תיבת הקולות

אחרית וראשית

 

וקצות חוטים לספר כולו

 

 

 

אני: אז עכשיו, על סבתא־רבתא מולכו.

 

אמא שלי: כן. סבתא מולכו שלי הייתה מתנדבת. כמוה היו כמה נשים ביחד, שהיו מתנדבות לנשים שהן בסוף הדרך, במחלה או בזקנה. בזמנה, לא היו רגילים לשלוח לבית־חולים, כי הבית חולים התורכי היה מלא כפריים, מלא אנשים, והטיפול לא היה מי־יודע־מה. אז היא הייתה הולכת - -

 

אני: היא - זאת אמא של אבא שלך -

 

אמא שלי: כן. סבתא שלי, דיאמנטה מולכו.

 

אני: שאת קרויה על שמה.

 

אמא שלי: נכון. אז היא הייתה הולכת לשמור. היו הולכות בדרך כלל שתיים יחד, כדי לא להישאר לבד. היו יושבות ליד האישה, שרות, מדברות, מנחמות אותה, אם היא עדיין בהכרה. אני שמעתי על זה ממנה: יום אחד אני אומרת לה, ״סבתא, אני באתי אלייך, אני רוצה להיות איתך״. אז היא אומרת, ״לא, לא היום. היום יש לי תפקיד, אני הולכת לשמור על פלונית״. ואני הכרתי את האישה ההיא, ידעתי על מי מדובר, אז אמרתי לה, ״למה, מה קרה לה?״ אז היא אומרת, ״היא כבר זקנה ונהייתה חולה, ואני שומרת עליה״.

 

שתינו יושבות זו מול זו ליד שולחן האוכל. לא שולחן האוכל הגדול, המשפחתי, אלא השולחן הקטן במטבח, זה שההורים שלי השתמשו בו כשאכלו לבדם, tête à tête, כמו שאבא שלי אומר. בביקורים שלנו, איתן ואני תמיד העדפנו לאכול איתם שם, בצפיפות שולחן הפורמייקה, על כסאות העץ המרופדים בד שדהה עם השנים. מהכיריים עולה ריח הפלפלים הממולאים ומהמרפסת נשמע טרטור מכונת הכביסה. גם רעש אוטובוסים נכנס מהחלון, אבל נאלם כשהוא מגיע אל השעוונית הפרחונית שעל השולחן. שם מונח מכשיר ההקלטה שלי, וכל הרעשים נסוגים מפני קולה השקט של אמא. בילדותה הייתה קשורה מאוד לסבתא שלה, ותמיד כשדיברה עליה הנמיכה את קולה בהערכה. בשיחה הזו היא דיברה בשקט מיוחד - מכבדת את הנוטים למות ואת המוות עצמו - ובתוך השקט החליפה אינטונציות בעדינות מדויקת: כשציטטה את עצמה כילדה, התלהבה התלהבות זעירה שגרמה לקול שלה להישמע גבוה יותר. כשענתה בשם סבתא שלה, קולה התכהה מעט באחריות של מבוגר.

 

אני: אז הן יושבות לידה, ומה הן עושות? קוראות תהילים?

 

לעומתה אני מתערבת בקול רם, קצת חסרת מנוחה. בין הבת־הסקרנית־לשמוע־את־המשך־הסיפור ובין חוקרת־הפולקלור־שחשוב־לה־להבהיר־את־הנקודה, יוצא שאני שואלת לא מעט. מאז השאלה ההיא כבר למדתי שנשים יהודיות בתורכיה, בנות דורה של דיאמנטה מולכו, לא ידעו עברית, ופרקי תהילים לא היו אצלן ברפרטואר. הן לא ידעו אפילו תורכית, שפת הארץ בה התגוררו משפחותיהן מאות שנים. הן לא ידעו קרוא וכתוב, לא נשלחו ללמוד בבית ספר ולא עבדו מחוץ לבית. עולמן העשיר התקיים בין כתלי ביתן, עם הספרדית של קסטיליה שקפאה על לשונן, ובזכותן תרבות ענפה שמהדהדת את ספרד של ימי הביניים - נשמרה עד למאה העשרים.

 

אמא שלי: לקרוא עברית אני לא יודעת אם הם ידעו. אבל הם ידעו הרבה שירים. סבתא מולכו ידעה יופי לשיר, והיה לה קול יפה!... אז היו שרות לה בשקט, מדברות, מספרות. לפי המצב.

 

כשאמא מספרת על הקול היפה של סבתא שלה היא מתלהבת. ושוב, בדרכה: בלחישה. אני מתרגשת לשמוע על הקול ההוא, אולי שורשים גנטיים לקול שלי: בין כל בני משפחתי הענֵפה - אמא ואבא, סבא וסבתא מולכו מצד אמא, סבא וסבתא בן־זקן מצד אבא, דודים ודודות משני הצדדים - לא שמעתי שאמרו על מישהו שיש לו ״קול יפה״.

 

אני: אז לסבתא שלך, סבתא מולכו, היה קול יפה?... לא ידעתי...

 

אמא שלי: קול יפה, כן... היא תמיד הייתה שרה. גם לַילדים... את יודעת, יש נשים שאוהבות לטפל בילדים של המשפחה, לעזור לבנות שלהן. היא הייתה כזאת. היא מאוד אהבה לטפל בנכדים, במיוחד בגלל שהבנות שלה תפרו כל הזמן. הן היו תופרות. דודה פאני הייתה תופרת, דודה ויקטוריה הייתה תופרת. אז היא הייתה לוקחת אליה את הילדים, עושה לה מקיר לקיר חבלים, על זה שמים מין שמיכה כזאת, וזה עושה את זה נדנדה - -

 

אני: ערסל.

 

אמא שלי: בדיוק, ערסל! היו שמים את התינוק, ויש לה חבל מהערסל עד לספסל שהיא יושבת, והיא מזיזה ושרה... אני זוכרת את יהודה, ואת עזרא, איך הייתה מנדנדת אותם ושרה להם... ואת שירה! את שירה גם אני נדנדתי, ושרתי לה!

 

אני: ומה הייתם שרים? תמיד בספניולית?

 

אמא שלי: אני - בתורכית, כי למדתי בבית־ספר שירים בתורכית. אבל הזקנים, ההורים, הסבתות - רק בספניולית.

 

 

האסוציאציות של אמא שלי מצמידות את רגעי סוף החיים לרגעי תחילתם, ומליווי הנוטות למות היא ממשיכה בטבעיות אל ערסול התינוקות. כמה מהנסיבות באמת דומות: הקירבה האינטימית, הקול הנשי, אופן הזימרה המרגיע. בשנות השבעים של המאה העשרים, בארה״ב, ייסדה תרז שרדר־שקר את תחום הטנטולוגיה המוסיקלית - תחום ליווי לחולים סופניים שבו מטפלים שהוכשרו לכך שרים או מנגנים באוזני הנוטה למות. בכך החייתה מחדש את מה שהיה נפוץ כפרקטיקה עממית־נשית בקהילות יהודיות־ספרדיות ובקהילות רבות נוספות ברחבי העולם. התקשורת באמצעות הקול השר שימשה במשך דורות ככלי תרפויטי בלתי־אמצעי לשלבים שבהם כבר אי אפשר לתקשר בשיחה. בקהילה היהודית־ספרדית בתורכיה, הליווי הקולי של דיאמנטה מולכו וחברותיה היה נפוץ לפחות עד שנות הארבעים של המאה העשרים.

 

אני: תחזרי רגע לסיפור על המתנדבות... הן היו יושבות ליד האישה... עד שהייתה הולכת לעולמה?

 

אמא שלי: כן... כי אז האמינו שהקרובים ביותר לא צריכים להיות לידה בזמן שהיא נפרדת מהם... היו אומרים שלנשמה קשה להיפרד מהקרובים שלה... מהילדים, מהבעל, מהמשפחה, אז עדיף שהם לא יהיו לידה ברגעים האחרונים. אז הן היו עושות הכול, ואחר כך מלבישות אותה. את הבגד עוד היו תופרים לפני... זה היה כאילו חגיגה, באמת, אני זוכרת כשתפרו לסבתא מולכו! הייתי ילדה קטנה, אז זאת אומרת שהיא עוד הייתה צעירה יחסית...

 

אני: לה בעצמה?

 

אמא שלי: כן, כן, באו נשים, ישבו ותפרו לה, זה היה בגד לבן כזה מבד - -

 

אני: והיא לא עמדה למות אז, כשתפרו לה?

 

אמא שלי: לא, לא! הייתה בריאה! עוד עלתה לארץ עם זה!

 

אני: מה?! היו תופרים את התכריכים לבן־אדם?

 

אמא שלי: כן! זה סגולה טובה! לאריכות ימים... כן...

 

אני: אז בסוף היו מלבישות את האישה בַּבגד?

 

אמא שלי: כן, בבגד הלבן והכול, ורק אחר כך מודיעים לחברת הקדישא, שיבואו לקחת אותה.

 

 

 

הסיפור הזה, שהקלטתי בבית הורי ב-2008, מכיל קצות חוטים לנושאים שבהם עוסק הספר כולו: אמנות הקול השר והקול המספר; פרפורמנס אמנותי והפוטנציאל התרפויטי שלו; מפגש אפשרי בין הקול השר ובין היד התופרת; פולקלור ורב־לשוניות כהשראה לאמנות ולחיים. פרקי הספר דנים בתחומים שונים המעסיקים אותי כאמנית, ובתוכם משובצים סיפורים אישיים ומשפחתיים, דוגמאות מיצירות שלי ושל אחרים, סקיצות אחדות ובהן רעיונות לעיצוב, בימוי או כתיבה - מאלה שאני רושמת לפני כל יצירה חדשה. יוצרים ומבצעים, הוגים וחוקרים כתבו לפנַי על הנושאים האלה, כל אחד מנקודת מבטו, ומדי פעם התכתבתי עם תובנותיהם. השתדלתי להימנע מקביעות נחרצות; אנשים שיש להם משנה סדורה על כל דבר מעוררים בי אי־נוחות. הדרך שלי כאמנית מתגלה לי תוך כדי הליכה, ובכל שלב אני רואה רק עד הצעד הנוכחי, לכן אצלי הכול מוטל בספק: מספר הדרכים להתפתחות אישית ואמנותית הוא כמספר האנשים והאמנים, ומה שנכון בעיני לא בהכרח יתאים לאחר, אפילו לא לעצמי בתקופה אחרת של חיי.

 

 

 

בנקודת הזמן והמרחב הנוכחית, נזקקתי לאומץ גדול כדי לכתוב ספר אישי על עשייה אמנותית, ולהתגבר על הספקות באשר לרלוונטיות של ספר כזה למישהו מלבדי. האומץ נבע מהאמונה בכוחן של תרבות ואמנות ליצור קירוב וריפוי, נחמה ותקווה; מהידיעה כי בני אדם כיום, בדיוק כמו בזמנה של סבתא־רבתא דיאמנטה, זקוקים למפגש אנושי מקרב; ומההבנה כי את שלמוּת הרגע שחווינו כילדים קטנים כשהקשבנו לשיר הערש ששרו לנו, אפשר לחזור ולחוות כמבוגרים, דרך החוויה האסתטית הגלומה באמנות.

 

 

 

שנתיים אחרי השיחה ההיא, כשאמי הייתה בת שמונים ועדיין מלאה חיוניות וסקרנות כנערה, נודע לה כי חלתה בסרקומה סופנית. בהשלמה פסקה ש״כל בנאדם צריך למות ממשהו״ ועברה את חודשי חייה האחרונים בביתה, במפגש אוהב ומתמשך עם בני משפחה, חברים ומכרים. יומיים לפני מותה, בערב האחרון שבו עוד פקחה לפעמים את עיניה, התכנסנו סביב מיטתה - בעל וילדים, כלה וחתנים, נכדים. חושך ירד, רק מעט אור חדר מדירת השכנים. בְּאינטימיות החלל החשוך למחצה, שרנו לה. בני המשפחה שרו באוזניה שירים ישראלים שאהבה, ואני שרתי לה את השירים בספניולית שהכירה מילדות, אלה שבבגרותה שמחה לפגוש מחדש בקונצרטים שלי. ברגע מסוים, בעיניים עצומות, אמא חייכה מאושרת: ״שרים לי, שרים לי״, היא לחשה, ולא הייתי בטוחה אם היא מתכוונת אלינו, או שהיא כבר שומעת את המלאכים.