סוף והתחלה

פרק 1

 

זה כבר זמן מה שלמיכל בכלל לא אכפת איך נראה היום שלה.

 

בבוקר טסטר צ’ויס חזק עם עוגייה או ופל, העיקר שיהיה משהו מתוק, מייד לאחר צחצוח השיניים. בצהריים סלט או כריך מ״ארומה״ ובערב, אם יש לה מזל, עידו מצטרף אליה לחביתה וצנימים. בשבועות האחרונים הוא מעדיף לקחת שתי פרוסות לחם עם גבינה לבנה או טוסט ולהסתגר בחדרו.

 

במהלך היום טיפול בלקוחות שמצליחים לעצבן אותה, האחד לא קיבל את הפוליסה, השני כועס כי עוד לא קיבל את הכסף מהתביעה והשלישי ממלמל לה בטלפון משהו שהיא לא מבינה. די, נמאס לה מהם. תיכף ייכנס גם זה שרוצה לעזוב ולעבור לביטוח ישיר.

 

איך היא שונאת את השיחות עם הלקוחות. כשהגיעה לסוכנות לפני שלוש עשרה שנים עמיר הבטיח לה שהיא לא תעסוק במכירות או בשיווק, אבל בפועל, כשצריך לטפל בלקוח שרוצה לעזוב אי אפשר להעביר אותו למחלקת שירות לקוחות כי בשני מטר על שני מטר יושבות רק היא ותמי. אינספור פעמים הבטיחה לעצמה שלא תיתן ללקוחות לעצבן אותה, זה לא עושה לה טוב והיא לא נחמדה כשהיא עצבנית. מה הפלא שעידו מסתגר בחדרו ומעדיף לאכול לבד מול המחשב? כמעט לא מצליחה לתקשר איתו. היא כבר לא יודעת אם זה בגללה או בגלל גיל ההתבגרות.

 

בקושי מצליחה ללכת פעם בשבוע לסטודיו C. היא מנסה להיפטר מהשומן בירכיים. הלוואי והייתה לה מספיק משמעת עצמית לעשות יותר ספורט. ולפעמים היא סתם עסוקה בסידורים רגילים של החיים.

 

לאחרונה היא מוצאת את עצמה יותר ויותר מנערת מעליה בהייה של דקות ארוכות, בהייה שלעיתים בחברת אנשים יכולה להתפרש כמוזרה או אפילו דיכאונית.

 

הבהיות הממושכות התחילו מייד לאחר שאיתן נהרג. כשהלב מדמם והנפש פצועה כל שניתן לעשות הוא להתרפק על זיכרונות העבר, או לנסות ולפענח את ההווה. והמחשבה לרוב הופכת לבהייה.

 

בדקות שלפני הבהייה, כשעוד נותרות מחשבות בודדות במוחה, היא שואלת את עצמה לעיתים אם אלו החיים שייחלה להם, אם על זה חלמה כשהייתה ילדה.

 

בגיל שלושים ותשע כבר הייתה מצפה מעצמה ליותר. אבל לָמה?

 

יש לה משפחה שבעולם שאנו חיים בו כיום אפשר להגדיר כנורמטיבית. יש לה עבודה מסודרת. היא אמנם בדרך כלל לא סובלת את הלקוחות, אבל יש את עמיר, הבוס שלה (צעיר ממנה בשלוש שנים, נשוי ואב לשתי בנות), וגם המשכורת לא רעה. אולי זו הסיבה לכך שכבר שלוש עשרה שנים אפילו לא שקלה לעזוב. יש לה את עידו ואת מירו והורים בריאים. מה עוד היא יכולה לבקש?

 

פעם עוד הציקו לה על נושא החתונה אבל כבר שנים שאף אחת מהדודות שלה לא בעניין. אחרי הסצנה שעשתה בראש השנה לפני חמש שנים (בחיים לא האמינה שהיא מסוגלת להוציא מילים כאלו מהפה), קולן של הדודות נדם. אפילו איתן, שהיה צוחק עליה כל הזמן, הפסיק עם הבדיחות על החתונה ורק לפעמים היה שואל אותה ״סיס, למה את לא יוצאת קצת?״

 

פתאום הכול נעשה ריקני ומדי פעם אפילו חשקה נפשה בשאלה אחת קטנה — נו מה עם חתונה? אבל אף אחד כבר לא מעז.

 

השנה האחרונה הייתה שנה כאובה. מותו של איתן השאיר בור עמוק אצל כל בני המשפחה. אמנם יש משפחות שמתפרקות בגלל דבר כזה, אבל אצלם ברוך השם אף אחד לא התפרק. אימא שלה נהייתה קצת יותר עצבנית מכפי שכבר הייתה ממילא ואבא שלה נהייה קצת יותר סגור מכפי שהיה ממילא, אבל בסך הכול החיים זורמים לצד הכאב והזיכרונות. הרי כל דבר שתבקש מעבר לכך ייחשב לחזירות בעיני אנשים מסוימים.

 

היא שוב עולה במדרגות לקומה השנייה בבניין המשרדים הישן ברחוב בן יהודה ומוצאת את השולחן שלה מפוזר כמו תמיד, כפי שהשאירה אותו אתמול אחר הצהריים. אינספור פעמים הבטיחה לעצמה שלפני שתצא הביתה תקצה רבע שעה לסידור השולחן כדי שלמחרת הבוקר יתחיל מסודר, אבל כמו הבטחות רבות שהבטיחה לעצמה בחייה, גם בזו לא עמדה.

 

בתחילה, עמיר עוד ניסה להעיר לה על כך, אבל עם השנים הבין שזה אבוד.

 

מה אתה דואג, נהגה לומר.

 

גם התיקיות במחשב מבולגנות ואכן כשצריך משהו היא תמיד מוצאת, אבל זה לוקח לא פחות מארבעים דקות.

 

עמיר התייאש, תמיד אמר לה, ספק בצחוק ספק ברצינות, שיש לה מזל שהוא אוהב אותה. מעולם לא התייחסה לאמירה הזו ברצינות, עד לפני שנה בחדר הקטן של מכונת הצילום.

 

החדר הקטן ההוא של מכונת הצילום כמעט שינה את חייה. היא נכנסה כדי לצלם פוליסה ישנה שהייתה צריכה לשלוח ללקוח, רכנה להוציא דפים מארגז שהיה מונח על הרצפה, והוא בדיוק נכנס במהירות. הישבן שלה, שהיה מופנה לדלת, נדחק פנימה מתנופת הכניסה שלו. היא הסתובבה, כמעט מעדה, והתחככה בחזהו.

 

עמיר התנצל, ״סליחה, לא ראיתי אותך״.

 

כשהרימה את הראש כמעט נגעו שפתיה בשפתיו ורק אז שמה לב לפנים העדינות שלו והריחה את ניחוח האפטר שייב שלו, שהעביר בה רטט שהרגישה בכל הפינות הנסתרות של גופה.

 

בפעם הראשונה מצצה לעמיר כשבוע לאחר ההתחככות. הוא ביקש ממנה להיכנס אליו למשרד והיא נכנסה כמו שעשתה במשך שתים־עשרה השנים האחרונות בקביעות.

 

״שבי״, אמר.

 

״רגע, אביא את המחברת שלי״, מלמלה.

 

״לא צריך״, פסק.

 

הלב שלה כמעט קפץ החוצה. אחרי ההתחככות הריחה את האפטר שייב שלו בכל מקום, היא אפילו הלכה לסופרפארם והריחה את כל הניחוחות כדי לגלות שזה קלווין קליין.

 

הוא פתח בזה שכבר שבוע הוא חושב עליה, הולך לישון איתה וקם איתה והוא לא יכול להמשיך ככה. קשה לו להיות במחיצתה, והוא לא יכול להתרכז בעבודה. היא הייתה בטוחה שהוא רוצה לפטר אותה, במקום זאת קם מהכיסא וביקש מתמי לרדת ל״ארומה״ להביא לו ארוחת צהריים, אף על פי שהשעה הייתה רק אחת עשרה וחצי.

 

״עכשיו?״ שאלה תמי.

 

״כן. קמתי רעב״, ענה.

 

הוא סגר את הדלת, התקרב אליה והתחיל ללטף את השיער שלה. אחר כך הסיט את הכיסא שלה, נשען עם הישבן שלו על השולחן וליטף את פניה, נישק את צווארה והתחיל לפתוח את החגורה שלו.

 

לא עברה שום מחשבה בראשה. רצתה רק לגעת בו. בליבה ידעה שזו טעות, אבל לא יכלה לעצור בעד עצמה ולא הביעה כל התנגדות. הוא הוציא את האיבר הזקור שלו מתחתוני הבוקסר, היא נגעה באיבר, הוא השמיע אנחה קלה, והיא הכניסה אותו לפיה. הוא נאנק ופלט בפה שלה אחרי דקה וחצי מבלי לשאול אם זה בסדר, הוא פשוט עשה את זה.

 

היא בחיים לא בולעת!

 

עצמה את עיניה ובלעה!

 

״וואו זה היה טוב, אנחנו צריכים לקבוע זמן ביחד כדי שאוכל לסיים את המלאכה״, אמר בחצי חיוך וליטף את שדיה. היא לא ממש החליטה מה בא לה יותר, שהוא יעוף לה מהעיניים או שיסיים את העבודה כמו שהבטיח. היא קמה מהכיסא, מתחה את החולצה אף על פי שלא היה בכך צורך וחזרה לשולחן המבולגן שלה.

 

כמעט שנה עברה מאז הפעם הראשונה והחצי־חיוך עדיין מרוח לו על הפנים. בהתחלה ניסתה תמי לרחרח, אבל כשמיכל הפסיקה לשתף פעולה, היא הפסיקה לשאול והבינה לבד שמשהו קורה ביניהם.

 

אבל המשהו הזה שהיה ביניהם לא היה מה שציפתה לו.

 

 

 

כל יום מיכל מבטיחה לעצמה שתקום מוקדם, אבל גם היום השמש כבר מזמן זרחה והיא מכינה לעידו את הכריך המושקע שנהגה להכין לו מדי יום. אחרי המקלחת היא יוצאת מהבית ושוב עולה במדרגות ליום עבודה משעמם במשרד. מעבירה ערימות של ניירת מצד ימין של השולחן לצד שמאל שלו כדי לפנות מקום למקלדת. צלצול הטלפון מנער אותה מהמחשבות שניות לפני שהפכו לבהייה. היא מחפשת את הטלפון בתוך ערימת הניירות.

 

״הי״, אומר מירו.

 

״הי, מתי אתה בא לקחת את עידו?״

 

״נראה לי בחמש, זה בסדר?״

 

״כן. אין בעיה, האימון שלו מתחיל בחמש וחצי, אמסור לו שיהיה מוכן״, היא אומרת ומנתקת את השיחה.

 

הטלפון מצלצל שנית.

 

״זה שוב אני״.

 

״כן... מה שכחתַ?״

 

״תגידי... מה אני יכול לעשות עם עידו אחרי האימון?״

 

״מה אתה רוצה לעשות איתו?״

 

״משהו של אבות ובנים. אני מרגיש קצת כמו נהג מונית שרק מסיע אותו פעמיים בשבוע לאן שהוא צריך ואוכל איתו ארוחות ערב בימי שישי... לפעמים. בא לי לעשות איתו משהו אחר״, הוא אומר בנימה מתנצלת.

 

זה כבר כמה שנים מיכל מבקשת ממירו שיקדיש קצת יותר זמן לעידו. עד בר המצווה היה למירו קשה להתחבר לבנו, אבל לאחר שחגג את בר המצווה חל בעידו שינוי משמעותי, הוא התבגר מאוד. מיכל חשה שגם הוא מעוניין להתקרב יותר לאביו אבל לא יודע איך.

 

״אולי תלך איתו לסרט או לבאולינג״, היא אומרת.

 

״לאיזה סרט?״

 

״נו בחייך, אתה מתנהג כמו תינוק. תבדוק באינטרנט איזה סרטים יש בקניון. אני באמצע העבודה״, היא עונה בחוסר סבלנות.

 

״טוב״.

 

״אם לא תסתדר תתקשר אליי״. בכל זאת היא קצת מרחמת עליו ולעיתים נוהגת בו כמו בילד רך בשנים.

 

״בסדר״.

 

היא מסמסת לעידו: אבא יבוא לקחת אותך בחמש. זו דרך התקשורת העדיפה עליו עכשיו, את הטלפונים שלה לרוב הוא מסנן והיא החליטה שנמאס לה לכעוס עליו כשהוא לא עונה ועברה לשיטה שתזכה אותה במענה.

 

סבבה, הוא עונה מייד.

 

היא יודעת שעידו מעדיף שאבא שלו יסיע אותו ולא היא — הוא לא חופר לו.

 

״את תמיד חייבת לדעת הכול! תפסיקי לחפור״, הוא מקניט אותה כשהיא מתחילה לשאול שאלות.

 

מיכל ומירו מכירים כבר מעל שש עשרה שנים. ביום גשום אחד היא הגיעה למוסך לתקן תקלה בּהגה ומאז לא הצליחה להוריד ממנו את העיניים. היה בו משהו לא ברור ומסקרן, בדרך כלל ידעה לקרוא אנשים ומייד קטלגה אותם ברשימות שלה. היו לה רשימות אין סוף, במיוחד על גברים, עוד מגיל צעיר. זה נראה רע מדי, זה נראה רגיש מדי, רשימה של שחצנים, רשימה של לוזרים, אין סוף רשימות. אבל במירו היה משהו בלתי קריא. מצד אחד היה בו משהו מחוספס, לא היה אפשר לומר עליו שהוא יפה, אבל היה גברי; פנים נוקשות, קצת זיפים ועיניים ירוקות. מצד אחד הוא שידר ריחוק, זאב בודד שלא צריך אף אחד, ומצד שני העיניים הירוקות שלו שיקפו מבט רגיש. הוא נראה לה גבר־גבר, לא כמו כל החנונים שתמי הייתה מסדרת לה.

 

והיא לא טעתה.

 

היא נכנסה למוסך כי ההגה רעד. אבא שלה הכריח אותה לעשות זאת אחרי שפירטה לו את התקלה בטלפון. ״את חייבת ללכת למוסך דחוף, זה מסוכן לנהוג ככה״, אמר.

 

אז נסעה דחוף למוסך.

 

כל כך שנאה להסתובב במקומות הללו עם כל הגברים שנועצים בה מבטים. השומר בכניסה הורה לה להחנות בין הגולף השחורה לפג’ו הלבנה. היא החנתה ויצאה מהרכב, מירו ניגש אליה רציני.

 

״מה הבעיה, גברתי?״

 

איך שנאה שקראו לה גברתי, אבל ענתה בנימוס.

 

״ההגה רועד ואבא שלי אמר לי שזה מסוכן לנהוג ככה. זה באמת מסוכן?״ התלוצצה איתו.

 

״את לא סומכת על אבא שלך?״ התבדח, ספק פלרטט.

 

״אם הוא היה מוסכניק הייתי סומכת עליו״, פלרטטה בחזרה.

 

״אני מניח שהוא לא מוסכניק״.

 

״אחרת הייתי באה?״

 

שניהם צחקו.

 

הוא פתח את המנוע וחיבר לו מכונה שנראתה כמו מכונת החייאה, ציין שזה המחשב של האוטו, בחיים לא שמעה שלאוטו יש מחשב אבל שיהיה.

 

מירו בדק, הקשיב, הזיז ובסוף פסק, ״זהו זה, מסודר. סעי לשלום״.

 

״כמה זה יעלה?״

 

״גשי למשרד, תסדירי את התשלום איתם״, הוא תלש את הדף שעליו שרבט כמה מילים בכתב יד לא ברור ותקע לה אותו ביד.

 

״תודה״.

 

״אין בעד מה״.

 

למחרת חזרה למוסך בתואנת שווא רק כדי לראות אותו שוב.

 

כשהגיעה בפעם השלישית הבטיחה לעצמה שזו הפעם האחרונה שהיא עושה את זה כי בסוף יחשבו שהיא משוגעת — מגיעה כל יום למוסך לטפל בבעיות מומצאות. היא הפסיקה להגיע למוסך והתחילה לחכות לו ביציאה מהמוסך רק כדי לראות אותו יוצא הביתה בשעה חמש. לעיתים ישבה בבית הקפה שממול וצפתה בו. רק כשהרגישה שמצבה מחמיר והיא נהיית מכורה למוסכניק בבגד הכחול המלוכלך החליטה שיש לעשות אחד מהשניים, ללכת לטיפול ולהפסיק את הטירוף או לגשת ולגשש אם הוא פנוי. עד היום היא לא בטוחה שבחרה באופציה הנכונה. ההחלטה לביים פגישה מקרית בשעה חמש, שעת סגירת המוסך, לא הייתה לה פשוטה.

 

מירו זיהה אותה מייד, דבר שהצליח להרגיע את מהירות פעימות הלב שלה.

 

״מה שלומך?״ שאל בנימוס.

 

מרוב בלבול ענתה: ״בסדר גמור, ואתה? נשוי?״

 

״גרוש״, הוא ענה והיא ראתה שהוא קצת נרתע מישירות, השאלה שבזכותה התייסרה מיכל שלושה ימים עד שמירו התקשר. מיכל דחפה לידיו את מספר הנייד שלה ונעלמה. למרות המבוכה נראה עליו שהוא רגיל שנשים מתחילות איתו.

 

כעבור זמן סיפר לה ששלושה ימים לא הצליח לגרש אותה מראשו, הלכה איתו לכל מקום, הפנים הנבוכות והעדינות שלה התלוו אליו כשהלך לישון וכשקם בבוקר. לאחר שלושה ימים העז להתקשר כשהבין שעד שלא ייפגש איתה היא לא תצא מראשו וקיווה שלאחר שייפגשו יוכל להמשיך את חייו כפי שהיו קודם. אבל כמו בסרט רומנטי שום דבר כבר לא היה כמו קודם.

 

כשסיפר לה את כל זה הקשיבה לו בשקט, אוספת אליה את המילים העדינות. הוא המשיך וסיפר שרגשות מוזרים ועזים ליוו אותו במוסך בבוקר, ליוו אותו בארוחת הצהריים ובדרך הביתה, והיא דמיינה אותו נוסע בוולוו 740 הישנה שלו וחושב עליה. היא הניחה שהוא היה גבר מחוזר מאוד, אבל האמינה לו כשאמר לה שמעולם לא הרגיש כך כלפי אישה. היא ידעה שהוא רוצה לבלות במחיצתה, והאמינה לרגשות העמוקים שתיאר, וכל זה היה מבלבל ומוזר מאוד מפני שעד כמה שרצה להיות איתה, להתחתן — הוא לא רצה, והבהיר זאת בתחילת מערכת היחסים שלהם. לא הסכים להתחתן אפילו כשעידו נולד. אני לא בנוי לזה, נהג לומר.

 

שוב נשמע צלצול הטלפון הנייד מתחת לערימת הניירות.

 

״תגידי לו שאנחנו הולכים לבלות אחרי האימון, שלא יתכנן תוכניות״.

 

״מה הוא כבר יכול לתכנן, גם ככה הוא חוזר מעולף מהאימון״.

 

״לא חשוב, תגידי לו, שיתכונן מראש״.

 

״בסדר״.

 

היא ידעה שמירו פוחד לקבל סירוב, זה הדבר שהכי מפחיד אותו, שיבוא יום ועידו לא ירצה לבלות במחיצתו, שהוא לא יהיה מעניין מספיק ושיעשה פדיחות, לכן השתדל להיות מעודכן בפייסבוק ובווטסאפ, רק כדי שהבן שלו לא יתנתק ממנו. אבל מתבגרים כמו מתבגרים, ככל שההורים רוצים יותר הם רוצים פחות ועידו חשב שמירו פתטי כשהוא מנסה לתקשר איתו בפייסבוק וסירב לאשר אותו.

 

 

 

על אף שאף פעם לא הסכים להתחתן, ניהלו מיכל ומירו במהלך שש עשרה שנות היכרותם חיים משותפים, אם כי בדירות נפרדות. היא לא הייתה עושה שום דבר בלעדיו והוא לא היה עושה שום דבר בלעדיה. כשבמשך כמה שבועות נותר מירו ללא עוזרת בית כשזו נסעה לבקר את משפחתה ברומניה, אף על פי שאין דבר שמיכל תיעבה יותר מעבודות ניקיון הבית, היא הגיעה פעם בשבוע לדירתו בשעת ערב והכריחה אותו לשאוב את האבק, כשהיא עצמה עושה את שאר מטלות הניקיון. הוא מצידו, כל קלקול בביתה היה מתקן מייד או דואג להזמין בעל מקצוע כזה שלא יעשוק אותה.

 

לעיתים אפילו היו חולקים ביניהם חוויות על דייטים, כמו בפעם הזו שהיא יצאה עם מישהו שתמי סידרה לה, טכנאי מחשבים בבנק לאומי. באמת חשבה שיתאים לה כזה חנון? הוא לקח אותה בגרוטאה שלו לבית קפה שכונתי ברמת גן והיא כל הזמן קיוותה שלא תפגוש שם אף אחד שהיא מכירה. התעניינה כל הערב בסובבים ולא היה לה אכפת שהוא ירגיש שמשעמם לה. כל הסיפורים על הקומיקס שהוא קורא כמו איזה ילד מתבגר באמת לא עניינו אותה.

 

אבל על עמיר לא העזה לספר למירו אף פעם. פחדה שיכעס.

 

 

 

אף על פי שעידו לא בדיוק אוהב את הרעיון ללכת לסרט עם אבא שלו, מיכל מצליחה לשכנע אותו ברגע קלוש של הכלה מצידו שאבא שלו מתאמץ ורוצה כל כך לבלות איתו. עידו לא ממש מתעניין לאיזה סרט ילכו, העיקר שירדו לו מהגב.

 

אחר הצהריים כשהיא נכנסת הביתה, עידו כבר מוכן לבילוי עם אבא שלו, לבוש בבגדי ספורט שכל כך הולמים אותו. בכל פעם שהיא מסתכלת עליו הוא נהיה יותר ויותר דומה למירו, עם זיפי זקן קטנים שהוא מסרב לגלח, ותספורת קצרה כאילו הוא מתכונן לצבא.

 

היא לא יכלה לחשוב על הצבא או על הרגע שבו יעזוב את הבית, זה נראה לה לא הגיוני שהיא תישאר לבד. היא תעשה כביסות רק בסופי שבוע ותכין לו את האוכל שהוא אוהב כשיגיע הביתה ומה יהיה עליה כל השבוע? היא בטח לא תבשל לעצמה, היא תאכל כל היום עוגיות ולא תעשה ספורט ותעלה איזה עשרים קילו רק מלשבת ולחכות לו שיחזור בסוף השבוע. היא נבהלת מצלצול הפעמון כאילו זה איזה פעמון השכמה שמעיר אותה מתסריט הבלהות הזה.

 

״אתה זוכר שאנחנו עושים את הסדֶר אצל ההורים שלי, נכון?״ שאלה את מירו כשנכנס.

 

״כן. מתי זה?״

 

״מחרתיים״.

 

״טווווב״.

 

בינה ובין מירו שררה אהבה סמויה, למעשה גלויה. מיכל אהבה את מירו שנים וקשה הייתה לה ההחלטה שלו לא להתחתן, אבל הוא היה כמו חומה בצורה, ככל שדיברה יותר על חתונה או על קשר מחייב כך היה נאטם והיה מרשה לעצמו פחות ופחות לדבר על זה.

 

אחרי טיפול אצל פסיכולוגית, כשכבר לא יכלה לשאת את ההתנהגות הלא ברורה שלו, הצליחה להבין שגם הוא אוהב אותה. אמנם יש לו את הדרך הברורה מאוד שלו להביע אהבה, פשוט לא להביע, אבל ההתנהגויות שלו משדרות אהבה חרף רצונו. כך נהגה לומר לה הפסיכולוגית שאותה ביקרה במשך עשרה חודשים וחצי מדי יום רביעי אחר הצהריים עד שנמאס לה לבזבז שלוש מאות שקלים למפגש, שהם אלף ומאתיים שקלים לחודש. הרבה דברים מועילים יותר, כך חשבה, ניתן לעשות בכסף הזה.

 

ואכן כשהפסיקה ללכת לפסיכולוגית ניתבה את הסכום לשופינג שהיה הרבה יותר מועיל. ועם זאת, מדי פעם עלו בה זיכרונות ותובנות מהמפגשים עם הפסיכולוגית וגם חודשים רבים אחרי סיום הפגישות עוד היו ״נופלים לה אסימונים״. מצד אחד, החיים לצידו ולא איתו היו נוחים. לא הייתה צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד, יכלה לעשות מה שהיא רצתה, אבל מצד שני, הייתה בודדה וככל שעידו גדל, מעמקי הבדידות היו גואים ועולים ומזכירים לה שלא כך תכננה לחיות את חייה. בדמיונה ראתה משפחה חמה, מגובשת, שמחה, עם בעל מפרגן ושלושה ילדים. במקום זה היא יושבת לבד והבית שקט.

 

 

 

כארבע שעות לפניה עד שמירו ועידו יחזרו. כל כך הרבה תוכניות תכננה לעצמה כמו ברוב אחרי הצהריים הפנויים שלה, וכל מה שהצליחה לעשות זה לשבת עם שלוש כוסות קפה בזו אחר זו וארבע סיגריות ולחשוב על מה הייתה רוצה לעשות כשתהיה גדולה.

 

בעצם היא כבר גדולה.

 

אישה בגילה צריכה כבר לדעת מה היא רוצה לעשות עם עצמה. אז נכון, היא אימא של עידו, אבל זהו בערך. לפחות בתחושותיה, אין שום דבר אחר שממלא את הבדידות בנשמתה. לעיתים רחוקות עשה זאת מירו ועכשיו מצליח גם עמיר למלא את באר הבדידות לשעות ספורות של חסד כשהוא איתה. מההתחלה הסביר לה שהוא לא מתכוון לעזוב את אשתו.

 

 

 

איך היא מסתבכת עם גברים כאלה, זה מה שרצתה? להיות פילגש? מאהבת? בחלומות הכי רעים לא חלמה להתגלגל למקומות כאלו. אבל יש משהו בעמיר שמקשה עליה להתנתק ממנו, הוא כזה בוגר אף על פי שהוא צעיר ממנה. היא מחכה לנשום את הריח שלו, עוקבת אחריו במבטה ולעיתים כשהמשרד שקט היא נהנית לשמוע את תקתוקי המקלדת שלו.

 

הדבר שהכי מסעיר אותה זה כשהוא עובר ליד השולחן שלה ולוחש לה באוזן: ״ספונטנית?״ ואז כשמגיעה השעה ללכת הביתה היא עוברת ליד חדרו, מציצה פנימה ועונה לו: ״ספונטנית!״

 

הוא מזמין להם חדר במלון, בכל פעם במלון אחר, לא מהמלונות היקרים, שניים שלושה כוכבים, ועד שהיא מגיעה לאוטו הוא כבר שולח לה הודעה עם הכתובת. פעם שלח לה כתובת של חדר לפי שעות, ואף על פי שהחדר היה נקי ודיסקרטי יותר מבתי המלון המחשבה על חדר לפי שעות הגעילה אותה. היא הייתה נסערת כל כך עד שלא הצליחה לגמור והם עזבו אחרי שעה במקום אחרי שלוש שעות. מאז — רק מלונות!

 

עם עמיר היא מעזה לעשות דברים שמעולם לא העזה לעשות עם אחרים ורק אם זה ממש לא נוח או מכאיב היא מבקשת ממנו להפסיק. יותר מכול היא נהנית לראות אותו נהנה. מרגישה סיפוק שהיא מסוגלת לענג גבר כשהוא כמו חומר בידיה והיא עושה בו מה שמתחשק לה. גם עמיר אהב להיות החומר שלה, תעשי בי מה שאת רוצה, הוא אומר לה תמיד, הוא אוהב אותה פראית במיטה כשאינה נותנת לו מנוחה לשנייה.

 

הוא כמו נער בן שש עשרה, היא רק נכנסת לחדר וכבר עומד לו, רק מהמחשבה עליה. הוא אומר שזה אף פעם לא קורה לו עם אשתו. אחרי שלוש דקות של גיפופים כשהם עדיין לבושים הוא כמעט קורע לה את הבגדים וחייב לחדור. הפעם הראשונה מסתיימת תוך שלוש דקות ורק אחר כך הוא מוכן להתחיל ממש.

 

בשעתיים הוא יכול לגמור שלוש פעמים. פעם חשבה שזו המצאה של גברים שחצנים אבל מסתבר שיש גם כאלו. הוא יודע בדיוק איפה לגעת בה כדי שכל הגוף שלה ירעד עד שלא תישאר לה טיפת אוויר אחת בריאות.

 

אף על פי שהיא מצהירה בפני עצמה שהיא לא מאוהבת בו יש בה משהו שלא יכול להתנתק ממנו, או שלא רוצה להתנתק. כמה פעמים כבר ניסתה להתייצב מולו ולהבהיר לו שזו לא מערכת היחסים שציפתה לה. ״מצטער מותק זה מה שאני יכול עכשיו, אני אוהב את ליהי ולא מתכוון לעזוב אותה״, היה משיב.

 

כל כך עמוקה הייתה בדידותה עד שלא יכלה לשאת את המחשבה שלא תשכב איתו יותר. ואם תחליט להתנתק ממנו, תצטרך לעזוב את העבודה ולחפש משהו אחר ואין לה כוח להתחיל לחפש ולהוכיח שוב את עצמה וממילא המצב בשוק גרוע, רמת האבטלה עולה כל הזמן. זה לא שיש לה איזה מקצוע חשוב, אילו הייתה עורכת דין הייתה יכולה לטופף במשרד על נעלי עקב ובחצאית שחורה קצרה והייתה יכולה להחליף עבודות כמו גרביים כי כולם היו רוצים אותה...

 

אבל זה לא קרה וכל מה שעשתה בחיים זה שני קורסים של ביטוח אלמנטרי ואחר כך עוד קורס של ביטוח חיים, אז היא תקועה עכשיו עם עמיר ועם תמי בחדר של שניים על שניים. ואלו הם החיים שלה.

 

שעות הבילוי המשותפות שלה ושל עידו הולכות ומתמעטות ולא בגלל שהיא עסוקה. לילד בן ארבע עשרה יש המון עיסוקים: מחשב, מחשב, מחשב, טלוויזיה, טלפון, טלפון, טלפון וגם קצת כדור סל ולעיתים נדירות יש שיעורים פה ושם שחייבים לעשות. חייו המלאים של עידו רק מעצימים את בדידותה.

 

עברו שלוש שעות והיא כבר מחכה שהדלת תיפתח והם ייכנסו, היא רצתה להכין להם ארוחת ערב, אבל היא מניחה שבטח אכלו משהו אחרי הסרט. אולי גם היא צריכה לצאת מדי פעם עם עידו לסרט או לבאולינג, אף על פי שבעמקי ליבה היא יודעת שאין סיכוי שיסכים.

 

היא מרתיחה מים לקפה שהיא מתכננת לשתות עם מירו, אבל כשהם מגיעים היא שואלת אותו, ״איך היה?״, הוא עונה, ״מעולה״, נושק לה ולעידו ויוצא בחופזה.

 

היא צועקת לעברו, ״מחרתיים, אל תשכח, בשבע״.

 

היא נבוכה לנוכח החיפזון של מירו ופונה לעידו שעדיין עומד ליד הדלת ושואלת גם אותו איך היה.

 

הוא מושך בכתפיו ועונה בקול חלש, ״בסדר״.

 

״אתה נראה מאוכזב״.

 

״אני לא!״

 

״איזה סרט ראיתם?״

 

״גארפילד״, הוא עונה באינטונציה ילדותית אשר ללא ספק נועדה להדגיש שהוא חושב שהסרט ילדותי מדי.

 

״אהה הבנתי״, היא עונה ומחבקת אותו חזק. ״חשבת שתלכו לראות סרט של מבוגרים״.

 

הוא נחלץ מלפיתת ידיה, ״מה הוא חושב שאני תינוק? את לא מבינה איזה פדיחות זה שילדים מכיתה ו’ ראו אותי נכנס עם אבא שלי לגארפילד״, הוא אומר עם דמעות בעיניים. אבל היא דווקא מבינה, אימא שלה הייתה עושה לה הרבה פדיחות כשהייתה צעירה. הרי כשאתה בגיל ההתבגרות יש לך את התחושה שההורים שלך הם הכי גרועים בעולם וזה בכלל פדיחה שיש לך הורים אז אתה מעדיף שלא להיראות איתם בציבור.

 

עידו שוב חוזר על שם הסרט באותה אינטונציה ילדותית כמו להדגיש את מר גורלו. היא מנסה לעודד אותו ואומרת לו שאבא שלו לא התכוון — הוא פשוט לא מבין בדברים האלה.

 

״יופי!״ קולו היה רם. ״אם הוא לא מבין אז שלא יזמין אותי, הפדיחות הן שלי ולא שלו״.

 

הוא צודק, היא חושבת, ועידו מייד נעלם מאחורי הדלת שנטרקת וסודקת שוב את הקיר שליד המשקוף.

 

מיכל נותרת חסרת אונים לנוכח עוגמת הנפש העצומה שחווה הערב בנה יחידה ומול הרצון העז שלה לא לשבור את רוחו של מירו בגלל יחסו של עידו כלפיו. היא מחליטה להתקשר למירו ולהסביר לו בעדינות שהילד הקטן שלו הוא כבר כמעט גבר ובפעם הבאה כדאי שייקח אותו לסרטים של גברים.

 

מירו כצפוי קצת נעלב ומתנהג בדיוק כמו בנו המתבגר. ״אז אם לא נאה לו שבפעם הבאה לא יבוא״, הוא עונה ומייד חוזר בו. אומר שברור לו שהפדיחות הללו הן ייסורי גיל ההתבגרות ושהוא בעצמו היה נבוך בגלל כל מילה כמעט שאימא שלו אמרה לו בנוכחות החברים שלו.

 

 

 

מזג האוויר האביך שעמד בפתחו של היום החדש וחילופי הדברים הקולניים עם עידו, כמו ברוב הבקרים האחרונים, משרים על מיכל תחושת מחנק עזה וכמיהה גדולה למנוחה. אף על פי שכבר הגיעה לחניון הסמוך למשרד, היא מחליטה לפרגן לעצמה יום חופש. היא מצלצלת לתמי צרודה ומשתעלת לתוך הטלפון הנייד כך שאינה צריכה אפילו להסביר את סיבת היעדרותה.

 

״אל תדאגי, מותק, תרגישי טוב, אני אסתדר פה״. תמי תמיד מצילה אותה, עוד בימים שעידו היה קטן והיא נאלצה להיעדר מהעבודה לא מעט.

 

חוף הים הוא המפלט האהוב עליה. היא נכנסת לסטימצקי, רוכשת את החדש של א.ב. יהושע ונוסעת לחוף שרתון, החוף שבו נהגו היא וחברותיה להיצלות בשמש היוקדת בימי התיכון.

 

את בסדר? היא מקבלת הודעה בטלפון.

 

כן, כנראה שפעת, אני אהיה בסדר, שיקרה לעמיר.

 

אחרי שני אייס קפה, בעמוד 79, כשהשמש הייתה כבר באמצע הרקיע, היא מחליטה לפנק את עידו בארוחת צהריים טרייה מעשי ידיה. היא עוברת בסופר הקרוב וקונה שניצלים, קצת תפוחי אדמה, מבחר סלטים מהמעדנייה ועוגיות שוקולד.

 

בשעה שתיים וחצי היא נכנסת לביתה שמעביר בה צמרמורת קור. הבית קפוא ביחס לחום ולשמש הנעימה שליטפה את גופה בחוף הים.

 

היא מקלפת, חותכת ומרתיחה מים לפירה, ואת השניצלים דופקת עוד קצת, שיהיו דקים־דקים כמו שעידו אוהב. היא תטגן אותם כשהוא יגיע. היא עורכת את השולחן לשניים וסוחטת עבור עידו מיץ תפוזים. ברבע לארבע היא מתקשרת לבדוק היכן הוא.

 

״אני בקניון עם נמרוד... כבר אכלנו פה״.

 

מיכל מרגישה איך כל גופה מתכווץ והיא הופכת להיות קטנה ומצומקת. כל כך רוצה לצעוק איך הוא מעז להשאיר אותה כך לבד עם ארוחת הצהריים שטרחה והכינה במיוחד עבורו, אבל במקום זאת היא רק אומרת בקול חלוש, ״תהנה״. יחד עם ההתכווצות בכל הגוף, היא לא שוכחת שהוא ילד מתבגר ושזו רק ההתחלה. הוא מתחיל לחיות את החיים שלו ולא את שלה והגיע הזמן שגם היא תחיה את החיים שלה ולא את שלו ולא את של אף אחד אחר.

 

את הסיגריה היא מדליקה במטבח, כבר לא אכפת לה אם הבית יסריח מסיגריות, מרגישה שכבר אין צורך על ההקפדה היתרה הזו. ביד אחת היא מחזיקה את הסיגריה וביד השנייה מטגנת את השניצלים עד שהם נשרפים. דמעות צורבות על לחייה.

 

מה צריך לקרות כדי שהחיים שלה ייראו אחרת?