איקונות מוזהבות

 

 

כנסיית גיאורגיוס הקדוש ברמלה נחבאת מאחורי חומות ושערים. המבקש להיכנס אליה כיום יופתע כאשר יעבור את המפתן הדל, ומול עיניו יתגלו קשתות, מסדרונות ומבני אבן. המעבר אל הכנסייה נעשה דרך מסדרון ארוך ומוצל, בעל תקרה חביתית, שבסופו ניצבת דלת ברזל. מעבר לדלת נראית חומה התוחמת את חצר הכנסייה הרבועה והצרה ובמרכזה כנסייה קטנה בעלת קירות אבן מוצקים. הכנסייה שמורה ומוגנת, רמז לימים רחוקים שבהם הקהילה המקומית נדרשה להגן על עצמה. בנייה זו מאפיינת כנסיות ומנזרים רבים בארץ-ישראל. 

החומות והשערים שימרו פנינה אמנותית ייחודית ותוכנית עיטורית מראשית המאה ה-19 שאין לה אח ורע באמנות הכנסיות היווניות-אורתודוכסיות בפטריארכיה של ירושלים. ריחוקה של הכנסייה מהשווקים, מהדרך הראשית וממקומות התפילה המוסלמיים הפך אותה לנגישה פחות לאוכלוסייה המקומית המוסלמית ולעוברי אורח. כך פחת הסיכוי למעשי תקיפה ושוד מזדמנים. 

התוכנית הקישוטית של כנסיית גיאורגיוס הקדוש ברמלה במאה ה-19, שהיא תוכנית ציורית נרחבת הממשיכה את מסורת התיאור של הכנסיות היווניות-אורתודוכסיות, השתמרה מהתקופה הביזנטית ועד העת החדשה. תוכנית זו תובעת חקר של הדימויים בהקשרם התיאולוגי – מחקר איקונוגרפי וסגנוני של הציורים, מתוך הבנה של תפיסת המחקר בתולדות האמנות שבה הצורות משדרות תכנים מסוימים, כגון הקשר למסורת והחידושים בתוכה.

קירות הכנסייה מעוטרים באיקונות שצוירו באמצע המאה ה-19 על ידי ציירים שונים ומומנו על ידי פטרונים מן ההיררכיה הכנסייתית, אנשי הקהילה ומחוצה לה. כמו כן, התוכנית העיטורית כוללת ציורי קיר ואיקונות הקבועים על פני הקירות, הקשתות והתקרה החביתית של הכנסייה. איקונות אחדות צוירו במהלך המאה ה-20, ובעשרים השנים האחרונות עוטרו קירות הכנסייה והתקרה בציורי קיר. אלו לא יידונו בספר זה. 

כנסיית גיאורגיוס הקדוש ברמלה, שלה מוקדש ספר זה, היא דוגמה לאמנות שנוצרה בכנסיות היווניות-אורתודוכסיות בארץ-ישראל במאה ה-19, כחלק מתנופת הבנייה והעיטור בכנסיות הנוצריות בארץ-ישראל במאה ה-19. כנסיות נוספות, למשל, הרוסית, הארמנית, הפרציסקנית, הסלזיאנית, המלכיתית ועוד, שופצו ועוטרו בציורים, בפסלים ובוויטראז'ים.

הספר נכתב מתוך כוונה ושאיפה לקדם ולהעשיר את המחקר על כנסיות ירושלים היווניות-אורתודוכסיות, שעליהן מופקד פטריארך ירושלים, והן נכללות בטריטוריה של ארץ-ישראל ועבר הירדן. אבקש, כאמור, להעמיק בהיבט ההיסטורי והאמנותי של הכנסייה היוונית-אורתודוכסית המוקדשת לקדוש גיאורגיוס ברמלה, ולטעון כי הכנסייה מהווה מקרה בוחן לאמנות שנוצרה בכנסיות היווניות-אורתודוכסיות במאה ה-19. אבקש לדון גם במשמעותה של התוכנית האיקונוגרפית של הכנסייה ובמקורות ההשראה שלה.

הספר יתמקד בהצגת מאפייניה של האמנות הפוסט-ביזנטית שנוצרה בארץ-ישראל במאה ה-19, ובו אדון לראשונה במשמעויות, בכוונות ובתפיסות של התוכנית האדריכלית והאיקונוגרפית של המבנים שייחקרו. אמנות הכנסייה היוונית-אורתודוכסית בארץ-ישראל במאה ה-19 טרם נחקרה באופן שיטתי, לא כביטוי לעמדת הכנסייה ולמעמדה הפוליטי והדתי ולא ככזו הפונה לקהליה השונים, ביניהם בולטות הקהילות הערביות-נוצריות בארץ-ישראל.

אבחן את הערכים והתפיסות התרבותיות והדתיות של הקהילה הנוצרית-אורתודוכסית בעיר, כפי שהן משתקפות בתוכנית העיטורית של הכנסייה, ואבקש לבדוק אם ניתן לקרוא את התוכנית העיטורית ככזו המבטאת את עמדותיהם, מטרותיהם, תפיסתם העצמית וזהותם של הפטרונים השונים ובני הקהילה היוונית-אורתודוכסית בעיר. 

אדון במשמעות התוכניות האיקונוגרפיות של הכנסייה ברמלה ובמיקומם של הדימויים השונים בתוכנית האדריכלית שלה. כמו כן, אבקש ללמוד, לחקור ולעקוב אחר הסגנון הייחודי המאפיין את האיקונות מהתקופות השונות, ואחר מקורות ההשפעה הטקסטואליים והאיקונוגרפיים לעיצובן. 

הכנסייה היוונית-אורתודוכסית הקטנה ברמלה נבנתה בעיר מוסלמית, שנוסדה לראשונה במאה ה-8 על ידי אבן עבד אל מלכּ.  לעיר אין יסודות מוקדמים, וייחודה בהיותה עיר חדשה החפה ממסורות דתיות עתיקות. העיר נבנתה בסמוך ובניגוד לעיר לוד הנוצרית, שהייתה מקום קבורתו של המרטיר גיאורגיוס הקדוש. לפי אחת מארבע הגרסאות לסיפור בניית העיר,  יחסים עכורים בין אבן עבד אל מלכּ או בין אחד מעוזריו לתושביה הנוצריים של העיר לוד הביא להקמת העיר החדשה, רמלה, שהייתה בירת המחוז מבחינה שלטונית וכלכלית. נוצרים רבים מלוד עברו לגור בה בשל מרכזיותה.  הכנסייה הקטנה היא מרכז רוחני-דתי לקהילה המקומית הנוצרית היוונית-אורתודוכסית ברמלה מאז ועד היום.

העיר רמלה מייצגת את הפריחה והחדשנות של הקהילות היווניות-אורתודוכסיות המשרתות את העדה הערבית היוונית-אורתודוכסית בארץ-ישראל ובעבר-הירדן בסוף המאה ה-19. התפתחותן מעידה על סובלנותה של האימפריה העותומנית כלפי הקהילות הנוצריות החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19. 

הכנסייה ברמלה מציגה תוכנית עיטורית המבטאת השפעות מתקופת הרנסנס המוקדמת ועד הבארוק, שבאה לידי ביטוי ביצירה האמנותית, והיא מעידה על מקורות ההשראה שאליהם נחשפו אמניה ופטרוניה של הכנסייה. אבקש לעמוד על ייחודה של התוכנית העיטורית, החושפת בפנינו את פתיחותם המפתיעה של הפטרונים והאמנים, ששילבו מסורות מערביות חדשניות במסורת העיטור השמרנית של הכנסייה היוונית-אורתודוכסית.

הדיון באיקונות בכנסייה היוונית-אורתודוכסית ברמלה המוקדשת לגיאורגיוס הקדוש יחולק לשתי תקופות: ראשית המאה ה-19 (1817) ולקראת סוף המאה ה-19 (1896). האיקונות המוקדמות הן בנות 200 שנה, והן מעטרות את האפסיס ואת קירות הכנסייה. לתקופה הנדונה מיוחסים מקטעים שהיו קבועים באיקונוסטזיס אשר קדם לאיקונוסטזיס הנוכחי, וכללו איקונות דספוטיות,  איקונות של החגים הנוצריים ושל השליחים הקדושים, ארתופוריון, איקונת עמוד ועיטור ברום האיקונוסטזיס. על כל העיטורים מופיע כיתוב דומה ביוונית ובערבית המייחד אותם.

לתקופה המאוחרת (1896) מיוחסים עיטורים שחלקם קבועים כיום באיקונוסטזיס, והם כוללים איקונות דספוטיות, איקונות של החגים הנוצריים הקבועים באיקונוסטזיס וכס פטריארך. אלה הוקדשו לכנסייה על-ידי הפטריארך גרסימוס הראשון (1840–1897), ועליהן כיתוב ביוונית בלבד.

התיאורים באיקונות בכנסייה ברמלה מלווים בכתובות ביוונית וערבית, המייצגות את ההנהגה הדתית ואת הקהילה המקומית היווניות-אורתודוכסיות בפטריארכיה של ירושלים, והן אופייניות לכנסיות היווניות אורתודוכסיות בקהילות דוברות ערבית.

בספר יוצגו הצעות למקורות השראה מערביים וביזנטיים שהשפיעו על הסגנון והאיקונוגרפיה בעיטור הכנסייה ברמלה במאה ה-19. אסקור את עבודותיהם של אמנים ביזנטיים בני התקופה ואת עבודותיהם של אמנים מערביים בני המאות ה-13–17 כמקור השראה אפשרי, באמצעות מחקר דקדקני משווה, סגנוני ואיקונוגרפי. אמנות עיטור הכנסיות בחסותה של הפטריאכיה של ירושלים הוא תופעה ייחודית למאה ה-19.

 

 

פרק א

נושאים מרכזיים בתולדותיה של הכנסייה היוונית-אורתודוכסית בארץ הקודש 

 

1. הכנסייה היוונית-אורתודוכסית בארץ הקודש

הכנסייה היוונית-אורתודוכסית של ירושלים (Ελληνορθόδοξο Πατριαρχεῖο Ἱεροσολύμων), שמרכזה בפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית, שוכנת ברובע הנוצרי בעיר, וכוללת בתחום שיפוטה את ארץ-ישראל, סיני ועבר הירדן, לרבות מנזר סנטה קטרינה.  כנסיית ירושלים רואה את עצמה כ"אם הכנסיות", והיא מושתתת על מסורת נוצרית שהתפתחה בביזנטיון. בראש הכנסייה מכהן פטריארך יווני-אורתודוכסי, ומיוצגות בה שתי פטריארכיות נוספות – הרוסית-אורתודוכסית והרומנית-אורתודוכסית. הכנסייה היוונית-אורתודוכסית של ירושלים היא חלק מן הארגון העולמי של הכנסייה האורתודוכסית המאגדת, והיא מאחדת תחתיה את הכנסיות הלאומיות, שראשיהן כפופים לשלטון האזרחי במדינה שבה הם יושבים. 

הכנסייה היוונית-אורתודוכסית התפלגה מן הכנסייה הקתולית הרשמית בעקבות הוועידה האקומנית הרביעית, שהתכנסה בעיר כלקדון (Council of Chalcedon) בשנת 451. הפילוג הסופי בין הכנסייה הקתולית הרשמית לכנסייה היוונית-אורתודוכסית היה בסכיזמה של שנת 1054. בעקבות ההחלטה התפלגו מן הכנסייה המאוחדת הזרמים הנוצריים שכללו את העמים היושבים בסוריה, ואלו היושבים ממצרים עד אתיופיה.  הנוצרים שהתפלגו הקימו את הזרם המונופיזיטי, שדגל בהשקפה שלישוע בחייו היה רק טבע אלוהי. רק שני גורמים באימפריה הביזנטית – הכנסייה הביזנטית והמרונית – נשארו נאמנים להשקפה הדיופיזיטית, שניסח האפיפיור לאו הראשון,  לפיה ישו בחייו היה משיח בעל שני סוגי טבע מושלמים – הטבע האנושי והטבע האלוהי, שלא התמזגו בו, ואף לא נבדלו זה מזה. בחייו היה זהה עם האל באלוהותו, וזהה עם כל אדם באנושיותו. לפי מסורת זו, העדה היוונית-אורתודוכסית היא ממשיכתה של הכנסייה הביזנטית, שהייתה בעצמה הממשיכה של הכנסייה הנוצרית בראשית ימיה,  והיא החשובה והגדולה מבין הכנסיות המזרחיות שהתאחדו עם רומא. 

הפטריארכיה של ירושלים נפרדה לאחר ועידת כלקדון מהפטריארכיה של אנטיוכיה, והפכה להיות הפטריארכיה החמישית לאחר הפטריארכיות האורתודוכסיות של רומא, אנטיוכיה, אלכסנדריה וקונסטנטינופול. הפטריארך היווני-אורתודוכסי של ירושלים נחשב כיורש כיסאו של יעקב הקדוש, אחי ישו, הבישוף הראשון של ירושלים, ולכן בכנסיות רבות תוצב איקונה המציגה אותו באיקונוסטזיס.  בשנת 451 נבחר יובנאליס (Γιουβενάλης) לתפקיד הפטריארך של ירושלים על ידי הוועידה האקומנית בכלקדון. 

כיום הליך בחירתו של הפטריארך היווני-אורתודוכסי נערך בשלושה שלבים: בשלב הראשון, כל כוהן דת וכל נזיר יכול להציג את עצמו או אדם אחר, אפילו אזרח, כמועמד (עד תאריך מסוים). בשלב השני שולחות הקהילות בישראל ובירדן (ארץ הקודש) מספר נציגים ביחס לגודלן. הנציגים, עם הבישופים והארכימנדריטים הנמצאים בירושלים, בוחרים שלושה מועמדים. לשלטונות עומדת הזכות לפסול את המועמדים, ובעבר היו מקרים שבהם השלטונות בירדן ובבריטניה עיכבו את ההכרה בפטריארך הנבחר.  

תהליך זה מלמד על המעורבות הרבה של השלטון המקומי בבחירת הפטריארך, ומדגיש את השפעתו הרבה. ההכרה של השלטון המקומי בפטריארך הנבחר גרסימוס הראשון היוותה מנוף וכוח מניע בביסוס פרויקט הבנייה והעיטור שנוצר בחסותו בכלל – ובכנסיית גיאורגיוס הקדוש ברמלה בפרט.

בשלב השלישי, הסינוד הקדושΣύνοδος) )  בוחר באחד המועמדים לכהן כפטריארך, ובעקבות זאת נערכת הצבעה סודית בקודש הקודשים של הקפלה היוונית-אורתודוכסית בכנסיית התחייה, הנקראת קתוליקון ((Kαθολικόν. הסינוד הקדוש הינו גוף כנסייתי עליון שמאגד בתוכו את ההנהגה הכנסייתית לשם הכרעות בענייני אמונה, פולחן ומִנהל.  בכנסייה היוונית-אורתודוכסית משתתפים בסינוד גם ארכימנדריטים (כוהני דת שקבלו תפקיד בכנסייה). לא כל הבישופים בפטריארכיה חברים בסינוד, ולאורך השנים השתנה מספר המשתתפים בגוף זה. כל בישוף מייצג עיר, אבל התואר של רובם טקסי בלבד, מכיוון שהם מייצגים עיר שבעבר הייתה בה קהילה. הבישוף או הארכיבישוף, שתוארו קשור לעיר, אשר בעבר היה בה מרכז שלטוני, נקרא מטרופוליטן. 

הפטריארך היווני-אורתודוכסי של ירושלים הוא בכיר כוהני הדת של העדות האורתודוכסיות בארץ הקודש, ומשום כך הבישוף של סיני מוסמך על ידו, אבל הוא וכנסייתו עצמאיים. גם הארכימנדריט של הכנסייה הרוסית-אורתודוכסית בארץ הקודש ממונה על ידי הפטריארך היווני-אורתודוכסי של ירושלים וכלול בתחום שיפוטו הדתי. סמכותו של הפטריארך היווני-אורתודוכסי מתבטאת גם בטקס המשותף ב"שבת האור", הנערך בכנסיית התחייה, שבו כפופים למרותו כוהני הדת של הזרמים הנוצריים השונים המשתתפים בטקס.

בתחומי אחריותו של הפטריארך היווני-אורתודוכסי של ירושלים נמצאות הכנסיות היווניות-אורתודוכסיות בישראל, בעבר הירדן וב"ערביה".  ליוונים-אורתודוכסים בארץ ובירדן יש מסדר נזירים אחד, וכל המנזרים של העדה כפופים לסמכותו הישירה של פטריארך ירושלים. הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית שוכנת במנזר קונסטנטין והלנה בירושלים בעתיקה. על פי המסורת, המנזר נבנה על ידי הלנה אם קונסטנטין במאה ה-4. 

בחינת מבנה הכנסייה היוונית-אורתודוכסית, שטח שיפוטה, תחומי אחריותה ומעמדה כאם הכנסיות החל מהתקופה הביזנטית, מלמדת על התשתית המורכבת בבסיסה של הכנסייה ועל הכוחות הרבים שהכנסייה מושפעת מהם. 

התקופה העותומנית היא התקופה העיקרית שממנה נותרו בידנו עדויות חלקיות אודות הכנסייה היוונית-אורתודוכסית ברמלה. ממצאים אלה נשמרו בחליפת מכתבים שנכתבה במהלך המאה ה-19 בין ראשי הכנסייה ברמלה ופטריארך ירושלים.  חקר המקורות הללו חשף את הכוחות שלאורם נבנתה ועוטרה מחדש הכנסייה ברמלה בסוף המאה ה-19.

 

2. העדה היוונית-אורתודוכסית בתקופת השלטון העותומני

בתקופה שקדמה לכיבוש המוסלמי היו רוב התושבים בארץ הקודש נוצרים, רובם השתייכו לקהילה היוונית-אורתודוכסית וחיו בעיקר בהתיישבות עירונית, לעומת הנוצרים דוברי הניב הסורי שחיו באזורים הכפריים.  במאות הבאות, לאחר הכיבוש המוסלמי, נשאר בארץ מיעוט נוצרי, שהיה יווני-אורתודוכסי, ולצידו התקיימו קהילות נוצריות קטנות אחרות, כגון אתיופים, ארמנים, קופטים וסורים. 

בתקופת השלטון העותומני חלו שינויים במקום מושבה של ההנהגה היוונית-אורתודוכסית של ירושלים. במאות הראשונות ישבה ההנהגה היוונית-אורתודוכסית בעיר ירושלים, אולם החל מהמאות ה-17–18, מימי כהונתו של הפטריארך דוסיתאוס (Δοσίθεος) השני (1669–1707) ואילך, נאלצו הפטריארכים של ירושלים ועוזריהם לשהות בקונסטנטינופול, כדי לדאוג לאינטרסים של העדה בחצר הסולטאן, וכך מרכז הכובד של ההנהגה היוונית-אורתודוכסית עבר לקונסטנטינופול.

לאורך תקופת השלטון העותומני, ובעיקר במחצית הראשונה של המאה ה-19, התמקדו הפטריארכים היוונים בשמירה על החזקות של העדות הנוצריות במקומות הקדושים. שמירה זו עלתה ממון רב והצריכה מאמצים רבים. מסיבות אלה נדחק נושא החינוך לשוליים, ועד לשנת 1842 לא נבנו בחסותם מוסדות חינוך עבור האוכלוסייה המקומית.  

העדה היוונית המקומית נותרה ללא ההנהגה הכנסייתית, חשופה לשלטון המוסלמי, ללא הגנה וללא תמיכה. למרות זאת, בראשית המאה ה-19 מעוטרת הכנסייה היוונית-אורתודוכסית ברמלה והיא מעידה על הכוחות המקומיים של העדה הנוצרית ברמלה. 

בראשית המאה ה-19 פחת מספרם של חברי הקהילה היוונית-אורתודוכסית בירושלים. בתקופתו של פטריארך ירושלים פוליקרפוס (Πολύκαρπος) (1808–1827) מנתה האוכלוסייה הנוצרית בארץ-ישראל בין 12 ל-15 אלף נוצרים, 80% מהם היו יוונים-אורתודוכסים.  מאז האוכלוסייה הנוצרית בארץ גדלה, אך אחוז הנוצרים היוונים-אורתודוכסים הלך וקטן, בעקבות חדירתם של הכנסיות הקתוליות והאנגליקניות לזירה, ומעבר של נוצרים-אורתודוכסים לזרמים אלה ואחרים, ביניהם למשל הזרם הרוסי-אורתודוכסי. 

פרישתם של חברי הקהילה היוונית-אורתודוכסית מן העדה נבעה מכמה סיבות, ובין היתר מאי-יכולתם של הערבים-אורתודוכסים לחדור אל ההיררכיה הגבוהה של הכנסייה היוונית-אורתודוכסית. יתרה מכך, האחווה הקדושה (τάφου Φυλακες)  ראתה בעצמה כמגינה על זכויותיהם של היוונים-אורתודוכסים, ורצתה לשמר את הנהגת הליטורגיה הקדושה ביוונית באתרים הקודשים לנצרות. לפיכך, שאיפותיהם התרבותיות של הערבים נדחקו על ידי האחווה הקדושה, ולא זכו לבוא לידי ביטוי. 

בידינו תיעוד בן התקופה לסכסוך, בדיווחו של גיאורג רוזן  מ-21 באפריל 1864, אשר תיאר את החיכוכים הפנימיים בכנסייה היוונית-אורתודוכסית, וסיפר על ההתנגדות הגוברת מצד הציבור הערבי לכמורה היוונית, התנגדות שהייתה מבוססת בעיקרה על אלמנט כלכלי ועל ניהול הרכוש הכנסייתי. לולא התלות הכלכלית של האוכלוסייה במנזרים, המהומות היו פורצות קודם לכן. רוזן ציין כי על פי הדעה הרווחת, התמיכה הכלכלית של הרוסים באוכלוסייה הערבית בשליש האחרון של המאה ה-19 היא שאפשרה לאוכלוסייה הערבית לנהל את המרד בכמורה היוונית.  מדבריו ניתן ללמוד על דריסת הרגל של הרוסים במרקם היחסים העדין שבין היוונים ובין ערביי הקהילה האורתודוכסית. 

סיבות נוספות הובילו לפיחות מעמדה של הנהגת העדה היוונית-אורתודוכסית בירושלים. עבדאללה (ששלט בין השנים 1819–1831) היה יד ימינו של סולימן פשה (ששלט בין השנים 1805–1819), וירש את מקומו כמושל איאלת צידון ואזור החוף של ארץ-ישראל. תחת חסותו חלה הרעה ניכרת במעמדן של העדות הלא מוסלמיות בארץ, במיוחד במעמדה של העדה היוונית-אורתודוכסית. בתקופתו של פטריארך ירושלים פוליקרפוס ניסו הנוצרים לבנות מחדש את כנסיית הקבר הקדוש,  שנהרסה כליל בדליקה בשנת 1808, אולם המוסלמים המקומיים התנגדו לכך. רק בשנת 1819 הרשה הסולטן לעדה היוונית-אורתודוכסית להתחיל בפעולות הבנייה (הכנסייה ברמלה נבנתה מחדש שנתיים קודם לכן). הדבר עורר שוב תגובה חריפה מאוד, המוסלמים הטילו מצור כבד על ביתו של המושל ותקפו את בניין הפטריארכיה. המהומות דוכאו רק בסיועו של מושל דמשק, שהגיע לסייע עם צבאו. לאחר שפרץ מרד היוונים,  נוספו גם הגבלות מצד השלטונות על האוכלוסייה הנוצרית. נערכו חיפושי נשק בכנסיות ובבתים, נוצרים הצטוו ללבוש שחורים, לעבוד בעבודות כפייה, לשלם קנסות כספיים והיו גם כאלה שהושמו במאסר. אווירת האלימות בירושלים החמירה, ורק עם התעוררותו של "השער העליון"  הוחזר הסדר על כנו. 

בשליש הראשון של המאה ה-19 המשיך מעמדם של הנוצרים בארץ-ישראל בכלל ושל היוונים-אורתודוכסים בפרט להיות בכי רע. מצבם הקשה של תושבי ארץ-ישראל הוביל להתמרמרות שהלכה והחריפה כלפי השלטון העותומני, אשר הכביד את עול המיסים על כלל האוכלוסייה ונהג בה ביד קשה.  

לעומת השליש הראשון של המאה, בתקופת שלטונו של השליט המצרי, איברהים פשה  (1831–1841), בנו של מוחמד עלי,  חל שיפור במעמדם של הנוצרים. מדיניותו התאפיינה בסובלנות כלפי העדות הלא מוסלמיות, נוצרים ויהודים. בתקופתו בוטלו ההגבלות המסורתיות, שאסרו על לא מוסלמים לרכוב על סוס, לשאת נשק או להתלבש כמוסלמים, וכן זכו הלא מוסלמים להיתר להקים בתי תפילה חדשים ולשפץ ישנים. הממשל המצרי רצה להסתייע בלא מוסלמים כדי לחדש את פני המנהל והמסחר, ובעיקר ביקש את קרבתם כדי לגייס את תמיכתן וסיוען של מעצמות אירופה. גם כלפי נתיני המעצמות הזרות גילה הממשל רוחב לב, והתיר להם להיכנס לארץ, להתיישב בה, להקים מוסדות דת ומוסדות חינוך, בהם מוסדות קבועים של אגודות מיסיונריות. כך לדוגמה, בשנת 1838 נוסדה הקונסוליה הראשונה בירושלים, היא הקונסוליה הבריטית. כל אלה הצביעו על עידן חדש שאפשר למעצמות האירופיות מעורבות רבה יותר בארץ-ישראל. 

למרות כל זאת, העול שהטיל השלטון המוסלמי על האוכלוסייה הנוצרית המקומית המשיך להיות כבד מאוד. כחלק מחובותיהם האזרחיות כלפי השלטון המוסלמי, הנוצרים שילמו את מס הג'יזיה על פי מעמדם בתור בני חסות (אהל א-ד'מה), ובתמורה הובטחו להם הגנה וביטחון. אך למעשה נאלצו הנוצרים להעניק לנכבדים המקומיים שלמונים ומתנות כדי לזכות בהגנה, ותשלומים אלו הפכו למרכיב נכבד בהוצאות המנזרים וראשי העדות. בתקופה של אי-יציבות ספגו אנשי ההנהגה והקהילה הנוצרית עלבונות והתנכלויות, פעמים רבות בעידוד השלטונות. 

מדיניותו הסובלנית של איברהים פשה המצרי כלפי הלא מוסלמים עוררה את זעמה של האוכלוסייה המוסלמית המקומית. משפחות השיח'ים בכפרים ובערים חשו קיפוח לעומת אלה שזכו לחסדי הממשל, והדבר עורר דאגה כללית בקרב האוכלוסייה המוסלמית בארץ-ישראל. כמו כן, קמה התנגדות לגזרות השונות שהטיל איברהים פשה על כלל האוכלוסייה, למשל מס גולגולת, עבודות כפייה והחרמת מזון ובהמות. אך קשה מכל הייתה חובת הגיוס, שנאכפה בקשיחות על ידי שליחיו של השליט. ראשי המשפחות המוסלמיות הנכבדות ראו בכל אלה מזימה לנשלם מכוחם הצבאי והכלכלי, ואלה היו הסיבות שהובילו למרד מקיף נגד השלטון המצרי שפרץ בשנת 1834.  

בראייה כוללת, נתפס המתח בין הנוצרים למוסלמים בארץ-ישראל בשונה מהאופן שבו בא מתח זה לידי ביטוי אצל שכנותיה בצפון, בזכות חשיבותה של ארץ-ישראל במסורת הנוצרית – המתח היה חריף פחות, בשל הנסיבות החברתיות והכלכליות הייחודיות של ארץ-ישראל למאמינים הנוצרים. הנכבדים המוסלמים יצאו נשכרים מבחינה כלכלית מנוכחות הצליינים הנוצרים, וגם הנוצרים מצידם לא רצו לסכן את מעמדם הכלכלי והפוליטי, שהיה גבוה יותר בהשוואה לאחיהם בביירות ובדמשק, וכך אפוא נשמר השקט. 

בתקופת השלטון המצרי בשנות ה-30 של המאה ה-19 מעמדם של הנוצרים בארץ-ישראל הוטב. חדירת מעצמות המערב והרפורמות של תקופת התנזימאת  טמנו בחובן הבטחה לשיפור מעמדם של הנוצרים. 

במחצית השנייה של המאה ה-19, בזכות הפעילות הענפה של המיסיון, שייסד עבורה ביתי ספר, חל שיפור משמעותי באיכות החינוך שלו זכתה האוכלוסייה הנוצרית. גם רמתם הכלכלית של הנוצרים הייתה גבוהה יותר מזו של המוסלמים, וזו נשמרה בזכות היחסים הטובים בין השלטון העותומני ובין הנציגויות הזרות עד לסוף התקופה העותומנית. 

הכנסייה היוונית-אורתודוכסית הגדילה את נכסיה בתקופת השלטון המצרי, החל משנות ה-30 של המאה ה-19, והחלה לרכוש בניינים וקרקעות נוספים לקליטת עולי הרגל, שהחלו לזרום לעיר במספרים חסרי תקדים. הם הקימו בתי ספר וסמינרים חדשים, בתי חולים, חנויות, בתי מגורים ובתי מלון ברובע הנוצרי וליד שער יפו. העושר הרב שצברה העדה היוונית-אורתודוכסית במאה ה-19 אפשר לה להקים מפעלי בנייה מרשימים, במיוחד בסוף המאה ה-19, שהתרכזו בשלושה מוקדים עיקריים – ליד שער יפו, ליד השער החדש ובמוריסטן. כמו כן נערכו שיפוצים במבנים קיימים, הודות להכנסותיהם מעולי הרגל האורתודוכסים, שהגיעו באלפיהם מרוסיה ומהבלקן החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד תחילת מלחמת העולם הראשונה. 

אף על פי שהשלטון העותומני אפשר קידום במעמדה של האוכלוסייה הנוצרית המקומית, במהלך המאה ה-19 החריף המאבק בין הקתולים והאורתודוכסים על השליטה במקומות הקדושים בארץ-ישראל. התערבותן של צרפת, שצידדה בקתולים, ורוסיה, שתמכה באורתודוכסים, הפכה את הקונפליקט לבין-לאומי. בשנת 1850 הוקמה על ידי הסולטאן ועדה אשר אישררה בשנת 1852 את הסטאטוס-קוו משנת 1757, המעניק לכנסייה היוונית-אורתודוכסית בירושלים יתרון בחזקה על המקומות הקדושים. היתרון הושג מחדש חרף הניסיונות של הקתולים-הצרפתים, האוסטרים והנפוליטאנים. בקונגרס שנערך בברלין בשנת 1878 אושר פעם נוספת הסכם הסטאטוס-קוו במקומות הקדושים לנצרות בארץ הקודש. 

ויכוחים נוספים התגלעו בין הנוצרים-הקתולים, שהגיעו במהלך המאה ה-19 לארץ הקודש, ובין היוונים-אורתודוכסים. הקתולים הפנו את מאמציהם המיסיונריים כלפי העדה היוונית-אורתודוכסית, מכיוון שהחוק העותומני אסר עליהם לנצר מוסלמים, וניסיונותיהם לנצר יהודים העלו פרי דל. משום כך החזיר הפטריארך קירילוס השני (Κύριλλος, 1845–1872) את מגורי הקבע שלו מאיסטנבול לירושלים, זמן קצר לאחר שנבחר לפטריארך ה-88 של ירושלים.  בחירתו של קיריליוס ייצגה את השינוי שעבר על הכנסייה היוונית-אורתודוכסית, משום שהוא נבחר לתפקידו על ידי האחווה הקדושה ולא על ידי הפטריארך של איסטנבול.  תמורה זו היוותה חלק מהגורמים שתרמו לפריחה המחודשת של העדה היוונית-אורתודוכסית בסוף המאה ה-19.

רוסיה הייתה גורם נוסף בעל השפעה על מאזן הכוחות אשר עיצב את המרקם העדין בין העדות הנוצריות בארץ הקודש. בתקופה שבין סוף מלחמת קרים  ותחילת מלחמת העולם הראשונה (1856–1917) נהנתה הכנסייה הרוסית מהשפעה ניכרת על הקהילה האורתודוכסית בארץ הקודש, בדומה להשפעה הצרפתית על הקהילות הלטיניות, המזרחיות והקתוליות.  

הכנסייה הרוסית שאפה לרכוש אדמות בארץ-ישראל באמצע המאה ה-19 מתוך כוונה להיות גורם משמעותי יותר באזור ולצמצם מעט את כוחם של היוונים-אורתודוכסים.  הם שאפו גם לזכות ברווחים כספיים מביקורי עולי הרגל הרבים שפקדו את המקומות הקדושים. 

מהלך נוסף התרחש בשנת 1882, עם ייסוד החברה האימפריאלית האורתודוכסית לפלסטינה (Imperial orthodox Palestine society), שהשפיעה גם היא על מעמדה של הפטריארכיה.  מייסדי החברה האורתודוכסית הקימו מוסדות להשכלה. יש שראו בהם כלי לשיפור חיי המתיישבים במזרח התיכון, וקבוצה קטנה של סלבים ראו בהם כלי לחיזוק מעמדם במזרח התיכון. היוונים ביוון ובארץ-הקודש האמינו כי הרוסים פועלים בארץ כפי שהם פעלו בבלקנים, במטרה לעזור לאוכלוסייה המקומית בחיזוק המוסדות הלאומיים על חשבון ההשפעה של מוסדות הפטריארכיה. 

בתחילת המאה ה-19 נמצאה האימפריה העותומנית בת חמש מאות השנים בעיצומו של תהליך ממושך של ניוון ושקיעה. התפוררות השלטון העותומני חל שעה שבאירופה עברו המדינות השונות למשטר ריכוזי וניצלו תהליכים טכנולוגיים וכלכליים, שתורכיה לא נטלה בהם חלק. אלה יצרו את עליונותו של המערב על פני האימפריה העותומנית.  במאה ה-19 החל להשתנות אופיים של הסכסוכים בין העדות הנוצריות השונות על המקומות הקדושים בארץ-ישראל. במשך שנים הכריעו העותומנים בסכסוכים אלו, אך עם היחלשות השלטון הפכו מאבקים אלו למאבקי כוח בין מעצמות אירופה. 

 

3. האיקונה והאיקונוסטזיס בכנסייה היוונית-אורתודוכסית

בכנסייה היוונית-אורתודוכסית האיקונה היא חלק מהפולחן הדתי וחלק מהתוכנית העיטורית של הכנסיות. איקונה דתית משקפת מחשבה והמצאה תיאולוגית סבוכה, שנקבעה בתקופה הביזנטית על ידי המאמינים בה. הנוסחה של הציור האיקוני אינה פשוטה, גם לאמנים בעלי אבחנה חדה. לכן אל לנו לחפש באיקונה השתקפות של ריאליזם, כי בעשותנו זאת נחטא לרעיון שאותו היא מביעה.  

משמעות המילה היוונית איקונה (εικόνα) הוא צלמית, שנעשה בה שימוש בנצרות. איקונה היא ייצוג אמנותי של סמל או של דבר מה קדוש או אלוהי, כגון דמויות קדושים או סצנות דתיות. איקונה יכולה להיות ציור, תבליט, פסל או פסיפס. על פי התפיסה הנוצרית האורתודוכסית, לעתים כונתה האיקונה "חלון לגן-עדן". במקרה של דיוקן קדוש/ה, הוא נקרא ביוונית: H Aγία Eικόνα (התמונה הקדושה).  

האיקונה היא בעלת משמעות פולחנית. היא משמשת מתווך, ובאמצעותה פונה המאמין אל האל והכנסייה.  המאמינים מקדישים לאיקונות של הקדושים מתנות – מחרוזות, טבעות, תמונות, תכשיטים וכדומה, ובתורן מעניקות האיקונות מתנות למאמינים, מענה לתפילותיהם. האיקונות בעולם המזרחי-אורתודוכסי מתארות דמות מסוימת של קדוש או קדושה. אין מדובר בציור נטורליסטי. הסצנות המתוארות מורכבות מדמויות סטטיות, נינוחות, בעלות הבעה קפואה של רוגע ושלווה. הרקע של האיקונה, כמו גם ההילות סביב ראשי הקדושים, עשויים זהב, שכן הזהב מסמל את "הנוכחות של הכוח והאור האלוהי, המופלא שאין לו גבולות".  האיקונה מגלמת תפקיד כפול בחיי המאמינים: הראשון – דידקטי, תיאור סצנות מפורסמות מסיפורי הברית החדשה והמסורות הנוצריות; והשני – בעל השלכות מעשיות, המלמד את המאמין כיצד עליו לנהוג. באמצעות האיקונה מבקשים לחנך את המאמינים להידמות במסירותם לקדושי הכנסייה.  

בזרמי הנצרות השונים האיקונה נושאת בחובה משמעויות רבות ומגוונות. במסורת הביזנטית האיקונה היוותה סמל או איור מוחשי לתהליך של גישור בין השמיים והארץ, שהתרחש, בין היתר, על-ידי הפיכת הלוגוס הרוחני לגשמי. באופן דומה, גם מהותו של הקדוש נשמרת בייצוג ארצי-מוחשי הנותר בידי המאמין בצורת האיקונה. כלומר, מצד אחד, כשהמאמין אוחז בידו איקונה של קדוש הוא מביט בציור של פנים. מצד שני, המאמין אוחז בידו את הדלת לאמיתות הכנסייה ולמהותה התיאולוגית-אידיאולוגית.  במונחים של התפיסה האפלטונית, האיקונה היא בבואה שיש בה מעט מהמהות של המקור, ולפיכך גם מן הקדושה של המקור.  

לפי המסורת הנוצרית, האיקונה הראשונה של ישוע נוצרה כאשר ורוניקה ניגבה את פניו, ודמותו הוטבעה על הצעיף שלה. כך החלה המסורת הקדושה של האיקונות. יש בידינו מידע מועט ביותר על ציירי האיקונות העתיקות, מכיוון שהם לא חתמו עליהן. זאת משום שעל פי הגישה הדתית אשר הייתה מקובלת בתקופות המוקדמות האמן היה מתווך לתוכן רוחני, ועבודתו לא נתפסה כיצירה אישית. 

במאה ה-8 התחזק כוחה של התנועה האיקונוקלסטית, שהתריסה ולחמה כנגד כל צלם שאופיו דתי.  אנשיה נקראו איקונוקלסטים – מנתצי הצלמים. בשנת 745 ידם הייתה על העליונה. הכנסייה הביזנטית, לימים המזרחית, אימצה הגבלות חדשות ומחמירות שעיצבו את דמות האיקונה מכאן ואילך.  הכנסייה המזרחית לאורך השנים המשיכה להחמיר עם אמניה, ולא התירה להם לצייר "ציור יפה", אלא ציור שיהיה נאמן לדפוסים אשר התקדשו במסורת הנוצרית. ציירים הורשו לצייר דפוסים מסוימים וקבועים של הקדושים ושל הסצנות הדתיות. 

הציור הבזנטי נחלק לשתי תקופות עקריות, חוקרי האמנות הביזנטית משתמשים במונח "פוסט-ביזנטי" כדי לתאר איקונות שנוצרו לאחר 1453. מתאריך זה ואילך לא הרשו התורכים ליצור אמנות נוצרית בקונסטנטינופול הנוצרית, ובשל כך נאלצו האמנים השונים להגר למקומות אחרים כדי ליצור.  האמנות הפוסט-ביזנטית המשיכה להתפתח במרחב הטריטוריאלי של ונציה, רוסיה ושכנותיה ובמרחבים שונים של השלטון העותומני, כדוגמת יוון וארץ-ישראל. 

בכנסיות המזרחיות קבועות חלק מהאיקונות הקדושות באיקונוסטזיס ((εικονοστασι, הבנוי כמסך עץ או אבן, היוצר הפרדה סמלית בין החלק המקודש שבו מתנהל הטקס הליטורגי ובין החלק שבו נמצא קהל המאמינים. הוא ניצב בין הקיר הדרומי לקיר הצפוני של הכנסייה, כחוצץ בין האזור המקודש במזרח הכנסייה (האפסיס) ובין הספינה והאגפים במערב. האיקונוסטזיס הוא מאפיין עקרוני ובולט בכנסיות המזרחיות, השומרות על המסורת הביזנטית. הליטורגיה  נערכת מאחורי האיקונוסטזיס, שמסתיר את הטקס מעיני הקהל, בניגוד לטקס בכנסייה הקתולית, הנערך לעיני הקהל. למקומו של האיקונוסטזיס משמעות המדגישה בעת ובעונה אחת את החול ואת הקודש. האיקונוסטזיס פורש כסמל לאיחוד בין שני חלקי הכנסייה, וכסמל לקיום של האלוהי והגשמי בישות אחת.  יתרה מזאת, האיקונוסטזיס הניצב בקדמת האזור הקדוש סימל סולם שרגליו בארץ וראשו בשמיים. המאמינים הפונים בשעת התפילה לעבר האיקונוסטזיס עוקבים אחר האיקונות הסדורות בשורות על גבי האיקונוסטזיס, ומבטם נישא על עבר הצלב המרכזי, הקבוע במרכזו, ומציג את הצליבה כסמל לכפרת החטאים ולגאולה. 

מקורו של האיקונוסטזיס בטמפלון (τέμπλο), מחיצה המבדילה בין המקום המיועד לכהונה ובין השטח שאליו נאספו אנשי הקהילה לתפילה. מחיצות ומעקות מסוג זה היו עשויים מאבן או משיש, בצורת לוחות או סורגים.  

השינוי המשמעותי בהתפתחות הטמפלון לצורת האיקונוסטזיס המוכרת לנו כיום החל בסוף המאה ה-11, כאשר הוספו לטמפלון, ברווחים שבין העמודים, האיקונות של ישו, של מאריה ושל הקדוש שלו מוקדשת הכנסייה. מאוחר יותר נוספה מעל האיקונות הגדולות שורה של איקונות קטנות, המסמלות את מחזור החגים הנוצריים. מאמצע המאה ה-14 החלו להופיע מסכים מעץ, איקונוסטזס , מעמדי האיקונות – שהפכו לחלק ממסורת העיטור בכנסייה האורתודוכסית.  

באיקונוסטזיס חלו שינויים שהתרחשו במקביל להתפתחות מנהגי הפולחן, והושפעו, קרוב לוודאי, מהטקסט הליטורגי עצמו. בצורתו המוכרת לנו כיום האיקונוסטזיס הפך מורכב, ושורה של איקונות נוספו לו בהדרגה. 

כיום ניתן לראות מסכי איקונוסטזיס, רובם בני המאה ה-17 ואילך, בכנסיות השומרות על המסורת הביזנטית ובכנסיות פרבוסלאביות. רובם עשויים מעץ, ומעוטרים ברמות שונות, בהתאם לעושרה של הכנסייה.  למסך האיקונוסטזיס יש בדרך כלל שלוש דלתות, שגודלן בין מחצית לשליש מגובה פתחיהן. "הדלת המלכותית" או ה"קדושה", ממוקמת במרכז האיקונוסטזיס והמעבר דרכה מותר לכהונה בלבד. מאחורי "דלת הדיאקוניקון" (Διακονικό) נמצאים תשמישי הקדושה, והיא ממוקמת בצד הדרומי. דרכה נכנס ויוצא הדיאקון בטקס הליטורגי. בצד הצפוני נמצאת "דלת השמשים", דרכה נעשה המעבר מהאזור המקודש אל הקהל.

בחלק המרכזי של האיקונוסטזיס ניצבו האיקונות הגדולות והחשובות. הן חזיתיות (דספוטיות) וסדורות במיקום קבוע. מדרום לדלת המלכותית ניצבת האיקונה של ישוע, כשליט העולם – פנטוקרטור Παντοκράτωρ)), ומצפון לה – האיקונה של מאריה, תאותוקוס ((Θεοτόκος, אם האלוהים.  האיקונה של הקדוש שלו מוקדשת הכנסייה ניצבת מצפון לאיקונה של מאריה. לשמאלו של ישוע, יוחנן המכונה הפרודרומוס ((Πρόδρομος – פורץ הדרך, המקדים, המבשר את בואו של ישוע. בכנסייה היוונית אפשר לקבוע במסך האיקונוסטזיס שלוש שורות בלבד של איקונות, לעומת הכנסייה הרוסית, שבה אפשר לקבוע עד שבע שורות של איקונות.  ככלל, האיקונה של הבשורה לבתולה תופיע בחלק העליון של הדלת המלכותית ובחלק התחתון – השליחים פטרוס ופאולוס. מעל לאיקונות הדספוטיות ממוקמות איקונות החגים הנוצריים, המכונות הדודקאורטון ((Δωδεκάορτον. 

 

א. מסורת הציור הביזנטי

מסורת הציור הביזנטי ידעה שינויים ותנודות לאורך מאות השנים שלאחר נפילת האימפריה הביזנטית, וזאת מתוך רצונה של הקהילה הנוצרית-המזרחית לשמר את הסגנון, האיקונוגרפיה והליטורגיה הביזנטיים העתיקים. לאחר נפילת קונסטנטינופול בשנת 1453 נאבקה הכנסייה המזרחית על צביונה ונשמרה מפני השפעות מערביות. 

הוועידה הכנסייתית של מאת הפרקים (Hundred Chapters Church Council), שנערכה במוסקבה בשנת 1551, החליטה כי יש לאסור על שימוש במודלים או במוטיבים חדשים בציור האיקונות.  ניתן להצביע על מגמה זו גם בכנסייה המזרחית הרוסית. במאה ה-17 הפטריארך הרוסי ניקון (1662–1668) נאבק בהשפעות המערביות על הטקס הליטורגי ועל ציורי הקיר והאיקונות. מאבק זה הוביל לקרע בכנסייה. הצאר אלכסיי הראשון (1645–1676) התנגד לדעתו של ניקון, ואפשר לצייר איקונות וציורי קיר שהושפעו מהמערב. בתקופתו של הקיסר פטר הראשון,  ההשפעות המערביות גברו על הביזנטיות.

הסגנון הביזנטי עבר באמצעות אמנים וספרי הדרכה מרחבי האימפריה הביזנטית לאיטליה ולמערב. בסוף המאה ה-16 כתב וצייר ובישוף סרבי בשם נקטריוס (Nektarius) מהעיר ואלס ((Veles ספר הדרכה לציור הביזנטי המסורתי. ספר נוסף נכתב בהר אתוס בשנת 1674. במאה ה-18 נכתבו שני חיבורים ביוונית המייצגים את שיאה של המגמה, שהציגו את המודלים לציור ביזנטי. אחד מן החיבורים אנונימי והשני נכתב על ידי דיוניסוס מפורנה,  נזיר אשר נולד בעיר פורנה וחי בהר אתוס בשנים 1728–1733. הספר הציג הוראות לציור הביזנטי וכלל הוראות איקונוגרפיות לצד טכניקות, כגון הכנת מצע האיקונה, אופן מריחת הצבע וטכניקת הזהבת האיקונה.  הספר כלל בתוכו הנחיות לציירים הפוסט-ביזנטיים, אשר הושפעו מן הסגנון של הר אתוס וכרתים Creto-Athonite)). שני הספרים הללו עיצבו את סגנון הציור הביזנטי בשטחים שנשלטו על ידי העותומנים, ובכללם שטחי ארץ-ישראל.

במאות ה-19–20, למרות ההתפתחות של מגמות חדשות בתולדות הציור, המשיך ספר ההוראות לציור האיקונות הביזנטי של הנזיר מפורנה לשמש כבסיס ללימוד הציור הביזנטי בבתי הספר לציור, והוא אומץ על ידי ציירים שעבדו למען הכנסייה האורתודוכסית. השפעתו על ציור האיקונות ניכרת גם בעבודות שנוצרו בצפון אירופה. גישתו ותורתו אומצה על ידי חלק מן הציירים שפעלו באזור.

 

ב. הציור הפוסט-ביזנטי בכנסיות ירושלים בארץ הקודש במאות ה-17–19

האמנות הפוסט-ביזנטית שנוצרה בארץ הקודש במאות ה-17–19 מעידה על עושר היצירה ורוחב היריעה של ציור האיקונות בכנסיות בפטריארכיה של ירושלים. מחקרים שונים עסקו בחקר ההיסטורי והאיקונוגרפי של התוכנית העיטורית של הכנסיות היווניות-אורתודוכסיות שעוטרו מחדש באיקונות במהלך המאות הללו והן דנו בפטרונים, במעטרים, בהירככיה הכנסייתית ובקהילה המקומית. 

אנקורי (Ankori, 2006) ובולטה (Boullata, 2009) חקרו את תולדות האמנות הדתית בכנסיות היווניות אותודוכסיות החל מהמאה ה-17 ועד ימינו,  וחשפו את ציירי האיקונות מהמאה ה-17 שחתמו את שמם על האיקונות.  ספדי שריף (2014) חקר את מפעל הבנייה והעיטור של דהאר אל עומר אל זיידני. בתקופתו נבנו כנסיות בשטחים שבשליטתו, אחת מהן היא הכנסייה היוונית-אורתודכסית בנצרת, שעוטרה בציורי איקונות מרשימים מהמאה ה-18. 

מחקרים אחרים עסקו בבית ספר לכמורה שייסד הפטריארך קיריליוס השני בעמק המצלבה במנזר הצלב הקדוש בשנת 1855  ובסדנת האמן היוונית-אורתודוכסית שהוקמה בין חומותיו. סדנת האמן הייתה חלק מקולג' וסמינר להכשרת כהני דת זוטרים, והמנזר פעל לסירוגין עד שנת 1909. בסדנת האמן לימדו ציירים יוונים וערבים תושבי המקום, שציירו איקונות לעיטור הכנסיות המתחדשות בארץ הקודש מהמחצית השנייה של המאה ה-19. עבודות האמנות שלהם היו פופלריות ברחבי הלבנט. האמנים הוזמנו לצייר ולשחזר עבודות אמנות בלבנון ובטריפולי ועבודות האמנות שלהם נקנו על ידי עולי רגל רבים ונלקחו לארצות מוצאם. האמנים מסדנת האמן הוסיפו לשמם את הזיהוי "הירושלמי", al Qudsi או al Urushalimi. 

האמנות שנוצרה בחסות הכנסייה היוונית-אורתודוכסית במאה ה-19 הושפעה על ידי מערכת היחסים שנוצרה עם הזרמים השונים של הנצרות בארץ הקודש. הכנסיות הפרנציסקניות, הקתוליות והרוסיות עוטרו על ידי ציירים מארצות המוצא שלהם, ואלו יצרו יחסי רעות עם האמנים המקומיים. השפעתם האיקונוגרפית והסגנונית ניכרת באמנות שנוצרה בתקופה זו, שכונתה על ידי הופווד (Hopwood) "הרנסנס החדש".  

לאיקונות נוספו דמויות קדושים ומוטיבים איקונוגרפיים לטיניים השאולים מאיורים או מחפצי קודש, שהובאו למזרח התיכון על ידי נציגויות הכנסיות הזרות. מקור השפעה נוסף על הסגנון והאיקונוגרפיה של האמנים היוונים, וכן של האמנים הארמנים, הקופטיים, המלכותיים, הסורים או המרונים, ניתן לראות בהטמעה של סגנון הלבוש וההופעה של האוכלוסייה בת המקום או של נציגי השלטון העותומני באיקונות. העושר המאפיין את אמנות המזרח מצא את מקומו על דגמי בגדי הקדושים.  

השיפוץ והעיטור המסיבי של הכנסיות החל מהשליש השני של המאה ה-19 הגביר את ייצור האיקונות המקומי בארץ הקודש ובלבנון. על האיקונות באיקונוסטזיס נוספו כתובות בערבית  המעידות על כך שהכתב הערבי הפך מרכזי בעיטור הכנסיות ובספרי התפילה. מאוחר יותר תחליף השפה הערבית את מקומה של השפה היוונית או תתווסף לצידה. שמות הציירים הכתובים על איקונות המלכותיות שאותרו בשנים האחרונות מעידים על קיומן של משפחות אמנים בעיר חאלב בלבנון ומאוחר יותר גם בירושלים.  

תולדות הציור הפוסט-ביזנטי בכנסיות היווניות-אורתודוכסיות של ירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19 נחקר בעשור האחרון על ידי תלמידיה של חוקרת האמנות נורית כנען-קדר, ביניהם מחברת ספר זה.  הכנסיות שנחקרו כללו את כנסיית גיאורגיוס הקדוש בלוד,  כנסיית יוחנן המטביל בירושלים,  כנסיית הבשורה בנצרת,  קפלת הגולגולתא היוונית-אורתודוכסית בכנסיית התחייה בירושלים.  

דוגמה נוספת ליצירה המתחדשת בשלהי המאה ה-19 היא פרויקט העיטור רחב ההיקף ובמפעל הבנייה המרשים של פטריארך ירושלים גֶרסימוֹס (Γεράσιμος) הראשון (1840–1897), שהיה אחראי על עיטור כנסיית גיאורגיוס הקדוש ברמלה בשנת 1896. האיקונות שעוטרו בחסותו הן אחד מהמוקדים המרכזיים בספר זה. גרסימוס היה אחד הפטרונים החשובים שפעלו בסוף המאה ה-19 (1891–1897). בתקופת כהונתו שופצו, נבנו מחדש ועוטרו 18 כנסיות וארבעה מנזרים בארץ-ישראל ובעבר הירדן המזרחי.