כשז'בוטינסקי וטרוצקי נפגשו

1

החצר של רוט

"נותר מקום אחד ליהודי," אמר מנהל הגימנסיה, "וגם המקום הזה הוא מעבר למכסה. הקבלה אליו היא בתנאים מיוחדים."

שני הנערים שישבו לפניו הכירו את התנאים. על פי חוקי העזר העירוניים באודסה, המכסה הרשמית שהוקצתה ליהודים בגימנסיות היתה עשרה אחוזים. באופן לא רשמי הרשו שלטונות החינוך למנהלי הגימנסיה לקבל תלמיד יהודי נוסף אחד לכל כיתה. אפשר לומר כי היתה זו עצימת עין הוגנת. היהודים היוו כשליש מאוכלוסיית העיר. שיקולי המִנהל הפדגוגי של העירייה היו, אפוא, רציונליים: אם לא נגביל את מספר התלמידים היהודים, הם ימלאו את הגימנסיות ולא יישאר מקום לבני ארצנו. למנהלים ניתנה, אם כן, אפשרות לקלוט, בעצימת עין, תלמיד יהודי אחד נוסף, אך היה עליו להיות מצטיין וגם להעלות תרומה כספית ראויה לגימנסיה.

מכסת עשרת האחוזים בכל הגימנסיות שבעיר כבר נוצלה במלואה. גם את המקום הנוסף תפסו מיוחסים ומקורבים לפקידוּת. בגימנסיה על שם רישֶליֶיה התפנה מקום אחד ליהודי. שני מועמדים שהגיעו באיחור התחרו עליו. המנהל הושיב אותם בחדרו והוציא ממגירת השולחן טופס מבחן סטנדרטי לכיתה החמישית. הוא הקפיד לקבל בעצמו את היהודים שמעבר למכסה. באמצעותם, כך הניח, תעלה רמת התלמידים וישודרג המוניטין של הגימנסיה. גם התשלום הנוסף היה יתרון חשוב, שכן הוא שימש מקור מימון לאירועים מיוחדים. למי שיכול היה לעמוד בו ניתנה עדיפות...

הטופס כלל שאלות במקצועות הראשיים: רוסית, מתמטיקה, היסטוריה, ספרות. הנערים סיימו להשיב עליו יחד, במהירות. התוצאות היו זהות. שניהם קיבלו את מלוא הנקודות. המנהל הביט בהם מופתע. עכשיו שם לב עד כמה הם דומים. נמוכי קומה, שערם עבות וכהה, שניהם קצרי רואי, מרכיבים על אפם מִצבטיים, לבושים בהידור גנדרני.

"אתם קרובי משפחה?" שאל.

"לא," ענו שניהם.

"אתם מכירים זה את זה?"

האחד ענה בתקיפות: "לא." המנהל שם לב שהשני מהסס משהו כשהניע ראשו בשלילה. אשר לתשלום - השניים היו מצוידים במסמכים ובשטרי חוב לשנה. המנהל התלבט לרגע ואז החליט לערוך מבחן נוסף. הוא הטיל על שניהם לכתוב חיבור קצר, שכותרתו "מה אעשה כשאהיה מבוגר". "תבחרו שלושה תחומי עיסוק שאליהם אתם שואפים, לפי סדר חשיבות, ונמקו את בחירותיכם בעמוד אחד. לרשותכם חצי שעה," אמר.

בתוך עשר דקות מסרו לו את הדף, יחד, ללא תיקונים וללא מחיקות. עכשיו נהפכה הפתעת המנהל להלם. אלמלא כתבו בחדרו, בנוכחותו, היה משוכנע שהשניים נועצו ביניהם. שניהם בחרו באותם מקצועות, לפי אותו סדר יורד: סופר, עיתונאי, עורך דין. מדהים מכול היה טיב החיבור. שניהם גילו שליטה מעולה ברוסית וכישרון ניסוח רהוט. ההסברים שנתנו לבחירותיהם היו משכנעים. אפילו החולשה היחידה - השימוש המופרז בפאתוס - אפיינה את שני החיבורים.

מכיוון שנגזר עליו לקבל רק אחד, בחר המנהל בתלמיד ולדימיר, אולי מפני שהיה נחרץ פחות בתשובתו השלילית לשאלה על היכרותם המוקדמת, אולי בשל התוספת הקטנה שלו לעיסוק הראשון שבחר. לצד בחירתו, "להיות סופר," כתב, בסוגריים, "ומשורר."

ביומן הפדגוגי נימק המנהל את החלטתו: "ולדימיר קצת יותר הססן וקצת יותר רומנטיקן, על כן אולי מעט פחות רדיקלי." בטור ההערות, בשולי היומן, כתב שתיים. האחת: "בגימנסיות שלנו אנחנו מגדלים יותר מדי תלמידים רדיקליים. כבר כתבתי על כך לראש המִנהל העירוני בעבר." ההערה השנייה היתה: "בזמן האחרון היהודים בורחים משמותיהם העתיקים, מאמצים שמות שספגו בסביבה ואפילו את הכינויים הרווחים אצלנו. ולדימיר הוא ולדי, לייב הפך לליאון ונקרא לובה."

ההמשך היה ענייני וקצר. "התקבלת," אמר לוולדימיר ונטל ממנו את שטרי החוב ואת המסמכים הדרושים שהיו חתומים על ידי אמו האלמנה.

"אתה מוכשר," אמר לשני, "ליאון? לובה? אילו היה לנו מקום נוסף הייתי מקבל אותך ברצון. לבטח תמצא מקום מתאים."

תעודת הבגרות של הגימנסיה היתה קו פרשת המים של "תכנון החיים" אצל בוגרי המוסד הזה. האיכרים, המוז'יקים הרוסים, לא שלחו את ילדיהם לגימנסיה. פועלי התעשייה, הפרולטרים, כפי שנקראו, לא למדו. מי שביקש להיות סוחר או בעל מלאכה הסתפק בארבע כיתות של בית הספר היסודי. מי שסיים אותן ידע קרוא וכתוב וכבר היה משכיל יותר מרוב תושבי רוסיה האנאלפביתים. לעומתם, בפני בוגרי הגימנסיה המעטים נפתח מרחב אפשרויות גדול. רבים מהם המשיכו ללמוד באוניברסיטה והיו למהנדסים, לרופאים, לעורכי דין או לפקידי ממשל בכירים. ליהודים העניקה הגימנסיה יתרון נוסף: בוגר מוסד כזה היה רשאי להתגורר מחוץ ל"תחום המושב" שהוקצה להם, ותעודת הסיום היתה גם לתעודת מעבר למוסקבה או לפטרבורג, ובערים האלה הרי השמים הם הגבול: אפילו יהודים זכו שם לתוארי אצולה!

לובה שתק. הוא ידע שבגימנסיות אודסה כולן לא נותר מקום ולוּ ליהודי אחד. הוא נטל את כובעו וקד קידה קלה. אם היו בו אכזבה או כעס, פניו לא הסגירו זאת. ולדי, הצעיר ממתחרהו בכמה חודשים, קד קידה עמוקה קצת יותר, אמר תודה, והשניים יצאו. המנהל עקב אחריהם מחלונו, יורדים ברחוב המוביל לנמל, כל אחד מצִדה האחר של המדרכה. הם לא החליפו ביניהם מילה, לא הביטו זה בזה ונמנעו מלהביע אות כלשהו של התייחסות לאירוע המשותף שזה עתה חוו, החשוב כל כך לעתידם.

החצר של רוט שכנה ברחוב היורד לנמל הדיג, בסמוך לצומת רחובות מרכזי. גדר אבן גבוהה הקיפה אותה וחצצה בינה לבין סוכנויות של עמילי מכס, מחסנים, בתי מלאכה, בתי מרזח, גרוטאות של כלי ים נטושים. החצר היתה מעין טריטוריה נבדלת. במרכזה ניצבה כיכר מרוצפת אבנים, דמוית פיאצה איטלקית, מוקפת מעגל חדרים שבו גם אכסניה ומועדון. האכסניה שימשה את הקברניטים ואת הקצינים הבכירים של האוניות שפקדו את הנמל. רוט הודיע שהמועדון הוא תרומה לחיי התרבות בעיר. בדירה הצמודה לאכסניה התגוררו הוא עצמו ובתו סוניה.

באמצע החצר, מעל גל אבנים מעוצב שהתיימר להיות פסל אמנותי, ניצב תורן עץ שנלקח מספינת מפרש ועליו יריעת אברזין ענקית. לעת ערב נפרשה היריעה על רשת חבלים שהקיפה את הכיכר. שוליה חוברו למעגל החדרים שסביב, והכיכר הפכה להיות מבואה מקורה לַמועדון. בבוקר קופלה היריעה בצורת מפרש שהזדקר למרחוק והיה לסִמלהּ של החצר. את האכסניה ניהל במקצועיות תקיפה רב־חובל שפרש מן הים. את המועדון הפקיד רוט בידי סוניה. על דלת הכניסה נכתב ברוסית "סלון ספרותי," וסוניה, למורת רוחו של אביה, הוסיפה כיתוב באותיות עבריות: "בית ועד לחכמים". משעות אחר הצהריים בעבע בסמוך לתורן סמובר תה. המשקה נמזג חינם ובערבים הוגשו גם וודקה ובירה בתשלום. בשעות היום היו לקוחות החינם של הסמובר גימנזיסטים ונערים שהתחזו לכאלה. בערב הצטופפו בכיכר המקורה אמנים ומעריציהם, שהגדירו את עצמם "אינטליגנטים".

הסלון לא נועד למטרות רווח. סוניה היתה מנווטת את האורחים אל שולחנות המתאימים להם, מתיישבת ליד אחד מהם ועוברת הלאה לשולחן אחר. מדי פעם, כאשר פרסם מישהו מיושבי המקום הקבועים שיר בכתב עת כלשהו, היתה סוניה יוזמת דיון ספרותי או מארגנת תערוכת תמונות לצייר "משלנו". תרומתה לשולחן שבו ישבה לא נגעה לוויכוח שהתנהל בו, שהיה לעתים קרובות סוער למדי, אלא היתה דווקא בכך שהנמיכה את עוצמת הסערה והשרתה רוגע על המסובים. היא הכירה את כולם וידעה להכיל אותם - גם הזועפים, המתפרצים והצעקנים שבהם, אשר מן הסתם היו הרוב. הימים היו ימי פולמוס סוערים. רוסיה תססה...

הניהול הכלכלי של החצר נעשה על ידי רוט בחדר קטן שמאחורי דלפק המשקאות, כמעט בחשאי. הוא העדיף את החשאיות, אהב להיות רואה ולא נראה. הוא לא הצטער לגלות שהכנסות המועדון, שלא נועד למטרות רווח, היו גדולות מהכנסות האכסניה.

לעתים, בשעות לילה מאוחרות, השתבשה ההפרדה בין אגפי החצר. בימים שבהם שהה רוט באודסה היה השיבוש גדול במיוחד. לחצר פלשו, בעידודו החשאי, זונות מבתי המרזח הסמוכים ועמן אורחים מהעולם התחתון האודסאי. רק כאן, במרחב חוצה הגבולות של רוט, יכלו קברניטי האוניות לשתות עם המלחים שלהם ובריוני העולם התחתון עם נכבדי הבורגנים המקומיים. הקלחת האנושית הזאת הכילה בתוכה קושרים סוציאל־רבולוציונרים מבוקשים ומבקשי נפשם מהאוֹכְראנה - המשטרה החשאית הרוסית, כמו גם את חסידי הצאר ניקולאי השני ואת מתנגדיו המרים. מאמצע שנות התשעים של המאה התשע־עשרה נעדר רוט מהבית לתקופות ממושכות יותר, ואז הלך והתפורר הדבק שחיבר בין אגפי החצר, ומוסדותיו חזרו לפעול בנפרד.

רוט לא הוריש לבתו היחידה את חיוניותו המתפרצת. בימים שבהם נעדר הורתה סוניה למנהל הבית להעמיד שומר בשער החצר ולסנן את האורחים. בסביבת הנמל ידעו: אם בוקעת מהחצר של רוט שירת שיכורים נלהבת, סימן שהאיש בבית. אם עלו קולות רמים של ויכוח, סימן שנסע לעיסוקיו הנעלמים. המקורבים לחצר, והם היו רבים, נתנו סימנים באב ובבתו. את רוט כינו רוטשילד, כשמה של משפחת היהודים ששלטה בקפיטליזם האירופי, ולסוניה קראו בשיבוש זעיר רויט, כלומר האדומה. באמצע שנות התשעים של המאה התשע־עשרה, ימים גדושי להט רעיוני, גם הכינויים היו פוליטיקה.

בשעות הצהריים לא שהה רוט בחצר והיא נמצאה בשליטתה הבלעדית של סוניה. זו שעת הנוער. בסוף אוגוסט, ימים אחדים לפני פתיחת שנת הלימודים בגימנסיה, נעים לשבת בחוץ. בכיכר ניצבו כעשרים שולחנות עץ גדולים. בקיץ היו כל המקומות תפוסים, אבל בתקופת הלימודים החורפית, בחסות האברזין שהגן מרוח ומגשם - רק מחציתם. הסטודנטים מהאוניברסיטה, הגימנזיסטים, תלמידות הסמינר הפדגוגי ובית הספר לאחיות נחלקו בין השולחנות לפי מוצא לאומי או אידיאולוגי. אודסה עיר קוסמופוליטית. תושביה, ובהם בני משפחות המייסדים הוותיקות, הגיעו אליה ממגוון רחב של ארצות, והמוצא האתני המשיך להיות מרכיב זהות חברתי ותרבותי. יוונים ישבו עם יוונים, אוקראינים עם אוקראינים, רוסים עם רוסים. רק באירועים מיוחדים, כמו השקת יין חדש או הכרזה על נישואים של בני זוג שהכירו בחצר, חיברו היושבים את השולחנות הלאומיים, התערבבו והתיישבו בצוותא. גם אז היהודים - אף שדיברו ביניהם רוסית ולא הקפידו על מצווֹת דתם - ישבו בנפרד זה מזה, לא ליד שולחן אחד, אלא סביב כמה שולחנות, על פי "השתייכותם הרעיונית".

בחצר של רוט היו היהודים הקבוצה הלאומית הגדולה - גם בשל זהותו של בעל הבית, גם בגלל חיבתם המיוחדת לווכחנות ולפלפול, ובעיקר מפני שכאן התרכזו "המוֹאסים", היינו, אלה שמאסו במשטר, בחברה, בתרבות, באלוהים. הקבועים בחצר הכריזו בעצם התכנסותם אצל רוט שהם מורדים ב"קיים" - על כל המשתמע מכך. בקרב יהודי אודסה הצעירים נמצאו מורדים רבים, והשולחנות המעורבים - שסביבם ישבו יחד יהודים ושאינם יהודים - היו השולחנות הרדיקליים, הגועשים מכולם, אבל גם בהם ניתן היה להבחין בחלוקה משנית, לפי הזרמים המתפצלים של הסוציאליזם הרוסי.

יושבי השולחנות הרדיקליים היו מלאי הכרת ערך עצמם. הם חזרו וסיפרו שפעם ישבו כאן פלֵכאנוב הנערץ ווֵרה זסלאוביץ הגיבורה, והיו מי שטענו שגם לנין היה כאן, אבל עתה כולם גולים במערב. מהחצר של רוט יצאו הנָרוֹדניקים אל הכפרים, במסגרת תנועת "נָרוֹדנָיָה ווֹליה" - ההולכים אל העם. כאן, ליד השולחן הזה ממש, חיבר ד"ר וילפאנד, הוא פארבוס, את המניפסטים החשובים ביותר של המרקסיסטים הרוסים. בהומור המייחד נרדפים תבעו הצעירים מסוניה ארוחות חינם. "כל אחד מאיתנו הבא לכאן," חזרו והזכירו לה, "גורר אחריו עוד חמישה לקוחות, סוכני חרש של האוכראנה. להם יש חשבון הוצאות פתוח והם שותים הרבה וודקה," הכריזו בקול, לצחוקם המתגלגל של יושבי השולחנות האחרים. גם סוכני האוכראנה נאלצו לצחוק עם כולם, הם היו חייבים להשתלב...

הנתון הסטטיסטי, שלפיו על כל רבולוציונר מסוכן יש לפחות חמישה סוכני חרש, לא היה מופרך. האוכראנה ברוסיה העסיקה 50 אלף סוכנים כאלה במשרה מלאה, עליהם נוספו עוד כ־25 אלף פרובוקטורים, כלומר מתחזים שתפקידם לחדור אל הקבוצות הרדיקליות ולדווח לאוכראנה מבפנים. הפרובוקטורים קיבלו תקציב הוצאות שכלל אפילו תשלום עבור וודקה. לבד מכך שילמה האוכראנה לעשרות אלפי מתחזים ומלשינים מתנדבים תשלומים חד־פעמיים, על פי טיב המידע שהביאו. וכך לפחות 100 אלף איש חיפשו אחר המהפכנים. כל זאת בשעה שהמהפכנים הפעילים, כולם יחד, מכל הזרמים הרעיוניים, מנו כחמישית מרודפיהם.

סביר היה להניח, אם כן, שבשולחנות הרדיקליים יושבים פרובוקטורים למיניהם, וכך גם בקרב אורחי החצר שאינם נמנים עם המקצוענים נמצאים, מן הסתם, כאלה המדווחים לשלטונות על המתרחש בחצר. אף שדיוניהם האינטנסיביים של הרדיקלים היו גלויים וכך גם פעילות האוכראנה המחפשת אחריהם, היו המעצרים מקרב הקבועים בחצר מעטים. לעתים רחוקות נעלם מישהו ואז נלחש בשולחנו שנכלא ונשלח לסיביר. תמיד היה זה מישהו מהשוליים הסהרוריים: אחד שהתפאר באקדח שהניח על השולחן, אחר שפירט תוכנית להשלכת רימון יד בעת אירוע חשוב. עד לראשית המאה העשרים לא נעצר בחצר איש על הבעת דעה, גם אם אמר דברים מפורשים בגנות השלטון.

אל מול המוני העצורים ברוסיה, וביחס להתנהלותם הכמעט מוצהרת של חוגי המהפכנים, נראה היה שההתכנסות בחצר שימשה מעין תעודת ביטוח מפני האוכראנה. אוהדי השמאל הסבירו זאת בכך שהשחיתות והניוון שפשו בחצר הצאר מקרינים גם על המשטרה שלו - שהיא רשלנית, עלובה ואינה מצליחה להצליב מידע. אוהדי הצאר, ואלה עדיין היו רבים, אמרו שהסיבה לכך שהרדיקלים יכולים להמשיך לפעול כמעט בפומבי, בלי להסתכן במעצר, נובעת מסובלנות השלטון ומנכונותו להרחיב את חופש הדיבור וההתארגנות. דימויו של ניקולאי השני כעריץ אכזר הוא פרי תעמולה כוזבת, טענו. "אותנו אתם מאשימים בריאקציה?" צעקו משולחנם של אוהדי הצאר לעבר שולחן הרבולוציונרים. "אתם והתעמולה השטנית שלכם מנצלים את הבערוּת, מלבים חימה והורסים את רוסיה." הרבולוציונרים לפלגיהם לא נשארו חייבים. אז הגיעה סוניה והצעקות השתתקו, עד להתפרצות הבאה.

לובה, שהתגורר בחדר שכור אצל קרובי משפחה, עשה את החצר לבית שני שלו. הוא לא חבַר לאף אחת מן התנועות הרדיקלית שנוסדו, התפצלו, התפרקו והתחדשו סביב השולחנות. ספקן וציני להכעיס הצהיר על עצמאותו. "לעולם לא אתחייב לרעיון ובוודאי לא לתנועה," אמר בהתנשאות לאלה שהציעו לו להצטרף לשורותיהם. עלה בידו להפרות את הוויכוחים ולהסיט אותם מהמקומי אל האוניברסלי. הוא עורר כעס רב כאשר טען שהעמדה הפייסנית של האוכראנה כלפי הרדיקלים בחצר של רוט נובעת מזהות אינטרסים. "הם זקוקים לכם כסם חיים לעצמם," קרא לעבר השולחן שהסתמן כסוציאל־דמוקרטי, "עליכם פרנסתם ומה יהיה על פרנסתם אם כולכם תיעצרו? הכול משחק!" פסק.

פעם אחרת קבע שחלוקת התפקידים בין המהפכנים לרודפיהם אינה מקרית. "הנה," טען, "סביב השולחן הזה יושבים מהפכנים מרקסיסטים," ואז הצביע אל שולחן סמוך ואמר: "כאן מהפכנים נרודניקים, והשולחן שאני יושב בו הוא של סוציאל־רבולוציונרים. כל אחד מכם היה אתמול בתנועה זו והיום באחרת. איפה תהיו מחר? מי מכם פרובוקטור?" התגרה בהם, ואז, כשהוא פונה בקול לשולחן הסמוך, שאל: "מי מכם ילך בערב למטֶה האוכראנה להלשין על הדברים שאמרתי?"

בהזדמנות אחרת הרחיב את המסגרת ותהה בקול איזה צורך יש ברדיקלים אם אין מולם ליברלים? והשמרנים עצמם, האם אינם נחלקים בין חסידים שוטים של הצאר לבין הלאומנים ששונאים אותו בגלל הצארינה הגרמנייה שלו?

התגובה שעורר היתה תמיד סוערת. "אנחנו מתגייסים למען מטרה נעלה," הגיבו מתנגדיו בזעם, "מוכנים להקריב למענה, ואתה מה? לוגיקן של כלום!"

הוא מצדו לא נשאר חייב וידע להכות בנקודת התורפה: "אתם גיבורים של כוס תה. מישהו מכם עשה משהו מלבד מילים, מילים, מילים?"

היוהרה שבה דיבר התנדפה כאשר סוניה הצטרפה לשולחן. ההרמוניה הווירטואוזית של שורת טיעוניו שהושמעו זה עתה התפוגגה. סוניה החמיצה את דבריו המרשימים ושמעה דווקא את הגמגום הקלוש והבלתי משכנע של קצה התֶזה. עליו להרחיב את הזמן שבו הוא יכול לשהות איתה ביחידות, חשב. הוא ידע שלמרות פער הגילים ביניהם - הוא היה צעיר ממנה בחמש שנים - היא שומרת לו חיבה ויחס מיוחדים. לא לכל אחד היא מאפשרת לשבת בחדרה ולהניח לשיחה לגלוש לנושאים אישיים, כמעט־אינטימיים. תמיד הוא זה שפותח בפניה כמוסות לב והיא קשובה, מקרינה אמפתיה, אבל שומרת על ריחוק. הקרבה הרגשית שהיא מתירה לו רבה ונדיבה, אבל מדודה היטב. וקיים גם צִלו של ולדי. גם הוא זוכה לתשומת לב אישית ורשאי להיכנס לחדרה.

ולדי התגורר עם אמו ועם אחותו לא רחוק מהחצר. כאשר הזדמן לשם וגילה שלוֹבה, שתמיד היה שם, כבר מנצח בהתלהבות על ויכוח כלשהו, היה מתיישב בשולחן המרוחק ביותר, פולט הערה שקטה, מערער על תקפות הטיעון הנלהב והקולני של לוֹבה, נותן להערתו לטפטף בין השולחנות עד שמישהו הפך אותה לקריאת ביניים משלו, שקטעה את דברי לובה. לובה עצמו התעלם ממקור ההתרסה. את תגובתו שמר לדברים שאמר ולדי בוויכוח אחר ובנושא אחר. גם הוא שילח את הערתו המושחזת בעקיפין, נמנע מעימות ישיר. ספק אם יושבי השולחנות הבחינו במתח האישי שהתפתח בין השניים. הוויכוחים, ההערות הציניות והניסיון לקעקע זה את טיעוניו של זה עמדו בלב הוויית החצר של רוט, כולם התווכחו עם כולם על הכול.

היו ימים שבהם התפתחו הוויכוחים לקטטות. בשלב זה היתה סוניה ממהרת להגיש לכולם וודקה על חשבון החצר, וכך משתלטת על המהומה. ההשקעה בכמה בקבוקי משקה השיאה לה רווח. תמיד נמצאו תורמים לסבבי שתייה נוספים, שהסבו את הוויכוח המילולי לשירה קולנית ולחיבוקי ידידות. אז הפכה החצר של רוט לאזור ניטרלי, מקובל על כולם. השמועות אמרו שקשריו הטובים של רוט עם כל הצדדים באודסה מגיעים עד למוסקבה.

את הגשר המחבר בין מתנגדי הצאר הרוסי, שהרבו לדבר על הפלת המשטר המלוכני בדרך של מהפכה אלימה, לבין האוכראנה, שתפקידה היה לעצור את הגל המהפכני הגואה, יצר מוחו הקודח של זוּבּאטוֹב, ראש האוכראנה במוסקבה. הוא העלה בפני הצאר ניקולאי השני הצעה לתעל את הרעיונות הרדיקליים שהתפשטו במהירות ברחבי רוסיה אל מערכת מהפכנית בשליטת האוכראנה. הוא הבטיח לצאר שכך יעלה בידו לרתום את הלהט המסוכן הגואה בציבור לטובת המשטר.

הצאר ניקולאי, שנטה להאמין במיסטיקה והיה קשוב לרעיונות מוזרים, קיבל את ההצעה ומינה את זובאטוב לעמוד בראש ארגון חשאי שנועד להגן על בית המלוכה. זובאטוב אכן קיבל על עצמו את התפקיד, אבל הפעיל אותו בשיטה הדומה לזו של התנועות המהפכניות: הוא הקים בחשאי ארגון פועלים מחתרתי. בסוד המהלך היו רק הצאר עצמו וכמה אישים בודדים בחצרו. המשטרה, שיחסיה עם האוכראנה היו מתוחים תמיד, לא היתה בסוד העניין. בדומה לארגוני המחתרת הסוציאליסטיים, הפיח זובאטוב באנשי הארגון שלו שאיפה לתיקון העולם בדרכים רדיקליות, אלא שזו שלו נועדה להגן על אלוהים ועל הצאר. את המהפכה ינהיגו אלה שנגדם היא מבקשת לפעול.

היו לזובאטוב שני יתרונות על פני מנהיגי התנועות המהפכניות האחרים: מכיוון שהוא עצמו היה רודף הוא לא נרדף, ומכיוון שהיה שליח הממלכה עמדו לרשותו תקציבים נדיבים במיוחד לרכישת נשק ולבניית תאים מהפכניים. מכוח הכריזמה שלו עלה בידו לגייס לתנועתו בתוך זמן קצר מאות צעירים שוחרי מהפכה שלא ידעו דבר על הפרובוקציה הכפולה. הצלחתו והמפגש הבלתי אמצעי שלו עם המהפכנים סחפו אותו שלב אחד נוסף, הזוי עוד יותר: הוא הגיע למסקנה שאכן עבר זמנו של הצאר. לכן הרחיק את הארגון שהקים מהארמון, חתר למהפכה אמיתית, תוך שהוא מחולל מהפכה אנטי־מהפכנית, במנהיגותו שלו.

הוא לא היה צריך לשתף אחרים בתוכניתו. הסמכויות שהוענקו לו והתקציבים שהועמדו לרשותו הוסתרו גם מפני ארגוני הביטחון הפנימיים של המדינה ואפשרו לו לבסס את הארגון הפרטי שלו, שפעל בחסות הצאר, ולכוונו נגד הצאר. בזהירות הנדרשת חיפש סוכן מוכשר הרחק ממוסקבה, מישהו שאינו מקורב לארמון ולאצולה הרוסית, שיסייע לו להגשים את תוכניתו. בדיקה במסמכי האוכראנה, שעדיין היתה תחת פיקודו, העלתה את שמו של היהודי רוט מאודסה. נכתב עליו שם שהוא איש עסקים מפולפל, הקשור לעולם התחתון המקומי ומטפח עסקי אירוח שאליהם בא קהל לקוחות מגוון מבחינה אידיאולוגית. לאיש, המכונה רוטשילד, יש קשרים גם בחוץ לארץ, הוא מעורב בעסקים אפלים ובלבד שתהיה בצדם הכנסה ראויה.

החיבור בין זובאטוב לרוט עלה יפה. עיקר תפקידו של רוט היה לרכוש נשק. הסחר באמצעי לחימה היה חובק עולם וממון. אקדחים, רובים, מקלעים, רימוני יד ותחמושת זרמו מגרמניה, מאיטליה, מהולנד, מאוסטריה ואפילו מאנגליה. התשלום הועבר תמיד במזומן וכך גם העמלה הנדיבה מאוד שרוט גזר לעצמו. ככל שהסתעפו עסקי הרכש שלו ראתה סוניה את אביה פחות. היא לא הביעה על כך צער. היא תיעבה את לילות ההמולה בחצר שאותם עודד האב. כאשר החלה לפקפק בטיב עיסוקיו ועסקיו היא בחרה להתרחק ממנו. התנכרותה היתה נוחה גם לרוט. הוא סבר שאין סיכוי להסביר לילדה הרגישה, שאמה מתה עליה בילדותה, שמעשיו אינם אלא פרי מאמץ נפתל להתאים את עצמו לאילוצי החיים והתקופה...

לאחר המבחן בגימנסיה נכנסו ולדי ולובה לחצר של רוט יחד, אבל בנפרד. מבט אחד הספיק לסוניה לדעת מה היו התוצאות. היא ניתקה משולחן הרדיקלים והזמינה את לובה לשולחן מרוחק, פנוי. ולדי, שעקב אחריהם משולחן אחר, איתר בתנועותיה עצב. היא דיברה ולובה שתק. ממש עולם הפוך, חשב: סוניה מדברת ולובה שותק. רק בשביל לראותו כך כדאי היה לנצחו במבחן. וגם כדי להרחיקו מכאן סוף־סוף. כשאמר למנהל הגימנסיה שאינו מכיר את לובה לא ממש שיקר. האם קיימת היכרות בין שניים שאינם מדברים ביניהם ישירות? הוא דווקא התכוון לענות למנהל בחיוב - בגלל השעות הרבות שעשו הוא ולובה בחצר, אמנם בשולחנות נפרדים - אבל ברגע האחרון נמנע מכך.

בינו לבינו תהה איך ייתכן שאכן מעולם לא דיברו ביניהם. נראה שלובה, כמוהו עצמו, אמר לסוניה שכשהוא מדבר אין הזולת יכול להשחיל מילה. סוניה חייכה, אבל לא הסגירה את סיבת החיוך. ולדי, באחד השירים שהקדיש לה, כתב על "היכל זהוב, כניסה בשעריו מרטיטה חושים". הכניסה להיכל הזה, ביקש לומר, נועדה רק לנבחרים שניחנו ביכולת הנדירה לחבר בין הִתעלוּת רוחנית לחוויה מסעירה. סוניה קראה את השיר, חייכה, הודתה ותייקה אותו בתיק שנשמר למכתבים היקרים לה.

מאוחר יותר נתנה ללובה לקרוא את השיר. בתגובה השמיע באוזניה תיאוריה המבטלת את ערך השירה. "זהו ז'אנר של רומנטיקה בורגנית," קבע, "המבטאת מגמות אהבה בלתי מנוכרת ובלתי מבוקרת." את דבריו ביסס על תורת הפילוסוף הגרמני שופנהאואר, שהציע שיטה מהפכנית לזיווג בין גברים לנשים: צעיר בן עשרים, מן הראוי שיינשא לאישה בת ארבעים. כך ימצא לעצמו רעיה בשלה ויודעת דבר, והיא תזכה בעלם רענן, מחיֶה גוף. כשהוא עצמו יהיה בן ארבעים יישא לו בת עשרים, היוצרות יתהפכו וכולם יֵצאו נשכרים. סוניה חייכה והזכירה לו ששופנהאואר פיתח תיאוריה מעניינת על נישואים והציע אותה לעולם כולו, אבל הוא עצמו העדיף להישאר רווק.

קודם למבחן ברישֶליֶיה העריך בפניה כל אחד מהם שהשני יזכה בו. למרות הפצרותיהם היא סירבה לתת הערכה משלה, לא מפני שהקפידה להעניק להם יחס שווה, אלא משום שלא מצאה אמת מידה אובייקטיבית להערכה כזו. "שניכם," אמרה לכל אחד מהם בנפרד, "התברכתם בכישורים מדהימים ובאישיות סוחפת, ולשניכם גחמות דומות. אתם דומים בהתנשאותכם, בנרקיסיזם שלכם וגם," אמרה באותו חיוך השמור לשיחותיהם, "בציפייה ובתביעה לקהל שיאזין לכם." לעצמה העריכה שמנהל הגימנסיה יבחר באחד מהם באקראי. כך או כך, כעת רצתה לציין את הפרֵדה מלובה במסיבה אינטימית של שלושתם. "הגיע הזמן שתכירו," אמרה לשניהם, "כי עוד תיפגשו..."

לובה היסס לרגע, אבל כשהבין שסוניה נחושה בכוונתה השיב בחיוב להזמנה. עם זאת, בשעה היעודה כבר היה על המעבורת העושה דרכה מאודסה. בלי להיפרד מאיש נסע לניקולאיֶיב, ומשם לאחוזת הוריו בינובסקה. ולדי, שבא נרגש לפגישה שבה היה אמור להיפגש עם לובה פנים אל פנים, הודה בפני סוניה שאילו היה לובה זוכה במקום היחיד בגימנסיה גם הוא היה עוזב מיד, מבלי להיפרד. "כאלה אנחנו," אמר, ולראשונה הציב את לובה ואותו, שעד כה לא דיברו ביניהם, על משבצת אחת.

בניקולאייב היתה משפחת ברונשטיין מוכרת היטב. דויד, אביו של לובה, היה בעל האחוזה היהודי הגדול באזור והיו לו נכסים גם בעיר. בכל שנה, לקראת ראש השנה ופסח, נהגה אמו, חנה, לשלוח תרומה לכולל האברכים הקטן שבעיר. גם בגימנסיה הריאלית, כמו ברישלייה ובדומותיה, היתה מכסת היהודים מוגבלת, אבל בנו של ברונשטיין הוזמן לעבור את מבחן הכניסה אליה ולאחר שצלח אותו ללא קושי שובץ לכיתה השישית, כשהוא מדלג על החמישית, והיה מיד לתלמיד המצטיין בכיתה. הוא לא נצרך להשקיע הרבה בלימודים והיה יכול לבלות את רוב זמנו בחצר הדומה לזו של רוט באודסה, אבל צנועה יותר במידותיה ומגובשת יותר מבחינה רעיונית - החצר של שויגובסקי.

ניקולאייב היתה תעתיק דהוי של אודסה. גם היא עיר נמל לחוף הים השחור, גם בה מספנות, מחסנים, קובות של זונות, גילדות של סוחרים, אבל היקפם של כל אלה קטן ודל יותר. רק בדבר אחד עלה בידה לעקוף את אודסה, במספרם ובנחישותם של תאי המהפכנים. החצר של שויגובסקי ניצבה בפאתי העיר. היא לא היתה פתוחה לכל משׁוּגה רעיונית כמו זו של רוט. יושביה היו צעירים נחושים, שחתרו למעשה שמעבר לוויכוחים התיאורטיים והתמקדו בנושאיה הפרקטיים של המהפכה: האם זו תתרחש באמצעות שיתוק המדינה וקריאה לשביתה כללית, כתביעת האקונומיסטים, או באמצעות טרור אישי, שהסוציאל־רבולוציונרים הטיפו לו. הסוציאל־דמוקרטים דיברו על לחץ שיפעילו ההמונים. יריביהם, שאימצו לעצמם את התואר קומוניסטים, ראו עצמם אוונגרד המכין עצמו למשבר החברתי שבעקבותיו תתחולל המהפכה.

החצר היתה קטנה ולא אפשרה פריסת שולחנות רבים. התקיים בה דיון תיאורטי, אבל לא כוויכוח סתמי הנסחף להתחכמויות מילוליות, אלא נקבעו מראש נושא לדיון, וגם מועד ומנחה, והמשתתפים קראו חומר רלוונטי לקראת הפגישה. כאן לא היה מקום ל"חלוקה לאומית". ניקולאייב לא היתה קוסמופוליטית כמו אודסה. אמנם היתה בה נוכחות יהודית בולטת, אבל הכול הסכימו שרעיון המהפכה הוא אינטרנציונלי.

אלכסנדרה סוקולובסקיה היתה הדמות הדומיננטית בחצר הניקולאייבית. גם היא הגיעה לניקולאייב מאודסה וגם היא יהודייה. את מעמדה הבכיר בחצר רכשה בזכות בקיאותה הרחבה בתיאוריה המרקסיסטית ויכולתה להבחין בין הזרמים שהתפתחו בסוציאליזם הרוסי. היא היתה זו שהציעה את המנחה לדיון הבא ואת הביבליוגרפיה שהתבקשו המשתתפים לקרוא. החומרים שמהם נבנה הדיון היו זמינים - בדרך כלל כתבי עת מחתרתיים שהמאמרים בהם נכתבו בלשון בהירה ופשוטה. בבואה אל החצר נשאה אלכסנדרה תיק ובו עיתוני מחתרת מגוונים שזה עתה הגיעו בדרכי הפצה חשאיות. זמינותם בניקולאייב העניקה יוקרה לחצר של שויגובסקי ומיקמה אותה בשורה הראשונה של האוונגרד הפעיל בדרום רוסיה.

אלכסנדרה היתה נציגת התאים הניקולאייביים בהתכנסויות החשאיות של הארגונים המחתרתיים בדרום רוסיה. למעמד המיוחד הזה היה מחיר. אלכסנדרה היתה ונשארה נטע זר בחצר שאליה הצטרפה - אולי בשל הפער הגדול בהשכלה התיאורטית, בקשרים ובמעמד התנועתי, ואולי בגלל רתיעתם הטבעית של בני הפרובינציה ממי שבא מאודסה. אף שהיתה חביבה, מאירת פנים וכמהה לקִרבה, הקימו סביבה צעירי החצר מעין חומה סמויה.

את קירות החדר השכור שבו התגוררה אלכסנדרה כיסו שורות של מדפים, ועליהם הונחו הספרים הרבים שהביאה או רכשה. בלילות קרים, כאשר לא היה אפשר לשבת אצל שויגובסקי, הסתופף "הגרעין הקשה" של החבורה בחדר הזה. במקצועה היתה אלכסנדרה מיילדת. נשים הרות שכרו את שירותיה והיא שהתה עמן בשעת הלידה וכמה ימים לאחריה. לפעמים נמשך ההיריון מעבר למשוער והלידה השתהתה. לפעמים הסתבכה הלידה ואז התארכה שהותה של המיילדת. לפיכך קרה שאלכסנדרה נעדרה מן החצר חודש ויותר, אבל כל אחד מאנשי "הגרעין הקשה" היה זכאי לקבל משויגובסקי את מפתח חדרה, וכאשר נעדרה יכול היה אורח מוכר או שליח חשאי שבא מחוץ לעיר ללון בחדרה לילות מספר, עד שובה.

בת עשרים וארבע היתה אלכסנדרה כאשר הגיע לובה לחצר של שויגובסקי. כשסיפר שטרם מלאו לו שש־עשרה, הופתעה. על פי גזרתו הצנומה וקומתו הדלה חשבה שהוא צעיר עוד יותר. היא עצמה ניחנה בפנים נאים, בשיער בהיר ובגוף רך ועגלגל, דשן משהו. השניים נראו כאחות בכורה ואח זקונים הנמצא תחת חסותה, ודימוי האחים הועצם כאשר דיברו ביניהם. בחצר הניקולאייבית התווכחו פחות מאשר בחצר האודסאית, אבל דיברו יותר. אצל רוט הסתופפו סביב השולחנות כמאתיים צעירים ויותר. הם באו והלכו, אחדים התמידו, רובם הגיעו מדי פעם. אצל שויגובסקי לא עלה מספר הנוכחים בדרך כלל על עשרים ומעגל החברים המלא היה כשלושים.

לכאורה קל יותר לאתר במקום צפוף כזה פרובוקטורים למיניהם, אבל בחצר ידעו שלמעשה קשה הרבה יותר. במקום אינטימי כל כך על הפרובוקטור להשתלב היטב בין הנוכחים ולהיפרד מחייו הקודמים ומשולחיו. אי־אפשר לחיות בין העולמות. ואכן, לובה משך אליו בתחילה שובל של חשד, שעל אף היותו דברן בלתי נלאה אינו מסגיר את דעותיו הפוליטיות. ספק אם בכלל הוא סוציאליסט, תהו יושבי החצר, שהתוודעו אליו זה עתה, ובכלל, כיצד ייתכן שצעיר מוכשר כמוהו לא הצליח להתקבל לאף גימנסיה בעיר הגדולה? "האומנם," נמצא מי שהפנה אליו שאלה ישירה בעניין, "אביך, בעל האחוזה, לא יכול היה להפעיל קשרים לטובתך?"

"סירבתי להסתייע בקשרים של אבא," השיב לשואל, וזה מן הסתם התקשה להשתכנע.

"אתה אחר..." התריס כנגדו השואל החשדן.

לובה התגונן: "אנחנו נדרשים להיות מטריאליסטים ואנחנו כאן כדי להיאבק בסטריאוטיפים הקמאיים שהנחילו לנו שיטות אינדוקטריניות במשך מאות שנים של עריצות."

תקיפותו, רהיטות דבריו והשימוש הלוגי צדו את תשומת לבה של אלכסנדרה. היא פרשה עליו חסות וקיבלה על עצמה לבדוק את "כשרותו". לאחר שחקרה ובדקה בחצרו של רוט אמרה לחברים שלובה הוא חבר רצוי והכינה לו תפקיד: לייסד עיתון שיפנה אל פועלי המספנות בניקולאייב. הוא נענה לאתגר. החברים בחצר קראו לו בשם משפחתו, ברונשטיין, ומחוצה לה הוא נודע בעיקר בשמות העט שבחר לעצמו כשחתם על המאמרים הרבים שכתב בקדחתנות בעיתון שערך.

בימים שבהם הוזמנה אלכסנדרה ליילד נהג ברונשטיין להתגורר בחדרה. תחילה לילה אחד, מעת לעת, אחר כך לכל תקופת היעדרה. ספרייתה היתה עכשיו למרכז עולמו. הוא היחיד בחבורה, מלבד אלכסנדרה, שיכול היה להביא לדיון מובאות מתוך "הקפיטל" של מרקס ואנגלס להבהיר את ההבדל בין קאוֹטְסְקי לוויקטור אדלר ובין שניהם לבאבל, ולהסביר מהו הרצף של הסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית, המחבר בין משה הס, קרל מרקס, פרדיננד לאסל ואדוארד ברנשטיין. בתוך זמן קצר היה לפוסק בוויכוחים שהתנהלו במקום - מעמד לא שכיח לגימנזיסט שזה עתה הגיע. מעמדו כפרשן מוסמך נבע גם מכך שבדיונים, שהיו מקור הגאווה הפנימית של חברי החצר, הוא לא "ננעל" על עמדה משלו, וכמפרש אובייקטיבי כביכול של מרקס, של באקוּנין או של פלכאנוב הוא נחשב בעיניהם, ראשית לכול, תלמיד חכם.

היה נושא אחד שהעסיק אותו, אבל הוא נמנע מלדבר עליו בחצר. רק את אלכסנדרה שיתף בו: מיקומם של היהודים בעולם המחר. ברוסיה וגם במדינות אירופה האחרות דיברו הכול על בּוֹלטוּת היהודים בתנועת המהפכה. הם בלטו בחצר של רוט, כאן ובכל מקום. "היהודים בתפוצותיהם מהווים רבע אחוז מאוכלוסיית העולם," טען באוזני אלכסנדרה, "אבל ספרי היסוד על המדף שלך נכתבו בעיקר על ידי יהודים, כמו משה הס ורוזה לוקסמבורג, וכמו קרל מרקס, היינריך היינה וד'יזראלי, שאמנם הוטבלו כנוצרים, אבל המרת דתם דווקא הבליטה את מוצאם היהודי. האם יש משהו יהודי בהגותם ובדרך פעולתם? האם אבי, בהיותו יהודי, נוהג אחרת באריסים שלו מבעלי אחוזה רוסים?"

התשובה שנתן לעצמו היא שאכן אביו נוהג אחרת. אבל אם זאת מפני שהוא יהודי, הרי שהתנהגות זו, אמר לעצמו, לא מתיישבת עם התיאוריה הסוציאליסטית. על פי המטריאליזם ההיסטורי היהודים אינם עם, אין להם טריטוריה משותפת וגם לא שפה אחת. העברית נשכחה מזמן והיידיש הולכת בעקבותיה וסופה שתיעלם. אף שכילד למד ב"חדר" הוא עצמו לא נצרך ליידיש. "היהדות איננה אלא דת והדת היא יצירה מלאכותית של האדם," אמר לאלכסנדרה, "ובכל זאת, אני מתעב אנטישמים, כי בני האדם נולדו שווים. מי שמתייג בני אדם לפי מוצאם מעיד על עצמו שהוא נגוע בדעות קדומות. רואים שאני יהודי, שומעים בהיגוי שלי משהו מן 'החדר' שבו למדתי ולכן הייתי לא פעם קורבן להתגרות, גם בחוגי המהפכנים. מה לי וליהודים? נולדתי, במקרה, להורים יהודים, אבל אין בי כל רגש יהודי. אני לא מאמין באלוהי היהודים, אני אתיאיסט, אין לי יחס לכתבי קודש, כל כתבי הקודש נכתבו על ידי שליטים או עושי דברם, על מנת להנחיל בלב אלה הסרים למשמעתם חרדת שכר ועונש מידי שמים, אז במה אני יהודי?"

הוא הצביע לעברה: "את יהודייה, אלכסנדרה, וגם סוניה כזאת. אני סובב ומסוּבב ביהודים. למה כך? משהו כאן מעוות וטעון תיקון. תיקון היהודים, כדבריו של ריכרד וגנר, ייעשה בדרך אחת - באמצעות היכחדותם. לא הכחדה פיזית, אלא, כדברי קרל מרקס, היכחדות עצמית מכוח מהלך ההיסטוריה. היהודים, בדומה לאלוהים, הם המצאה של המעמד השליט. פרעה נזקק להם כעבדים, מלכי אירופה בימי הביניים נזקקו להם כמלווים בריבית, עתה הקפיטליזם נזקק להם כיזמים. סוד קיומם הוא תפקידם ההיסטורי בהתנעת הכסף."

אלכסנדרה לא התערבה במהלך הרצאתו הארוכה. תגובתה היתה קצרה. "אתה טועה," אמרה ולא הוסיפה.

לילה אחד חזרה בשעה מאוחרת, לאחר כמעט חודש של היעדרות, ומצאה אותו ישן במיטתה. בלי להעירו הציעה לעצמה את המיטה השנייה. בבוקר, כשהתעורר, ראה אותה מתבוננת בו מהמיטה הסמוכה, מחייכת.

"אתה יכול להישאר גם כשאני כאן," אמרה בפשטות.

טרוט עיניים, נבוך מהסיטואציה שבה הוא במיטתה בתחתוניו והיא במיטה סמוכה בכתונת לילה, שאל: "זה בסדר?"

"מה לא בסדר?" החזירה בשאלה.

"למה דווקא אני?"

"יש לי אמון בך."

"אמון בי? בזכות מה?"

"אתה כמוני, יהודי."

דעתני כדרכו, הוא ביקש הסבר "מנומק יותר".

"מין קִרבה כזאת, אחוות הנידחים," אמרה.

הוא היה בן שבע־עשרה כאשר נרקם הקשר האינטימי עם אלכסנדרה, המבוגרת ממנו בשמונה שנים. מבוגרת גם מסוניה. אחוות הנידחים היא שחיברה אותם בחבלים רכים של הערכה והזדקקות. והיתה גם חיבה. אלכסנדרה סיפרה על הרגע המיוחד השמור למי שעוסקת במקצועה: הוֹלדת אדם. היא הראשונה לקבל את פני החי היוצא מרחם אמו, היא הטופחת על גופו הזעיר וגורמת לבכי המבשר על בואו. היא הרוחצת, העוטפת והמשלבת אותו בעולם ברגע הולדתו. את אצבעה הוא מוצץ ראשונה, מביא כך רגיעה לעצמו ומותיר ערגה עמומה בה. ברגע שבו היא מוסרת את התינוק לאמו, הודתה בפניו, היא נותרת מרוקנת.

ברונשטיין לא הסתיר את געגועיו לסוניה. יום אחד, בעידודה הנמרץ של אלכסנדרה, נסע אליה. כמעט שנתיים חלפו מאז המבחן בגימנסיית רישלייה ומן הערב שבו הפליג במעבורת לניקולאייב בשעה שבה הכינה לו סוניה את אירוע הפרֵדה שאליו לא הגיע. היה לו במה להשתבח. אילו היה מתקבל אז לרישלייה היה מסיים עכשיו את הכיתה השישית, והנה בניקולאייב עמד בבחינות הבגרות בהצטיינות יתרה וגם ביצר לעצמו מעמד בקרב הרדיקלים של העיר. אבל לא כדאי להרבות בכך דברים, סיכם לעצמו, ודאי לא בין יושבי החצר של רוט. רק לסוניה אפשר לספר.

סוניה, שהתבשרה על בואו במכתב, קיבלה את פניו ברוח נכאה. אביה נסע לפני כמה חודשים ומאז לא שמעה ממנו. מאז שהיא זוכרת אותו הוא מבלה הרבה בנסיעות עלומות, לעתים נעדר מהחצר למשך חודשים, אבל תמיד השאיר סימני דרך. מנסיעות לגאליות הגיעו גלויות. מנסיעותיו החשאיות הגיעו איתותים באמצעות שליחים לא מזוהים שהביאו דרישת שלום, והיא כבר למדה לאתר את ידו הארוכה של זובאטוב. היא ידעה במעורפל מיהו זובאטוב. מדברי ההרגעה של אביה בביקוריו הבינה שיש זיקה בינו לאיש הזה, אבל לא עלה בידה לאתר נקודה שממנה אפשר לברר. בדאגתה הרבה הלכה יום אחד לבית האוכראנה. גם שם, כמו בכל מקום בעיר, היו לאביה קשרים. ראש האוכראנה האודסאית היה מבאי החצר. אם יֵדע משהו יודיע לה, הבטיח. בפעם הבאה שהגיע לחצר הזכירה לו, הוא אמר שהנושא בבירור ויותר לא הגיע לשם.

ברונשטיין, שהכיר את יחסיה הנפתלים עם אביה, יכול היה לשער שיש סיבה נוספת לדכדוכה, ואכן לאחר שתיקה ארוכה אמרה סוניה שוולדי מתכוון לעזוב את העיר בעוד ימים אחדים, ככה פתאום, מבלי לסיים את הלימודים ברישלייה. "דבר איתו," התפרצה, "בבקשה, בבקשה."