מומנט מוסיקלי

איכויות יצירתו של קנז משרטטות מין פרבולה. אחרי התחלה מעניינת אך מוגבלת מתגבהת הפרבולה לגובהי שלוש יצירותיו המרכזיות - 'מומנט מוסיקלי' (‭,(1980‬ 'התגנבות יחידים' (‭1986‬) ו'בדרך אל החתולים' (‭1991‬) - ובהמשך מעט צונחת בחזרה. הרבה נכתב על גדולתו של קנז בשבועות האחרונים, אבל נדמה לי ש'מומנט מוסיקלי', מלבד כל מעלותיו הרבות, רלוונטי במיוחד לזמן הספרותי שבו אנחנו מצויים. כלומר, לעלייתה של הכתיבה האוטוביוגרפית, או מה שמכונה היום אוטופיקשן, בשני העשורים האחרונים.

בניגוד ל'התגנבות יחידים' רחב ההיקף, רומן שפורס תמונה פנורמית של החברה הישראלית הצעירה דרך שלל דמויות, ובניגוד לכלל היצירות האחרות של קנז שגיבוריהן רחוקים מה"אני" הכותב המשוער, שכתובות מעמדה של מספר מרוחק המתבונן בעולם במבט נטורליסטי, אפילו זואולוגי – 'מומנט מוסיקלי' עוסק בעיקרו בהתפתחות של "אני" יחיד לאורך השנים. מגיל שלוש ועד סף הבגרות. בכך הוא קרוב לתקופתנו יותר מאשר הרומנים החברתיים והנטורליסטיים של קנז.

גם אם ה"אני" הזה לא מכונה בשם - ואולי דווקא בשל כך - ברור היה לקוראי הספר מיום צאתו שיש קווי חפיפה בולטים בינו לבין הסופר. כמו דמותו של מרסל אצל פרוסט, מקור השפעה מרכזי על קנז, גם ה"אני" של 'מומנט מוסיקלי' קרוב מאוד ליוצרו. המתכונת האוטוביוגרפית של 'בעקבות הזמן האבוד' ושל 'מומנט מוסיקלי' מאפשרת לקרוא לשתי היצירות אם לא "אוטוביוגרפיה" אז לכל הפחות "אוטוביוגרפיה בדיונית". יש שרואים בפרוסט את אחד מאבות האוטופיקשן בצרפת. כך אפשר להתייחס גם ל'מומנט מוסיקלי' בישראל.

למעשה, עד הגל האוטוביוגרפי הארוך שהספרות הישראלית גולשת עליו בשני העשורים האחרונים (חיים באר, עמוס עוז, רונית מטלון, איל מגד, לאה איני ואחרים), כתיבה של אוטוביוגרפיה ספרותית הייתה אופציה נדירה מאוד בספרות שלנו. 'החיים כמשל' של פנחס שדה מ־‭1958‬ ואחריו 'מומנט מוסיקלי' של קנז – שונים ככל שיהיו זה מזה - היו היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. ובתוך שתי היצירות האלה עצמן מקופל גם ההסבר לנדירותן בנוף הספרות הישראלית. שתיהן, כל אחת בדרכה, כמו מסבירות לנו מה משמעותה המתריסה של כתיבת אוטוביוגרפיה באקלים הישראלי הקולקטיביסטי.

עם פרוץ מלחמת העצמאות, מתאר פנחס שדה את אדישותו למאבק הלאומי לחיים ולמוות הניצב בפתח. ליתר דיוק, זו אינה אדישות, אלא עצב וכעס על כך שהמאורעות הלאומיים מחייבים את היחיד – הכותב, במקרה הזה - לסטות מקו קיומו הפרטי. בכך שדה גם מסביר בעקיפין את הז'אנר החריג שבו הוא כותב, האוטוביוגרפיה, זה הממוקד ביחיד, זה המפנה עורף לכלל. לא במקרה, אצל קנז מופיע קטע מתריס דומה, שניתן לקרוא אותו הן לגופו של עניין והן כהסבר עקיף לז'אנר האוטוביוגרפי. אני מתכוון לקטע המפורסם בסיפור הראשון מתוך 'מומנט מוסיקלי', שבו מגלה הילד בן השלוש שהוא אינדיבידואל. או נכון יותר, שנכפה עליו להיות אינדיבידואל. "והקול שעלה ממעמקי דחק אל שפתי את המילים שנפלטו חרש כאילו לא אני אמרתי, אלא זר שהתיישב בתוכי ולא חדל מלקרוא בהשתוממות: אני, אני, אני, אני". הקטע הזה רצוף דקויות ועמקויות. הגילוי של הילד כי הוא נפרד מסביבתו אינו רק גילוי משמח ("הקול הזה מילא אותי חרדה ושמחה שלא ידעתי את סיבתן", הקול הוא "מושיע ומסוכן מאוד"). מה גם שאין לו ממש בחירה; באופן אירוני כוח זר לו כופה עליו את ה"אניות" שלו. בנוסף, ההתוודעות הזאת באה מתוך חיכוך עם העולם – הגיבור מחליק בידו על צינור הברז, ואז על העצמים הנפרדים ממנו, "קיר הרפת ושתי המדרגות קיבלו לעיני את צורתן הסופית, הנחרצת". ברגע שאנחנו מגלים את עצמנו כתודעות נפרדות, מצטלל גם העולם שניצב מולנו.

גילוי ה"אני" אצל קנז הוא חוויה מיסטית (ללא צורך להסתייע בעל־טבעי), אבל הוא חוויה מיסטית לאו דווקא מיטיבה. כמו שהתגלויות הנביאים בתנ"ך בישרו להם לעיתים שחייהם יהפכו קשים מנשוא תחת עול השליחות שהונחה על כתפיהם. אלא שהעמקות המיסטית של קנז נוגעת בעוד נקודה: גילוי ה"אני" אינו בהכרח גילוי האמת על חיי אדם. "מול הברז הגדול אשר ליד הרפת, בחצר האחורית של ביתי, זמן רב לפני כן, לפני כל הזמנים שידעתי, היתה לי כמו יקיצה מתוך חלום אל תוך חלום חדש", הוא כותב. כלומר, גם היחיד שמגלה את עצמו מונחת למעשה בתוך חלום מסוג אחר.

הקטע המפורסם הזה, באורך של עמוד וחצי, מצוי כאמור בסיפור הראשון בקובץ, 'התרנגולת בעלת שלוש הרגליים' שמו. בניגוד לשלושה שבאים אחריו, הסיפור הזה כתוב בגוף שלישי. כולו - למעט הקטע שהזכרתי כאן. קנז, בהברקה שמשדכת תוכן וצורה, פרץ פתאום מגוף שלישי לגוף ראשון לאורך עמוד וחצי, רק כדי לחזור בסופם לגוף השלישי. האפקט הנלווה הוא של הורדת מסכות: אני לא מדבר על "ילד", אני לא "סופר" שמספר "סיפור" - אני מדבר כאן על עצמי. זהו בדיוק האפקט של ספרות אוטוביוגרפית במיטבה.

עוד 3 קובצי סיפורים של קנז
2000 > נוף עם שלושה עצים
2008 > דירה עם כניסה בחצר
2012 > שירת המקהלה

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"