פרק 1
זִי
יש כאלו שיש להם מלאך על כתף אחת ושטן על השנייה. לי יש שני גובי חובות שמזכירים לי בכל רגע כמה כסף אני חייבת. כך מצאתי את עצמי ברכבת בשעה ארבע לפנות בוקר עם האחיין שלי וגראס במשקל ארבעים וחמישה קילו.
הרכבת שלנו לא עמדה בזמנים, אבל רכבת הסאות'ווסט צ'יף הגיעה בזמן. שתיהן היטלטלו ימינה ושמאלה כשהיא חלפה על פנינו, והאוויר שהסתנן מבעד לפתחי האוורור הדיף ריח דיזל ובלמים חרוכים. אנשים נראו מבעד לחלונות הרכבת השנייה, כמה מהם עדיין היו ערים. בדרך כלל אני מרגישה בודדה כשאני רואה אנשים כל כך קרוב אליי אבל נפרדים ממני.
הפעם הרגשתי אחרת. ראשו של מרקוס נח על הברכיים שלי והזכיר לי שאני לא לבד. הוא קטן כמו אימא שלו, והשיער שלו שחור כמו של אבא שלו, אבל הוא ישן בדיוק כמוני. תמיד מזיע ומנסה להתחפר בדברים. המותן שלי כאבה כל כך שקיוויתי שהוא יתעורר, אבל הוא ישן עליי שעות, למרות כל הצלצולים של הרכבת בתחנות העיירות הקטנות שדרכן עברנו. כשכבר התעורר והתהפך וחיכך בי את המצח שלו, לא הזזתי אותו. רק החלקתי על השיער הפרוע שלו ואמרתי, "ששש, הכול בסדר. אני כאן. תחזור לישון".
הנסיעה לטרינידד אף פעם לא הייתה סיפור גדול בעיניי, אבל בפעמים הקודמות לא לקחתי איתי את מרקוס. הפעם לא הייתה לי ברירה. לה־ריין לא חזרה הביתה, עברו עשרים וארבע שעות, ועדיין חיכיתי לשמוע ממנה. חיכיתי ופחדתי כי לא היה לי שום סיכוי להמשיך לשקר לה. אני איאלץ לספר לה על הגראס, והיא תצטרך להתמודד. שתתעצבן כמה שהיא רוצה, זה לא יעזור לנו לשלם שכר דירה, ואולי הגיע הזמן שהיא תדע מאיפה מגיע הכסף. לפעמים היא מבזבזת כסף כאילו הוא צץ בחשבון הבנק שלנו כמו קסם. למשל הכסף לדלק שהיא שרפה בכל פעם שנסעה להתנדב בכלא אל דורדו.
פעם, לפני הנסיעות שלי לקולורדו, לה־ריין קראה לאָשֵר החבר שלי. אני מניחה שרק ככה היא הבינה למה אני שוכבת איתו. היא לא הבינה שזה בשביל כסף: חשבונות הטיפולים שלי בבית החולים, שכר הדירה, האוכל, התרופות של אימא, שכר הלימוד של לה־ריין, וכל מה שמרקוס צריך כי ילדים הם בור בלי תחתית.
מניסיוני, אפשר להזדיין בשביל כסף או למלצר בשביל כסף או לשבת בסוכנות ביטוח ארבעים שעות בשבוע כמו לה־ריין. כסף תמיד צריך. ולא משנה איך משיגים אותו כי רק הכסף קובע אם המצב ישתפר או יחמיר. המצב אף פעם לא נשאר אותו הדבר.
הירך כאבה לי כל כך שלא יכולתי לישון, אז הרצתי בראש את ההסברים ללה־ריין.
מה שהדאיג אותי היה שגם כשהיא לא חוזרת הביתה מההתנדבות שלה, היא תמיד שולחת לי הודעה. תמיד יש לה תירוצים. פעם אחת — רק פעם אחת — היא הבריזה לנו לגמרי. זה קרה מיד אחרי שהיא הגישה בקשה לגירושים, ומרקוס היה אז רק בן שלוש. נכנסנו לדירה חודש לפני כן, ולא היה לנו מושג מאיפה נשיג את הכסף לשכר הדירה בחודש הבא. התקיימנו מתפוחי אדמה ושימורים מחבילות לנזקקים. לה־ריין יצאה לראיון עבודה ביום חמישי אחד ולא חזרה הביתה. חיפשתי אותה כל סוף השבוע, ופוטרתי מהעבודה כי לא הגעתי למשמרת. היא חזרה הביתה בסופו של דבר, בראשון בערב. רבנו נורא. היא לא גילתה לי אף פעם איפה היא הייתה, אבל היא הבטיחה שלא תיעלם יותר, וגם קיימה.
אבל איפה היא עכשיו? כבר היה לה מספיק זמן להחליף טלפון אם הוא אבד, ולא יכולתי להעמיד פנים שלכן היא לא מתקשרת. לראשונה הרשיתי לעצמי לחשוב על סיבות אחרות. אולי היא מתה. תאונת דרכים. אולי איזה בן זונה עם רובה התבלבל בין המשרד שלה לבין המרפאה להורוּת מתוכננת שנמצאת בהמשך הרחוב. אם בעלה לשעבר לא היה יושב בכלא בטקסס, הייתי מוסיפה גם אותו לדרכים האפשריות שלה־ריין יכלה למות בהן. הוא הרי איים עליה הרבה פעמים. כשהסתכלתי על אחת ההודעות האחרונות ששלחתי לה, הצטערתי שאני לא יכולה למחוק אותה. אם את לא מתה, אני הורגת אותך. מה אם עשיתי לה עין הרע?
הודעה חדשה צצה בטלפון שלי, אבל היא הייתה מטוֹבִּי, השפוט של אשר: למה הרכבת מאחרת כל כך?
בעיות במנוע
או־קיי. אם יש בניוטון משטרה בעיה שלך
על מה אתה מדבר? למה שתהיה שם משטרה? שאלתי.
הנקודות הקטנות הבהבו בזמן שטובי הקליד. מזל שישבתי כשהתשובה הגיעה, כי אחרת הייתי נופלת: העסק הזה עם אחותך. אשר ירצח אותך אם המשטרה תשים יד על החומר שלו
נתקפתי חרדה, והידיים שלי רעדו כל כך שבקושי הצלחתי להקליד. על מה אתה מדבר? מה קרה עם אחותי???
מה שקרה בכלא
מה קרה בכלא???
טובי לא ענה.
פתחתי את אתר החדשות של ויצ'יטה איגל באפליקציה וחיכיתי שהעמוד יעלה, לא ידעתי אם השקשוק מגיע מהרכבת או מהבטן שלי.
הכותרת הראשית הייתה מצוד אחר אסירים נמלטים. מתחתיה הופיעו תמונות מטושטשות של שני בחורים בסרבלי אסירים כתומים.
כותרת המשנה הייתה שני סוהרים נהרגו במהומות, ולידה תמונות של סוהרים במדים. ומתחת: שלושה אסירים נפצעו, ושני מתנדבים נלקחו כבני ערובה בליל המהומות. לה־ריין הייתה כל כך לא חשובה שהזכירו אותה אחרונה. את התמונה בעיתון לא זיהיתי, כנראה לקחו אותה מתג המתנדבת שלה בכלא. היא נראתה זוהרת, איכשהו, אפילו בתמונת פוטו רצח. השיער שלה גלי ובלונדיני, והגבות משורטטות בקפידה. עוד אישה נחטפה. שמנמונת, בת חמישים בערך עם שיער חום קצר. האם זאת מולי, שלה־ריין ישנה אצלה לפעמים כשהייתה לה מיגרנה והיא לא רצתה לנהוג הביתה?
ניסיתי לברר עוד, אבל בכל האתרים היו אותם פרטים. מהומות, צוות מצומצם, צפיפות יתר, סוהרים מתים, בריחה, בני ערובה. קראתי שוב ושוב, עד שהרכבת עצרה בתחנה של ניוטון.
הייתי הנוסעת האחרונה שירדה מהרכבת, סחבתי את מרקוס על הידיים, והכרטיסן זרק את המזוודות שלי אל המדרכה. מרקוס צנח לידן על הרציף, בכה שתי דקות וחזר לישון.
גם אני כמעט בכיתי, אבל החזקתי מעמד בזמן שהנוסעים נפגשו עם בני המשפחה ועם החברים שלהם. טובי עמד בין הצללים וצפה בי כל אותו זמן. אולי הוא חשב שהוא שומר על פרופיל נמוך, אבל הוא סתם נראה חשוד.
"אתה רוצה את החומר או לא?" שאלתי אחרי שהרכבת יצאה מהרציף.
"תהיי בשקט".
"אין כאן שוטרים", הרמתי את הקול, כמו תמיד, כי קל לכעוס יותר מאשר לפחד. טובי התקדם לעברי ומשך את המזוודות אל המכונית שלו, שחנתה ליד שלי. אחרי שתים עשרה שעות ישיבה הרגשתי כאילו הירך שלי מלאה בחצץ, אבל הרמתי את מרקוס וצלעתי אחרי טובי.
טובי בדרך כלל פורק את המזוודות לתא המטען ומחזיר לי אותן, אבל הפעם הוא זרק אותן למושב האחורי ברגע שהגענו למכונית. המזוודות האלה היו משהו רציני: תואמות, עם נעילה, קשיחות ועשויות מפוליקרבונט, עם גלגלים חזקים. המקום היחיד שנסעתי אליו איתן היה טרינידד שבקולורדו, והדבר היחיד שארזתי בהן אי־פעם היה הגראס של אשר. הן גם עלו לי הרבה כסף, אבל לא חשבתי שזה המקום להתחיל להתווכח עליהן, אז הורדתי את מרקוס ופתחתי את המכונית שלי.
טובי שאל, "למה הבאת איתך את הילד בכלל?"
"כי לא הייתה לי ברירה. אשר אמר שאם אני לא לוקחת את השליחות הזאת הערב, הוא יגיד לך לדפוק אותי".
טובי צחק ואמר, "את כבר ממילא דפוקה לגמרי, מי מביא איתו את הילד שלו לנסיעה כזאת?"
"הוא האחיין שלי, ואחותי לא חזרה הביתה אתמול בערב, אתה כבר יודע. לא היה לי מי שישגיח עליו".
"את צוחקת? זה הילד של לה־ריין?" טובי הביט במרקוס, שנשען עליי וישן בעמידה. "מטורף! מה נראה לך ק —?"
"שתוק!"
טובי שלח יד ותפס אותי בצוואר למרות שמרקוס היה שם, לידי. הוא דחף אותי אל המכונית והידק את האגודל שלו לגרון שלי.
"את צריכה ללמוד להתנהג, זי".
"בבקשה", אמרתי, למרות שלא הרגשתי ככה בכלל, "אל תגיד שום דבר לידו".
כשטובי שחרר אותי פתחתי את הדלת והרמתי את מרקוס למושב המכונית, אחרי שסגרתי את הדלת הסתובבתי אל טובי ושילבתי את הידיים על החזה כדי שהוא לא יראה שאני רועדת. יש סיבה שטובי לא מביא את החומר לקולורדו בעצמו. הוא נראה בדיוק כמו מה שהוא: סוחר סמים בריון עם צוואר מקועקע ועיניים מתרוצצות. הוא גם אחד האנשים הכי מפחידים שאני מכירה. הוא ואשר. כל פעם שהתפתיתי לכמויות הכסף, הייתי רק צריכה לחשוב על השניים האלה. אלפיים דולר היו סוגרים את כל החובות שלי, ושל כל מי שאני מכירה, אבל מתישהו גם היו הורגים אותי.
"בחיי", אמר טובי, "ואני חשבתי להציע לעזור לך עם אשר, שהעסק ילך חלק יותר".
ידעתי מה הוא ירצה בשביל טובה כזאת, ובאמת שלא רציתי להמשיך לשלם על דברים בסקס. קיוויתי שבחיים לא אהיה עד כדי כך נואשת.
"אבל זה לא משנה עכשיו. אשר אמר לי להגיד לך שאת מחוץ לעסק. את לא מתקשרת אליו. את לא שולחת לו הודעות. כשכל החרא הזה ייגמר, הוא יתקשר אלייך".
הייתי צריכה להיכנס למכונית ולנסוע משם, אבל היו לי חשבונות לשלם.
"הכסף שלי?" אמרתי.
טובי גיחך, אבל שלח יד לכיס האחורי ושלף מעטפה. הוא החזיק בה כמה שניות אחרי ששלחתי אליה יד, אבל בסוף שחרר. דחפתי את הכסף לכיס והקפתי את המכונית לתא הנהג. טובי עדיין צפה בי כשפתחתי את הדלת.
"תגיד לאשר שהוא חייב לי על המזוודות", אמרתי, "זה לא היה זול".
