא שאל, והעיניים שלו היו כל כך מבינות. חייכתי במבוכה, אבל ידעתי שאפשר להרגיש חופשי לידו, ובלי להתכוון יצא לי מהפה מטח מילולי מפתיע. "אני כבר לא יכול. הם לא עוזבים אותי לבד, והכי נוראיות הן הבנות דודות המפגרות שלי. הן כל הזמן מבקשות ממני ממתקים כאילו אני מוכר בקיוסק, ואומרות לי שהכי טוב שאני אשכח את אמא. איך אני יכול לשכוח? איך הן יכולות להיות כל כך מפגרות?" אדר חייך, כיוון אותי לחדר שלו ואמר, "אתה לא מאמין כמה שאנשים יכולים להיות מפגרים. זה עוד כלום."
נכנסנו לחדר שלו. היתה שם מערכת סטריאו ענקית ומאות תקליטים, ובאותו רגע ידעתי שאני רוצה שהוא יהיה החבר הכי טוב שלי. ישבתי בחדר שלו, הקשבתי לתקליטים ולא רציתי ללכת, כי בתור ילד הזמן לא עובר, הוא רק מתקלף.
אחרי שנגמרה השבעה, והחיים חזרו לכאורה לאיזה מסלול, ומודעות האבל נעלמו או התקלפו או הוחלפו במודעות של מתים חדשים, הייתי מגיע לאדר פעמיים בשבוע בממוצע, והיינו מקשיבים לתקליטים של גדולים. הוא הכיר לי להקות שאף ילד בן אחת עשרה לא שמע עליהן מעולם, כמו אֵקס טִי סי וסטילָי ספאן. כל הילדים בגילי היו עסוקים במלחמה הווירטואלית בין מייקל ג'קסון לפול יאנג, ושלחו כל שבוע המון גלויות למצעד הפזמונים כדי להשפיע על הדירוג, ואני התנשאתי מעליהם, כי מוזיקה עושה לך את זה. אם אתה מאזין למוזיקה שנשמעת לך מורכבת, מתוחכמת וגדולה, זה גורם לך לחשוב שגם אתה מורכב, מתוחכם וגדול. היו לאדר מאות תקליטים והם היו מסודרים בקפדנות כמו הזיפים בקרחת שלו. לפעמים אני הייתי בוחר מה לשמוע, אבל בדרך כלל הוא היה בוחר: "זה תקליט סולו של ניקו ממחתרת הקטיפה שמצצה לג'ים מוריסון", או "זה ג'יי ג'יי קייל החדש. פשוט מעולה", וגם "תגיד, את אלקטריק פרונס כבר השמעתי לך?"
הסאונד בחדר שלו היה כמו של אולפן הקלטות. הצלילים נשמעו כל כך חדים ומדויקים, ולמרות שאלה היו תקליטי ויניל, הוא היה מאבּק אותם בעדינות כמו מומחה לבישול יפני ומעלים כמעט לחלוטין את רעשי הרקע. היתה לו ערכה קטנה לניקוי תקליטים, ערכה שאי אפשר היה להשיג בארץ והוא קיבל אותה מיפן. היה לה ריח של קוקוס. "אל תדאג, גבר, יום אחד אני אתן לך אותה," הוא אמר לי, ואני ידעתי שזה לא יקרה, אלא אם כן הוא ימות. לא רציתי שהוא ימות, למרות שידעתי שאין לי שליטה על הדברים האלה. מוות זה כמו 'אמת או חובה'. אתה יכול להתחבא, לשכוח ממנו לגמרי, אבל ברגע שהבקבוק נעצר ופונה אליך אתה גמור. בלי שום קשר למוות, שנאתי את המשחק הזה עוד מגן חובה.
כל השבוע הייתי מחכה לרגע שאגיע לחדר של אדר, אתיישב על השטיח ההודי, אנשום תלתלי קטורת שיגרמו לי לחטט באף באקסטזה, אסתנוור מהמנורה שנראתה תמיד כאילו היא הולכת להתרסק לי בפרצוף, ואאזין לצלילים הקסומים, הערטילאיים, צלילים של אנשים גדולים. בשלב מסוים האמנתי שלצלילים מסוימים, בעיקר מתקליטים מוקדמים של פינק פלויד, יש ריח של קוקוס, וזה לא בגלל ערכת הניקוי המיוחדת של אדר. אם עוצמים את העיניים, ומתעלמים ממה שקורה בחוץ, וגם ממה שבפנים, יש רגע שבו אפשר לחוש איך צליל של גיטרה מתפקע לתוך חוש הריח ומשאיר שם הד קלוש, כמו הצליל שגל עושה כשהוא מתרסק לתוך עצמו. אדר לא הריח שום דבר, ובאופן עקרוני חשב שזה שטויות, אבל זה לא ממש הפריע לו. "תדמיין מה שאתה רוצה, כי זאת הגדוּלה של המוזיקה. היא לא מכוונת אותך. היא כמו שיגור, ואתה הטיל. אתה יכול לעוף לחלל, אבל אתה יכול גם להתרסק תוך שנייה."
אם זה היה תלוי בי הייתי עובר לגור אצל אדר, במקום עם אבא שלי שבקושי דיבר איתי מאז שאמא מתה. הדיבורים שלו הסתכמו במשפטים אלמנטריים, כמו "אתה יכול לחמם צ'יפס בתנור אם אתה רוצה", "תחליש את המוזיקה המזעזעת שלך", או "אני הולך". פתאום, כשחשבתי על זה, גם לפני שאמא מתה הוא לא ממש דיבר הרבה, אבל הוא היה יותר מעורב, יותר איכפתי, יותר מעורה במה שקורה סביבו. עכשיו הוא נראה כאילו משהו משך לו את הפה כלפי מטה, כמו ציור שהופסק באמצע. הוא העלה כמה קילו עקב אכילה בלתי מבוקרת של עוגיות, והאמת שלא היה לי מושג מה הוא בדיוק עושה אחרי שעות העבודה. לא הצלחתי לגלות אם הוא רואה טלוויזיה, קורא עיתונים, עושה סדר בדברים שלו או תוחב את ראשו לתוך הכר ובוכה.
ערב אחד הלכתי לשאול אותו משהו, אולי אם אפשר לאכול את הצ'יפס שנשאר מאתמול, וראיתי אותו פשוט שוכב במיטה, מביט בתקרה והעיניים שלו נוזלות. הוא ראה אותי וניסה להתעשת, כאילו לשחק אותה מצונן, אבל ראיתי שהוא בוכה. הוא רק רצה שאצא מהחדר ואפסיק להפריע לו. שכבתי במיטה כל הלילה, והתמונה שלו בוכה בחדר שלו לא יצאה לי מהראש. בשלב מסוים לא ידעתי אם אני ער או חולם את התמונה הזאת, ושמתי לב שאני נראה בדיוק כמוהו, שוכב על הגב, מביט בתקרה ומנגב את העיניים. אני לא בוכה, אמרתי לעצמי, העיניים שלי פשוט מזיעות.
למרות פער הגילים בינינו הייתי מספר לאדר הכול, זאת אומרת, כל מה שהיה לי לספר. בדרך כלל לא הרבה. הייתי מספר לו שאבא שוב נסע והשאיר אותי לבד כמעט כל הלילה. הייתי מספר לו איך גדי ברקוביץ', שנחשב באופן לא רשמי למלך הכיתה, שוב אמר לי, "לך תראה, אמא שלך מחכה לך במרפסת," ולפעמים הייתי מספר לו חדשות מאחי, ששירת כתותחן בצפון ובדרך כלל לא היה חוזר הביתה, ובחופשות היה נוסע לחברה שלו שגרה בקיבוץ ליד הכנרת ומבלה שם את כל הסוף שבוע. גם אדר לא היה חוסך ממני דיבורים של גדולים, ולפעמים היה מספר לי בדיחות כמו "איך מזיינים צולעת", או סתם אומר, "אני שונא לזיין בתחת, זה מסריח".
אבל בעיקר דיברנו על מוזיקה. יכולתי לשבת, עם התקליט הנכון ברקע, ולהקשיב לו מדבר שעות על דיוויד בואי ועל זה שהוא כנראה באמת יצור מהחלל, כי אין שום הסבר הגיוני אחר לחלק מהמוזיקה שלו, או עד כמה "Their Satanic Majesties Request" של הרולינג סטונס הוא אחד התקליטים האמיצים, השלמים והלא מוערכים מספיק בהיסטוריה של הרוק. כל מלה שהוא אמר נספגה לתוכי. הרגשתי לפעמים כמו אגם מים ריק שמישהו ממלא את הקרקעית שלו באבנים, שהן חלק בלתי נפרד מכל אגם, ובכל פעם שאדר זרק אבן, והרטיט את המים באדווֹת כמו עיגולים שחורים של חוסר שינה, החסרתי פעימה. הרגשתי מין צביטה קטנה, כמו שמרגישים כשאוכלים צ'יפס טרי או שומעים את הפתיחה של הצד האפל של הירח או נזכרים במשהו טוב שהיה לך עם אדם שמת.

עמיחי שלו

עמיחי שלו (נולד ב-1973) הוא סופר, עורך, מבקר ספרותי ומרצה.

עמיחי שלו הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה וספרות מאוניברסיטת תל אביב, וכן בוגר בית הספר לתסריטאות של קמרה אובסקורה. הוא מלמד במספר מקומות, ביניהם המסלול האקדמי המכללה למנהל, מכללת ספיר והסדנה לאמני הקיבוץ.
חתן פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת 2012.
 

סקירות וביקורות

mako ביקורת ספר: ימי הפופ / עמיחי שלו. מאת סיגל ריבה. 6.6.2009 04/10/2010 לקריאת הסקירה המלאה >
מוציאה מחושך לאור ימי הפופ / עמיחי שלו. מאת יעל שכנאי. 18.7.2009 04/10/2010 לקריאת הסקירה המלאה >
nrg אמי זיכרונה לברכה: "ימי הפופ" כתוב היטב. מאת אריק גלסנר. 8.8.2009 04/10/2010 לקריאת הסקירה המלאה >
התרשמות אהבה ונעורים ב"ימי הפופ" של עמיחי שלו. מאת איטו אבירם. אוגוסט 2009 04/10/2010 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

mako ביקורת ספר: ימי הפופ / עמיחי שלו. מאת סיגל ריבה. 6.6.2009 04/10/2010 לקריאת הסקירה המלאה >
מוציאה מחושך לאור ימי הפופ / עמיחי שלו. מאת יעל שכנאי. 18.7.2009 04/10/2010 לקריאת הסקירה המלאה >
nrg אמי זיכרונה לברכה: "ימי הפופ" כתוב היטב. מאת אריק גלסנר. 8.8.2009 04/10/2010 לקריאת הסקירה המלאה >
התרשמות אהבה ונעורים ב"ימי הפופ" של עמיחי שלו. מאת איטו אבירם. אוגוסט 2009 04/10/2010 לקריאת הסקירה המלאה >
ימי הפופ עמיחי שלו

א


את אדר הכרתי כמה ימים אחרי שאמא מתה, והפכה אותנו למפורסמים בעל כורחנו בשכונה שלנו, שכונה עם סֶקְסאַפִּיל של קופת חולים. תמיד היה בה ריח של קציצות, בצל מטוגן וחרא של כלבים. העצים היו קירחים כאילו עשו להם כימותרפיה, ובלילות הירח התעצל להאיר עלינו והעדיף לזרוח על שכונות אחרות. בעקבות המוות כולם הכירו אותנו, ולפעמים, כשהייתי סתם מביט בחלון לעבר השקיעה התשושה, איזו שכנה היתה מבליחה מתוך התריסים בבניין ממול ושואלת, "אתה צריך משהו? טוב, אם תצטרך אז אל תתבייש לבקש," וכשהייתי עולה במדרגות והייתי פוגש את אחד השכנים מהבניין שלנו, גם כזה שלא סבל אותי, הוא היה אומר לי שלום מנומס ואפילו מנסה לחייך.
אדר היה חבר של אחי וגדול ממני ביותר מחמש שנים. היו לו עיניים כחולות ענקיות וקרחת נוצצת שהוא טרח עליה כל ערב בייקיות פדנטית. הוא לבש בדרך כלל סוודרים כחולים שמהצווארון שלהם ביצבצו תלתלי חזה בלונדיניים, כי הוא טען שזה סקסי. היתה לו מכונית דודג' אפורה וישנה שהזכירה שירים של ברוס ספרינגסטין, והיה בה סירחון של סיגריות ומגבות שהתנגבו בהן בדרך חזרה מהים. זאת היתה המכונית הכי גדולה בשכונה, אבל היא נראתה כאילו כל רגע היא הולכת להתפרק. בסוף היא באמת התפרקה, וזה היה הדבר הכי מסריח שאפשר להריח. אנשים חשבו שמדובר במתקפה ביולוגית.
יום אחד, במהלך השבעה, אדר אמר לי לפני שיצא, "תבוא לבקר אותי." אמרתי לעצמי למה לא, הוא נראה בחור נחמד, והאמת היא שלא היה לי כוח להיות עם אף אחד אחר. כולם הציקו לי ללא הפסקה, שרצו בבית, פלשו לי למגירות וניסו לרומם את רוחי לפי טכניקות שלמדו בסדרה דאלאס. בהתחלה נהניתי קצת, כי בשבעה היו בבית ממתקים בכמויות שאף פעם לא היו שם, אבל אחרי יומיים הרגשתי שאני חייב לצאת, אחרת איחנק.
הרגשתי שכל הרחוב מסתכל עלי. ראיתי את מודעות האבל על כל גדר ועל חלק מהעצים, וזה עשה לי טעם מר בפה, כמו שבולעים תרופה נגד שיעול. לא יכולתי להביט במודעה יותר משתי שניות. הרגשתי שאם אביט באחת מהן יותר מדי אתנפץ לרסיסים. והן היו בכל מקום, כמו תמרורים. הייתי חייב ללכת מהר ולא להביט לצדדים. מרחוק ראיתי את ורד ונוגה בולסות מנת פלאפל נוזלית שכיסתה את החותלות שלהן בטחינה. זה שיווה להן מראה מגוחך. גם ככה הן נראו כמו שתי כינים. הן זיהו אותי והאטו את הליכתן. ככל שהעמקתי לתוך הרחוב היו פחות מודעות. הרגשתי שהרחוב הופך פתאום להיות שמן יותר, כאילו מישהו מנפח אותו בקשית. המשכתי ללכת לעבר הבית של אדר, מסתכל על תחתונים של ילדות שטיפטפו עלי מחבלי הכביסה ומנסה להתחמק מריח הפלאפל שנדבק לבתים, מוודא שוורד ונוגה לא עוקבות אחרי. לא רציתי שהן יידעו שאני הולך לאדר ושהוא חבר שלי. לא רציתי שהן יידעו עלי כלום. שלחתי מבט לאחור. הן לא נראו באופק. שום דבר לא נראה באופק, רק מודעות אבל שניצנצו כמו כוכבים.
אדר גר יחד עם אחיו הקטן והמעצבן ועם אמא שלו שהיה לה התחת הכי גדול ביקום, אבל היא היתה אשה טובה שתמיד דחפה לפה שלי שניצלים וצ'יפס כי לא היתה לי אמא, אז בטח זה מה שהיה חסר לי בחיים, שניצלים וצ'יפס. את אבא של אדר אף פעם לא ראיתי. מעולם גם לא דיברתי עליו עם אדר, אבל אמרו שהוא מתגורר במטולה במין אוטופיה של וויסקי, הימורים, נערות ליווי והרבה מצב רוח טוב. דפקתי בדלת של אדר בחשש, נכנסתי פנימה והוא ממש שמח לראות אותי. "בוא תיכנס, גבר. יופי שבאת," הוא אמר. מזל שהוא לא שאל אם אני צריך משהו, כי כבר היתה לי בחילה מהשאלה הזאת. זה היה לי נחמד שמישהו מבוגר ממני מתייחס אלי כמו לבן אדם רגיל, ולא כמו לילד שאמא שלו מתה.
"אז מה, נמאס לך מהשבעה?" הוא שאל, והעיניים שלו היו כל כך מבינות. חייכתי במבוכה, אבל ידעתי שאפשר להרגיש חופשי לידו, ובלי להתכוון יצא לי מהפה מטח מילולי מפתיע. "אני כבר לא יכול. הם לא עוזבים אותי לבד, והכי נוראיות הן הבנות דודות המפגרות שלי. הן כל הזמן מבקשות ממני ממתקים כאילו אני מוכר בקיוסק, ואומרות לי שהכי טוב שאני אשכח את אמא. איך אני יכול לשכוח? איך הן יכולות להיות כל כך מפגרות?" אדר חייך, כיוון אותי לחדר שלו ואמר, "אתה לא מאמין כמה שאנשים יכולים להיות מפגרים. זה עוד כלום."
נכנסנו לחדר שלו. היתה שם מערכת סטריאו ענקית ומאות תקליטים, ובאותו רגע ידעתי שאני רוצה שהוא יהיה החבר הכי טוב שלי. ישבתי בחדר שלו, הקשבתי לתקליטים ולא רציתי ללכת, כי בתור ילד הזמן לא עובר, הוא רק מתקלף.
אחרי שנגמרה השבעה, והחיים חזרו לכאורה לאיזה מסלול, ומודעות האבל נעלמו או התקלפו או הוחלפו במודעות של מתים חדשים, הייתי מגיע לאדר פעמיים בשבוע בממוצע, והיינו מקשיבים לתקליטים של גדולים. הוא הכיר לי להקות שאף ילד בן אחת עשרה לא שמע עליהן מעולם, כמו אֵקס טִי סי וסטילָי ספאן. כל הילדים בגילי היו עסוקים במלחמה הווירטואלית בין מייקל ג'קסון לפול יאנג, ושלחו כל שבוע המון גלויות למצעד הפזמונים כדי להשפיע על הדירוג, ואני התנשאתי מעליהם, כי מוזיקה עושה לך את זה. אם אתה מאזין למוזיקה שנשמעת לך מורכבת, מתוחכמת וגדולה, זה גורם לך לחשוב שגם אתה מורכב, מתוחכם וגדול. היו לאדר מאות תקליטים והם היו מסודרים בקפדנות כמו הזיפים בקרחת שלו. לפעמים אני הייתי בוחר מה לשמוע, אבל בדרך כלל הוא היה בוחר: "זה תקליט סולו של ניקו ממחתרת הקטיפה שמצצה לג'ים מוריסון", או "זה ג'יי ג'יי קייל החדש. פשוט מעולה", וגם "תגיד, את אלקטריק פרונס כבר השמעתי לך?"
הסאונד בחדר שלו היה כמו של אולפן הקלטות. הצלילים נשמעו כל כך חדים ומדויקים, ולמרות שאלה היו תקליטי ויניל, הוא היה מאבּק אותם בעדינות כמו מומחה לבישול יפני ומעלים כמעט לחלוטין את רעשי הרקע. היתה לו ערכה קטנה לניקוי תקליטים, ערכה שאי אפשר היה להשיג בארץ והוא קיבל אותה מיפן. היה לה ריח של קוקוס. "אל תדאג, גבר, יום אחד אני אתן לך אותה," הוא אמר לי, ואני ידעתי שזה לא יקרה, אלא אם כן הוא ימות. לא רציתי שהוא ימות, למרות שידעתי שאין לי שליטה על הדברים האלה. מוות זה כמו 'אמת או חובה'. אתה יכול להתחבא, לשכוח ממנו לגמרי, אבל ברגע שהבקבוק נעצר ופונה אליך אתה גמור. בלי שום קשר למוות, שנאתי את המשחק הזה עוד מגן חובה.
כל השבוע הייתי מחכה לרגע שאגיע לחדר של אדר, אתיישב על השטיח ההודי, אנשום תלתלי קטורת שיגרמו לי לחטט באף באקסטזה, אסתנוור מהמנורה שנראתה תמיד כאילו היא הולכת להתרסק לי בפרצוף, ואאזין לצלילים הקסומים, הערטילאיים, צלילים של אנשים גדולים. בשלב מסוים האמנתי שלצלילים מסוימים, בעיקר מתקליטים מוקדמים של פינק פלויד, יש ריח של קוקוס, וזה לא בגלל ערכת הניקוי המיוחדת של אדר. אם עוצמים את העיניים, ומתעלמים ממה שקורה בחוץ, וגם ממה שבפנים, יש רגע שבו אפשר לחוש איך צליל של גיטרה מתפקע לתוך חוש הריח ומשאיר שם הד קלוש, כמו הצליל שגל עושה כשהוא מתרסק לתוך עצמו. אדר לא הריח שום דבר, ובאופן עקרוני חשב שזה שטויות, אבל זה לא ממש הפריע לו. "תדמיין מה שאתה רוצה, כי זאת הגדוּלה של המוזיקה. היא לא מכוונת אותך. היא כמו שיגור, ואתה הטיל. אתה יכול לעוף לחלל, אבל אתה יכול גם להתרסק תוך שנייה."
אם זה היה תלוי בי הייתי עובר לגור אצל אדר, במקום עם אבא שלי שבקושי דיבר איתי מאז שאמא מתה. הדיבורים שלו הסתכמו במשפטים אלמנטריים, כמו "אתה יכול לחמם צ'יפס בתנור אם אתה רוצה", "תחליש את המוזיקה המזעזעת שלך", או "אני הולך". פתאום, כשחשבתי על זה, גם לפני שאמא מתה הוא לא ממש דיבר הרבה, אבל הוא היה יותר מעורב, יותר איכפתי, יותר מעורה במה שקורה סביבו. עכשיו הוא נראה כאילו משהו משך לו את הפה כלפי מטה, כמו ציור שהופסק באמצע. הוא העלה כמה קילו עקב אכילה בלתי מבוקרת של עוגיות, והאמת שלא היה לי מושג מה הוא בדיוק עושה אחרי שעות העבודה. לא הצלחתי לגלות אם הוא רואה טלוויזיה, קורא עיתונים, עושה סדר בדברים שלו או תוחב את ראשו לתוך הכר ובוכה.
ערב אחד הלכתי לשאול אותו משהו, אולי אם אפשר לאכול את הצ'יפס שנשאר מאתמול, וראיתי אותו פשוט שוכב במיטה, מביט בתקרה והעיניים שלו נוזלות. הוא ראה אותי וניסה להתעשת, כאילו לשחק אותה מצונן, אבל ראיתי שהוא בוכה. הוא רק רצה שאצא מהחדר ואפסיק להפריע לו. שכבתי במיטה כל הלילה, והתמונה שלו בוכה בחדר שלו לא יצאה לי מהראש. בשלב מסוים לא ידעתי אם אני ער או חולם את התמונה הזאת, ושמתי לב שאני נראה בדיוק כמוהו, שוכב על הגב, מביט בתקרה ומנגב את העיניים. אני לא בוכה, אמרתי לעצמי, העיניים שלי פשוט מזיעות.
למרות פער הגילים בינינו הייתי מספר לאדר הכול, זאת אומרת, כל מה שהיה לי לספר. בדרך כלל לא הרבה. הייתי מספר לו שאבא שוב נסע והשאיר אותי לבד כמעט כל הלילה. הייתי מספר לו איך גדי ברקוביץ', שנחשב באופן לא רשמי למלך הכיתה, שוב אמר לי, "לך תראה, אמא שלך מחכה לך במרפסת," ולפעמים הייתי מספר לו חדשות מאחי, ששירת כתותחן בצפון ובדרך כלל לא היה חוזר הביתה, ובחופשות היה נוסע לחברה שלו שגרה בקיבוץ ליד הכנרת ומבלה שם את כל הסוף שבוע. גם אדר לא היה חוסך ממני דיבורים של גדולים, ולפעמים היה מספר לי בדיחות כמו "איך מזיינים צולעת", או סתם אומר, "אני שונא לזיין בתחת, זה מסריח".
אבל בעיקר דיברנו על מוזיקה. יכולתי לשבת, עם התקליט הנכון ברקע, ולהקשיב לו מדבר שעות על דיוויד בואי ועל זה שהוא כנראה באמת יצור מהחלל, כי אין שום הסבר הגיוני אחר לחלק מהמוזיקה שלו, או עד כמה "Their Satanic Majesties Request" של הרולינג סטונס הוא אחד התקליטים האמיצים, השלמים והלא מוערכים מספיק בהיסטוריה של הרוק. כל מלה שהוא אמר נספגה לתוכי. הרגשתי לפעמים כמו אגם מים ריק שמישהו ממלא את הקרקעית שלו באבנים, שהן חלק בלתי נפרד מכל אגם, ובכל פעם שאדר זרק אבן, והרטיט את המים באדווֹת כמו עיגולים שחורים של חוסר שינה, החסרתי פעימה. הרגשתי מין צביטה קטנה, כמו שמרגישים כשאוכלים צ'יפס טרי או שומעים את הפתיחה של הצד האפל של הירח או נזכרים במשהו טוב שהיה לך עם אדם שמת.