שלוש נשים מתקוממות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

תקציר

ראיונות עיתונאיים עם המהפכנית האנרכיסטית הצרפתייה לואיז מישל בת המאה ה-19, האנרכיסטית הפמיניסטית האמריקנית היהודייה אמה גולדמן בת המאה ה-20 והמשפטנית ולוחמת זכויות האדם האיראנית, כלת פרס נובל לשלום שירין עבאדי

בראיונות אלה מביעות שלוש הנשים את "האני מאמינה" שלהן באופן נגיש ופתוח ומקנות לקוראות ולקוראים מושג ותחושה על מאבקן למען שחרור האדם – נשים וגברים כאחד.

לואיז מישל (1830–1905): מהפכנית צרפתייה, השתתפה בהתקוממות ה"קומונה" הפריזאית ב־1871 ואחרי נפילתה הוגלתה לקלדוניה החדשה. לאחר שובה לפריז המשיכה בפעילותה הפוליטית־חברתית. 

אמה גולדמן (1869–1940): אנרכיסטית יהודייה אמריקנית, נולדה בליטא למשפחה יהודית דתית. בגיל שש עשרה הגיעה לארצות הברית והייתה למנהיגה מרכזית ומובילה בתנועה הפמיניסטית־אנרכיסטית.

שירין עֵבאדי (1947): עורכת דין איראנית, מייסדת "המרכז להגנת זכויות האדם באיראן". ב־2003 הוענק לה פרס נובל לשלום על מאמציה לקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם. עבאדי מדורגת שוב ושוב כאחת ממאה הנשים המשפיעות בעולם.

זהו הספר הרביעי בסדרת "זמן לרעיונות". הספר הראשון בסדרה "פרויד מתעמת עם הספינקס ומשמעות החיים על פי איינשטיין", השני "זעם שחור באמריקה" ו"השלישי ענני סערה בשמי אירופה".

פרק ראשון

"בימינו, מוטב לאדם להתחזות לעצמו"
ריאיון עם לואיז מישל
המראיין: גבריאל מֶרמֵקְס
 
רקע
 
 
אתמול בבוקר פרסם העיתון לה סיטוָואיֵין (Le Citoyen) את המכתב הזה:
 
פריז, 22 בינואר 1881
 
אזרח עורך,
 
כיוון שהקור והרעב נוטלים על עצמם להעניק חנינה בדרכם שלהם לאזרחים השבים מההגליה או ממושבות העונשין, שם סבלו לאורך עשר שנים למען הרפובליקה; כיוון שהזקנים והנשים הצעירות אינם מוצאים מחסה אחר נגד הדלות אלא במוות — האם לא ניתן, מול כל המצוקות הללו, לארגן מפגשי הרצאות גדולים באולמות תיאטרון במהלך כמה שעות חינם אין כסף בימי א' על ידי מנהלים בעלי רצון טוב? (שהרי ידוע לך כי עלות שכירת האולמות נספגת במחיר כרטיסי הכניסה).
 
הראשונה למען מקבלי החנינה,
 
לואיז מישל
 
 
נ"ב, אני מעמידה עיתונים ריאקציוניים[1] למכירה, תמיד למענם של מקבלי החנינה:
 
1. כמה דפי שירה אדוקה שכתבתי בנעוריי המוקדמים.
 
2. חצי שעה של תִשאול בביתי (בתנאי שהכול יירשם בנוכחותי בשני העתקים — הם ערמומיים מדי עבורנו).
 
מחיר הדף — 20 פרנק
 
עבור התשאול — 20 פרנק
 
זה מספיק כדי להיות מושמצת במשך שמונה ימים.
 
אבל מה זה חשוב! יצחק מי שיצחק אחרון!
 
ל"מ
 
 
עם קבלת המכתב מיהרנו לשגר למדמואזל מישל את מֶרמֵקְס הצעיר, מצויד במטבע נאה של שישים פרנק ובהנחיות הבאות: לקבל ממדמואזל לואיז שתי מחציות השעה למקרה שהראשונה לא תספיק, ודף שירה אחד.
 
מרמקס יצא לדרכו, הפקיד את מִנחתו וחזר, ובאמתחתו השיחה עם לואיז מישל והשירים.
 
אנחנו לא מצטערים על שישים הפרנקים. ראשית, נעים לנו לחשוב שנהיה לתועלת לאחדים מבין מקבלי החנינה האומללים חסרי הכול הללו, שחבריהם כבר לא דואגים להם כלל עכשיו, כאשר הם אינם יכולים לשמש עוד כתואנה לקיום הפגנות.
 
שנית, מדמואזל מישל מפתה אותנו. היא מפגינה אנרגיה עצומה, כמו מדובר בגבר.
 
ובאמת, בימים אלה, כשגברים כה רבים הם נשים, ובמקרה מוצאים אישה שהיא גבר, זהו אירוע משמח של ממש.
 
 
המערכת
 
[1] עיתונות ימנית שמרנית, מונרכיסטית, אנטי־רפובליקנית. [חזרה]
 
 
 
 
 
הריאיון
 
אנחנו בלָה שָאפֵּל, במעלה פוֹבּוּר פּוּאָסוֹניֵיר, רחוב פּוֹלוֹנְסוֹ, רובע הגוּט ד'וֹר.[2] לואיז מישל מתגוררת בדירה קטנה בקומה הרביעית.
 
היא גרה שם עם אִמה.
 
החדר שאליו אנו נכנסים הוא חדר אוכל זערורי, מרוהט ברהיטים פשוטים מתוחזקים היטב. תנור קרמיקה, מזנון, שולחן עץ אגוז וכיסאות אחדים. סמוך לחלון אִמה של לואיז מישל, איכרה שופעת בריאות, מתקנת גרביים, שפופה על עבודתה, רגליה מונחות על כירת חימום. לואיז יושבת ליד השולחן, מולה מונחת מכתבייה פתוחה. ניירות רבים נערמים.
 
הריאיון מתחיל:
 
אזרחית, ראיתי באחד העיתונים את הצעתך לעיתונות: כמה דפי שירה ושיחות תשאול בעשרים פרנק לטובת קופת מקבלי החנינה. אני ממהר ליהנות מהזמנתך המסבה שמחה וסיפוק לפגוש אותך ולתרום למפעל פילנתרופי.
 
[האזרחית מסבירה לנו שהיא חשבה על האמצעי הזה של מכירת שיחות כיוון שהיא איננה יכולה עוד לקיים הרצאות. אִמה חולה ואינה רוצה להישאר לבדה בערבים. לאחר מכן מציבה לנו לואיז מישל תנאים: היא עצמה תכתוב במו ידיה את תשובותיה ולנו לא תהיה זכות לשנות דבר. מקובל עלינו.]
 
מה שתקראו עתה נכתב על ידי לואיז מישל וחף מכל חומרים זרים. ערכנו רק מעט סדר בדיאלוג והוספנו כמה קטעים שהשלימו את הטקסט בדברים שזכרנו אנו.
 
ממתי את פעילה פוליטית?
 
התחלתי בפעילות פוליטית, כלומר מהפכנית, כאשר בתוך עיון בהיסטוריה של היוונים ראיתי בראש ספר לילדים את תמונתו של טיבֶּריוּס שנרצח על הטריבונה.
 
אבל מאותו יום ועד לכניסתך למאבקים הפוליטיים חלפו שנים רבות. היית מורה מאושרת, חיית חיים שלווים. האם אינך מתגעגעת לאותם ימים ולו במעט?
 
אינני מתגעגעת לעולם לדבר כלשהו שעבר כיוון שהאופק משתנה עם כל התקדמות שהיא פרי של תבונה והיגיון. וככל שהאופק גדֵל, כך גדֵל האידיאל.
 
נעבור לנושאים אקטואליים יותר. האם את תומכת או מתנגדת למערכה המתנהלת נגד האנשים המעולים, המסורים והלא־מתפשרים על ידי "המהפכה החברתית",[3] העיתון שלך?
 
אני חותמת על מאמריי שלי בכל העיתונים שאני כותבת בהם ומשאירה לאחרים להסביר את מאמריהם שלהם. אשר לי אישית, אני אומרת לכל אחד את מה שאני חושבת על דעותיו.
 
ומה דעתך על הדוקטרינות של "המהפכה החברתית"?
 
אני אנרכיסטית וכיום אני תומכת בהימנעות. לדעתי, להצבעה אין עוד ערך למעט בכך שהיא מאפשרת היווצרות של קבוצות חברתיות, אבל לחברים שלי אין מה לעשות בממשלה כפי שהיא קיימת כיום. הם לא יגיעו לרוב אלא אם תתחולל מהפכה.
 
איך לדעתך תתחולל המהפכה?
 
המהפכה תהיה תוצאה של התמוטטות שתיגרם על ידי פשעים נוראים, כמו זה של סדאן.[4] אינני רוצה שהחברים שלי ימנעו את האסון הזה. קולותיהם המבודדים יכולים לחסום דברים רעים רבים ולעכב את נפילתה של החברה הישנה.
 
את הינך אפוא אנרכיסטית כלל־מערכתית?
 
המריבות בין המגמות השונות לא נחשבות בעיניי. נראה לי שכל מגמה כזאת מספקת את אחד הצעדים הדרושים למעבר החברה לסוציאליזם, לקומוניזם, לאנרכיה. אלה הם השלבים: הסוציאליזם הנוגע לנו יגשים את הצדק ויהפוך אותו להומני. הקומוניזם ישכלל את המצב החדש הזה, שהביטוי האחרון שלו יהיה האנרכיה. באנרכיה כל אדם יגשים את התפתחותו המלאה. אולי יימצאו משמעויות חדשות. האדם שהגיע למלאוּת, האדם שלא ידע עוד רעב וקור ולא אף אחת מהמצוקות שבהווה, האדם הזה יהיה אדם טוב. או אז לא יהיה עוד צורך בספר חוקים, בשוטרים. באנרכיה לא יהיה עוד צורך בממשלה. כל מה שאנחנו רואים בעידן הזה הוא שירה נעלה שמקרינה צדק.
 
יהיה זה אפוא האידיאל המוגשם?
 
לא, כיוון שמהפסגות האלה נבחין בקיומן של פסגות אחרות. כוחותיה של האנושות יופנו למדעים ויהפכו על פניהם את המכשולים המפריעים לכיבוש הטבע.
 
שמענו אותך לעיתים קוראת להתפרעויות ולמהפכה נוטפת דם.
 
ממש לא. אמרתי רק שלא צריך לפחד להרוג אדם אחד כדי להציל מאה אנשים.
 
האם את מצדדת בתיאורית רצח השליט של פליקס פּיאָט?[5]
 
בהחלט. זוהי השיטה הנקוטה בידי הניהיליסטים.
 
ייחסו לך הגיג שהפך למפורסם ושכיוון למר גמבטה:[6] "כשהחזירים שמנים, הורגים אותם!"
 
מעולם לא אמרתי גסויות כאלה. חבריו של מר גמבטה מקללים אותו בכך שהם משווים אותו לבעל חיים. אני אינני רוצה שיהרגו חזירים ולכן לעולם לא אאפשר להם להשמין.
 
הבה נדבר על פילוסופיה. את מטריאליסטית ואתאיסטית?
 
כן, כיוון שהבנתי שמרעיון האלוהות והחסדים הנצחיים נולדות כל העריצויות.
 
אבל היית קתולית?
 
כן, כי יש לי נטייה לפואטיקה. הערצתי את המַרטירים, הקדושים המעונים של הקרקס,[7] ואת קושרי הקשר של הקטקומבות.[8] עד כדי כך שכילדה שמחתי לחבוש את הקוֹרנֵט,[9] כיסוי הראש של "נזירות הצדקה".
 
[בנקודה זו התערבה אימא של לואיז ואמרה: "אה! למה מנעתי ממך לעשות זאת?" שיחתנו נמשכה.]
 
כשהפכתי למטריאליסטית, תמיד פנאטית, כי אני פנאטית, הקדשתי את עצמי לעניינם של המדוכאים כמו שעשיתי בתקופה שהאמנתי באלוהים. כיום אני עדיין לצידם של המרטירים של הקרקס. אתה רואה [היא המשיכה], המהפכה החברתית והמטריאליזם קשורים זה בזה, כמו שרעיון האלוהות קשור לעריצויות של החברה הישנה. עולם חדש נולד. הוא נמצא עדיין בתקופה ההרואית שלו. יש לו את המשוררים שלו, הפייטנים שלו, המרטירים שלו. כך הוא הדבר בכל התחדשות של האנושות.
 
לרע ולטוב אין אפוא כל משמעות של עונש או שכר מבחינתך?
 
שום דבר מלבד ההתענגות הסגפנית של המצפון.
 
לסיכום, לואיז מישל אמרה לנו בהחלט דברים ששווים ארבעים פרנק. השניות האחרונות של מחצית השעה השנייה השמיעו את תקתוקן. הלכנו משם, חושבים על האֵם הזקנה של המיסטיקנית הזאת שהייתה רוצה שבִּתה תהיה נזירה.
 
 
 
לֶה גוֹלוּאָ, 25 בינואר 1881
 
[2] הרובע השמונה עשר בפריז, ידוע כאזור פועלים עממי. [חזרה]
[3] La Revolution sociale, שבועון אנרכיסטי, נוסד בפריז ב־1880, שנה לפני קיום הריאיון. [חזרה]
[4] Sedan, העיר שסמוך לה הביסו הפרוסים את הצרפתים בקרב שבסיומו נלקח הקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי בשבי ועימו כמאה אלף חיילים צרפתים. הקרב מסמל את קיצה של הקיסרות השנייה והשם סדאן היה לשם נרדף בצרפת שפירושו תבוסה נוראה והשפלה לאומית איומה. [חזרה]
[5] Felix Pyat, עיתונאי ופוליטיקאי צרפתי, סוציאליסט, פעיל בולט בקומונה הפריזאית. המונח המקורי הוא regicide, רצח המלך, המונרך. [חזרה]
[6] Léon Gambetta (1882-1838), מדינאי צרפתי, מראשיה של הרפובליקה הצרפתית השלישית. נשיא האספה הלאומית וראש ממשלת צרפת. [חזרה]
[7] הקרקס הוא הקירקוס, זירת המשחקים, התחרויות, ההיאבקויות וכל סוגי הבידור ברומא העתיקה. הנוצרים הראשונים הושלכו שם טרף לחיות או שאולצו להילחם זה בזה עד המוות. [חזרה]
[8] ייתכן שהכוונה לקטקומבות ברומא שבהן נהגו הנוצרים הראשונים לקבור את מתיהם. ואולי לקטקומבות בפריז, שבהן הרגו חברי הקומונה הפריזאית קבוצת מונרכיסטים ב־1871. [חזרה]
[9] במקור, Cornette des soeurs de la charité. [חזרה]

עוד על הספר

שלוש נשים מתקוממות שירין עבאדי, אמה גולדמן, לואיז מישל
"בימינו, מוטב לאדם להתחזות לעצמו"
ריאיון עם לואיז מישל
המראיין: גבריאל מֶרמֵקְס
 
רקע
 
 
אתמול בבוקר פרסם העיתון לה סיטוָואיֵין (Le Citoyen) את המכתב הזה:
 
פריז, 22 בינואר 1881
 
אזרח עורך,
 
כיוון שהקור והרעב נוטלים על עצמם להעניק חנינה בדרכם שלהם לאזרחים השבים מההגליה או ממושבות העונשין, שם סבלו לאורך עשר שנים למען הרפובליקה; כיוון שהזקנים והנשים הצעירות אינם מוצאים מחסה אחר נגד הדלות אלא במוות — האם לא ניתן, מול כל המצוקות הללו, לארגן מפגשי הרצאות גדולים באולמות תיאטרון במהלך כמה שעות חינם אין כסף בימי א' על ידי מנהלים בעלי רצון טוב? (שהרי ידוע לך כי עלות שכירת האולמות נספגת במחיר כרטיסי הכניסה).
 
הראשונה למען מקבלי החנינה,
 
לואיז מישל
 
 
נ"ב, אני מעמידה עיתונים ריאקציוניים[1] למכירה, תמיד למענם של מקבלי החנינה:
 
1. כמה דפי שירה אדוקה שכתבתי בנעוריי המוקדמים.
 
2. חצי שעה של תִשאול בביתי (בתנאי שהכול יירשם בנוכחותי בשני העתקים — הם ערמומיים מדי עבורנו).
 
מחיר הדף — 20 פרנק
 
עבור התשאול — 20 פרנק
 
זה מספיק כדי להיות מושמצת במשך שמונה ימים.
 
אבל מה זה חשוב! יצחק מי שיצחק אחרון!
 
ל"מ
 
 
עם קבלת המכתב מיהרנו לשגר למדמואזל מישל את מֶרמֵקְס הצעיר, מצויד במטבע נאה של שישים פרנק ובהנחיות הבאות: לקבל ממדמואזל לואיז שתי מחציות השעה למקרה שהראשונה לא תספיק, ודף שירה אחד.
 
מרמקס יצא לדרכו, הפקיד את מִנחתו וחזר, ובאמתחתו השיחה עם לואיז מישל והשירים.
 
אנחנו לא מצטערים על שישים הפרנקים. ראשית, נעים לנו לחשוב שנהיה לתועלת לאחדים מבין מקבלי החנינה האומללים חסרי הכול הללו, שחבריהם כבר לא דואגים להם כלל עכשיו, כאשר הם אינם יכולים לשמש עוד כתואנה לקיום הפגנות.
 
שנית, מדמואזל מישל מפתה אותנו. היא מפגינה אנרגיה עצומה, כמו מדובר בגבר.
 
ובאמת, בימים אלה, כשגברים כה רבים הם נשים, ובמקרה מוצאים אישה שהיא גבר, זהו אירוע משמח של ממש.
 
 
המערכת
 
[1] עיתונות ימנית שמרנית, מונרכיסטית, אנטי־רפובליקנית. [חזרה]
 
 
 
 
 
הריאיון
 
אנחנו בלָה שָאפֵּל, במעלה פוֹבּוּר פּוּאָסוֹניֵיר, רחוב פּוֹלוֹנְסוֹ, רובע הגוּט ד'וֹר.[2] לואיז מישל מתגוררת בדירה קטנה בקומה הרביעית.
 
היא גרה שם עם אִמה.
 
החדר שאליו אנו נכנסים הוא חדר אוכל זערורי, מרוהט ברהיטים פשוטים מתוחזקים היטב. תנור קרמיקה, מזנון, שולחן עץ אגוז וכיסאות אחדים. סמוך לחלון אִמה של לואיז מישל, איכרה שופעת בריאות, מתקנת גרביים, שפופה על עבודתה, רגליה מונחות על כירת חימום. לואיז יושבת ליד השולחן, מולה מונחת מכתבייה פתוחה. ניירות רבים נערמים.
 
הריאיון מתחיל:
 
אזרחית, ראיתי באחד העיתונים את הצעתך לעיתונות: כמה דפי שירה ושיחות תשאול בעשרים פרנק לטובת קופת מקבלי החנינה. אני ממהר ליהנות מהזמנתך המסבה שמחה וסיפוק לפגוש אותך ולתרום למפעל פילנתרופי.
 
[האזרחית מסבירה לנו שהיא חשבה על האמצעי הזה של מכירת שיחות כיוון שהיא איננה יכולה עוד לקיים הרצאות. אִמה חולה ואינה רוצה להישאר לבדה בערבים. לאחר מכן מציבה לנו לואיז מישל תנאים: היא עצמה תכתוב במו ידיה את תשובותיה ולנו לא תהיה זכות לשנות דבר. מקובל עלינו.]
 
מה שתקראו עתה נכתב על ידי לואיז מישל וחף מכל חומרים זרים. ערכנו רק מעט סדר בדיאלוג והוספנו כמה קטעים שהשלימו את הטקסט בדברים שזכרנו אנו.
 
ממתי את פעילה פוליטית?
 
התחלתי בפעילות פוליטית, כלומר מהפכנית, כאשר בתוך עיון בהיסטוריה של היוונים ראיתי בראש ספר לילדים את תמונתו של טיבֶּריוּס שנרצח על הטריבונה.
 
אבל מאותו יום ועד לכניסתך למאבקים הפוליטיים חלפו שנים רבות. היית מורה מאושרת, חיית חיים שלווים. האם אינך מתגעגעת לאותם ימים ולו במעט?
 
אינני מתגעגעת לעולם לדבר כלשהו שעבר כיוון שהאופק משתנה עם כל התקדמות שהיא פרי של תבונה והיגיון. וככל שהאופק גדֵל, כך גדֵל האידיאל.
 
נעבור לנושאים אקטואליים יותר. האם את תומכת או מתנגדת למערכה המתנהלת נגד האנשים המעולים, המסורים והלא־מתפשרים על ידי "המהפכה החברתית",[3] העיתון שלך?
 
אני חותמת על מאמריי שלי בכל העיתונים שאני כותבת בהם ומשאירה לאחרים להסביר את מאמריהם שלהם. אשר לי אישית, אני אומרת לכל אחד את מה שאני חושבת על דעותיו.
 
ומה דעתך על הדוקטרינות של "המהפכה החברתית"?
 
אני אנרכיסטית וכיום אני תומכת בהימנעות. לדעתי, להצבעה אין עוד ערך למעט בכך שהיא מאפשרת היווצרות של קבוצות חברתיות, אבל לחברים שלי אין מה לעשות בממשלה כפי שהיא קיימת כיום. הם לא יגיעו לרוב אלא אם תתחולל מהפכה.
 
איך לדעתך תתחולל המהפכה?
 
המהפכה תהיה תוצאה של התמוטטות שתיגרם על ידי פשעים נוראים, כמו זה של סדאן.[4] אינני רוצה שהחברים שלי ימנעו את האסון הזה. קולותיהם המבודדים יכולים לחסום דברים רעים רבים ולעכב את נפילתה של החברה הישנה.
 
את הינך אפוא אנרכיסטית כלל־מערכתית?
 
המריבות בין המגמות השונות לא נחשבות בעיניי. נראה לי שכל מגמה כזאת מספקת את אחד הצעדים הדרושים למעבר החברה לסוציאליזם, לקומוניזם, לאנרכיה. אלה הם השלבים: הסוציאליזם הנוגע לנו יגשים את הצדק ויהפוך אותו להומני. הקומוניזם ישכלל את המצב החדש הזה, שהביטוי האחרון שלו יהיה האנרכיה. באנרכיה כל אדם יגשים את התפתחותו המלאה. אולי יימצאו משמעויות חדשות. האדם שהגיע למלאוּת, האדם שלא ידע עוד רעב וקור ולא אף אחת מהמצוקות שבהווה, האדם הזה יהיה אדם טוב. או אז לא יהיה עוד צורך בספר חוקים, בשוטרים. באנרכיה לא יהיה עוד צורך בממשלה. כל מה שאנחנו רואים בעידן הזה הוא שירה נעלה שמקרינה צדק.
 
יהיה זה אפוא האידיאל המוגשם?
 
לא, כיוון שמהפסגות האלה נבחין בקיומן של פסגות אחרות. כוחותיה של האנושות יופנו למדעים ויהפכו על פניהם את המכשולים המפריעים לכיבוש הטבע.
 
שמענו אותך לעיתים קוראת להתפרעויות ולמהפכה נוטפת דם.
 
ממש לא. אמרתי רק שלא צריך לפחד להרוג אדם אחד כדי להציל מאה אנשים.
 
האם את מצדדת בתיאורית רצח השליט של פליקס פּיאָט?[5]
 
בהחלט. זוהי השיטה הנקוטה בידי הניהיליסטים.
 
ייחסו לך הגיג שהפך למפורסם ושכיוון למר גמבטה:[6] "כשהחזירים שמנים, הורגים אותם!"
 
מעולם לא אמרתי גסויות כאלה. חבריו של מר גמבטה מקללים אותו בכך שהם משווים אותו לבעל חיים. אני אינני רוצה שיהרגו חזירים ולכן לעולם לא אאפשר להם להשמין.
 
הבה נדבר על פילוסופיה. את מטריאליסטית ואתאיסטית?
 
כן, כיוון שהבנתי שמרעיון האלוהות והחסדים הנצחיים נולדות כל העריצויות.
 
אבל היית קתולית?
 
כן, כי יש לי נטייה לפואטיקה. הערצתי את המַרטירים, הקדושים המעונים של הקרקס,[7] ואת קושרי הקשר של הקטקומבות.[8] עד כדי כך שכילדה שמחתי לחבוש את הקוֹרנֵט,[9] כיסוי הראש של "נזירות הצדקה".
 
[בנקודה זו התערבה אימא של לואיז ואמרה: "אה! למה מנעתי ממך לעשות זאת?" שיחתנו נמשכה.]
 
כשהפכתי למטריאליסטית, תמיד פנאטית, כי אני פנאטית, הקדשתי את עצמי לעניינם של המדוכאים כמו שעשיתי בתקופה שהאמנתי באלוהים. כיום אני עדיין לצידם של המרטירים של הקרקס. אתה רואה [היא המשיכה], המהפכה החברתית והמטריאליזם קשורים זה בזה, כמו שרעיון האלוהות קשור לעריצויות של החברה הישנה. עולם חדש נולד. הוא נמצא עדיין בתקופה ההרואית שלו. יש לו את המשוררים שלו, הפייטנים שלו, המרטירים שלו. כך הוא הדבר בכל התחדשות של האנושות.
 
לרע ולטוב אין אפוא כל משמעות של עונש או שכר מבחינתך?
 
שום דבר מלבד ההתענגות הסגפנית של המצפון.
 
לסיכום, לואיז מישל אמרה לנו בהחלט דברים ששווים ארבעים פרנק. השניות האחרונות של מחצית השעה השנייה השמיעו את תקתוקן. הלכנו משם, חושבים על האֵם הזקנה של המיסטיקנית הזאת שהייתה רוצה שבִּתה תהיה נזירה.
 
 
 
לֶה גוֹלוּאָ, 25 בינואר 1881
 
[2] הרובע השמונה עשר בפריז, ידוע כאזור פועלים עממי. [חזרה]
[3] La Revolution sociale, שבועון אנרכיסטי, נוסד בפריז ב־1880, שנה לפני קיום הריאיון. [חזרה]
[4] Sedan, העיר שסמוך לה הביסו הפרוסים את הצרפתים בקרב שבסיומו נלקח הקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי בשבי ועימו כמאה אלף חיילים צרפתים. הקרב מסמל את קיצה של הקיסרות השנייה והשם סדאן היה לשם נרדף בצרפת שפירושו תבוסה נוראה והשפלה לאומית איומה. [חזרה]
[5] Felix Pyat, עיתונאי ופוליטיקאי צרפתי, סוציאליסט, פעיל בולט בקומונה הפריזאית. המונח המקורי הוא regicide, רצח המלך, המונרך. [חזרה]
[6] Léon Gambetta (1882-1838), מדינאי צרפתי, מראשיה של הרפובליקה הצרפתית השלישית. נשיא האספה הלאומית וראש ממשלת צרפת. [חזרה]
[7] הקרקס הוא הקירקוס, זירת המשחקים, התחרויות, ההיאבקויות וכל סוגי הבידור ברומא העתיקה. הנוצרים הראשונים הושלכו שם טרף לחיות או שאולצו להילחם זה בזה עד המוות. [חזרה]
[8] ייתכן שהכוונה לקטקומבות ברומא שבהן נהגו הנוצרים הראשונים לקבור את מתיהם. ואולי לקטקומבות בפריז, שבהן הרגו חברי הקומונה הפריזאית קבוצת מונרכיסטים ב־1871. [חזרה]
[9] במקור, Cornette des soeurs de la charité. [חזרה]