האב המייסד

פתח דבר

 

 

״מדוע חיים וייצמן?״ בראשית הייתה תחושה לא מנוסחת כדבעי שהאיש הזה מדבר אלינו. בסבך הזהויות האישיות והקולקטיביות שבו נתון כל אחד מאיתנו וייצמן מציע זהות מאפשרת, מנחמת אפילו. אחר כך צפה ועלתה ההשתוממות. כיצד הוליך וייצמן מאז 1917 את ההסתדרות הציונית העולמית, תנועה לאומית צעירה הנתונה במשבר עמוק, עשרים שנה בלבד לאחר היווסדה אל עצמאות מדינית בתוך שלושים שנים בלבד? בתימהון גדל והולך חווינו את הפער העמוק בין מה שהראה לנו המחקר ההיסטורי ובין הקיים בזיכרון הקיבוצי הישראלי והציוני. גילינו שאלמלא היה וייצמן מי שהיה, בשעה שהיה, ספק אם היה חזונו של הרצל למציאות שאי אפשר להתכחש לה. הבנו שאם לא היה וייצמן, לא היה יכול להופיע בן־גוריון כדי להוביל את מדינת ישראל בצעדיה הראשונים.

 

תפארתו של חיים וייצמן בזיכרון הקיבוצי הישראלי ומחוצה לו עיקרה בהצהרת בלפור המהבהבת מדי כמה עשורים. אחר כך הוא נזכר כנשיאה הראשון של מדינת ישראל. כל שאר פרטי הזיכרון נדחסים לאותה ממחטה מפורסמת שרק אליה כביכול היה יכול לדחוף את חוטמו. הרצון ללכת אל וייצמן גבר משנוכחנו שגם ההיסטוריוגרפיה, היודעת לדון בווייצמן בהקשריו המגוונים, נדרשת לו פעמים רבות מדי רק במקומו הראוי כביכול במסדרון העובר בין הרצל ובין בן־גוריון.

 

כיצד חיבר וייצמן, האב המייסד של מדינת ישראל, בפסק זמן היסטורי כה קצר בין מעשה ניסוח החזון הציוני בידי הרצל ובין מעשה הקמתה של מדינת ישראל כעבור חמישים שנים בלבד? שאלת מקומו של היחיד בהיסטוריה אינה יודעת ואף לא תדע שובע ופתרון. נטינו מלכתחילה לראות את וייצמן כמשול לדאון המרחף ממעל ומורה משם את הדרך למחנהו, דאון שחיפש ומצא את זרמי האוויר הנכונים של ההיסטוריה, אלה שאין להחמיצם כדי לרכוב עליהם אל היעד. הוא אף ידע לנטוש זרמים אלה בשעת הצורך כשסבר כי הם מובילים להתרסקות. אחר כך, בלא הכוח הדוחף של הרלוונטיות, הוא נסחף אל גורלו במעבה הזיכרון.

 

ה״מה״ וה״איך״ משולבים זה בזה. וייצמן לא היה רק מנהיג לאומי עתיר הישגים, הוא היה אדם, על יתרונותיו וחסרונותיו. אדם, כל אדם, הוא ישות מלאה הבאה במגע עם המציאות הסובבת אותה, המגע הזה יכול להיות מוצלח פחות או יותר. מול התנאים החיצוניים המשתנים תדירות אדם מציג פנים כאלה ואחרות המגלות לעיתים סתירה ברורה. המציאות שבה פעל וייצמן לא זימנה לו על פניה מעמד רשמי אפקטיבי. במחנה היהודי הציוני לא עמדו מאחורי וייצמן מפלגה, מדינה או ארגון רב־לאומי בעל עוצמה כמו חבר הלאומים בשעתו או האו״ם שבא על מקומו. אפילו מסורת של התנהלות מדינית או דיפלומטית ריבונית לא עמדה לשירותו. האם עמד וייצמן לבדו מול ההיסטוריה ומול אומנות העיתוי הפוליטית, המדינית והדיפלומטית? ואם לא, מי ומה חברו אליו? האם היו אלה תעוזה, שכל, עבודה קשה, אולי מזל שפילסו את דרכו? והיכן עובר הקו בין הערכה מאוזנת וביקורתית ובין הערצה עיוורת או שלילה גמורה?

 

באנו אל החיבור הביוגרפי הזה מהשדה שלנו, מההיסטוריוגרפיה על מגוון אפשרויותיה. בכל שתפנה בשדה ההיסטוריוגרפי הרחב הזה שוב ושוב תיתקל רגלך באבן אחת שאין להתעלם ממנה, זו המזכירה לך, כמו שלט אזהרה, שהעיקר הוא בהקשר (בקונטקסט) ההיסטורי שאין בלתו. לא יכולנו, אף לא התיימרנו להתמודד עם ההיסטוריה האינטנסיבית במיוחד של השנים שבהן הביוגרפיה הזו עוסקת, 1952-1922. הרקע ההיסטורי יובא בשולי הסיפור בצמצום הנדרש ובהקשר הדרוש כדי להבין את וייצמן, את החלטותיו ואת עשייתו.

 

יותר משהביוגרפיה שואלת ״מה היה״, היא שואלת ״מי היה״. הניסיון לפענח דמות מגדיר את הסוגה הזו. ההיסטוריון האמון על הכללות ועל השוואות ניגש אל הביוגרפיה גם מכוח הרגליו במחקר. גם כאשר ההיסטוריוגרפיה פונה אל סוגיות מיקרו, מקומיות או פרסונליות באופיין, היא חוזרת ובדין אל ההכללה. אם לא תנהג כך, היא עלולה להיכלא בתחום המורשת או האפיזודה. הביוגרפיה, עם זאת, היא ראש לכול סיפור של אדם יחיד וחד־פעמי.

 

כתיבת ביוגרפיה אינה קלה להיסטוריון מסיבות נוספות. בעברית השגורה בפי רובנו מדובר פעמים רבות על פלוני הכותב ״ביוגרפיה על״ אלמוני. אלא שביוגרף כותב ״ביוגרפיה של...״ במעשה שיש בו יומרה לא מעטה הביוגרף מנסה להיכנס לראשו של גיבור סיפורו ולנעליו. לעולם לא יהיה המהלך הזה שלם. אך הכוונה מגדירה את טיב העבודה. מחקר ביוגרפי דורש אפוא את ההקשר ההיסטורי, עבודה מקצועית על מקורות לצד בדיקה זהירה של נפשו של נושא המחקר וגופו. מצאנו שהדרך הנכונה לנו כחוקרים שאינם מצוידים בכליו של פסיכולוג מקצועי עיקרה בניסיון להגדיר את שאנחנו מבינים בלי להזדקק למודלים או לתאוריות של אנשי מקצוע בתחום הנפש. מובן שהתייעצנו עם מומחים בתחום, אך לעולם נשאר וייצמן עבורנו יחיד ומיוחד בלי שננסה לייחס לנפשו הגדרות מכלילות. זה המקום להודות לפרופ' מוטי מרק, לגבי בונויט ולמתי בן־צור, עתירי הידע והניסיון, שהקשיבו, חיזקו או הפריכו תובנות שעניינן נפשו ורוחו של וייצמן.

 

עד מהרה גילינו שאין בכך די. מקריאת ביוגרפיות שכתבו אחרים ומשהות נמשכת במחיצתו של וייצמן גילינו את ההכרח לשחרר מעט את מוסרות הדמיון, את הצורך ואת הרצון להשתמש בכליה של הכתיבה הספרותית. אין מדובר במהלך אסתטי בלבד, אף שהוא אינו מגונה להרגשתנו. מדובר, לטעמנו, גם בכלי מקצועי משלים. קריאת שלל המקורות והמגע האינטימי עם הגיבור מתירים לדמיון לעשות מעשה של השלמה. כמו במקרה של משולש שווה שוקיים: הבסיס נחקר היטב, ההשלמה נובעת ממנו. הכתיבה הספרותית, הלחה יותר מהטקסט ההיסטוריוגרפי המקובל, מאפשרת לנסח תובנות שאין להן סימוכין ישירים זולת ההקשר וההיכרות העמוקה עם גיבור הסיפור, עם אורחו ורבעו, עם המקורות העוסקים באירוע שעליו מדובר, עם הסביבה התרבותית והפוליטית ולא פחות חשוב — עם הסביבה הפיזית שבה אירע מה שאירע.

 

בתיאור סביבת ההתרחשויות בזירותיה השונות לא הסתפקנו במה שהציעו לנו הארכיון, הספרייה ואפילו לא מאגרי המידע הווירטואליים. יצאנו בעקבות וייצמן. כיוון שהוא נדד כל ימיו, נדדנו בעקבותיו בבחינת אין טוב ממראה עיניים. לא יכולנו לקצב שלו, אך למדנו דברים רבים שמילים לא תוכלנה להביע. נופיו של וייצמן בתקופה שבה הביוגרפיה הזו עוסקת, 1952-1922, עיקרם בלונדון, בניו יורק, בירושלים, ברחובות, בשווייץ ובדרום טירול (איטליה). רובם נותרו בלא שינויים דרמטיים חוסמי דמיון.

 

לא כן הנוף האנושי. בדרך הטבע נותרו מעט אנשים, אם נותרו בכלל, שעבדו עם וייצמן באינטימיות המקנה לעדותם ערך של מסמך ראוי. עדויות כאלה אינן מדייקות בדרך כלל בפרטים ובהקשרם. הן טובות יותר בצבעים של אווירה. במקרה הזה ראויים לציון שלושה מפגשים איכותיים. הראשון עם דייוויד ואן וייצמן החיים היום ברדינג (Reading), בריטניה. דייוויד, יליד 1940, הוא נכדם האחד של חיים וורה וייצמן, בנו של בנג'י בכורם. ״אחכה על הרציף בתחנת הרכבת״, כתב דייוויד, ״עם כלב שחור־לבן כדי שקל יהיה לזהותני״. הכלב היה מיותר. על הרציף המתין חיים וייצמן. השיחות עם דייוויד היו במובנים ידועים מעין פגישת מעט עם סבו.

 

מפגש שני בעל חשיבות במסע הזה היה עם אדם פרגסון (Fergusson), נכדה של בלאנש דאגדייל (Dugdale), היא באפי, בת אחותו המסורה של ארתור ג'יימס בלפור חשוך הילדים שהייתה לו כבת. רק וייצמן התחרה בליבה על משבצת אהבתה ומסירותה. אדם, מחזאי, היסטוריון וחבר הפרלמנט האירופי לשעבר, היה בן שמונים ב-2012 והפליא לתאר תחושות וצבעים במחוזות לונדון של וייצמן. בסיור המאלף בהדרכתו הקפיד אדם לומר לעיתים ״איני יודע״, עובדה שתרמה לאיכותה של עדותו. חשובה לא פחות הייתה השיחה הממושכת עם ראומה ויצמן (כך הם מתעקשים לכתוב, לא וייצמן), אלמנתו של עזר, בנו של חיליק (מיכל), אחיו הצעיר של חיים וייצמן. בשפתה העשירה תיארה ראומה את מפגשיה עם וייצמן מ-1946 ועד הסתלקותו שש שנים אחר כך. השלושה תרמו לביוגרפיה הזו יותר משהם עצמם משערים. אנו מודים להם.

 

יש להיזהר ממילים. אין במילים נכון או לא נכון כאשר מדובר בסובייקט. במקרה הזה הסובייקט הוא חיים וייצמן. כך למשל השימוש שעשה במונח פלשתינה ולעיתים פלשתינה־א״י בהתבטאויותיו כל ימיו ולעיתים אף לאחר שקמה מדינת ישראל. הלכנו בעקבותיו. הדברים נכונים גם ביחס למונחים, כגון: ״יהדות ארץ ישראל״, ״שואה״, ״אסון״ או ״טרנספר״, שנכון לקרוא אותם בהקשרם הביוגרפי וההיסטורי. הם נכונים גם ביחס לאופן שבו הצטיירו המציאות והעולם הכללי, היהודי והציוני בעיני וייצמן. לא התווכחנו. ביקשנו ללמוד עליו ועל עמדתו. הביקורת שלנו עניינה בדרך כלל הרלוונטיות של מעשיו, החלטותיו וגישתו למטרותיו שלו, אלה המוגדרות ואלה המשתמעות. במקרים כאלה אף השווינו או עימתנו עם עמדותיהם של אחרים ועם תמונת המציאות ההיסטורית כפי שהיא מתוארת במחקר. וייצמן חלם, כנראה, ברוסית, סיפר בדיחות ביידיש ודיבר וכתב בשנים שבהן הביוגרפיה הזו עוסקת בעיקר באנגלית. הוא נדרש לגרמנית ולצרפתית לעת מצוא. העברית, שבה התקשה, הייתה שמורה אצלו להזדמנויות חגיגיות.

 

מערכת יחסים מיוחדת שררה מאמצע שנות השלושים בין חיים וייצמן ובין דוד בן־גוריון. שניהם העריצו את וייצמן. וייצמן זלזל רוב ימיו ושלא בטובתו בבן־גוריון. בן־גוריון ירא את וייצמן גם שעה שכבר לא היה ממי לחשוש. לא שפטנו, גם לא ניתחנו בדרך כלל את עמדותיו של בן־גוריון. הבאנו אותו אל הסיפור במקומות שבהם הוא נכנס כאישיות חשובה לחיוב או לשלילה לשדה הראייה של וייצמן. התוצאה מעניינת למי שגדלו על הזיכרון ואף על ההיסטוריוגרפיה של התנועה הציונית והיישוב, שבה, כידוע, מיוחס לבן־גוריון תפקיד מרכזי שאינו תואם תמיד את מעמדו ההיסטורי הריאלי בזמן נתון. בנושאים רבים וחשובים לא נמצא אפוא את בן־גוריון. מרתקת לא פחות היא ההבנה שרבים מן הדברים שאמר ועשה בן־גוריון היו שיעור שנלמד אצל וייצמן. מצאנו שהקרבה בין השניים הייתה גדולה יותר מפערי הדור, המזג ובעיקר המיקום הפוליטי, המדיני, החברתי, התרבותי והגאוגרפי ביניהם. הביוגרפיה הזו מגוללת את סיפור חייו של וייצמן, לא של מנהיג אחר. אפשר שבסופו של דבר סיפורו של וייצמן, המלוּוה בביקורת הקשרית ראויה, עושה חסד גם עם בן־גוריון. הביוגרף לוקה לא אחת באמפתיות יתר כלפי גיבור הסיפור. נאבקנו בנטייה הזו, אך היא קיימת מעצם טבעו של המפגש הממושך והאינטנסיבי שלנו עם גיבור הסיפור.

 

ככל שהתקדמה העבודה ונמשכה שהותנו עם וייצמן, כן התברר לנו שאין להיסמך על האוטוביוגרפיה שלו מסה ומעש. החלטה כזו מחייבת גישה חד־משמעית ועקבית, שאם לא כן, היה עלינו להסביר שוב ושוב מדוע אנחנו נסמכים על קטע אחד, מתעלמים מן השני או מתווכחים עם השלישי. על פניה זו החלטה תמוהה. שהרי מה מבקש הביוגרף אם לא דיווח בהיר ומסודר מפי גיבור הסיפור שבו הוא עוסק? מה גם שאוטוביוגרפיה כתובה היטב שכה רבים ציפו לה בשעתה מונחת במקרה זה לפנינו. עם פרסומה בבריטניה, בארצות הברית ובישראל ב-1949 היו שגמרו עליה את ההלל. אחרים התווכחו עימה בחֳרי אף, משל על פיה יוכרע אם היה או לא היה, ובעיקר איך היה. תפוצתה הייתה גדולה במיוחד, ורבים רואים בה גם היום מקור מחקרי איכותי.1

 

אלא שהאוטוביוגרפיה אינה מכתב או יומן הנכתבים בזמן אמת. אף שגם אלה אינם נטולי הטיות, איכותם ידועה. אוטוביוגרפיה היא ניסוח מודע במיוחד למצבו ולמיצובו של הכותב בזמן כתיבתה. מטרתו של כותב האוטוביוגרפיה, יותר משל זה המסתפק בכתיבת ״זיכרונות סתם״, ברורה: כזה הייתי וכך תזכרו אותי. המניפולציה הזו העומדת בבסיס האוטוביוגרפיה באשר היא, היא במהותה של הסוגה הזו. גם אם הכותב או מי שכתבו בשמו ליוו את העבודה במקורות איכותיים, אזי הפרספקטיבה היא לעולם האופן שבו ראה בעל הדברים את חייו בזמן שהדברים נוסחו ואיך הוא מבקש באותו זמן להציגם לקוראיו. מבטו של בעל האוטוביוגרפיה מופנה אל העתיד, כלומר אל מקומו של בעל הדברים בזיכרון. הזיכרון הוא אף כלי העבודה העיקרי של בעל הדבר. הכלי הזה לוקה מעצם טיבו בשכחה, בצביעה בוורוד או בשחור, בברירה ובהמצאה. לא בכדי נדרשת הכתיבה הממוארית האוטוביוגרפית המודעת למגבלותיה לבדיון הספרותי. הוא מאפשר לה לעשות את החסרונות שלעיל ליתרון ידוע. לא זה המקרה של מסה ומעש של וייצמן.

 

מסה ומעש הוא אוטוביוגרפיה הנגועה במיטב החסרונות של הסוגה. וייצמן החל לעבוד עליה בשבועות העלבון והזעם שלו אחרי שמעד בקונגרס הציוני בבזל בקיץ 1931. הוא לא נבחר שם לנשיא ההסתדרות הציונית אחרי 11 שנים בתפקיד. כבר אז הייתה בה הבטחה שעוררה עניין רב. וייצמן המשיך לעבוד עליה לסירוגין עד ראשית שנות הארבעים. אחרי שבנו מיכאל (מייקל), טייס חיל האוויר המלכותי, אבד בים בפברואר 1942, חדל וייצמן מהעיסוק האוטוביוגרפי. הוא שב אליו באביב־קיץ 1947.

 

לכאורה נכתבו הפרקים שמתום מלחמת העולם הראשונה סמוך יחסית להתרחשותם, אולם כתב אותם לא רק מי שהיה, כתב אותם מי שבכל שנות העיסוק בהם סבר שיהיו לו עוד מעשים לעשותם ושאין בלתו. במידה רבה הייתה האוטוביוגרפיה הזו תעודת זהות, מצע תעמולה של מנהיג פעיל שמעמדו רם ועם זאת, גם מאוים. הבחירה באירועים ובאנשים הנזכרים היא סלקטיבית ומודעת מאוד. לקהל היעד היה מקום מרכזי אצל וייצמן. לא בכדי נמצאו הבדלים בין שלוש הגרסאות של מסה ומעש — הבריטית, האמריקנית והישראלית. האוטוביוגרפיה הזו נעדרת את הנינוחות של הנזכר המספר את סיפורו המוטה ככל שיהיה. מדובר, אחרי ככלות הכול, בעיקר במצע עבודה של מנהיג בפעולה. גם שעה שנחתמה האוטוביוגרפיה הזו ב-1948, סברו אלה שעמדו ליד ערש הוצאתה לאור שווייצמן הוא עדיין גם מי שיהיה.

 

וייצמן לא כתב את האוטוביוגרפיה שלו. הוא הכתיב אותה. עד ראשית שנות הארבעים הייתה זו מזכירתו ואשת סודו הנאמנה דוריס מאי (May) שהאזינה, כתבה וערכה את הטקסט. מאי, בוגרת אוקספורד בלימודי שפות ורהוטה מאוד, שלטה ברזי הזירה הבריטית והציונית; היא הייתה אנגלייה לא יהודייה שידעה לשמור על מרחק מועיל מהכתוב ואף להעיר למכתיב כאשר סברה שנכון לעשות כן. באביב 1947 גייס עוזרו הקרוב ביותר של וייצמן באותם ימים מאיר וייסגל את מוריס סמואל להשלים את המלאכה. סמואל, אינטלקטואל יהודי־אמריקני, סופר, עיתונאי ומרצה, הכיר את וייצמן, אף שלא מקרוב, מראשית שנות העשרים, שעה שנשיא ההסתדרות הציונית החל להגיע תכופות לאמריקה. סמואל בא לרחובות ובמשך כשלושה חודשים שמע את וייצמן. עם שובו לאמריקה ערך עם וייסגל את החומר של וייצמן מראשיתו בשנות השלושים לטקסט שהיה ראוי לדעתם למעמדו של וייצמן בימי ראשית הדיון על מעמדו כנשיא מדינת ישראל.

 

עוד המלאכה על מסה ומעש בעיצומה התרחשו האירועים הדרמטיים של 1948-1947. לווייצמן היה בהם מקום רב. כיוון שבאותה שנה הוא הלך ונחלש, שוב לא היה יכול אפילו להכתיב. וייסגל וסמואל השלימו אפוא את הכתוב מקיץ 1947 עד הקמת מדינת ישראל פחות משנה אחר כך. לא היה ברור אם וייצמן מסוגל לקרוא את הנוסח האחרון. הוא אפילו לא היה מסוגל לחתום על מספר עותקים מוגבל שהוצעו למכירה בממון רב. דוריס מאי, שידעה היטב לחתום בשמו, גויסה למשימה. זה יהיה הסוד הקטן שלנו, כתב וייסגל מניו יורק לווייצמן שנתקע באותו קיץ בשווייץ במצב פיזי ונפשי ירוד. מסה ומעש בגרסתו הסופית היה תוצר עבודתם של וייסגל וסמואל. הם רתמו לעבודה גם את אוברי איבן (אבא אבן), שהיה אז נציג ישראל ליד האו״ם, לכתיבה ואת דוריס מאי להגהות. וייסגל וסמואל לא היו עיוורים למגרעותיו של הצ'יף, כפי שכינו אותו חסידיו הקרובים. אולם הם ביקשו ערב פרסומה של האוטוביוגרפיה שלו לתאר את וייצמן כנשיאה רב־העוצמה של ישראל. הם עמלו על הטקסט טיוטה אחרי טיוטה וכיוונו אותו אל קהלי היעד השונים בישראל ומחוצה לה. דוגמה בולטת למגמה הזו היא הוצאתו מכתב היד של הפרק על העימות הקשה בין וייצמן ובין בן־גוריון ביוני 1942 בניו יורק. הפרק הזה, שהיה מלכתחילה אנמי למדי, בכל זאת לא התאים למעמדו של ראש הממשלה ושר הביטחון בן־גוריון, מי שכבר הוכר ב-1948 כגיבור מלחמת העצמאות, ולסיכוי או לסיכון שהיה ביחסיו הרגישים עם וייצמן בימים שבהם פורסמה האוטוביוגרפיה. אחרי מותו של וייצמן שינו וייסגל וסמואל את טעמם בניסיון לעשותו סמל שווה לכל נפש ליהודים ולנוצרים ברחבי העולם המערבי, נכס לישראל ולמכון ויצמן. הם רצו אותו כמעין דמות תנ״כית העומדת מעל להישגיו כמנהיג הציוני הראשון במעלה. הגישה השתנתה, המניפולציה נשארה.2

 

המודעות ל״איך יזכרו״ הייתה נחלתה של האליטה הבריטית שבה חי וייצמן. הוא לא היה יכול להתעלם למשל מעבודתה הביוגרפית המקיפה של באפי. היא דאגה מיד עם מותו של דודה בלפור ב-1930 לכתוב את הביוגרפיה שלו שתקבע לטעמה את עיצוב זכרו.3

 

דוגמה אחרת למודעות לצורך לדאוג לזיכרון נכון אפשר למצוא בביתו של וייצמן עצמו. ורה לבית חצמן, בת זוגו מאז 1900 ואשתו מאז 1906, עשתה בעניין זה שתי פעולות רבות־חשיבות. בפברואר 1965 היא ציוותה על בוריס גוריאל, איש מודיעין לשעבר שעמד אז בראש יד חיים ויצמן והיה אוצר הארכיון של הנשיא המנוח, להשמיד את ניירותיה לפי שיקול דעתו בלי שיהיה לאחרים מה לומר בנושא. היא הרשתה לו לתת מכתבים נבחרים לבנה ולנכדה, אם יבקשו. הם לא ביקשו ככל הידוע לנו. כעבור שנה הודיעה ורה לגוריאל שהמכתב הזה שוב אינו תקף ושהיא מחפשת אדם אחר להפקיד בידיו את ניירותיה, היינו להעלים אותם. על פניו לא נראה שחתול שחור עבר בין השניים אלא שמדובר בניסיון לטשטש עקבות בהנחייתו של גוריאל עצמו. לגוריאל נשמר תפקיד חשוב בעבודתה של ורה על זיכרונותיה שפורסמו אחרי מותה בספטמבר 1966. הוא אף זכה לתודתה בפתיח של הספר. חשוב לא פחות הוא מבחן התוצאה. אם היה זה גוריאל או אחר, כך או כך, הוראותיה של ורה מולאו בקפידה מקצועית לעילא ולעילא, כפי שהתברר לנו במחקר. לא נשאר זכר לניירותיה זולת מכתבים נבחרים ברוח מסוימת מאוד משנותיה ליד וייצמן מ-1920 (לא קודם לכן) עד 1952. ורה ביקשה זיכרון שלם והרמוני. טעמיה היו עימה כפי שיראה להלן סיפורם שלה ושל וייצמן. מי שעסק בהסתרת החומר או בגריסתו היה מודע למעשה ודאג, ככל הנראה, לכיסוי מתאים מוקפד מאוד. הוא הותיר פה ושם כמה ממכתביה שיועדו כמזכרת למשפחה, להיסטוריון ולביוגרף בעתיד. ורה מוצגת במסמכים אלה כרעיה למופת שכל עניינה תמיכה בבעלה. אחר כך ניגשה ורה להכתיב את האוטוביוגרפיה שלה. המניפולציה במקרה זה בולטת עוד יותר מאשר במסה ומעש של חיים וייצמן. על ורה, שמקומה בסיפור חייו של וייצמן נכבד מאוד, אנחנו יודעים אפוא בעיקר דרך תגובותיו של בעלה. במעשה המסמכים חטאה ורה ראש לכול לסיפורה שלה.4

 

וייצמן השאיר אחריו תכתובת מרשימה שנשמרה בעיקר בזכות מפעל ההוצאה לאור של האיגרות שלו שיש בו 23 כרכים בשפה האנגלית מלווים בהערות מאלפות, אוצר יקר ערך לביוגרף. ראשיתו של המפעל הזה בחבריו של וייצמן שהקימו אחרי מותו את יד חיים ויצמן וביוזמתו של מאיר וייסגל שווייצמן עצמו מינה אותו לאחראי לכינוס מכתביו וארכיונו ולהנגשתם. סביב המפעל הזה צמח גנזך עשיר, מעין מקדש מעט למבקשים לעסוק בווייצמן ובזמנו. בגנזך הזה רוכז שפע של חומר שלא נכנס לכרכי האיגרות לצד חומר ממקורות מגוונים וארכיונים אחרים. העבודה הביוגרפית הזו מצאה בגנזך הזה כלי עזר מרכזי. זה המקום להודות למרב סגל, מנהלת הגנזך לשעבר, ולצוותה המסור, בייחוד לקרן רז ולליאור הכט־יעקובי — מנהלת הגנזך היום — וגם למתנדבים במקום על המקצועיות והמחויבות תמיד. היענותם מאירת הפנים של אנשי הגנזך לא הועמה במשך השנים.5

 

על הביוגרף להתמודד גם עם התחום המקצועי של גיבורו. וייצמן היה כימאי. היה עלינו ללמוד את חשיבתו של וייצמן המדען ואת דימוייו שנלקחו לעיתים מעולם הכימיה ומדעי הטבע בכלל. שניים עזרו לנו בתחום הזה: וייצמן עצמו, שנמנע ממחקר מדעי בסיסי בתקופה שבה אנחנו עוסקים משלהי מלחמת העולם הראשונה ועד מותו. עיקר נגיעתו בשלושים השנים הללו במדע הייתה יזמית וניהולית. השני הוא ד״ר דב ברק, שככימאי ותיק ותלמיד היסטוריה נלהב הבין את מצוקת ההיסטוריונים, וסיועו היה חיוני לנו. גיבה אותו, ברצון ובהבנה תמיד, פרופ' שאול קציר העומד היום בראש מכון כהן לפילוסופיה ולהיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל אביב.

 

עבודת השלמה ארכיונית נעשתה בלונדון, באוקספורד, בירושלים, בז'נווה, בניו יורק, בוושינגטון, במסצ'וסטס ובסינסינטי, כמפורט ברשימת המקורות. תודתנו לעובדי הארכיונים הללו. נעזרנו גם בשפע המחקר הקיים. הערכות מרתקות ראשונות על וייצמן ופועלו כבר פורסמו בין שנות הארבעים לשנות השבעים של המאה הקודמת. לשמחתנו פורסמו גם בעת האחרונה מחקרים על וייצמן בהקשרים שונים. נורמן רוז כתב ביוגרפיה חשובה של וייצמן הנוגעת גם בשנים שבהן אנו עוסקים. פרופ' רוז לא מנע מאיתנו את עצותיו ואת ניסיונו. אנו מודים לו על כך.6

 

פרופ' אניטה שפירא, פרופ' מאיר חזן, אבי כצמן ויגאל סרנה קראו חלקים חשובים של הטקסט, העירו והאירו. יבואו על הברכה אנשי יד חיים ויצמן: עדלי דולר, יושב ראש יד חיים ויצמן, שהקפיד לראות את המפעל הביוגרפי הזה כספינת הדגל של היד, נוית קופליס, מנכ״לית יד חיים ויצמן, שהעמידה את עצמה לרשותנו תמיד ועם חיוך, ואיתם תמי אשכנזי ואחריה מיכל שוורצמן, מנהלות בית ויצמן, על החום והמקצועיות ולכל אלה על האמונה והתמיכה. יבורכו גם אנשי מכון ויצמן למדע פרופ' דניאל זייפמן, נשיא המכון, פרופ' ישראל בר יוסף, סגן הנשיא, ויבשם עזגד, דובר המכון — על הסבלנות, על התמיכה ועל האמון בדרך הממושכת מאוד.

 

שיחות אין־ספור עם חברים ועמיתים שהאזינו, שוחחו והשכילו אותנו, היו חלק חשוב ומהותי בעבודה על סיפור חייו של וייצמן מ-1922 ועד מותו. לא שכחנו אף אחת ואף אחד מהם, אך לא נוכל מן הסתם להזכיר את כולם. נציין כאן (לפי סדר אל״ף־בי״ת) את פרופ' עמי איילון, פרופ' איתן בר יוסף, פרופ' יעקב ברנאי, פרופ' אמיר גולדשטיין, פרופ' אריה דובנוב, פרופ' חיים הררי, פרופ' דרק פנסלר, פרופ' אביתר פריזל ופרופ' יעקב שביט. סיוע חיוני בעצה ובמסמכים נתנו לנו פרופ' לורה ג'וקוס, פרופ' גרי זולא, סילביה פוקס פריד ופרופ' מרק ריידר. תודה גם לד״ר ירון בלסלב על סיועו בפיענוח נתוני מזג האוויר ביום שבו נעלם מטוסו של מייקל וייצמן. יבורכו התלמידים בסמינרים על וייצמן בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב והחברים בפורום חוקרי המנדט הבין־אוניברסיטאי בישראל שהיו הד לומד ובעיקר מלמד. פרופ' רוני ישי, פרופ' אייל זיסר ופרופ' לאו קורי העניקו בחומר וברוח כלים שבלעדיהם לא היה נשלם הספר הזה. כמותם עשו פרופ' רון צוויג בניו יורק, פרופ' אבי שליים ופרופ' יוג'ין רוגן באוקספורד, ד״ר יוהאנס בקה בהיידלברג, משה ויגדור, מנכ״ל קרן מנדל בישראל, ואריאל וייס, מנהל קרן יד הנדיב בירושלים. תודה גם לאריאלה פרידמן הנכונה תמיד לכל סיוע. משה רעות העניק שלוות מרחקים המאפשרת כתיבה.

 

תודה גדולה ומיוחדת לד״ר חגית קריק, שהייתה קרוב לעשור עוזרת המחקר בעבודה על הביוגרפיה הזו. עבודתה המסורה של חגית, רעיונותיה ועצותיה עושות אותה במובן ידוע לשותפה מלאה למחקר הזה. ותודה למשפחות שלנו, ולא בבחינת מצוות אנשים מלומדה. הביוגרף חי את ועם האדם שעליו הוא כותב. וייצמן הוא מזמן בן בית אצלנו. המשפחות שלנו לא בחרו בו, אך הכנסת האורחים הסבלנית, התמיכה ברגעים קשים, אורך הרוח והחיוך המבין היו גם היו שם.

 

יבואו על הברכה אנשי עם עובד שליוו את המפעל הזה בשלביו האחרונים הקריטיים: פרופ' אלי שאלתיאל שערך ביד אמונה; חנה לפלר שאיחדה והתקינה; רותם רז שהגיהה; רוית דלויה שבלעדיה אנה אנו באים; דורית שרפשטיין אשר על העיצוב; ואליעזר זקס שחיבר זכר נעורים עם עבודה יעילה ונעימת סבר. ותודה גם לרחל יורמן שעל עבודת המִפתוּח ולנוגה ארז שסייעה לנו ברישום הביבליוגרפי.

 

המחקר והוצאתו של הספר לאור זכו לסיועם של עורך הדין אברהם בן נפתלי, נדיה בר, יונתן לייטרסדורף, רינה מאייר, מנדי ועדנה מורוס, פרופ' מיכאל סלע, אר־אס־אי־טי אינטרנשיונל והמועצה להנצחת נשיאים וראשי ממשלה במשרד ראש הממשלה.

 

מחקר וכתיבה שעניינם סיפור חייו של אדם אחר הם ראש לכול דיאלוג נמשך. דיאלוג של ביוגרף אחר עם אותה דמות עשוי להוליד דמות שונה. במקרה שלנו מדובר בטריאלוג. היינו בשלוש שיחות: של כל אחד מאיתנו עם וייצמן וזו שבינינו. הניסיון הזה בוודאי לא הפריע לווייצמן. לנו הוא היה מתגמל במיוחד. השיחה הרצופה היא מתנה שרבים מאיתנו, פרשים בודדים בעבודתם, לא זוכים לה בדרך כלל. העמדת האגו של הכותב במקום מאוזן חיונית בכלל ובעבודת מחקר ביוגרפית במיוחד. קל וחומר בהתמודדות עם אגו גדול כמו זה של וייצמן. וכפי שהוא עצמו לימד אותנו: חברות היא נכס לחיים. בעניין הזה ביקשנו ללמוד מהצלחותיו וגם משגיאותיו. האחריות על הכתוב כאן אינה של כל אלה שסייעו לנו, גם לא של וייצמן. כולה שלנו.

 

כיוון שאנחנו שניים, היו לעבודה הביוגרפית הזו שתי התחלות. יהודה עבד על הביוגרפיה של וייצמן מראשיתה ב-1874 ועד 1922. היא הופיעה בשני כרכים.7 מוטי הצטרף אל השלמת הביוגרפיה מ-1922 ואילך. אף שמדובר בכרך שלישי ואף שגיבור סיפורנו הוא כבן 48 כבר בדפים הראשונים של הביוגרפיה המוגשת כאן, ואף שסיפור חיים מלא מבקש את מלואם בוודאי כרונולוגית, ביקשנו להגיש את הביוגרפיה הזו כך שגם מי שלא הזדמן לו לקרוא בשני הכרכים הקודמים יוכל לקרוא בה. היא בנויה משורה של פרקים עצמאיים למדי המאפשרים למעוניין לקרוא בכל אחד מהם בנפרד לפי העניין שלו בנושא או בתקופה. סיפור חייו של וייצמן בשנים שבהן הביוגרפיה הזו עוסקת הוא סיפורם של השיא ושל השפל בחייו. סיפורו של מי שהביוגרפיה שלו הייתה מחוברת היטב להיסטוריה של התקופה ולא רק לזו היהודית והציונית. כמו הביוגרפיה של וייצמן באותן שנים, 1952-1922, גם תקופה היסטורית זו הגיעה לשיאים ולשפל שלא ישוערו. ההיסטוריה מלווה כאן, כאמור, את הביוגרפיה כמסגרת, כרקע וכיתדות הכרחיים.

 

ההערות והסימוכין מובאים בסופו של הספר. בדרך כלל השתדלנו להמעיט שם בטקסט אלא אם מצאנו שהוא חיוני. המכתבים שכתב וייצמן עצמו מצוינים, עם שם הנמען בלי שמו של השולח.

 

בסיפור חיים נמצא לעולם עליות ומורדות וגם אירועים החוזרים על עצמם. בוודאי כאשר מדובר בגוף ובנפש. לכאורה די להזכירם פעם אחת. אולם המוזיקה הביוגרפית מחייבת להזכירם במקרים מסוימים שוב ושוב במועדם. כך יכולים הן הביוגרף הן הקורא להתקרב מיטבית אל בעל הסיפור. השתדלנו לעשות זאת רק כאשר מצאנו את הדבר הכרחי. זו חזרה מרתקת העושה את סיפור החיים למושך כל כך.

 

לא אנחנו המצאנו את החיבור בין חיים וייצמן ובין משה שהוליך את בני ישראל ארבעים שנה אל ארצם היעודה ואליה לא בא. הדימוי הזה כבר נזכר בכתיבתם של בני זמנו ערב הקמת המדינה ואחריה. הביוגרפיה הזו מוכיחה שהיה לדימוי הזה מקום ביותר ממובן אחד. אך לא כך נשאר וייצמן בזיכרון הישראלי. התנחמנו בטענתו של פרויד במסתו הידועה משה האיש והדת המונותיאיסטית, שהזיכרון הקולקטיבי יכול לשכוח ואחר כך לזכור שוב גם אחרי דורות רבים.8 המוטיבציה הזו קיימת בחיבור הזה. אולם הקפדנו ככל שיכולנו שהיא לא תהיה לנו למצפן או למפת דרכים המכוונים את עבודתנו. היינו שראש לכול עומדת בחיבור הזה השאלה מי היה חיים וייצמן? אם ואיך יזכרו אותו הן שאלות שאת התשובה להן ייתנו ההווה והעתיד של ישראל, של הציונות, של היהודים בכלל ואפשר שאף חוץ מאלה.

 

 

 

מוטי גולני, יהודה ריינהרץ

 

תל אביב, בוסטון

 

ספטמבר 2019