אי המטמון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אי המטמון
מכר
מאות
עותקים
אי המטמון
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

רוברט לואיס סטיבנסון (באנגלית: Robert Louis Stevenson;‏ 13 בנובמבר 1850 - 3 בדצמבר 1894), מן הנודעים שבסופריה של אנגליה בכל הדורות, נולד באדינבורג בשנת 1850, למד שם משפטים, ובשנת 1875 הוסמך כעורך דין. באותה עת גם החל לכתוב. בגלל מחלת הריאות שלו ערך מסעות רבים בארצות מערב אירופה לבקש לה מרפא, ואת רשמיו תיאר בספרים אחדים. בשנת 1879 הפליג לקליפורניה ונשא לו שם לאישה את פאני אוסבורן, שהתאהב בה באחד מביקוריו בצרפת, והם שבו לאנגליה. מחלתו הלכה והחמירה, וכדי לחיות באקלים חם יותר יצאו כל בני המשפחה לאיי ים הדרום, השתקעו בסמואה ואף בנו להם שם אחוזה. אמנם בריאותו של סטיבנסון הוטבה שם, אך ב־1894 הוא לקה בשטף דם במוח ומת.

סטיבנסון היה סופר פורה שמעטים כמוהו, ויבולו הספרותי עשיר ומגוון ביותר. רבים מספריו תורגמו ללשונות זרות והינו דורות של קוראים. הידועים ביותר — אי המטמון וד״ר ג'קיל ומר הייד — תורגמו גם לעברית, ולא פעם אחת. ספרו סיפורים מים הדרום יצא לאור בספרייה לעם בשנת 1995.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

ג´ים הוֹקינס הוא נער צעיר המתגורר בפונדק של הוריו, על חוף הים באנגליה. יום אחד מגיע לפונדק יורד ים מטיל אימה, הנושא עימו תיבת עץ ישנה. לאחר שהמלח מוצא את מותו, מגלה ג´ים בתיבה מפה המובילה לאוצר הסודי של שודד הים הנודע לשמצה קפטן פלינט, וחייו מקבלים תפנית מסוכנת ומלהיבה כאחת. הנער האמיץ מצטרף לקבוצת אצילים השוכרים ספינה במטרה למצוא את האוצר, אך בין אנשי הצוות למסע נמצא גם הטבח הכריזמטי לונג ג´ון סילבר, ימאי ערמומי קטוע רגל שהיה בעברו אחד מאנשיו של קפטן פלינט. לסילבר ולאנשיו יש תוכניות אחרות לגבי האוצר, וג´ים מוצא את עצמו קרוע בין המחנות היריבים. המרד הפורץ בספינה הוא רק תחילתה של הרפתקה מסעירה ורבת–תהפוכות העומדת להתרחש על אי המטמון. 

אי המטמון, מאת הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, הוא אחד מספרי ההרפתקאות האהובים ביותר בהיסטוריה. בני נוער בכל העולם חולמים כבר דורות רבים להצטרף אל ג´ים הוקינס במסעותיו, ומצטמררים למשמע נקישות קב העץ של לונג ג´ון סילבר. אנחנו שמחים להציג בפניכם תרגום חדש ועכשווי של הקלאסיקה העל–זמנית הזאת, פרי עטו הקולח של הסופר אסף שוּר.

פרק ראשון

אל הקונה המתלבט
 
אם שירי מלחים וים,
איים וקרה וחמה,
שודדים ואוצרות זהבם,
סופות, הרפתקות עד בלי מה,
עלילות שסופן כבר נשמע
ושִֹמחוני בעודי עול ימים
יניחו כעת דעתם
של צעירים יותר חכמים,
 
אז הלאה נמשיך! ואם לאו,
אם אין עוד בנוער התם
קורא שאֶל קינגסטון ירעב
שבקוּפּר של יער וים
ובבלנטיין לא ימצא פגם —
לא עוד נמשיך אל מֵעבֶר:
הפיראטים ואני גם
נרד איתם אלי קבר!
 
 
 
 
פרק 1
כלב הימים הזקן באדמירל בֶּנבּוֹ
 
 
אדון טְרֵלוֹנִי, דוקטור לִיבְסִי ושאר האדונים ביקשו ממני לכתוב את כל הפרטים בעניין "אי המטמון" מראשיתם ועד סופם, ולספר הכול למעֵט מיקומו של האי, וזאת רק משום שעדיין יש שם אוצר שלא נאסף, ולכן אני לוקח בידי את העט בשנת —17 וחוזר אל הימים שבהם היה אבי בעליו של הפונדק אדמירל בנבו, ובהם הגיע לראשונה הימאי החוּם הזקן, עם הצלקת מן החרב, ונכנס לגור תחת קורתנו.
 
אני זוכר אותו כאילו זה היה אתמול, איך הגיע אל דלת הפונדק בצעד כבד ותיבת הים שלו מאחוריו, במריצת יד; גבר גבוה, חזק, כבד, חום כאגוז; הצמה הכהה נחה על כתף מעילו הכחול המוכתם. ידיו היו מחוספסות ומצולקות, עם ציפורניים שחורות ושבורות, ועל אחת מלחייו הצלקת מהחרב, שהיתה לבנה־אפרפרה ומלוכלכת. אני זוכר איך בחן את המפרץ הקטן ושרק לעצמו, ואז פצח בשיר הים הישן ששר אחר כך לעתים כה קרובות:
 
 
"חמישה־עשר איש על ארון של מת —
יו־הו־הו, ובקבוק של רום!"
 
 
  
 
 
קולו היה זקן וגבוה ורועד, ונדמה שמיתריו נמתחו עד דק על הכננת. אז נקש על הדלת בחתיכת מקל שנראה כמוט הרמה, וכשאבי הופיע, קרא בקול צרוד שיביאו לו כוס רום. כשהוגשה לו שתה לאט, כאיש אנין, התענג על הטעם ועדיין תלה מבט בצוקים ובשלט שלנו.
 
"מפרצון שימושי," אמר לבסוף. "ומקום טוב לפונדק. הרבה אנשים, ידידי?"
 
אבי אמר לו שלא, מעט מאוד אנשים, למרבה הצער.
 
"אם ככה," אמר, "זה מקום בשבילי לזרוק עוגן. אתה שם, חבר," קרא אל האיש שנהג את המריצה ברעש; "תביא אותה הנה, ואת התיבה שלי תעלה. אני נשאר פה קצת," המשיך. "אני איש פשוט. אני רוצה רום ובייקון וביצים ואת המקום שמה למעלה, לראות את הספינות כשהן יוצאות. איך תקראו לי? 'תם יכולים לקרוא לי קפטן. אה, אני מבין מה מעסיק אותך — הנה"; הוא השליך שלושה או ארבעה מטבעות זהב על הסף. "תגיד לי כשגמרתי אותם," אמר. הוא נראה תקיף כמפקד.
 
ואכן, אף שבגדיו היו עלובים וקולו גס, הוא כלל לא נראה כמלח פשוט, אלא כקצין או קברניט המורגל בציות, וָלא — מרים יד. האיש שבא עם המריצה אמר לנו שאתמול בבוקר ירד מכרכרת הדואר מול הרוֹיָאל ג'וֹרְג'; ששאל אילו פונדקים יש לאורך החוף, וכששמע טובות על הפונדק שלנו, כך אני מתאר לעצמי, ולמד כי מדובר במקום מבודד, בחר דווקא בו למגורים. וזה כל מה שהצלחנו ללמוד על האורח שלנו.
 
הוא היה מטבעו איש שקט מאוד. את הימים כולם העביר במפרצון או על הצוקים עם טלסקופ עשוי פליז; בערב ישב בפינת הטרקלין, סמוך לאש, ושתה רום חזק מאוד עם מים. לרוב לא דיבר כשפנו אליו, רק הרים פתאום מבט פראי ונשף באפו כתוקע בצופר ערפל; ובתוך זמן לא רב למדנו, אנחנו ושאר המזדמנים לביתנו, להניח לו. בכל יום כשחזר משיטוטיו, היה שואל אם הזדמנו יורדי ים בדרך. תחילה חשבנו שהוא שואל משום שהוא משתוקק לחברתם של בני מינו, אך לאחר זמן־מה התברר לנו שהוא מבקש דווקא להימנע ממנה. כאשר יורד ים אכן השתכן באדמירל בנבו (כפי שעשו כמה מהם מפעם לפעם בדרכם לאורך החוף אל בריסטול), היה בוחן אותו מבעד לווילון שעל הדלת לפני שנכנס אל הטרקלין, ותמיד הקפיד להיות שקט כעכבר בנוכחותו של מי מבין אלה.
 
מבחינתי, לפחות, לא היה בעניין שום סוד, שהרי במידת מה נעשיתי שותף לחרדותיו. יום אחד לקח אותי הצדה והבטיח לי מטבע כסף של ארבעה פני באחד בכל חודש אם רק אקפיד לשמור "עין פקוחה למקרה שיופיע יורד ים עם רגל אחת" ואודיע לו מיד. לא פעם קרה שכאשר הגיע אחד בחודש ואני פניתי אליו וביקשתי את שכרי, היה רק נושף אליי מבעד לאפו ונועץ בי מבט מצמית; אלא שלפני תום השבוע תמיד היה חוזר בו, נותן לי את המטבע שלי וחוזר על ההוראה לחפש אחר "יורד ים עם רגל אחת".
 
אין צורך שאפילו אספר לכם כיצד רדף זה את חלומותיי. בלילות סערה, כשהיתה הרוח מטלטלת את ארבע פינות הבית והגלים קצפו ושאגו במפרצון ובמעלה הצוקים, ראיתי אותו באלף דמויות ועל פניו אלף הבעות שֹטניות. לפעמים היתה הרגל קטועה בברך ולפעמים בירך; לפעמים הוא היה יצור תפלצתי שמעולם לא היתה לו אלא רגל אחת, שהזדקרה ממרכז גופו. לראות אותו מדלג ורץ ורודף אחרי מעל גדרות ושוחות, זה היה הסיוט הכי נורא. בסיכומו של עניין היו גחמות הדמיון הנוראות האלה מחיר נאה לשלם תמורת ארבעת הפני שקיבלתי מדי חודש.
 
ואולם, אף שהמחשבה על יורד ים בעל רגל אחת הבעיתה אותי עד כדי כך, מן הקפטן עצמו פחדתי פחות משפחדו ממנו מיודעיו האחרים. היו לילות שבהם שתה הרבה יותר רום ומים מכפי שראשו יכול להכיל; אז היה לפעמים יושב ושר את שירי הים הישנים, הפרועים והמרושעים שלו, ולא נותן את דעתו על איש. אך פעמים אחרות היה קורא למזוג משקאות לכולם ומאלץ את כל הנוכחים הנרעדים להאזין לסיפוריו או להצטרף אליו בפזמון כששר. לא פעם שמעתי את הבית רוטט לקול "יו־הו־הו ובקבוק של רום", כאשר כל הדיירים הצטרפו לשירה מחשש לשלומם ובאימת מוות, וכל אחד מנסה לגבור בקולו על האחרים לבל יינזף. שכן כאשר נתקף בולמוס כזה, לא היה אדם תקיף ממנו. הוא היה מכה בידו בשולחן כדי להשתיק את כולם; הוא היה מתפרץ בזעם אם מישהו שאל משהו ולפעמים אם איש לא שאל דבר, מה שלימד לדעתו שאיש אינו עוקב אחר הסיפור שלו. ולא היה מניח לאיש לעזוב את הפונדק עד ששתה מספיק כדי להתנמנם וגרר את עצמו אל המיטה.
 
הסיפורים שלו הם שהפחידו את האנשים יותר מכול. סיפורים איומים היו — על תליות ועל אנשים שנשלחו לצעוד על הקרש;1 על סערות בלב ים ועל איי דְרָיי טוֹרטוּגָס; על מעשי פרא ועל מקומות לחופי ספרד. לפי הדברים שסיפר, ודאי חי את חייו בקרב כמה מן האנשים המרושעים ביותר שאלוהים הניח להם להפליג בימים, והשפה שבה סיפר את הסיפורים האלה זעזעה את אנשי האזור הפשוטים שלנו לא פחות מאשר הפשעים שתיאר. אבי שב ואמר שזה יהיה סופו של הפונדק, כי בקרוב מאוד יפסיקו האנשים להגיע למקום שבו רודים בהם ומשפילים אותם ושולחים אותם למיטה רועדים, אבל אני מאמין באמת ובתמים שנוכחותו היטיבה עמנו. אנשים חששו בשעת מעשה, אבל נראה שבדיעבד הדבר דווקא מצא חן בעיניהם; זו היתה מידת־מה של התרגשות בחיי הכפר השקטים. היתה אפילו חבורה של צעירים שהעמידו פני מעריצים וכינו אותו "כלב ימים אמיתי", "מֶלַח ים ממש" וכיוצא באלה שמות, ואמרו שהוא ממין הגברים שהפכו את אנגליה לאימת הימים.
 
אלא שבמובן אחד אכן נראה שימיט עלינו חורבן. הוא נשאר להתגורר בפונדק שבוע אחר שבוע ואז חודש אחר חודש, כך שכל הכסף כבר נוצל, אך אבי מעולם לא אזר עוז להתעקש שישלם עוד. אם רק היה מזכיר את העניין, הקפטן היה נושף מבעד לאפו בקול רם עד כדי כך שהיה כמעט לשאגה, ונועץ באבי האומלל מבט מזרה אימים ששלח אותו החוצה מן החדר. ראיתי אותו פוכר ידיים אחרי היתקלות כזו, ואני סמוך ובטוח שהטִרדה והאימה ודאי החישו את מותו העגום בטרם עת.
 
בכל זמן מגוריו איתנו לא שינה הקפטן את מלבושיו כהוא זה, מלבד כמה גרביים שרכש מרוכל. תיתורת כובעו צנחה והוא הניח לה להידלדל מאז ואילך, אף שהיתה בכך משום טרדה רבה בימי רוח. אני זוכר איך נראה מעילו, שאותו הטליא בעצמו בחדרו שבקומה העליונה, ולפני הסוף לא נותרו ממנו אלא טלאים. הוא מעולם לא כתב ולא קיבל מכתב, ומעולם לא דיבר אלא עם השכנים, וגם איתם בעיקר כשהיה שיכור מרוב רום. איש מאתנו מעולם לא ראה את תיבת הים הגדולה נפתחת.
 
רק פעם אחת ויחידה העז מישהו להתייצב מולו, וזה היה לקראת הסוף, כשבריאותו של אבי האומלל כבר היתה בעיצומה של ההידרדרות שהובילה למותו. דוקטור ליבסי הגיע לבקר את המטופל יום אחד בשעת אחר צהריים מאוחרת, קיבל מאמי ארוחת ערב צנועה וניגש אל הטרקלין לעשן מקטרת בעודו ממתין לסוסו שיגיע מן הכפר, שכן בבנבו הישן לא היתה לנו אורווה. נכנסתי לשם בעקבותיו, ואני זוכר שהבחנתי בניגוד שבין הרופא הנקי והקורן, עם פאתו המפודרת, עיניו השחורות והבורקות והליכותיו הנעימות, לבין אנשי הכפר קלי הדעת שלנו; ויותר מכול בינו לבין אותו פיראט שלנו, דחליל כבד גוף, מטושטש ומטונף, שישב שם לאחר שלגם רום כהוגן והשעין זרועות על השולחן. פתאום הוא — הקפטן, זאת אומרת — החל לרעום בשירו הנצחי:
 
 
 
"חמישה־עשר איש על ארון של מת —
 
יו־הו־הו ובקבוק של רום!
 
את היתר לקחו המשקה והשד —
 
יו־הו־הו ובקבוק של רום!"
 
תחילה חשבתי שאותו "ארון של מת" הוא התיבה הגדולה שבחדרו, שהיה החדר הקדמי בקומה למעלה, ואותה מחשבה נמהלה בסיוטים שבהם הופיע אותו יורד ים בעל רגל אחת. אלא שזה זמן־מה לא ייחסנו לשיר חשיבות מיוחדת. בלילה ההוא כבר הכירו אותו כולם למעט דוקטור ליבסי, והבחנתי שעליו לא הותיר השיר רושם נעים כלל ועיקר, ולראיה, הוא הרים את מבטו בכעס לרגע בטרם המשיך בשיחה עם טיילור הזקן, הגנן, בעניין תרופה חדשה לשיגרון. בינתיים הלך הקפטן ונסחף בשירתו שלו, עד שלבסוף טפח בידו על השולחן שלפניו טפיחה שכולנו ידענו שפירושה — דממה. הקולות נקטעו באחת, למעט קולו של דוקטור ליבסי. הוא המשיך בשלו, קולו צלול ונעים, ושאף נמרצות מן המקטרת מדי מילה או שתיים. במשך כמה רגעים נעץ בו הקפטן מבט רושף, שוב טפח בידו, רשף ביתר שאת ולבסוף הפליט קללה נמרצת ורעם בזעף: "שקט שם בין הסיפונים!"
 
"פנית אליי, אדוני?" אמר הדוקטור, וכאשר אמר לו הפרא, בלוויית קללה נוספת, כי כך אכן עשה, השיב, "יש לי דבר אחד ויחיד לומר לך, אדוני, והוא שאם תמשיך לשתות רום, בקרוב ייפטר העולם מעולו של נבל מלוכלך ביותר!"
 
זעמו של הזקן היה נורא. הוא זינק על רגליו, שלף ופתח סכין מלחים מתקפלת, איזן אותה פתוחה על כף ידו ואיים לשפד את הדוקטור על הקיר.
 
הדוקטור אפילו לא זע. הוא דיבר אליו כפי שעשה קודם, מעבר לכתפו, ובאותה נימת דיבור ממש, שהיתה רמה למדי, כך שהחדר כולו יוכל לשמוע, ולצד זאת שלווה ויציבה בתכלית:
 
"אם לא תחזיר את הסכין הזאת לכיס שלך בזה הרגע, אני נשבע בכבודי שתמצא את עצמך תלוי לאחר ישיבת בית הדין הקרובה."
 
אז ניטש ביניהם קרב מבטים, אך בתוך זמן לא רב הקפטן נכנע, הניח את נשקו וחזר למקומו, רוטן ככלב מוכה.
 
"וכעת, אדוני," המשיך הדוקטור, "הואיל ועכשיו אני יודע שיש טיפוס כמוך במחוז שלי, תוכל להיות בטוח שאפקח עליך עין יומם ולילה. אני לא רק רופא, אני שופט שלום; ואם אשמע ולו שמץ של תלונה לגביך, וגם אם רק על חוסר נימוס כמו שהפגנת הלילה, אנקוט אמצעים נחרצים כדי להבטיח שיניחו עליך יד ויגרשו אותך מכאן. ובזאת נסיים."
 
דוקטור ליבסי יצא לדרכו זמן קצר לאחר שסוסו הגיע אל הדלת, אך הקפטן שמר על השקט במשך כל אותו ערב ובמשך ערבים רבים לאחר מכן.
 
 

רוברט לואיס סטיבנסון (באנגלית: Robert Louis Stevenson;‏ 13 בנובמבר 1850 - 3 בדצמבר 1894), מן הנודעים שבסופריה של אנגליה בכל הדורות, נולד באדינבורג בשנת 1850, למד שם משפטים, ובשנת 1875 הוסמך כעורך דין. באותה עת גם החל לכתוב. בגלל מחלת הריאות שלו ערך מסעות רבים בארצות מערב אירופה לבקש לה מרפא, ואת רשמיו תיאר בספרים אחדים. בשנת 1879 הפליג לקליפורניה ונשא לו שם לאישה את פאני אוסבורן, שהתאהב בה באחד מביקוריו בצרפת, והם שבו לאנגליה. מחלתו הלכה והחמירה, וכדי לחיות באקלים חם יותר יצאו כל בני המשפחה לאיי ים הדרום, השתקעו בסמואה ואף בנו להם שם אחוזה. אמנם בריאותו של סטיבנסון הוטבה שם, אך ב־1894 הוא לקה בשטף דם במוח ומת.

סטיבנסון היה סופר פורה שמעטים כמוהו, ויבולו הספרותי עשיר ומגוון ביותר. רבים מספריו תורגמו ללשונות זרות והינו דורות של קוראים. הידועים ביותר — אי המטמון וד״ר ג'קיל ומר הייד — תורגמו גם לעברית, ולא פעם אחת. ספרו סיפורים מים הדרום יצא לאור בספרייה לעם בשנת 1995.

עוד על הספר

אי המטמון רוברט לואיס סטיבנסון
אל הקונה המתלבט
 
אם שירי מלחים וים,
איים וקרה וחמה,
שודדים ואוצרות זהבם,
סופות, הרפתקות עד בלי מה,
עלילות שסופן כבר נשמע
ושִֹמחוני בעודי עול ימים
יניחו כעת דעתם
של צעירים יותר חכמים,
 
אז הלאה נמשיך! ואם לאו,
אם אין עוד בנוער התם
קורא שאֶל קינגסטון ירעב
שבקוּפּר של יער וים
ובבלנטיין לא ימצא פגם —
לא עוד נמשיך אל מֵעבֶר:
הפיראטים ואני גם
נרד איתם אלי קבר!
 
 
 
 
פרק 1
כלב הימים הזקן באדמירל בֶּנבּוֹ
 
 
אדון טְרֵלוֹנִי, דוקטור לִיבְסִי ושאר האדונים ביקשו ממני לכתוב את כל הפרטים בעניין "אי המטמון" מראשיתם ועד סופם, ולספר הכול למעֵט מיקומו של האי, וזאת רק משום שעדיין יש שם אוצר שלא נאסף, ולכן אני לוקח בידי את העט בשנת —17 וחוזר אל הימים שבהם היה אבי בעליו של הפונדק אדמירל בנבו, ובהם הגיע לראשונה הימאי החוּם הזקן, עם הצלקת מן החרב, ונכנס לגור תחת קורתנו.
 
אני זוכר אותו כאילו זה היה אתמול, איך הגיע אל דלת הפונדק בצעד כבד ותיבת הים שלו מאחוריו, במריצת יד; גבר גבוה, חזק, כבד, חום כאגוז; הצמה הכהה נחה על כתף מעילו הכחול המוכתם. ידיו היו מחוספסות ומצולקות, עם ציפורניים שחורות ושבורות, ועל אחת מלחייו הצלקת מהחרב, שהיתה לבנה־אפרפרה ומלוכלכת. אני זוכר איך בחן את המפרץ הקטן ושרק לעצמו, ואז פצח בשיר הים הישן ששר אחר כך לעתים כה קרובות:
 
 
"חמישה־עשר איש על ארון של מת —
יו־הו־הו, ובקבוק של רום!"
 
 
  
 
 
קולו היה זקן וגבוה ורועד, ונדמה שמיתריו נמתחו עד דק על הכננת. אז נקש על הדלת בחתיכת מקל שנראה כמוט הרמה, וכשאבי הופיע, קרא בקול צרוד שיביאו לו כוס רום. כשהוגשה לו שתה לאט, כאיש אנין, התענג על הטעם ועדיין תלה מבט בצוקים ובשלט שלנו.
 
"מפרצון שימושי," אמר לבסוף. "ומקום טוב לפונדק. הרבה אנשים, ידידי?"
 
אבי אמר לו שלא, מעט מאוד אנשים, למרבה הצער.
 
"אם ככה," אמר, "זה מקום בשבילי לזרוק עוגן. אתה שם, חבר," קרא אל האיש שנהג את המריצה ברעש; "תביא אותה הנה, ואת התיבה שלי תעלה. אני נשאר פה קצת," המשיך. "אני איש פשוט. אני רוצה רום ובייקון וביצים ואת המקום שמה למעלה, לראות את הספינות כשהן יוצאות. איך תקראו לי? 'תם יכולים לקרוא לי קפטן. אה, אני מבין מה מעסיק אותך — הנה"; הוא השליך שלושה או ארבעה מטבעות זהב על הסף. "תגיד לי כשגמרתי אותם," אמר. הוא נראה תקיף כמפקד.
 
ואכן, אף שבגדיו היו עלובים וקולו גס, הוא כלל לא נראה כמלח פשוט, אלא כקצין או קברניט המורגל בציות, וָלא — מרים יד. האיש שבא עם המריצה אמר לנו שאתמול בבוקר ירד מכרכרת הדואר מול הרוֹיָאל ג'וֹרְג'; ששאל אילו פונדקים יש לאורך החוף, וכששמע טובות על הפונדק שלנו, כך אני מתאר לעצמי, ולמד כי מדובר במקום מבודד, בחר דווקא בו למגורים. וזה כל מה שהצלחנו ללמוד על האורח שלנו.
 
הוא היה מטבעו איש שקט מאוד. את הימים כולם העביר במפרצון או על הצוקים עם טלסקופ עשוי פליז; בערב ישב בפינת הטרקלין, סמוך לאש, ושתה רום חזק מאוד עם מים. לרוב לא דיבר כשפנו אליו, רק הרים פתאום מבט פראי ונשף באפו כתוקע בצופר ערפל; ובתוך זמן לא רב למדנו, אנחנו ושאר המזדמנים לביתנו, להניח לו. בכל יום כשחזר משיטוטיו, היה שואל אם הזדמנו יורדי ים בדרך. תחילה חשבנו שהוא שואל משום שהוא משתוקק לחברתם של בני מינו, אך לאחר זמן־מה התברר לנו שהוא מבקש דווקא להימנע ממנה. כאשר יורד ים אכן השתכן באדמירל בנבו (כפי שעשו כמה מהם מפעם לפעם בדרכם לאורך החוף אל בריסטול), היה בוחן אותו מבעד לווילון שעל הדלת לפני שנכנס אל הטרקלין, ותמיד הקפיד להיות שקט כעכבר בנוכחותו של מי מבין אלה.
 
מבחינתי, לפחות, לא היה בעניין שום סוד, שהרי במידת מה נעשיתי שותף לחרדותיו. יום אחד לקח אותי הצדה והבטיח לי מטבע כסף של ארבעה פני באחד בכל חודש אם רק אקפיד לשמור "עין פקוחה למקרה שיופיע יורד ים עם רגל אחת" ואודיע לו מיד. לא פעם קרה שכאשר הגיע אחד בחודש ואני פניתי אליו וביקשתי את שכרי, היה רק נושף אליי מבעד לאפו ונועץ בי מבט מצמית; אלא שלפני תום השבוע תמיד היה חוזר בו, נותן לי את המטבע שלי וחוזר על ההוראה לחפש אחר "יורד ים עם רגל אחת".
 
אין צורך שאפילו אספר לכם כיצד רדף זה את חלומותיי. בלילות סערה, כשהיתה הרוח מטלטלת את ארבע פינות הבית והגלים קצפו ושאגו במפרצון ובמעלה הצוקים, ראיתי אותו באלף דמויות ועל פניו אלף הבעות שֹטניות. לפעמים היתה הרגל קטועה בברך ולפעמים בירך; לפעמים הוא היה יצור תפלצתי שמעולם לא היתה לו אלא רגל אחת, שהזדקרה ממרכז גופו. לראות אותו מדלג ורץ ורודף אחרי מעל גדרות ושוחות, זה היה הסיוט הכי נורא. בסיכומו של עניין היו גחמות הדמיון הנוראות האלה מחיר נאה לשלם תמורת ארבעת הפני שקיבלתי מדי חודש.
 
ואולם, אף שהמחשבה על יורד ים בעל רגל אחת הבעיתה אותי עד כדי כך, מן הקפטן עצמו פחדתי פחות משפחדו ממנו מיודעיו האחרים. היו לילות שבהם שתה הרבה יותר רום ומים מכפי שראשו יכול להכיל; אז היה לפעמים יושב ושר את שירי הים הישנים, הפרועים והמרושעים שלו, ולא נותן את דעתו על איש. אך פעמים אחרות היה קורא למזוג משקאות לכולם ומאלץ את כל הנוכחים הנרעדים להאזין לסיפוריו או להצטרף אליו בפזמון כששר. לא פעם שמעתי את הבית רוטט לקול "יו־הו־הו ובקבוק של רום", כאשר כל הדיירים הצטרפו לשירה מחשש לשלומם ובאימת מוות, וכל אחד מנסה לגבור בקולו על האחרים לבל יינזף. שכן כאשר נתקף בולמוס כזה, לא היה אדם תקיף ממנו. הוא היה מכה בידו בשולחן כדי להשתיק את כולם; הוא היה מתפרץ בזעם אם מישהו שאל משהו ולפעמים אם איש לא שאל דבר, מה שלימד לדעתו שאיש אינו עוקב אחר הסיפור שלו. ולא היה מניח לאיש לעזוב את הפונדק עד ששתה מספיק כדי להתנמנם וגרר את עצמו אל המיטה.
 
הסיפורים שלו הם שהפחידו את האנשים יותר מכול. סיפורים איומים היו — על תליות ועל אנשים שנשלחו לצעוד על הקרש;1 על סערות בלב ים ועל איי דְרָיי טוֹרטוּגָס; על מעשי פרא ועל מקומות לחופי ספרד. לפי הדברים שסיפר, ודאי חי את חייו בקרב כמה מן האנשים המרושעים ביותר שאלוהים הניח להם להפליג בימים, והשפה שבה סיפר את הסיפורים האלה זעזעה את אנשי האזור הפשוטים שלנו לא פחות מאשר הפשעים שתיאר. אבי שב ואמר שזה יהיה סופו של הפונדק, כי בקרוב מאוד יפסיקו האנשים להגיע למקום שבו רודים בהם ומשפילים אותם ושולחים אותם למיטה רועדים, אבל אני מאמין באמת ובתמים שנוכחותו היטיבה עמנו. אנשים חששו בשעת מעשה, אבל נראה שבדיעבד הדבר דווקא מצא חן בעיניהם; זו היתה מידת־מה של התרגשות בחיי הכפר השקטים. היתה אפילו חבורה של צעירים שהעמידו פני מעריצים וכינו אותו "כלב ימים אמיתי", "מֶלַח ים ממש" וכיוצא באלה שמות, ואמרו שהוא ממין הגברים שהפכו את אנגליה לאימת הימים.
 
אלא שבמובן אחד אכן נראה שימיט עלינו חורבן. הוא נשאר להתגורר בפונדק שבוע אחר שבוע ואז חודש אחר חודש, כך שכל הכסף כבר נוצל, אך אבי מעולם לא אזר עוז להתעקש שישלם עוד. אם רק היה מזכיר את העניין, הקפטן היה נושף מבעד לאפו בקול רם עד כדי כך שהיה כמעט לשאגה, ונועץ באבי האומלל מבט מזרה אימים ששלח אותו החוצה מן החדר. ראיתי אותו פוכר ידיים אחרי היתקלות כזו, ואני סמוך ובטוח שהטִרדה והאימה ודאי החישו את מותו העגום בטרם עת.
 
בכל זמן מגוריו איתנו לא שינה הקפטן את מלבושיו כהוא זה, מלבד כמה גרביים שרכש מרוכל. תיתורת כובעו צנחה והוא הניח לה להידלדל מאז ואילך, אף שהיתה בכך משום טרדה רבה בימי רוח. אני זוכר איך נראה מעילו, שאותו הטליא בעצמו בחדרו שבקומה העליונה, ולפני הסוף לא נותרו ממנו אלא טלאים. הוא מעולם לא כתב ולא קיבל מכתב, ומעולם לא דיבר אלא עם השכנים, וגם איתם בעיקר כשהיה שיכור מרוב רום. איש מאתנו מעולם לא ראה את תיבת הים הגדולה נפתחת.
 
רק פעם אחת ויחידה העז מישהו להתייצב מולו, וזה היה לקראת הסוף, כשבריאותו של אבי האומלל כבר היתה בעיצומה של ההידרדרות שהובילה למותו. דוקטור ליבסי הגיע לבקר את המטופל יום אחד בשעת אחר צהריים מאוחרת, קיבל מאמי ארוחת ערב צנועה וניגש אל הטרקלין לעשן מקטרת בעודו ממתין לסוסו שיגיע מן הכפר, שכן בבנבו הישן לא היתה לנו אורווה. נכנסתי לשם בעקבותיו, ואני זוכר שהבחנתי בניגוד שבין הרופא הנקי והקורן, עם פאתו המפודרת, עיניו השחורות והבורקות והליכותיו הנעימות, לבין אנשי הכפר קלי הדעת שלנו; ויותר מכול בינו לבין אותו פיראט שלנו, דחליל כבד גוף, מטושטש ומטונף, שישב שם לאחר שלגם רום כהוגן והשעין זרועות על השולחן. פתאום הוא — הקפטן, זאת אומרת — החל לרעום בשירו הנצחי:
 
 
 
"חמישה־עשר איש על ארון של מת —
 
יו־הו־הו ובקבוק של רום!
 
את היתר לקחו המשקה והשד —
 
יו־הו־הו ובקבוק של רום!"
 
תחילה חשבתי שאותו "ארון של מת" הוא התיבה הגדולה שבחדרו, שהיה החדר הקדמי בקומה למעלה, ואותה מחשבה נמהלה בסיוטים שבהם הופיע אותו יורד ים בעל רגל אחת. אלא שזה זמן־מה לא ייחסנו לשיר חשיבות מיוחדת. בלילה ההוא כבר הכירו אותו כולם למעט דוקטור ליבסי, והבחנתי שעליו לא הותיר השיר רושם נעים כלל ועיקר, ולראיה, הוא הרים את מבטו בכעס לרגע בטרם המשיך בשיחה עם טיילור הזקן, הגנן, בעניין תרופה חדשה לשיגרון. בינתיים הלך הקפטן ונסחף בשירתו שלו, עד שלבסוף טפח בידו על השולחן שלפניו טפיחה שכולנו ידענו שפירושה — דממה. הקולות נקטעו באחת, למעט קולו של דוקטור ליבסי. הוא המשיך בשלו, קולו צלול ונעים, ושאף נמרצות מן המקטרת מדי מילה או שתיים. במשך כמה רגעים נעץ בו הקפטן מבט רושף, שוב טפח בידו, רשף ביתר שאת ולבסוף הפליט קללה נמרצת ורעם בזעף: "שקט שם בין הסיפונים!"
 
"פנית אליי, אדוני?" אמר הדוקטור, וכאשר אמר לו הפרא, בלוויית קללה נוספת, כי כך אכן עשה, השיב, "יש לי דבר אחד ויחיד לומר לך, אדוני, והוא שאם תמשיך לשתות רום, בקרוב ייפטר העולם מעולו של נבל מלוכלך ביותר!"
 
זעמו של הזקן היה נורא. הוא זינק על רגליו, שלף ופתח סכין מלחים מתקפלת, איזן אותה פתוחה על כף ידו ואיים לשפד את הדוקטור על הקיר.
 
הדוקטור אפילו לא זע. הוא דיבר אליו כפי שעשה קודם, מעבר לכתפו, ובאותה נימת דיבור ממש, שהיתה רמה למדי, כך שהחדר כולו יוכל לשמוע, ולצד זאת שלווה ויציבה בתכלית:
 
"אם לא תחזיר את הסכין הזאת לכיס שלך בזה הרגע, אני נשבע בכבודי שתמצא את עצמך תלוי לאחר ישיבת בית הדין הקרובה."
 
אז ניטש ביניהם קרב מבטים, אך בתוך זמן לא רב הקפטן נכנע, הניח את נשקו וחזר למקומו, רוטן ככלב מוכה.
 
"וכעת, אדוני," המשיך הדוקטור, "הואיל ועכשיו אני יודע שיש טיפוס כמוך במחוז שלי, תוכל להיות בטוח שאפקח עליך עין יומם ולילה. אני לא רק רופא, אני שופט שלום; ואם אשמע ולו שמץ של תלונה לגביך, וגם אם רק על חוסר נימוס כמו שהפגנת הלילה, אנקוט אמצעים נחרצים כדי להבטיח שיניחו עליך יד ויגרשו אותך מכאן. ובזאת נסיים."
 
דוקטור ליבסי יצא לדרכו זמן קצר לאחר שסוסו הגיע אל הדלת, אך הקפטן שמר על השקט במשך כל אותו ערב ובמשך ערבים רבים לאחר מכן.