דברים בפתח
בספר זה אני מעלה על הכתב מקצת מסיפוריהם של הוריי. סיפוריו של אבי אהרון כנעני ז"ל מלאים בחוכמתו הרבה ומשולבים במסריו החינוכיים, החדים והברורים, שהותירו בי רושם עז. באמצעותו אני מבקשת להחיות את סיפור חיינו: את התמימות, את המסורת, את המנטליות, את כבוד המשפחה ואת ההתנהלות בחיי היום־יום שלנו כיהודים שומרי מצוות לצד שכנינו המוסלמים.
אני מאמינה שגם היום אפשר לחנך את ילדינו באמצעות סיפורי עם ומוסר ההשכל שנלווה אליהם ובעזרת משלים ופתגמים. בכל אלה טמון קסם רב, והם חודרים ללב ולנשמה ומעסיקים את מחשבתו של הקורא, עד כדי שהוא יכול לשאוב מהם כוח, תובנות והשראה ואף להזדהות עימם. בעולמנו המודרני — שבו אנו צמודים למסכים והידע גלובלי, נגיש וזמין — קשה לדמיין את העולם האחר שבו המסרים הועברו מדור לדור בקצב אחר ובלבוש אחר כסיפור או אגדה.
לאבי היה חלק מכריע בחינוך ילדיו ובני המשפחה המורחבת. בכל עת שרצה לעוץ לנו עצה, להעיר על מה שלא מצא חן בעיניו או להעניק מחמאה — בקולו הערב, בטון דיבורו העמוק, השקט והאיטי היה מספר לנו סיפור עַם מחכים בעל מוסר השכל או מדקלם פתגם בעל משמעות עמוקה, וכך היה מעביר לנו מסר ברור המתווה לנו דרך.
הוא היה בן בכור לסבי דאוד כנעני ז"ל ולסבתי מורורי ז"ל. נולד לאחר כמה הריונות נפל, ולכן מרגע היוולדו הרעיפו עליו שפע אהבה ותשומת לב. בטרם היוולדו נדרו הוריו נדר שאם יישאר בחיים, יישאו אותו על כפיים ארבעים יום וארבעים לילה. אוזנו הימנית של התינוק קושטה בחישוק זהב, סמל לייחודו ולהיותו "עזיז", יקר, כמנהג המקום באותם הימים, עירנו אראק שבאירן. בילדותו וגם בבגרותו זכה אבי ללימודים ולהשכלה נרחבת מפי מורים פרטיים מלומדים ששכרו לו הוריו.
בשגרת יומו היה טרוד בפרנסת משפחתו, אך גם סייע רבות והשקיע זמן רב בענייני המשפחה המורחבת. הוא שלט ביד רמה בכל המשפחה, וכולם ראו בו מנהיג, איש חכם ואמין, מוקד ידע ועצה. מצד אחר ראו בו אדם נוקשה שיש לשמוע בקולו, לא להמרות את פיו ולמלא בקפידה אחר הנחיותיו.
לימים נולדו לו בנים ובנות, ואני הייתי הגדולה בבנותיו. הוא הילך עלינו קסם כל אימת שפתח את פיו וסיפר לנו סיפור או מעשייה. בימים ההם, בהיעדר אמצעי תקשורת מודרניים, היה מקובל להשתמש בסיפורי עם, בפתגמים ובסיפורי אגדות כדי להעביר מסרים חינוכיים וחברתיים או כדי לשמר מסורות.
מרבית הבנות לא למדו בבית ספר. עיתונים לא היו בכל בית, אך היו ספרים — בעיקר ספרי שירה מפורסמים וגם ספרי קודש כגון "פאזל חני" (תרגום של התורה, המגילות והברית החדשה) וספר האגדות "אלף לילה ולילה", שממנו הייתה אימי קוראת לנו סיפורים לפני השינה, בזמן שכולנו היינו שכובים על בטננו על השטיח המרופד לאורה של למפה, מנורת נפט מיוחדת. כך הקשבנו לאגדות שבהן שזרה אימי פירושים משלה, עד שנרדמנו. והיו גם משחקים ביתיים ותחרויות למיניהן — כגון תחרות שירה, תחרות כישרונות, קריאה בספרי קודש ותרגומים מהספר "פאזל חני".
כך גם לאימי היה חלק לא מבוטל בחינוך שקיבלנו, אף שהייתה שונה מאוד מאבי בהתנהלותה ובשיטת החינוך שלה. היא הייתה היחידה מבין כל אחיותיה שזכתה ללמוד קרוא וכתוב, מה שהיה נדיר ביותר בזמנים ההם באירן. היא הייתה אישה חכמה מאוד, יפה מבפנים ומבחוץ, אוהבת אדם ושומרת סוד. תמיד הייתה מסייעת לזולת, וזאת למרות התנגדותו של אבי, שעל פי השקפתו מנהג זה לא הלם את המשפחה ואת מעמדה. היא סייעה בכספה להשיא בנות עניים, יילדה נשים בכל עת ובכל מזג אוויר, האכילה נזקקים ועזרה לעני ולעשיר בלי הבדלי דת, צבע, גזע. היא הייתה גם כישרונית במיוחד: עיצבה ותפרה שמלות מיוחדות, סרגה במהירות ובמיומנות רבה, הכינה מפות ווילונות ורקמה עליהם.
אימי הייתה אפוא שונה מאוד מאבי. הוא דגל בחינוך שמרני וקפדני, כמאמר הפתגם بچه باید به دل عزیز — و بچشم خار — אהוב את ילדיך בלב פנימה בלי להפגין גינוני חיבה בעיניך. אבל היא הפגינה את אהבתה הרבה כלפינו, הרעיפה עלינו גינוני חיבה, הרבתה לומר לנו מילים טובות ולהעניק מחמאות, והייתה אף נכונה להקריב את חייה למעננו. היא ידעה לחפות על כישלונותינו ולהציג את הצלחותינו, תמיד הלבישה אותנו במיטב הבגדים מעשה ידיה, ובדרכה הנעימה לימדה אותנו את רזי החיים.
מותה הפתאומי בגיל חמישים ואחת הכה בתדהמה את בני המשפחה ואת תושבי עיר מגורינו. כבר כמעט חמישה עשורים חלפו מאז, ועדיין היא כה חסרה לי.
סיפורי העם שסיפר לי אבי ומוסר ההשכל שלצידם נטועים עמוק בזיכרוני, ולא פעם אני נזכרת בזיק שהיה ניצת בעיניו כל אימת שעמד לספר לנו סיפור. לפיכך אני מבקשת לתעד את הסיפורים האלה ולהעלותם על הכתב. בארכיון הניירת הגדול שבספרייתי יש דפים ישנים צהובי שוליים שכתבתי מפי אבי. כולם סיפורים שהקסימו אותי וכתבתי אותם במהירות ובזמן אמת על כל נייר שהיה בהישג ידי, אפילו על מפיות או על לשוניות של מעטפות. כך הצטברו ונשמרו אצלי עשרות ניירות ופתקים, רובם בפרסית. לעיתים כתבתי את כל הסיפור ולעיתים רק את תמציתו, והכול כדי שלא לשכוח את דברי החוכמה ששמעתי.
בשנים האחרונות לחייו של אבי עבדנו יחד בעסק של אחי וביקשנו להקהות מעט את הכאב על מות האם האהובה. אבי, כהרגלו, היה מספר משל או פתגם הקשורים לענייני היום, ואני כמוצאת שלל רב הייתי לוקחת מייד דף ועט ורושמת את דבריו בעברית או בפרסית ומוסיפה את הדף לאוסף במגירה שבביתי.
ביתנו היה בית תרבותי בזכותו של אבי. למרות קשיחותו הוא ניחן בנפש עדינה ואהב פזמונים ושירה. לעיתים היה מפזם בשקט, לעיתים דקלם לנו, הצמאים לשמוע, את שירתם של המשוררים הפרסיים המפורסמים: סעדי, חפז, פרדוסי, עמר כייאם. לא פעם ביקשתי ממנו להעלות על הכתב את השירים האלה, אך הוא לא הגיב.
לאחר שהלך לעולמו ורוקנו את החנות שהייתה בבעלותו, מצאתי בין הניירות המגובבים מאחורי הדלפק חוברת שירה בפרסית. בחוברת זו כתב בסדר מופתי בכתב ידו הנאה את השירים שדקלם באוזנינו וגם שירים חדשים פרי עטו.
אז הבנתי שהוא לא שכח לרגע את בקשתי. הבנתי מה הוא היה בשבילי. הוא היה זן נדיר של ניגודים, אור וחושך. אהבתי אותו ופחדתי ממנו. כיבדתי אותו והתרחקתי ממנו.
זה היה אבי. לא רק אב אלא גם מדריך לחיים.
תודות
תודה להוריי שבחוכמת החיים שלהם הטביעו בי חותם של אהבת המילה הכתובה.
לילדיי האהובים והיקרים — שמעון אבנר איריס ומגי — שעמדו לצידי מקרוב ומרחוק.
לאחיותיי, לאחייני, לחברותיי היקרות שעודדו ללא פשרות.
לעורכת לאה צבעוני שעודדה ולא התייאשה ממני.
לאיה צל המאיירת המוכשרת שהוסיפה חן ויופי.
תודה לשותפים בדרך אשר גילו הבנה, התעניינו ותמכו. לא הייתי מגשימה את חלומי בלעדיהם.
תודה לקוראים היודעים להעריך את התיעוד של מנהגים ומסורת ואת חוכמת מספרי הסיפורים לדורותיהם.
יפה כנעני ששון
ירושת האב החכם
ارثیه پدر دانا
(ארסייה פדרה דאנא)
לפני שנים רבות חי באירן איש קשיש, ראש משפחה ענפה ומכובדת, אהוב על הבריות. כמו כל אב מסור גם הוא רצה שלאחר מותו יתנהלו ענייני הירושה שלו בדרכו וברוחו. ישב הקשיש וחשב לעצמו: הרי יש לי ניסיון חיים, ועתה הגיעה העת לפעול ביעילות. כמאמר חכמינו: כל שערה לבנה שלי מעידה על שנים של ניסיון וחוכמה.
את שערי לא הלבנתי בטחנת קמח
من موهام را در آسیاب سفید نکردم
(מן מוהאם רא דר אסיאב ספיד נקרדם)
ימים כלילות היה הקשיש טרוד בניסיון למצוא פתרון לבעיה שהטרידה אותו בנוגע לבנו הצעיר. בניו האחרים ניהלו חיים מכובדים ופרנסו את משפחותיהם בכבוד. אבל לא כך בנו הצעיר. הנער סירב להקשיב לאביו. הוא הלך בדרכים עקלקלות, יצא לתרבות רעה, ובמעשיו הלבין את פני אביו ברבים. לא הועילו כל מאמציו של האב להחזירו למוטב.
מה יהיה אחרי מותי? חשב האב הקשיש, הרי בתוך ימים אחדים יבזבז בני את הירושה שאוריש לו, ומה יהיה אחר כך? הוא ייזרק לרחוב? יגווע ברעב וימות? מחשבותיו לא נתנו לו מנוח, והוא חיפש דרך ללמד לקח את בנו הסורר. חשב וחשב עד שמצא פתרון. אני מוכרח לנקוט בשיטת חלוקה שווה בין ילדיי, חשב בליבו, לחלק את רכושי חלוקה שווה:
צריך לשים גבול — כמו הקו שבאמצע גרעין חיטה
من باید یک خطی — وسط گندم بزارم
(מן בייד יק חטי וסטה גנדום בזארם)
כך החליט האיש הזקן. הוא הזמין לביתו את ששת בניו ובנותיו וגם את רב הקהילה, וכשנאספו כולם סיפר להם כי הוא רוצה להחתימם על הסכם של חלוקת הירושה בעודו בחיים, כדי שלא יהיו מחלוקות לאחר מותו.
אנחנו לעולם לא נריב על הירושה שלך, אמר לו בנו הבכור.
ואולם האב היה נחוש בדעתו והסביר לילדיו את עיקרי ההסכם בנוכחות הרב המהימן על כולם. לא היו מחלוקות, וההסכם נחתם ונמסר לרב למשמרת. לאחר מכן התפזרו איש איש לביתו, ורק הרב נשאר לדון עם הזקן ביחידות בפרטי הפרטים של הצוואה ובעוד נושאים.
הבעיה העיקרית, אמר האב לרב, היא בני הצעיר, שאני מכיר את אורחותיו. חבריו ירוקנו את כיסיו ואחר כך לא יכירו בו. הוא ייזרק לרחוב ולא יישאר לו כסף אפילו לפת לחם.
ואז שיתף הזקן את הרב בסוד התוכנית שהגה וביקש את עצתו. הם עברו יחד על כל פרטיה, וכשהסכימו שניהם שאין דרך אחרת וזו התקווה האחרונה להכניס את הבן למסלול נכון בחיים, נתן האב הקשיש לרב מכתב וייפוי כוח לפעול בשמו. וכך אמר לו: גם אתה אב, ואתה יודע שאושרם של ילדינו חשוב לנו. אני בטוח שתעשה ככל יכולתך כדי שבני יחיה חיים טובים ומכובדים.
הגיע היום, והקשיש הלך לעולמו בשיבה טובה. הגיע גם זמן חלוקת הירושה, והיא חולקה כמוסכם. כל אחד קיבל את חלקו בנוכחות הרב.
הבן הצעיר עדיין גר בבית אביו המנוח, ומייד לאחר שנסתיימה חלוקת הירושה החלו בבית האב מסיבות הוללות ספוגות אלכוהול, מוזיקה רועשת, סמים וארוחות חינם. הן החלו עם אור הבוקר ונמשכו עד השעות הקטנות של הלילה. וכך לא חלף זמן רב עד שהגיע היום שממנו חשש האב הזקן. כספו של הבן הצעיר אזל. את כל הכסף בזבז על מעשי ההוללות, והוא נשאר בבית ריק מתכולתו. הוא פנה לחבריו וביקש מהם סיוע, אולם התשובה היחידה ששמע מהם הייתה "לא". בלית בררה ובבושת פנים ניגש לאחיו וביקש עזרה. האחים עזרו לו ככל יכולתם, אך גם את הכספים שקיבל מהם הוא בזבז, ובתוך זמן קצר שוב נשאר ללא פרוטה בכיסו.
באחד הימים הגיע רב הקהילה לבקרו, כיוון שזכר את הבטחתו לאביו המנוח. הרב פגש נער רזה וחיוור לבוש בגדים בלויים ומלוכלכים. הוא זכר היטב את בקשתו של האב הזקן, שראה את הנולד, לעזור לבן ככל יכולתו, אך ידע כי הבעיה האמיתית של הבן עדיין לא נפתרה.
חשב הרב בליבו: הנערים שהבן החשיב לחברים — כולם בגדו בו. הם אינם חברי אמת, והבן צריך להתבייש עד עמקי נשמתו. שהרי למרות הייעוץ וההכוונה שהעניק לו אביו כל חייו, הוא לא הקשיב לו, ואביו מת עם מועקה בליבו.
בחלוף עוד שבוע שב הרב וביקר את הבן בביתו. שוב מצא אותו תשוש, חיוור, לבוש סמרטוטים ושרוי באפיסת כוחות. הביא לו הרב אוכל ומזון וגם מסר לו מכתב מאביו, המכתב שהיה שמור אצלו כפיקדון. מסר לו והלך. הבן בכה בטרם פתח את המכתב. הוא חשב: איזה טיפש הייתי, ואיזה אבא צדיק היה לי, ואיך לא שמעתי בקולו. גם אחרי מותו עדיין הוא חושב עליי ודואג לי.
בידיים רועדות פתח את המעטפה. מתוך המעטפה נפל מפתח, ואז הוא קרא את הכתוב בכתב ידו של אביו:
בני, אתה יקר לי גם עכשיו, כשאיני בין החיים. איני יכול שלא לחשוב עליך כשאתה זרוק בלי אוכל ובלי אמצעי מחיה. מבעוד מועד חזיתי זאת, לכן הכנתי פתרון במרתף הבית.
פתח את הדלת וראה מה הכנתי בשבילך. אומנם הפסדת הכול, אך החשוב מכול הוא שלא תמכור את נשמתך לשטן ותשמור על כבודך בעיני משפחתך ומכריך ובייחוד בעיני חבריך
הבזויים.
לאחר קריאת המכתב הוא נשבר. הוא בכה ללא הרף וחשב בליבו שאביו צודק בדבריו.
מי שוויתר על חייו — אין לו צורך בעצות
از جان گذاشته را محتاج بمدد نیست
(אז ג'אן גוזשטה רא מוחטאג במדד ניסת)
זה נכון, חשב, וברגליים כושלות ירד אל המרתף, פתח את הדלת במפתח ונכנס פנימה. חושך וריח חריף של עובש קיבלו את פניו. היו שם כמה גרוטאות. לא היה שם דבר בעל ערך. כאשר התקדם פנימה וניסה להבין מדוע ביקש אביו שייגש לשם, ראה כיסא. ברוב חולשה וייאוש התכוון לשבת עליו, אך לפתע ראה מעליו חבל תלייה קשור לעמוד ודף שקשור בקצה החבל. הושיט את ידו, הוריד את הדף וקרא:
אם הגעת למרתף זה סימן שהגיע הזמן.
הנער בכה בכי מר. הוא הבין כי כל הדרכים חסומות בפניו. בייאושו הרב טיפס על הכיסא ובמאמצים רבים כרך את חבל התלייה סביב צווארו, ובה בעת בירך את אביו שחשב על המוצא המכובד הזה בעבורו.
הוא תלה את עצמו.
למרבה ההפתעה — בן־רגע הוא נפל על הרצפה בקול חבטה עזה, וחפצים רבים נשרו על ראשו ובסביבתו.
במאמץ רב חילץ את עצמו מבין החפצים והתיישב במקומו באפלה ששררה שם. בגלל המכה שספג בראשו לא ידע אם עיניו רואות מציאות, חלום או הזיה. בין החפצים שנפלו עליו היו מטבעות זהב ותכשיטים שאביו טמן בעבורו מבעוד מועד לעת צרה בתוך עמוד התלייה העשוי עץ חלול. ואף צירף מכתב קצר:
מקווה שלמדת את הלקח שלך בחיים.
וגם פתגם כתב שם:
מהעמוד הזה עד העמוד הבא לפעמים קורים ניסים
از این ستون تا اون ستون — فرج است
(אז אין סטון טה און סטון פרג' אסט)
אנא השתמש בנס שקרה לך ועמוד על רגליך בבטחה. אוהב אותך, אבא.
דברים בפתח
בספר זה אני מעלה על הכתב מקצת מסיפוריהם של הוריי. סיפוריו של אבי אהרון כנעני ז"ל מלאים בחוכמתו הרבה ומשולבים במסריו החינוכיים, החדים והברורים, שהותירו בי רושם עז. באמצעותו אני מבקשת להחיות את סיפור חיינו: את התמימות, את המסורת, את המנטליות, את כבוד המשפחה ואת ההתנהלות בחיי היום־יום שלנו כיהודים שומרי מצוות לצד שכנינו המוסלמים.
אני מאמינה שגם היום אפשר לחנך את ילדינו באמצעות סיפורי עם ומוסר ההשכל שנלווה אליהם ובעזרת משלים ופתגמים. בכל אלה טמון קסם רב, והם חודרים ללב ולנשמה ומעסיקים את מחשבתו של הקורא, עד כדי שהוא יכול לשאוב מהם כוח, תובנות והשראה ואף להזדהות עימם. בעולמנו המודרני — שבו אנו צמודים למסכים והידע גלובלי, נגיש וזמין — קשה לדמיין את העולם האחר שבו המסרים הועברו מדור לדור בקצב אחר ובלבוש אחר כסיפור או אגדה.
לאבי היה חלק מכריע בחינוך ילדיו ובני המשפחה המורחבת. בכל עת שרצה לעוץ לנו עצה, להעיר על מה שלא מצא חן בעיניו או להעניק מחמאה — בקולו הערב, בטון דיבורו העמוק, השקט והאיטי היה מספר לנו סיפור עַם מחכים בעל מוסר השכל או מדקלם פתגם בעל משמעות עמוקה, וכך היה מעביר לנו מסר ברור המתווה לנו דרך.
הוא היה בן בכור לסבי דאוד כנעני ז"ל ולסבתי מורורי ז"ל. נולד לאחר כמה הריונות נפל, ולכן מרגע היוולדו הרעיפו עליו שפע אהבה ותשומת לב. בטרם היוולדו נדרו הוריו נדר שאם יישאר בחיים, יישאו אותו על כפיים ארבעים יום וארבעים לילה. אוזנו הימנית של התינוק קושטה בחישוק זהב, סמל לייחודו ולהיותו "עזיז", יקר, כמנהג המקום באותם הימים, עירנו אראק שבאירן. בילדותו וגם בבגרותו זכה אבי ללימודים ולהשכלה נרחבת מפי מורים פרטיים מלומדים ששכרו לו הוריו.
בשגרת יומו היה טרוד בפרנסת משפחתו, אך גם סייע רבות והשקיע זמן רב בענייני המשפחה המורחבת. הוא שלט ביד רמה בכל המשפחה, וכולם ראו בו מנהיג, איש חכם ואמין, מוקד ידע ועצה. מצד אחר ראו בו אדם נוקשה שיש לשמוע בקולו, לא להמרות את פיו ולמלא בקפידה אחר הנחיותיו.
לימים נולדו לו בנים ובנות, ואני הייתי הגדולה בבנותיו. הוא הילך עלינו קסם כל אימת שפתח את פיו וסיפר לנו סיפור או מעשייה. בימים ההם, בהיעדר אמצעי תקשורת מודרניים, היה מקובל להשתמש בסיפורי עם, בפתגמים ובסיפורי אגדות כדי להעביר מסרים חינוכיים וחברתיים או כדי לשמר מסורות.
מרבית הבנות לא למדו בבית ספר. עיתונים לא היו בכל בית, אך היו ספרים — בעיקר ספרי שירה מפורסמים וגם ספרי קודש כגון "פאזל חני" (תרגום של התורה, המגילות והברית החדשה) וספר האגדות "אלף לילה ולילה", שממנו הייתה אימי קוראת לנו סיפורים לפני השינה, בזמן שכולנו היינו שכובים על בטננו על השטיח המרופד לאורה של למפה, מנורת נפט מיוחדת. כך הקשבנו לאגדות שבהן שזרה אימי פירושים משלה, עד שנרדמנו. והיו גם משחקים ביתיים ותחרויות למיניהן — כגון תחרות שירה, תחרות כישרונות, קריאה בספרי קודש ותרגומים מהספר "פאזל חני".
כך גם לאימי היה חלק לא מבוטל בחינוך שקיבלנו, אף שהייתה שונה מאוד מאבי בהתנהלותה ובשיטת החינוך שלה. היא הייתה היחידה מבין כל אחיותיה שזכתה ללמוד קרוא וכתוב, מה שהיה נדיר ביותר בזמנים ההם באירן. היא הייתה אישה חכמה מאוד, יפה מבפנים ומבחוץ, אוהבת אדם ושומרת סוד. תמיד הייתה מסייעת לזולת, וזאת למרות התנגדותו של אבי, שעל פי השקפתו מנהג זה לא הלם את המשפחה ואת מעמדה. היא סייעה בכספה להשיא בנות עניים, יילדה נשים בכל עת ובכל מזג אוויר, האכילה נזקקים ועזרה לעני ולעשיר בלי הבדלי דת, צבע, גזע. היא הייתה גם כישרונית במיוחד: עיצבה ותפרה שמלות מיוחדות, סרגה במהירות ובמיומנות רבה, הכינה מפות ווילונות ורקמה עליהם.
אימי הייתה אפוא שונה מאוד מאבי. הוא דגל בחינוך שמרני וקפדני, כמאמר הפתגם بچه باید به دل عزیز — و بچشم خار — אהוב את ילדיך בלב פנימה בלי להפגין גינוני חיבה בעיניך. אבל היא הפגינה את אהבתה הרבה כלפינו, הרעיפה עלינו גינוני חיבה, הרבתה לומר לנו מילים טובות ולהעניק מחמאות, והייתה אף נכונה להקריב את חייה למעננו. היא ידעה לחפות על כישלונותינו ולהציג את הצלחותינו, תמיד הלבישה אותנו במיטב הבגדים מעשה ידיה, ובדרכה הנעימה לימדה אותנו את רזי החיים.
מותה הפתאומי בגיל חמישים ואחת הכה בתדהמה את בני המשפחה ואת תושבי עיר מגורינו. כבר כמעט חמישה עשורים חלפו מאז, ועדיין היא כה חסרה לי.
סיפורי העם שסיפר לי אבי ומוסר ההשכל שלצידם נטועים עמוק בזיכרוני, ולא פעם אני נזכרת בזיק שהיה ניצת בעיניו כל אימת שעמד לספר לנו סיפור. לפיכך אני מבקשת לתעד את הסיפורים האלה ולהעלותם על הכתב. בארכיון הניירת הגדול שבספרייתי יש דפים ישנים צהובי שוליים שכתבתי מפי אבי. כולם סיפורים שהקסימו אותי וכתבתי אותם במהירות ובזמן אמת על כל נייר שהיה בהישג ידי, אפילו על מפיות או על לשוניות של מעטפות. כך הצטברו ונשמרו אצלי עשרות ניירות ופתקים, רובם בפרסית. לעיתים כתבתי את כל הסיפור ולעיתים רק את תמציתו, והכול כדי שלא לשכוח את דברי החוכמה ששמעתי.
בשנים האחרונות לחייו של אבי עבדנו יחד בעסק של אחי וביקשנו להקהות מעט את הכאב על מות האם האהובה. אבי, כהרגלו, היה מספר משל או פתגם הקשורים לענייני היום, ואני כמוצאת שלל רב הייתי לוקחת מייד דף ועט ורושמת את דבריו בעברית או בפרסית ומוסיפה את הדף לאוסף במגירה שבביתי.
ביתנו היה בית תרבותי בזכותו של אבי. למרות קשיחותו הוא ניחן בנפש עדינה ואהב פזמונים ושירה. לעיתים היה מפזם בשקט, לעיתים דקלם לנו, הצמאים לשמוע, את שירתם של המשוררים הפרסיים המפורסמים: סעדי, חפז, פרדוסי, עמר כייאם. לא פעם ביקשתי ממנו להעלות על הכתב את השירים האלה, אך הוא לא הגיב.
לאחר שהלך לעולמו ורוקנו את החנות שהייתה בבעלותו, מצאתי בין הניירות המגובבים מאחורי הדלפק חוברת שירה בפרסית. בחוברת זו כתב בסדר מופתי בכתב ידו הנאה את השירים שדקלם באוזנינו וגם שירים חדשים פרי עטו.
אז הבנתי שהוא לא שכח לרגע את בקשתי. הבנתי מה הוא היה בשבילי. הוא היה זן נדיר של ניגודים, אור וחושך. אהבתי אותו ופחדתי ממנו. כיבדתי אותו והתרחקתי ממנו.
זה היה אבי. לא רק אב אלא גם מדריך לחיים.
תודות
תודה להוריי שבחוכמת החיים שלהם הטביעו בי חותם של אהבת המילה הכתובה.
לילדיי האהובים והיקרים — שמעון אבנר איריס ומגי — שעמדו לצידי מקרוב ומרחוק.
לאחיותיי, לאחייני, לחברותיי היקרות שעודדו ללא פשרות.
לעורכת לאה צבעוני שעודדה ולא התייאשה ממני.
לאיה צל המאיירת המוכשרת שהוסיפה חן ויופי.
תודה לשותפים בדרך אשר גילו הבנה, התעניינו ותמכו. לא הייתי מגשימה את חלומי בלעדיהם.
תודה לקוראים היודעים להעריך את התיעוד של מנהגים ומסורת ואת חוכמת מספרי הסיפורים לדורותיהם.
יפה כנעני ששון
ירושת האב החכם
ارثیه پدر دانا
(ארסייה פדרה דאנא)
לפני שנים רבות חי באירן איש קשיש, ראש משפחה ענפה ומכובדת, אהוב על הבריות. כמו כל אב מסור גם הוא רצה שלאחר מותו יתנהלו ענייני הירושה שלו בדרכו וברוחו. ישב הקשיש וחשב לעצמו: הרי יש לי ניסיון חיים, ועתה הגיעה העת לפעול ביעילות. כמאמר חכמינו: כל שערה לבנה שלי מעידה על שנים של ניסיון וחוכמה.
את שערי לא הלבנתי בטחנת קמח
من موهام را در آسیاب سفید نکردم
(מן מוהאם רא דר אסיאב ספיד נקרדם)
ימים כלילות היה הקשיש טרוד בניסיון למצוא פתרון לבעיה שהטרידה אותו בנוגע לבנו הצעיר. בניו האחרים ניהלו חיים מכובדים ופרנסו את משפחותיהם בכבוד. אבל לא כך בנו הצעיר. הנער סירב להקשיב לאביו. הוא הלך בדרכים עקלקלות, יצא לתרבות רעה, ובמעשיו הלבין את פני אביו ברבים. לא הועילו כל מאמציו של האב להחזירו למוטב.
מה יהיה אחרי מותי? חשב האב הקשיש, הרי בתוך ימים אחדים יבזבז בני את הירושה שאוריש לו, ומה יהיה אחר כך? הוא ייזרק לרחוב? יגווע ברעב וימות? מחשבותיו לא נתנו לו מנוח, והוא חיפש דרך ללמד לקח את בנו הסורר. חשב וחשב עד שמצא פתרון. אני מוכרח לנקוט בשיטת חלוקה שווה בין ילדיי, חשב בליבו, לחלק את רכושי חלוקה שווה:
צריך לשים גבול — כמו הקו שבאמצע גרעין חיטה
من باید یک خطی — وسط گندم بزارم
(מן בייד יק חטי וסטה גנדום בזארם)
כך החליט האיש הזקן. הוא הזמין לביתו את ששת בניו ובנותיו וגם את רב הקהילה, וכשנאספו כולם סיפר להם כי הוא רוצה להחתימם על הסכם של חלוקת הירושה בעודו בחיים, כדי שלא יהיו מחלוקות לאחר מותו.
אנחנו לעולם לא נריב על הירושה שלך, אמר לו בנו הבכור.
ואולם האב היה נחוש בדעתו והסביר לילדיו את עיקרי ההסכם בנוכחות הרב המהימן על כולם. לא היו מחלוקות, וההסכם נחתם ונמסר לרב למשמרת. לאחר מכן התפזרו איש איש לביתו, ורק הרב נשאר לדון עם הזקן ביחידות בפרטי הפרטים של הצוואה ובעוד נושאים.
הבעיה העיקרית, אמר האב לרב, היא בני הצעיר, שאני מכיר את אורחותיו. חבריו ירוקנו את כיסיו ואחר כך לא יכירו בו. הוא ייזרק לרחוב ולא יישאר לו כסף אפילו לפת לחם.
ואז שיתף הזקן את הרב בסוד התוכנית שהגה וביקש את עצתו. הם עברו יחד על כל פרטיה, וכשהסכימו שניהם שאין דרך אחרת וזו התקווה האחרונה להכניס את הבן למסלול נכון בחיים, נתן האב הקשיש לרב מכתב וייפוי כוח לפעול בשמו. וכך אמר לו: גם אתה אב, ואתה יודע שאושרם של ילדינו חשוב לנו. אני בטוח שתעשה ככל יכולתך כדי שבני יחיה חיים טובים ומכובדים.
הגיע היום, והקשיש הלך לעולמו בשיבה טובה. הגיע גם זמן חלוקת הירושה, והיא חולקה כמוסכם. כל אחד קיבל את חלקו בנוכחות הרב.
הבן הצעיר עדיין גר בבית אביו המנוח, ומייד לאחר שנסתיימה חלוקת הירושה החלו בבית האב מסיבות הוללות ספוגות אלכוהול, מוזיקה רועשת, סמים וארוחות חינם. הן החלו עם אור הבוקר ונמשכו עד השעות הקטנות של הלילה. וכך לא חלף זמן רב עד שהגיע היום שממנו חשש האב הזקן. כספו של הבן הצעיר אזל. את כל הכסף בזבז על מעשי ההוללות, והוא נשאר בבית ריק מתכולתו. הוא פנה לחבריו וביקש מהם סיוע, אולם התשובה היחידה ששמע מהם הייתה "לא". בלית בררה ובבושת פנים ניגש לאחיו וביקש עזרה. האחים עזרו לו ככל יכולתם, אך גם את הכספים שקיבל מהם הוא בזבז, ובתוך זמן קצר שוב נשאר ללא פרוטה בכיסו.
באחד הימים הגיע רב הקהילה לבקרו, כיוון שזכר את הבטחתו לאביו המנוח. הרב פגש נער רזה וחיוור לבוש בגדים בלויים ומלוכלכים. הוא זכר היטב את בקשתו של האב הזקן, שראה את הנולד, לעזור לבן ככל יכולתו, אך ידע כי הבעיה האמיתית של הבן עדיין לא נפתרה.
חשב הרב בליבו: הנערים שהבן החשיב לחברים — כולם בגדו בו. הם אינם חברי אמת, והבן צריך להתבייש עד עמקי נשמתו. שהרי למרות הייעוץ וההכוונה שהעניק לו אביו כל חייו, הוא לא הקשיב לו, ואביו מת עם מועקה בליבו.
בחלוף עוד שבוע שב הרב וביקר את הבן בביתו. שוב מצא אותו תשוש, חיוור, לבוש סמרטוטים ושרוי באפיסת כוחות. הביא לו הרב אוכל ומזון וגם מסר לו מכתב מאביו, המכתב שהיה שמור אצלו כפיקדון. מסר לו והלך. הבן בכה בטרם פתח את המכתב. הוא חשב: איזה טיפש הייתי, ואיזה אבא צדיק היה לי, ואיך לא שמעתי בקולו. גם אחרי מותו עדיין הוא חושב עליי ודואג לי.
בידיים רועדות פתח את המעטפה. מתוך המעטפה נפל מפתח, ואז הוא קרא את הכתוב בכתב ידו של אביו:
בני, אתה יקר לי גם עכשיו, כשאיני בין החיים. איני יכול שלא לחשוב עליך כשאתה זרוק בלי אוכל ובלי אמצעי מחיה. מבעוד מועד חזיתי זאת, לכן הכנתי פתרון במרתף הבית.
פתח את הדלת וראה מה הכנתי בשבילך. אומנם הפסדת הכול, אך החשוב מכול הוא שלא תמכור את נשמתך לשטן ותשמור על כבודך בעיני משפחתך ומכריך ובייחוד בעיני חבריך
הבזויים.
לאחר קריאת המכתב הוא נשבר. הוא בכה ללא הרף וחשב בליבו שאביו צודק בדבריו.
מי שוויתר על חייו — אין לו צורך בעצות
از جان گذاشته را محتاج بمدد نیست
(אז ג'אן גוזשטה רא מוחטאג במדד ניסת)
זה נכון, חשב, וברגליים כושלות ירד אל המרתף, פתח את הדלת במפתח ונכנס פנימה. חושך וריח חריף של עובש קיבלו את פניו. היו שם כמה גרוטאות. לא היה שם דבר בעל ערך. כאשר התקדם פנימה וניסה להבין מדוע ביקש אביו שייגש לשם, ראה כיסא. ברוב חולשה וייאוש התכוון לשבת עליו, אך לפתע ראה מעליו חבל תלייה קשור לעמוד ודף שקשור בקצה החבל. הושיט את ידו, הוריד את הדף וקרא:
אם הגעת למרתף זה סימן שהגיע הזמן.
הנער בכה בכי מר. הוא הבין כי כל הדרכים חסומות בפניו. בייאושו הרב טיפס על הכיסא ובמאמצים רבים כרך את חבל התלייה סביב צווארו, ובה בעת בירך את אביו שחשב על המוצא המכובד הזה בעבורו.
הוא תלה את עצמו.
למרבה ההפתעה — בן־רגע הוא נפל על הרצפה בקול חבטה עזה, וחפצים רבים נשרו על ראשו ובסביבתו.
במאמץ רב חילץ את עצמו מבין החפצים והתיישב במקומו באפלה ששררה שם. בגלל המכה שספג בראשו לא ידע אם עיניו רואות מציאות, חלום או הזיה. בין החפצים שנפלו עליו היו מטבעות זהב ותכשיטים שאביו טמן בעבורו מבעוד מועד לעת צרה בתוך עמוד התלייה העשוי עץ חלול. ואף צירף מכתב קצר:
מקווה שלמדת את הלקח שלך בחיים.
וגם פתגם כתב שם:
מהעמוד הזה עד העמוד הבא לפעמים קורים ניסים
از این ستون تا اون ستون — فرج است
(אז אין סטון טה און סטון פרג' אסט)
אנא השתמש בנס שקרה לך ועמוד על רגליך בבטחה. אוהב אותך, אבא.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
