כבר לא ילד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כבר לא ילד
מכר
אלפי
עותקים
כבר לא ילד
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

כבר לא ילד

4.5 כוכבים (139 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: יהודית פז
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 352 עמ' מודפסים

תקציר

בפעם הראשונה שפגשתי את פורד דונובן, לא היה לי מושג מי הוא. טוב... חוץ מהמובן מאליו: צעיר, חתיך, מצליח, חכם. וכבר אמרתי צעיר? אם כן, כדאי לחזור על זה. פורד דונובן היה צעיר מדי בשבילי

אבל נחזור להתחלה. החברה הכי טובה שלי החליטה שהגיע הזמן שאצא שוב עם גברים, אז בלי ידיעתי היא פתחה לי פרופיל באתר היכרויות והזמינה גברים בני עשרים ושמונה עד שלושים ושמונה להתחיל איתי. היא גם ציינה שם שתינתן עדיפות למי שהכינוי שלו הוא מלך הליקוקים. הפרופיל לא היה אמור להיות פומבי. עוד נקודה שכדאי להדגיש – הוא לא אמור היה להיות פומבי.

וכך פגשתי את פורד והתחלנו להתכתב. הוא הצחיק אותי, ובכל זאת התעקשתי בתוקף שעקב גילו נוכל להיות רק ידידים. אבל אחרי שבועות של התשה מצידו, הסכמתי סוף-סוף לדייט אחד בלבד – הדייט הראשון שלי אחרי עשרים שנה עם החבר שלי מהתיכון. ידעתי שזה לא יוכל להיות משהו ארוך טווח, אבל הייתי סקרנית. 

אתם יודעים מה אומרים, הסקרנות הרגה את החתול

הרגליים שלי רעדו כשנכנסתי למסעדה. 
פורד ישב בגבו אל הפתח. כשהוא הסתובב, נשימתי נעתקה. 
החיוך הסקסי שלו כמעט המיס לי את התחתונים. 
אבל... הוא נראה מוכר מאוד. 
וכשהתקרבתי, הבנתי למה. 
בית הקיץ של משפחתו היה צמוד לבית הקיץ שלנו.
הוא היה הילד של השכנים. 
אלא שעכשיו... הוא היה כל כולו גבר. 
לא ראיתי אותו כבר שנים. 
יצאתי מהמסעדה והתכוונתי להשאיר את כל הסיפור המטורף הזה מאחוריי. 
וגם עשיתי את זה. עד שהגיע הקיץ
ונחשו מי החליט להשתמש בבית הקיץ המשפחתי השנה?

פרק ראשון

פרק 1
ולנטינה

 

תקני חוטיני.

שפשפתי את עיניי ורכנתי אל הפתק הדביק שהיה דבוק לאהיל המנורה ליד הספה שעליה נרדמתי, כדי לקרוא אותו טוב יותר. בטח טעיתי.

לא. בהחלט היה כתוב עליו “תקני חוטיני”. רק שזה לא היה כתב היד שלי. הורדתי בחיוך את הריבוע הצהוב מאהיל הגדילים הנשי והוא נטה הצידה כשמשכתי ממנו את פיסת הנייר. הושטתי יד אוטומטית כדי ליישר אותו ואז עצרתי. אהיל נטוי או תמונה עקומה היו מחרפנים את ראיין. כשהשארתי אותו כפי שהוא, חשתי שוב גל של אושר לגבי הגירושים שלי.

למעשה, בעלי לשעבר שנא את המנורה הזאת כשקניתי אותה והבאתי אותה הביתה. הייתי אישה צייתנית, אז החבאתי אותה בחדר השינה המיועד לאורחים. יום אחרי שעזב את הבית, ניערתי ממנה את האבק והוצאתי אותה החוצה לסלון. מאז קניתי גם כריות תואמות לספה, גם הן עם גדילים, שגם אותן הוא היה שונא.

קמתי על רגליי וכאב הראש העמום שלי התעצם. אוף. האנגאובר משתיית יין. הלכתי בכבדות למטבח בחיפוש אחר הקפה שהייתי זקוקה לו בדחיפות ושני כדורים נגד כאב ראש. בדרך מצאתי עוד פתק דביק – הפעם על דלת הכניסה.

תצטרפי ל-Match.com.

תלשתי את הריבוע הצהוב, הוספתי לו את הפתק על החוטיני וקימטתי אותם בידי. אתמול בלילה היה ערב סרט עם חברתי הטובה ביותר איב. פעם בחודש חלקנו בקבוק יין (או שניים) וצפינו בסרטים. עשינו את זה מאז השנה האחרונה שלנו בתיכון – יותר שנים משרציתי לחשב בשעה מוקדמת כל-כך.

זה לא היה סוד שהייתה לי אובססיה קלה לפתקים דביקים. ברוב הימים היו אצלי פתקים עם דברים שצריך לעשות דבוקים לדלת הכניסה, למראה באמבטיה, ללוח המחוונים במכונית... בכל מקום, פחות או יותר. כשקימטתי את פיסות הנייר אחרי כל מטלה שסיימתי הרגשתי תחושת הישג, תחושת עשייה. בזמן האחרון ריבועי הנייר האלה היו בכל מקום – פי ארבעה יותר מבדרך כלל – מפני שהשתמשתי בהם כדי ללמוד לבחינה בהוראת האיטלקית שהתכוננתי אליה. פתקים דביקים עם ביטויים מתורגמים מילאו את הבית.

נראה שהחברה הטובה ביותר שלי החליטה להצטרף למסיבה הזאת אתמול בלילה, לפני שהשאירה אותי מעולפת על הספה.

תמצאי זיון היה דבוק למקרר. לפחות קראתי את הרשימה שלה לפי הסדר הנכון – הייתי צריכה לקנות חוטיני ולהצטרף לאתר ההיכרויות בשביל לפתור את בעיית ההתנזרות שלי.

את הפתק הדביק האחרון שלה מצאתי רק אחרי כמה שעות. הוא היה דבוק למראה באמבטיה והיה כתוב בו: בראנץ’ עם החברה המדהימה שלי. יום ראשון, 12 בצהריים, קפיטל גריל ברחוב 72.

 

“את צריכה לצאת עם ליאם.”

פעם בשבועיים ביום ראשון איב ואני נהגנו ללכת למסעדה שונה כדי לבדוק את המתחרים. לאיב היה ביסטרו צרפתי באפר איסט סייד והיא אהבה לבחון את התפריטים והמחירים במקומות חדשים – אם כי היום נראה שהיא בוחנת יותר דברים מאשר בדרך כלל.

“ליאם? את מתכוונת למלצר שלנו?”

“כן.”

“בן כמה הוא נראה לך, עשרים?”

איב הרימה אל שפתיה כוס מרטיני מלאה בנוזל ורוד. “יש לי ויברטורים יותר מבוגרים ממנו.” היא שתתה לגימה קטנה. “אבל הוא מעל לגיל ההסכמה החוקי, ואני מתארת לעצמי שאם הייתי לוקחת אותו הביתה, הייתי יכולה לזרוק אותם לפח. אני בטוחה שהוא יכול לקבל זקפה מתי שיתחשק לי.” היא נקשה באצבעותיה והדגימה איך זה יעבוד. “זקפה, ליאם.”

גיחכתי. “כנראה תצטרכי לזרוק גם את טום אם תביאי את הגבר הצעיר הזה הביתה.”

“אל תעודדי אותי. הוא נרדם אתמול בכורסה בשמונה בערב. איזו מין חברה נותנת לחברה הטובה ביותר שלה להתחתן עם איש זקן?”

“כאילו שיכולנו בכלל לעצור אותך, גם אם היינו חושבות שזאת טעות להתחתן עם טום. וזאת לא הייתה טעות. חוץ מזה, מי עוד יסבול אותך? כולנו פשוט שמחנו שלא תישארי בתולה זקנה עד שתמותי.”

“ואם כבר מדברים על בתולות זקנות...”

“שלא תלכי לשם אפילו.”

“יצאת כבר עם מארק?”

“מארק ואני רק ידידים.”

“והוא רוצה לזיין אותך.”

“הדיו על מסמכי הגירושים שלי בקושי התייבש.”

“עברה שנה וחצי.”

באמת? ינואר, פברואר, מרץ, אפריל.... אוי ואבוי. באמת. לאן נעלם הזמן בימינו?

“שנה וחצי זה לא כל-כך הרבה זמן.”

“הייתם פרודים שנתיים לפני זה. כמה זמן עבר מאז שעשית סקס טוב?”

“איך עברנו משיחה עלייך לשיחה על חיי המין שלי? או על חיי המין שאין לי? שוב.”

איב התחילה לנסות לשכנע אותי לצאת בזמן שראיין עוד ארז את הזבל שלו והכניס אותו למשאית ההובלה. הכוונות שלה היו טובות. אבל בזמן האחרון העידוד העדין שלה עלה שלב והפך לדחיפה בכל הכוח.

היא התעלמה מהניסיון שלי לשנות נושא. “כמה זמן, ואל? שנתיים וחצי?”

“טוב, האמת היא,” הזזתי את הפסטה על צלחתי מצד לצד במזלג. “אם אנחנו מדברות על סקס טוב, אז לצערי זה קרוב יותר לעשר שנים. ראיין לא היה בדיוק מלא תשוקה לקראת הסוף.”

המלצר הנאה מאוד (והצעיר מאוד) חזר אל השולחן שלנו. “אפשר להביא לכן עוד משהו, גבירותיי?”

כשדיבר, הוא התבונן ישירות אליי. אולי לא הייתי מאוד מעודכנת בסצנת הדייטים, אבל יכולתי להישבע שזה פלירטוט.

“קינוח? משהו מתוק, אולי?”

הוא באמת חמוד. “אהמ... אני די שבעה, בעצם. אבל תודה.”

“על חשבוני. אי אפשר לפתות אותך אפילו קצת? תני לי להפתיע אותך. אי אפשר לדעת, אולי טעימה קטנה זה כל מה שאת צריכה כדי לפתח שוב תיאבון.”

הסתכלתי על זרועותיו המקועקעות עם השרירים המשתרגים. זה בטוח. “אהמ... בטח. אולי אני אקח קינוח הביתה לראיין.”

חיוכו של המלצר נעלם רגע לפני שהוא נעלם בעצמו.

“למה עשית את זה?” איב נזפה בי.

“מה?”

“הזכרת שם של גבר מול בחור שניסה להתחיל איתך.”

“התכוונתי לראיין, הבן שלי – אולי הוא יחזור הביתה מהקולג’ בסוף השבוע הזה – לא לבעלי לשעבר האידיוט.”

“אני ידעתי את זה. אבל המלצר החתיך לא.”

“אז? את לא באמת מצפה ממני לשכב עם בחור בן עשרים, נכון?”

“למה לא? את לא צריכה להתחתן איתו. את רק צריכה לחזור לעניינים, ואל.”

“אני בעניינים. פשוט לא פגשתי אף אחד.”

ההבעה על פניה של איב צרחה את מדברת שטויות. והיא צדקה. מאז גירושיי אפילו לא ניסיתי להכיר אף אחד. במלוא הכנות, המחשבה הפחידה אותי עד מוות. הדייט האחרון שיצאתי אליו היה בכיתה ח’, כשג’ימי מרכוס לקח אותי לנשף הסיום של החטיבה. ראיין ואני היינו יחד מאז התיכון.

“דייטים מלחיצים אותי. אף פעם לא עשיתי את זה בעצם.” חטפתי את המפית שהייתה מונחת על ברכיי כי הרגשתי עיטוש מתקרב. “אפצ’י!”

“לבריאות.” היא רכנה לעברי והניחה את ידה על ידי. “אני יודעת, מותק. אבל ככל שתחכי יותר זמן לפני שתחזרי לעניינים, כך זה יהיה קשה יותר. את חושבת על זה יותר מדי.”

שילמנו את החשבון וצעדנו למכוניות שלנו בזרועות שלובות. כשהגענו לפולקסווגן רוטאן שלי, איב הנידה בראשה.

“את צריכה מכונית אחרת.”

“מה? למה?” הרכב הכסוף שלי היה במצב מעולה. “פולקסווגן זה מגניב.”

“כן, זה שאחיה הגדול של לארה מאיירס נסע בו לתיכון היה מגניב. אוטובוס של היפים או חיפושית קטנה עם גג נפתח, אולי. הדבר הזה... הוא מיניוואן. זה נראה כאילו את מסיעה בו חבורת ילדים לאימון כדורגל ואז חוזרת הביתה להכין ארוחת ערב לבעלך.”

“זה בדיוק מה שעשיתי בו.”

“עשית. המכונית הזאת אצלך כבר עשר שנים. הבן שלך התחיל לנהוג בעצמו לפני כמעט שלוש שנים, אלוהים! נראה לי שאת כבר לא צריכה מיניוואן כדי לקחת אותו לאימון.”

“לא משנה. זאת רק מכונית.”

“רוצה לראות סרט ביחד מחר?”

“אני לא יכולה, האמת. יש לי קבוצת לימוד. המבחן מתקרב.”

“אז נתראה בשבת הבאה?”

צמצמתי את עיניי בחוסר הבנה.

“את באה לברביקיו תחילת הקיץ המסורתי שלנו.”

“וואו, כבר סוף מאי? אני חושבת שהיומן שלי מלא עד סוף יוני.”

איב נישקה את לחיי. “חוכמולוגית.”

היא ניגשה למכוניתה, שחנתה במרחק כמה מקומות חניה ממני, פתחה את הב-מ-וו שלה וצעקה מעבר לכתפה, “אגב, כתבתי את מספר הטלפון שלך על גב החשבון בשביל המלצר החתיך. לילה טוב, ולנטינה. תיהני.”

החיוך ששלחה לי כשעברה בנסיעה על פניי ונופפה לא נתן לי שום רמז אם היא רצינית או מתלוצצת.

אלוהים, אני מקווה שהיא מתלוצצת.

 

למחרת בבוקר כשהדלקתי את הטלפון, מצאתי שתי שיחות שלא נענו ממספר לא מזוהה והודעת טקסט ממארק:

מארק: סיני או איטלקי הערב?

זה היה תורו של מארק לארח את קבוצת הלימוד שלנו בשבת בערב, והמארח תמיד התבקש לספק גם ארוחת ערב. הוא גר בניו ג’רזי, כמוני. דזירה ואליסון, השתיים האחרות ברביעייה שלנו, גרו בצידו האחר של הנהר, במנהטן.

ולנטינה: אתה יודע שלפני שהתחתנתי קראו לי די ג’ובאני, נכון? אני בחיים לא אבחר בנודלס על פני ספגטי עם כדורי בשר. 

מארק: די ג’ובאני, אה? זה הרבה יותר סקסי מדיוויס. כדאי לך להשתמש בו. הוא יותר מתאים לך. אז שיהיה איטלקי הערב. נתראה בחמש.

הוא באמת היה בחור נחמד. לא יהיה קשה כל-כך לעבור מידידות ליותר מזה. היו לנו הרבה דברים במשותף – שנינו גרושים, הילדים שלנו היו בערך בני אותו גיל ושנינו החלטנו על הסבה להוראה בגיל מבוגר. אבל פשוט לא ראיתי אותו בצורה כזאת. לא שניסיתי בכלל, אם כי אני די בטוחה שהוא כן ראה אותי בצורה כזאת. וגם איב הייתה בטוחה בכך.

הטלפון שלי זמזם בזמן שמזגתי לי את הקפה של הבוקר. מספר לא מזוהה. הממ... השיחה השלישית מאז אמש. דחיתי את השיחה והקלדתי הודעה מהירה לאיב.

ולנטינה: באמת נתת את המספר שלי למלצר מאתמול?

עד שסיימתי את מנת הקפאין הראשונה שלי, כבר הייתה לי תשובה ממנה.

איב: לא. אבל יכול להיות שבטעות נתתי את מספר הטלפון שלך למישהו אחר.

ולנטינה: בטעות? איך נותנים למישהו מספר טלפון בטעות?

איב: תבטיחי לי שלא תכעסי.

במקום להמשיך ולכתוב, לחצתי על חייג. “מה עשית?”

“בואי נתחיל במה שלא עשיתי.”

“טוב...”

“לא נתתי את מספר הטלפון שלך למלצר ההוא.”

“כבר אמרת לי את זה.”

“אני יודעת. אבל יכולתי לעשות את זה, ואני רוצה שתדעי שלעולם לא הייתי נותנת את מספר הטלפון שלך בכוונה.”

אם איב נשמעת כאילו היא חוששת לספר לי משהו, ידעתי שזה לא עניין פעוט. “מה עשית?”

“בטעות רשמתי את מספר הטלפון שלך ב-.Match.com.”

“מה עשית?!”

“לא התכוונתי שהוא יהיה ציבורי. חשבתי שהוא פרטי, אבל ההגדרות היו שגויות. בכל העולם, ירוק זה סע ואדום זה עצור. מי לעזאזל בונה אתר שבו הכפתור האדום אומר כן?”

“על מה את מדברת? אפילו אין לי פרופיל ב-Match.com.”

“אז זהו... שעכשיו יש לך.”

הבטן שלי התהפכה. “בבקשה תגידי לי שלא עשית את זה.”

“לא.” היא השתתקה ולרגע אחד חשתי הקלה מסוימת. ואז היא המשיכה. “לא... התכוונתי לעשות את זה.”

“מה עשית?”

“אתמול בלילה כשחזרתי הביתה פתחתי לך פרופיל ב-Match.com. מילאתי הכול אבל לא התכוונתי לפרסם אותו כציבורי. לפחות בהתחלה. חשבתי שאם אני אכין הכול ואקל עלייך, אולי תסכימי לנסות. התכוונתי לדבר איתך על זה בברביקיו.”

“לא התכוונת לפרסם אותו כציבורי, זאת אומרת שהוא ציבורי עכשיו?”

“זה לא החלק הגרוע ביותר.”

“מה יכול להיות יותר גרוע?”

“חשבתי שאני מגדירה אותו בתור פרופיל פרטי, אז כתבתי שם סטטוס פיקטיבי בתור בדיחה כדי להראות לך.”

אוי אלוהים.

רצתי למחשב הנייד שלי ופתחתי אותו בפראות. “מה כתוב שם?”

“תירגעי. זה כבר לא שם. הורדתי אותו תוך שעה. אבל הוא קיבל הרבה תשומת לב בשעה הזאת. קלטתי מה קרה כשהאימייל שפתחתי בשביל הפרופיל הזה התחיל לצפצף כל שתי דקות.”

“מה היה כתוב שם?” צווחתי.

“היה כתוב, גרושה בת שלושים ושבע+1, מחפשת זיון מזדמן כדי להתרגל שוב לסצנת הדייטים.”

“בבקשה תגידי לי שאת צוחקת!”

“הלוואי.”

 

שבוע מאוחר יותר, נראה שהטלפון שלי נרגע סוף-סוף. ערב אחד, כשישבתי על הספה עם כוס יין, אפילו אזרתי אומץ להסתכל בפרופיל שאיב פתחה בשבילי.

משהו שתמיד רצית לעשות: לבקר באיטליה.

צבע אהוב: ורוד לוהט. לא ורוד של צמר גפן מתוק או גלידת תות. פוקסיה. כמה שיותר לוהט יותר טוב.

שתיתי קצת מהיין וחייכתי. זה לגמרי נשמע כמו משהו שאני הייתי אומרת. איב עשתה עבודה טובה בהתחזות אליי.

ציטוט אהוב: Una cena senza vino e come un giorno senza sole..

החיוך שלי התרחב. היא אפילו אייתה את זה כמו שצריך. “ארוחה בלי יין היא כמו יום בלי שמש.” זה היה הציטוט האהוב על אבי. כשהוא הלך לעולמו, הזמנתי שני שלטי עץ זהים עם הציטוט הזה – אחד למטבח שלי והאחר למטבח של אימי.

תיאור חיצוני: מטר שישים וחמש, מותניים צרים עם קימורים צפונה ודרומה. עור שחום, שיער ארוך, כהה וגלי שאני מחליקה באובססיביות, אפילו שהתלתלים שלי מהממים, ועיניים כחולות שהן המתנה הגנטית היחידה מאימא שלי. החברה הכי טובה שלי אמרה להגיד לכם, “אתם תרצו להסתכל שוב. מבטיחה.”

גיל: עשרים ותשע (ועוד שמונה, אבל מי סופר).

את מי אני מחפשת: את הנסיך שלי, כמובן.

ההתאמה האידיאלית מבחינתי: בן עשרים ושמונה עד שלושים ושמונה. גבוה. חכם. מצחיק. אוהב לטייל. יודע לרקוד (כי אני לא). נוסע בדרך היפה יותר כשנוסעים לטיול. בעל חֵך מעודן. לא קוראים לו ראיין. יש לו כינוי מגניב (עדיפות לכינויים בסגנון מלך הליקוקים).

היא העלתה גם כמה תמונות שלי. לכל אחת היה מוצמד תיאור. בראשונה הייתי בביקיני וקפצתי קפיצת “כדור תותח” מהמקפצה בבריכה של איב. השיער שלי התנופף ברוח, ברכיי היו צמודות לחזה ויד אחת סתמה את האף. אי אפשר היה לראות את פניי במלואם, אבל מהצד אפשר היה לראות שאני מחייכת וצוחקת. התמונה הייתה מצחיקה. אני לא הייתי בוחרת בה, אבל היה בה הרבה אופי והיא מצאה חן בעיניי. מתחתיה, היא כתבה: “לא מפחדת לעוף”.

התמונה השנייה הייתה מטקס סיום התיכון של ראיין. לבשתי שמלת קיץ פרחונית בשחור ולבן בגזרת קולר שהגדילה את הציצים שלי וחבשתי כובע לבן רחב שוליים. הייתה רוח חזקה באותו יום, אז החזקתי בשולי הכובע כדי שלא יעוף והוא כיסה כמעט את כל פניי – מלבד השפתיים. הדבר היחיד שאפשר היה לראות היה שפתון אדום בוהק וחיוך מאוזן לאוזן. בכיתוב מתחת לתמונה נאמר: “זאת אני בתור אימא גאה.”

התמונה האחרונה הייתה תמונה של איב ושלי מהתיכון. היא כנראה צולמה בכיתה ט’ או י’, בהתחשב בעובדה שעוד לא הייתי בהיריון. עמדנו מחובקות, בתלבושת זהה. מתחתיה היא כתבה: “אותה חברה טובה כבר יותר מעשרים שנה.”

אחרי שערכתי את הפרופיל שלי והוצאתי ממנו חלק מהטירוף שאיב פיזרה עליו בנדיבות, השארתי את ההגדרה כפרטי. הלכתי למקרר ומזגתי לעצמי כוס יין שלישית. כשסגרתי את הדלת נפל ממנה מגנט. פיסת הנייר שהחזיק התעופפה באוויר ונחתה לרגליי. הרמתי אותה וקראתי קצת. איב הכינה את הרשימה הזאת באחד מערבי הסרט האחרונים שלנו. הכותרת הייתה כתובה באותיות גדולות ומודגשת בקו תחתי: רשימת ה”עכשיו תורי” של ואל. הפריטים הראשונים ברשימה היו בכתב היד שלי והתחילו רגועים למדי...

להפוך למורה

לבקר ברומא

לשתול גינה ענקית מלאה בפרחים

ללמוד לרקוד

ללכת לנשף סיום תיכון

ללמוד לגלוש

להשתתף בפסטיבל מוזיקה

לא לפרק את עץ חג המולד עד מרץ

לאמץ כלב פאג

כל אלה היו דברים שרציתי לעשות אבל ראיין התנגד – לחזור ללימודים, לבקר באירופה, לשתול גינה בלי שום סיבה מלבד הרצון להריח פרחים, לאמץ כלב. הייתה לנו גינה בחצר האחורית, אבל בעלי לשעבר מילא אותה בירקות. הוא חשב שזה בזבוז לשתול פרחים שאף אחד לא יכול לראות. והעץ – כל-כך אהבתי את עץ חג המולד שלנו. זאת הייתה הרגשה מיוחדת לרדת במדרגות בבוקר כשהבית עוד חשוך ולמצוא את העץ מאיר את הסלון. אבל ראיין שנא קישוטים – הוא כינה אותם בלגן ותמיד התעקש שנוריד את העץ ב-26 בדצמבר, למחרת חג המולד. אם זה היה תלוי בי, הייתי משאירה אותו שם כל השנה. ותמיד רציתי כלב. כלב פאג, ליתר דיוק. אבל ראיין טען שכלבים גורמים לו לעיטושים, אפילו שהיו לו הרבה חברים עם כלבים והוא נראה בסדר גמור בבתים שלהם.

במהלך שנות נישואיי הפכתי את הרצונות שלי למשניים ביחס לרצונותיהם של כל האחרים. וזאת הייתה המטרה ברשימה שאיב התחילה עבורי – עכשיו זאת הייתה הבחירה שלי. התור שלי.

תשעת הפריטים הראשונים ברשימה היו רגועים למדי, אבל המצב נעשה מעניין יותר בהמשך הערב, אחרי שרוקנו את בקבוק היין השני.

ללבוש לבנים סקסיים מתחת לבגדים בלי שום סיבה

לצאת עם שבעה גברים בשבעה ימים

לעשות סקס במקום ציבורי שבו עלולים לתפוס אותי

סטוץ – בלי שמות!

סקס אנאלי

את הפריט “שלישייה” מחקנו בסופו של דבר אחרי שאיב ואני דנו זמן מה ביתרונות ובחסרונות שלו.

קיפלתי את דף הנייר והכנסתי אותו לתיק שלי. זה היה הדבר האחרון שרציתי שהבן שלי ימצא כשיחזור הביתה לחופשת הקיץ. לקחתי את כוס היין המלאה בחזרה לספה, התיישבתי עם המחשב הנייד ובהיתי במסך. Match.com. שתיתי יין ועברתי על התמונות שאיב פרסמה. באמת שאי אפשר היה לראות בהן את פניי – אף אחד לא יֵדע אם פשוט איכנס לאתר ואגשש. ונראה לי שאם אני רוצה לעשות אפילו חצי מהדברים ברשימת “עכשיו תורי”, אצטרך להתחיל לצאת עם גברים.

לא הייתי בטוחה אם זה היה בגלל הרשימה שהזכירה לי את כל הדברים שלא עשיתי, או שהייתה זאת השפעת היין. ואולי... רק אולי... הגיע הזמן. אבל עשיתי משהו שבשום אופן לא הייתי חושבת שאעשה... לחצתי על “ציבורי” בהגדרות הפרופיל שלי.

על החיים ועל המוות. עכשיו תורי.

עוד על הספר

  • תרגום: יהודית פז
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 352 עמ' מודפסים
כבר לא ילד וי קילנד

פרק 1
ולנטינה

 

תקני חוטיני.

שפשפתי את עיניי ורכנתי אל הפתק הדביק שהיה דבוק לאהיל המנורה ליד הספה שעליה נרדמתי, כדי לקרוא אותו טוב יותר. בטח טעיתי.

לא. בהחלט היה כתוב עליו “תקני חוטיני”. רק שזה לא היה כתב היד שלי. הורדתי בחיוך את הריבוע הצהוב מאהיל הגדילים הנשי והוא נטה הצידה כשמשכתי ממנו את פיסת הנייר. הושטתי יד אוטומטית כדי ליישר אותו ואז עצרתי. אהיל נטוי או תמונה עקומה היו מחרפנים את ראיין. כשהשארתי אותו כפי שהוא, חשתי שוב גל של אושר לגבי הגירושים שלי.

למעשה, בעלי לשעבר שנא את המנורה הזאת כשקניתי אותה והבאתי אותה הביתה. הייתי אישה צייתנית, אז החבאתי אותה בחדר השינה המיועד לאורחים. יום אחרי שעזב את הבית, ניערתי ממנה את האבק והוצאתי אותה החוצה לסלון. מאז קניתי גם כריות תואמות לספה, גם הן עם גדילים, שגם אותן הוא היה שונא.

קמתי על רגליי וכאב הראש העמום שלי התעצם. אוף. האנגאובר משתיית יין. הלכתי בכבדות למטבח בחיפוש אחר הקפה שהייתי זקוקה לו בדחיפות ושני כדורים נגד כאב ראש. בדרך מצאתי עוד פתק דביק – הפעם על דלת הכניסה.

תצטרפי ל-Match.com.

תלשתי את הריבוע הצהוב, הוספתי לו את הפתק על החוטיני וקימטתי אותם בידי. אתמול בלילה היה ערב סרט עם חברתי הטובה ביותר איב. פעם בחודש חלקנו בקבוק יין (או שניים) וצפינו בסרטים. עשינו את זה מאז השנה האחרונה שלנו בתיכון – יותר שנים משרציתי לחשב בשעה מוקדמת כל-כך.

זה לא היה סוד שהייתה לי אובססיה קלה לפתקים דביקים. ברוב הימים היו אצלי פתקים עם דברים שצריך לעשות דבוקים לדלת הכניסה, למראה באמבטיה, ללוח המחוונים במכונית... בכל מקום, פחות או יותר. כשקימטתי את פיסות הנייר אחרי כל מטלה שסיימתי הרגשתי תחושת הישג, תחושת עשייה. בזמן האחרון ריבועי הנייר האלה היו בכל מקום – פי ארבעה יותר מבדרך כלל – מפני שהשתמשתי בהם כדי ללמוד לבחינה בהוראת האיטלקית שהתכוננתי אליה. פתקים דביקים עם ביטויים מתורגמים מילאו את הבית.

נראה שהחברה הטובה ביותר שלי החליטה להצטרף למסיבה הזאת אתמול בלילה, לפני שהשאירה אותי מעולפת על הספה.

תמצאי זיון היה דבוק למקרר. לפחות קראתי את הרשימה שלה לפי הסדר הנכון – הייתי צריכה לקנות חוטיני ולהצטרף לאתר ההיכרויות בשביל לפתור את בעיית ההתנזרות שלי.

את הפתק הדביק האחרון שלה מצאתי רק אחרי כמה שעות. הוא היה דבוק למראה באמבטיה והיה כתוב בו: בראנץ’ עם החברה המדהימה שלי. יום ראשון, 12 בצהריים, קפיטל גריל ברחוב 72.

 

“את צריכה לצאת עם ליאם.”

פעם בשבועיים ביום ראשון איב ואני נהגנו ללכת למסעדה שונה כדי לבדוק את המתחרים. לאיב היה ביסטרו צרפתי באפר איסט סייד והיא אהבה לבחון את התפריטים והמחירים במקומות חדשים – אם כי היום נראה שהיא בוחנת יותר דברים מאשר בדרך כלל.

“ליאם? את מתכוונת למלצר שלנו?”

“כן.”

“בן כמה הוא נראה לך, עשרים?”

איב הרימה אל שפתיה כוס מרטיני מלאה בנוזל ורוד. “יש לי ויברטורים יותר מבוגרים ממנו.” היא שתתה לגימה קטנה. “אבל הוא מעל לגיל ההסכמה החוקי, ואני מתארת לעצמי שאם הייתי לוקחת אותו הביתה, הייתי יכולה לזרוק אותם לפח. אני בטוחה שהוא יכול לקבל זקפה מתי שיתחשק לי.” היא נקשה באצבעותיה והדגימה איך זה יעבוד. “זקפה, ליאם.”

גיחכתי. “כנראה תצטרכי לזרוק גם את טום אם תביאי את הגבר הצעיר הזה הביתה.”

“אל תעודדי אותי. הוא נרדם אתמול בכורסה בשמונה בערב. איזו מין חברה נותנת לחברה הטובה ביותר שלה להתחתן עם איש זקן?”

“כאילו שיכולנו בכלל לעצור אותך, גם אם היינו חושבות שזאת טעות להתחתן עם טום. וזאת לא הייתה טעות. חוץ מזה, מי עוד יסבול אותך? כולנו פשוט שמחנו שלא תישארי בתולה זקנה עד שתמותי.”

“ואם כבר מדברים על בתולות זקנות...”

“שלא תלכי לשם אפילו.”

“יצאת כבר עם מארק?”

“מארק ואני רק ידידים.”

“והוא רוצה לזיין אותך.”

“הדיו על מסמכי הגירושים שלי בקושי התייבש.”

“עברה שנה וחצי.”

באמת? ינואר, פברואר, מרץ, אפריל.... אוי ואבוי. באמת. לאן נעלם הזמן בימינו?

“שנה וחצי זה לא כל-כך הרבה זמן.”

“הייתם פרודים שנתיים לפני זה. כמה זמן עבר מאז שעשית סקס טוב?”

“איך עברנו משיחה עלייך לשיחה על חיי המין שלי? או על חיי המין שאין לי? שוב.”

איב התחילה לנסות לשכנע אותי לצאת בזמן שראיין עוד ארז את הזבל שלו והכניס אותו למשאית ההובלה. הכוונות שלה היו טובות. אבל בזמן האחרון העידוד העדין שלה עלה שלב והפך לדחיפה בכל הכוח.

היא התעלמה מהניסיון שלי לשנות נושא. “כמה זמן, ואל? שנתיים וחצי?”

“טוב, האמת היא,” הזזתי את הפסטה על צלחתי מצד לצד במזלג. “אם אנחנו מדברות על סקס טוב, אז לצערי זה קרוב יותר לעשר שנים. ראיין לא היה בדיוק מלא תשוקה לקראת הסוף.”

המלצר הנאה מאוד (והצעיר מאוד) חזר אל השולחן שלנו. “אפשר להביא לכן עוד משהו, גבירותיי?”

כשדיבר, הוא התבונן ישירות אליי. אולי לא הייתי מאוד מעודכנת בסצנת הדייטים, אבל יכולתי להישבע שזה פלירטוט.

“קינוח? משהו מתוק, אולי?”

הוא באמת חמוד. “אהמ... אני די שבעה, בעצם. אבל תודה.”

“על חשבוני. אי אפשר לפתות אותך אפילו קצת? תני לי להפתיע אותך. אי אפשר לדעת, אולי טעימה קטנה זה כל מה שאת צריכה כדי לפתח שוב תיאבון.”

הסתכלתי על זרועותיו המקועקעות עם השרירים המשתרגים. זה בטוח. “אהמ... בטח. אולי אני אקח קינוח הביתה לראיין.”

חיוכו של המלצר נעלם רגע לפני שהוא נעלם בעצמו.

“למה עשית את זה?” איב נזפה בי.

“מה?”

“הזכרת שם של גבר מול בחור שניסה להתחיל איתך.”

“התכוונתי לראיין, הבן שלי – אולי הוא יחזור הביתה מהקולג’ בסוף השבוע הזה – לא לבעלי לשעבר האידיוט.”

“אני ידעתי את זה. אבל המלצר החתיך לא.”

“אז? את לא באמת מצפה ממני לשכב עם בחור בן עשרים, נכון?”

“למה לא? את לא צריכה להתחתן איתו. את רק צריכה לחזור לעניינים, ואל.”

“אני בעניינים. פשוט לא פגשתי אף אחד.”

ההבעה על פניה של איב צרחה את מדברת שטויות. והיא צדקה. מאז גירושיי אפילו לא ניסיתי להכיר אף אחד. במלוא הכנות, המחשבה הפחידה אותי עד מוות. הדייט האחרון שיצאתי אליו היה בכיתה ח’, כשג’ימי מרכוס לקח אותי לנשף הסיום של החטיבה. ראיין ואני היינו יחד מאז התיכון.

“דייטים מלחיצים אותי. אף פעם לא עשיתי את זה בעצם.” חטפתי את המפית שהייתה מונחת על ברכיי כי הרגשתי עיטוש מתקרב. “אפצ’י!”

“לבריאות.” היא רכנה לעברי והניחה את ידה על ידי. “אני יודעת, מותק. אבל ככל שתחכי יותר זמן לפני שתחזרי לעניינים, כך זה יהיה קשה יותר. את חושבת על זה יותר מדי.”

שילמנו את החשבון וצעדנו למכוניות שלנו בזרועות שלובות. כשהגענו לפולקסווגן רוטאן שלי, איב הנידה בראשה.

“את צריכה מכונית אחרת.”

“מה? למה?” הרכב הכסוף שלי היה במצב מעולה. “פולקסווגן זה מגניב.”

“כן, זה שאחיה הגדול של לארה מאיירס נסע בו לתיכון היה מגניב. אוטובוס של היפים או חיפושית קטנה עם גג נפתח, אולי. הדבר הזה... הוא מיניוואן. זה נראה כאילו את מסיעה בו חבורת ילדים לאימון כדורגל ואז חוזרת הביתה להכין ארוחת ערב לבעלך.”

“זה בדיוק מה שעשיתי בו.”

“עשית. המכונית הזאת אצלך כבר עשר שנים. הבן שלך התחיל לנהוג בעצמו לפני כמעט שלוש שנים, אלוהים! נראה לי שאת כבר לא צריכה מיניוואן כדי לקחת אותו לאימון.”

“לא משנה. זאת רק מכונית.”

“רוצה לראות סרט ביחד מחר?”

“אני לא יכולה, האמת. יש לי קבוצת לימוד. המבחן מתקרב.”

“אז נתראה בשבת הבאה?”

צמצמתי את עיניי בחוסר הבנה.

“את באה לברביקיו תחילת הקיץ המסורתי שלנו.”

“וואו, כבר סוף מאי? אני חושבת שהיומן שלי מלא עד סוף יוני.”

איב נישקה את לחיי. “חוכמולוגית.”

היא ניגשה למכוניתה, שחנתה במרחק כמה מקומות חניה ממני, פתחה את הב-מ-וו שלה וצעקה מעבר לכתפה, “אגב, כתבתי את מספר הטלפון שלך על גב החשבון בשביל המלצר החתיך. לילה טוב, ולנטינה. תיהני.”

החיוך ששלחה לי כשעברה בנסיעה על פניי ונופפה לא נתן לי שום רמז אם היא רצינית או מתלוצצת.

אלוהים, אני מקווה שהיא מתלוצצת.

 

למחרת בבוקר כשהדלקתי את הטלפון, מצאתי שתי שיחות שלא נענו ממספר לא מזוהה והודעת טקסט ממארק:

מארק: סיני או איטלקי הערב?

זה היה תורו של מארק לארח את קבוצת הלימוד שלנו בשבת בערב, והמארח תמיד התבקש לספק גם ארוחת ערב. הוא גר בניו ג’רזי, כמוני. דזירה ואליסון, השתיים האחרות ברביעייה שלנו, גרו בצידו האחר של הנהר, במנהטן.

ולנטינה: אתה יודע שלפני שהתחתנתי קראו לי די ג’ובאני, נכון? אני בחיים לא אבחר בנודלס על פני ספגטי עם כדורי בשר. 

מארק: די ג’ובאני, אה? זה הרבה יותר סקסי מדיוויס. כדאי לך להשתמש בו. הוא יותר מתאים לך. אז שיהיה איטלקי הערב. נתראה בחמש.

הוא באמת היה בחור נחמד. לא יהיה קשה כל-כך לעבור מידידות ליותר מזה. היו לנו הרבה דברים במשותף – שנינו גרושים, הילדים שלנו היו בערך בני אותו גיל ושנינו החלטנו על הסבה להוראה בגיל מבוגר. אבל פשוט לא ראיתי אותו בצורה כזאת. לא שניסיתי בכלל, אם כי אני די בטוחה שהוא כן ראה אותי בצורה כזאת. וגם איב הייתה בטוחה בכך.

הטלפון שלי זמזם בזמן שמזגתי לי את הקפה של הבוקר. מספר לא מזוהה. הממ... השיחה השלישית מאז אמש. דחיתי את השיחה והקלדתי הודעה מהירה לאיב.

ולנטינה: באמת נתת את המספר שלי למלצר מאתמול?

עד שסיימתי את מנת הקפאין הראשונה שלי, כבר הייתה לי תשובה ממנה.

איב: לא. אבל יכול להיות שבטעות נתתי את מספר הטלפון שלך למישהו אחר.

ולנטינה: בטעות? איך נותנים למישהו מספר טלפון בטעות?

איב: תבטיחי לי שלא תכעסי.

במקום להמשיך ולכתוב, לחצתי על חייג. “מה עשית?”

“בואי נתחיל במה שלא עשיתי.”

“טוב...”

“לא נתתי את מספר הטלפון שלך למלצר ההוא.”

“כבר אמרת לי את זה.”

“אני יודעת. אבל יכולתי לעשות את זה, ואני רוצה שתדעי שלעולם לא הייתי נותנת את מספר הטלפון שלך בכוונה.”

אם איב נשמעת כאילו היא חוששת לספר לי משהו, ידעתי שזה לא עניין פעוט. “מה עשית?”

“בטעות רשמתי את מספר הטלפון שלך ב-.Match.com.”

“מה עשית?!”

“לא התכוונתי שהוא יהיה ציבורי. חשבתי שהוא פרטי, אבל ההגדרות היו שגויות. בכל העולם, ירוק זה סע ואדום זה עצור. מי לעזאזל בונה אתר שבו הכפתור האדום אומר כן?”

“על מה את מדברת? אפילו אין לי פרופיל ב-Match.com.”

“אז זהו... שעכשיו יש לך.”

הבטן שלי התהפכה. “בבקשה תגידי לי שלא עשית את זה.”

“לא.” היא השתתקה ולרגע אחד חשתי הקלה מסוימת. ואז היא המשיכה. “לא... התכוונתי לעשות את זה.”

“מה עשית?”

“אתמול בלילה כשחזרתי הביתה פתחתי לך פרופיל ב-Match.com. מילאתי הכול אבל לא התכוונתי לפרסם אותו כציבורי. לפחות בהתחלה. חשבתי שאם אני אכין הכול ואקל עלייך, אולי תסכימי לנסות. התכוונתי לדבר איתך על זה בברביקיו.”

“לא התכוונת לפרסם אותו כציבורי, זאת אומרת שהוא ציבורי עכשיו?”

“זה לא החלק הגרוע ביותר.”

“מה יכול להיות יותר גרוע?”

“חשבתי שאני מגדירה אותו בתור פרופיל פרטי, אז כתבתי שם סטטוס פיקטיבי בתור בדיחה כדי להראות לך.”

אוי אלוהים.

רצתי למחשב הנייד שלי ופתחתי אותו בפראות. “מה כתוב שם?”

“תירגעי. זה כבר לא שם. הורדתי אותו תוך שעה. אבל הוא קיבל הרבה תשומת לב בשעה הזאת. קלטתי מה קרה כשהאימייל שפתחתי בשביל הפרופיל הזה התחיל לצפצף כל שתי דקות.”

“מה היה כתוב שם?” צווחתי.

“היה כתוב, גרושה בת שלושים ושבע+1, מחפשת זיון מזדמן כדי להתרגל שוב לסצנת הדייטים.”

“בבקשה תגידי לי שאת צוחקת!”

“הלוואי.”

 

שבוע מאוחר יותר, נראה שהטלפון שלי נרגע סוף-סוף. ערב אחד, כשישבתי על הספה עם כוס יין, אפילו אזרתי אומץ להסתכל בפרופיל שאיב פתחה בשבילי.

משהו שתמיד רצית לעשות: לבקר באיטליה.

צבע אהוב: ורוד לוהט. לא ורוד של צמר גפן מתוק או גלידת תות. פוקסיה. כמה שיותר לוהט יותר טוב.

שתיתי קצת מהיין וחייכתי. זה לגמרי נשמע כמו משהו שאני הייתי אומרת. איב עשתה עבודה טובה בהתחזות אליי.

ציטוט אהוב: Una cena senza vino e come un giorno senza sole..

החיוך שלי התרחב. היא אפילו אייתה את זה כמו שצריך. “ארוחה בלי יין היא כמו יום בלי שמש.” זה היה הציטוט האהוב על אבי. כשהוא הלך לעולמו, הזמנתי שני שלטי עץ זהים עם הציטוט הזה – אחד למטבח שלי והאחר למטבח של אימי.

תיאור חיצוני: מטר שישים וחמש, מותניים צרים עם קימורים צפונה ודרומה. עור שחום, שיער ארוך, כהה וגלי שאני מחליקה באובססיביות, אפילו שהתלתלים שלי מהממים, ועיניים כחולות שהן המתנה הגנטית היחידה מאימא שלי. החברה הכי טובה שלי אמרה להגיד לכם, “אתם תרצו להסתכל שוב. מבטיחה.”

גיל: עשרים ותשע (ועוד שמונה, אבל מי סופר).

את מי אני מחפשת: את הנסיך שלי, כמובן.

ההתאמה האידיאלית מבחינתי: בן עשרים ושמונה עד שלושים ושמונה. גבוה. חכם. מצחיק. אוהב לטייל. יודע לרקוד (כי אני לא). נוסע בדרך היפה יותר כשנוסעים לטיול. בעל חֵך מעודן. לא קוראים לו ראיין. יש לו כינוי מגניב (עדיפות לכינויים בסגנון מלך הליקוקים).

היא העלתה גם כמה תמונות שלי. לכל אחת היה מוצמד תיאור. בראשונה הייתי בביקיני וקפצתי קפיצת “כדור תותח” מהמקפצה בבריכה של איב. השיער שלי התנופף ברוח, ברכיי היו צמודות לחזה ויד אחת סתמה את האף. אי אפשר היה לראות את פניי במלואם, אבל מהצד אפשר היה לראות שאני מחייכת וצוחקת. התמונה הייתה מצחיקה. אני לא הייתי בוחרת בה, אבל היה בה הרבה אופי והיא מצאה חן בעיניי. מתחתיה, היא כתבה: “לא מפחדת לעוף”.

התמונה השנייה הייתה מטקס סיום התיכון של ראיין. לבשתי שמלת קיץ פרחונית בשחור ולבן בגזרת קולר שהגדילה את הציצים שלי וחבשתי כובע לבן רחב שוליים. הייתה רוח חזקה באותו יום, אז החזקתי בשולי הכובע כדי שלא יעוף והוא כיסה כמעט את כל פניי – מלבד השפתיים. הדבר היחיד שאפשר היה לראות היה שפתון אדום בוהק וחיוך מאוזן לאוזן. בכיתוב מתחת לתמונה נאמר: “זאת אני בתור אימא גאה.”

התמונה האחרונה הייתה תמונה של איב ושלי מהתיכון. היא כנראה צולמה בכיתה ט’ או י’, בהתחשב בעובדה שעוד לא הייתי בהיריון. עמדנו מחובקות, בתלבושת זהה. מתחתיה היא כתבה: “אותה חברה טובה כבר יותר מעשרים שנה.”

אחרי שערכתי את הפרופיל שלי והוצאתי ממנו חלק מהטירוף שאיב פיזרה עליו בנדיבות, השארתי את ההגדרה כפרטי. הלכתי למקרר ומזגתי לעצמי כוס יין שלישית. כשסגרתי את הדלת נפל ממנה מגנט. פיסת הנייר שהחזיק התעופפה באוויר ונחתה לרגליי. הרמתי אותה וקראתי קצת. איב הכינה את הרשימה הזאת באחד מערבי הסרט האחרונים שלנו. הכותרת הייתה כתובה באותיות גדולות ומודגשת בקו תחתי: רשימת ה”עכשיו תורי” של ואל. הפריטים הראשונים ברשימה היו בכתב היד שלי והתחילו רגועים למדי...

להפוך למורה

לבקר ברומא

לשתול גינה ענקית מלאה בפרחים

ללמוד לרקוד

ללכת לנשף סיום תיכון

ללמוד לגלוש

להשתתף בפסטיבל מוזיקה

לא לפרק את עץ חג המולד עד מרץ

לאמץ כלב פאג

כל אלה היו דברים שרציתי לעשות אבל ראיין התנגד – לחזור ללימודים, לבקר באירופה, לשתול גינה בלי שום סיבה מלבד הרצון להריח פרחים, לאמץ כלב. הייתה לנו גינה בחצר האחורית, אבל בעלי לשעבר מילא אותה בירקות. הוא חשב שזה בזבוז לשתול פרחים שאף אחד לא יכול לראות. והעץ – כל-כך אהבתי את עץ חג המולד שלנו. זאת הייתה הרגשה מיוחדת לרדת במדרגות בבוקר כשהבית עוד חשוך ולמצוא את העץ מאיר את הסלון. אבל ראיין שנא קישוטים – הוא כינה אותם בלגן ותמיד התעקש שנוריד את העץ ב-26 בדצמבר, למחרת חג המולד. אם זה היה תלוי בי, הייתי משאירה אותו שם כל השנה. ותמיד רציתי כלב. כלב פאג, ליתר דיוק. אבל ראיין טען שכלבים גורמים לו לעיטושים, אפילו שהיו לו הרבה חברים עם כלבים והוא נראה בסדר גמור בבתים שלהם.

במהלך שנות נישואיי הפכתי את הרצונות שלי למשניים ביחס לרצונותיהם של כל האחרים. וזאת הייתה המטרה ברשימה שאיב התחילה עבורי – עכשיו זאת הייתה הבחירה שלי. התור שלי.

תשעת הפריטים הראשונים ברשימה היו רגועים למדי, אבל המצב נעשה מעניין יותר בהמשך הערב, אחרי שרוקנו את בקבוק היין השני.

ללבוש לבנים סקסיים מתחת לבגדים בלי שום סיבה

לצאת עם שבעה גברים בשבעה ימים

לעשות סקס במקום ציבורי שבו עלולים לתפוס אותי

סטוץ – בלי שמות!

סקס אנאלי

את הפריט “שלישייה” מחקנו בסופו של דבר אחרי שאיב ואני דנו זמן מה ביתרונות ובחסרונות שלו.

קיפלתי את דף הנייר והכנסתי אותו לתיק שלי. זה היה הדבר האחרון שרציתי שהבן שלי ימצא כשיחזור הביתה לחופשת הקיץ. לקחתי את כוס היין המלאה בחזרה לספה, התיישבתי עם המחשב הנייד ובהיתי במסך. Match.com. שתיתי יין ועברתי על התמונות שאיב פרסמה. באמת שאי אפשר היה לראות בהן את פניי – אף אחד לא יֵדע אם פשוט איכנס לאתר ואגשש. ונראה לי שאם אני רוצה לעשות אפילו חצי מהדברים ברשימת “עכשיו תורי”, אצטרך להתחיל לצאת עם גברים.

לא הייתי בטוחה אם זה היה בגלל הרשימה שהזכירה לי את כל הדברים שלא עשיתי, או שהייתה זאת השפעת היין. ואולי... רק אולי... הגיע הזמן. אבל עשיתי משהו שבשום אופן לא הייתי חושבת שאעשה... לחצתי על “ציבורי” בהגדרות הפרופיל שלי.

על החיים ועל המוות. עכשיו תורי.