הסיפור מתרחש בעיר סולסברי שבדרום אנגליה - מקום מפגשם של חמישה נהרות המתמזגים לנהר אחד. בארני נוריס, סופר בריטי צעיר, הציב את העובדה הזאת בכותרת רומן הביכורים המעוטר שלו, אבל הוא משתמש בה כמטפורה למפגש בין חמש דמויות בתאונת דרכים אחת. עיקרו של הרומן נע מדמות אחת לבאה אחריה, כשהוא מספר את סיפורה שלפני התאונה, במהלכה ולעיתים אחריה: מוכרת פרחים בשנות ה-60 לחייה שהיא גם סוחרת קטנה בסמים קלים; אשתו של איש צבא המוצב באפגניסטן הנתונה במשבר אמצע החיים; איכר זקן שאיבד זה עתה את אשתו למחלת הסרטן; תלמיד תיכון מופנם שזוכה באהבת נעורים על רקע מחלתו של אביו; עיתונאי קרייריסט לשעבר שנמלט מלונדון וכעת עובד כמאבטח באתר ארכיאולוגי בקרבת סולסברי.
נוריס הוא כותב מיומן. על מנת לגוון את חוויית הקריאה מסופר סיפורה של כל דמות באופן מעט שונה צורנית, כך שהקורא עובר ממונולוג של מוכרת הפרחים לסיפורו של התיכוניסט שמשובץ משפטים חגיגיים, "סיפוריים", שהוא מנסח לעצמו ("היה היה נער שתהה לאן לוקחים בנות לדייט" וכיו"ב), משם לסיפורו של הזקן המקוטע במכוון בדיאלוג בינו לבין חוקר המשטרה שמתחקר אותו על התאונה, עבור לסיפורה של רעיית הקצין שמסופר כיומן אישי שהכתוב בו מופנה לבעלה הנעדר.
נוריס מצליח לעורר אמפתיה כלפי הדמויות שלו, הודות לתיאור משכנע של עולמן הפנימי והחיצוני. אמפתיה כלפי הדילרית, אשת שוליים מעט אבודה שבנה מתנכר לה. כלפי ההתבגרות שנכפית על הנער הביישן כשהוא מגלה כמעט בד בבד את האהבה ואת המוות הקרב של אביו ("מה שחלקתי כנער עם אבי החל להיפרם ברגע שבו ראיתי את סופי לורנס"). ואולי בעיקר כלפי רעיית הקצין, מזכירה ושחקנית חובבת, שאינה לגמרי מודעת לדיכאון החריף שהיא סובלת ממנו.
בקטעי היומן שהיא כותבת מצוי גם סאבטקסט מעניין של תוקפנות כבושה, שהיא אינה מעיזה להפנות אל בעלה: "ואני חושבת שאיכשהו הכנסתי לעצמי לראש שכשבאמת נתחיל את החיים יחד, אתה ואני, מעברי הדירה יואטו ונמצא קצב משלנו, או ליתר דיוק, קצב שיתאים לי. וזה כמובן לא קרה כל עוד אתה בצבא. אבל אני חושבת שככל שחלפו השנים ואורח החיים לא השתנה, התחלתי להרגיש אבודה בנוגע לצורת החיים שלנו, כאילו אין לי שליטה, כאילו אני לא יודעת לאן פנינו מועדות. וברגע שמתחילים להרגיש סחף, הכל מחמיר, נכון? כי כל הקטע בחיים טובים, למיטב הבנתי, הוא לא להודות שאנחנו נסחפים בהם".
הספר הזה כתוב, אם כן, בכישרון, בתבונה, ברגש - ודווקא משום כך הוא עורר אצלי ביתר חריפות שאלה שמעסיקה אותי כשאני קורא ספרות מסוג כזה, ישראלית או מתורגמת, ספרות שכתובה היטב ובכל זאת אינה ספרות "גדולה". מה חסר לאותם ספרים של כותבים מוכשרים, ספרים שנהנים מפרסים, ביקורות משבחות ומכירות נאות, ועם כל הערכתך אליהם אתה יודע שמדובר בספרות "טובה" אך לא מעבר לכך. מה זה "המעבר לכך" הזה?
במקרה של 'חמישה נהרות' אפשר להסביר שהוא עושה שימוש מעודן אך נוכח באסונות ובמשברים נפשיים, אישיים ובין-אישיים, חמורים כדי להפעיל רגשית את הקורא. חייה של הדילרית נעים מכישלון לכישלון, הזקן איבד את אשתו ולאחר מכן נקלע לתאונה קטלנית, התיכוניסט עומד לאבד את אביו ואולי גם את אהבתו הגדולה וכו'. במובן הזה, הציטוט שהציב נוריס בראש הרומן, מיצירת המופת 'מידלמארץ'' של ג'ורג' אליוט, משמש כגול עצמי. שהרי אליוט מדברת כאן על הטרגדיה שקיימת דווקא בקיום היום-יומי, ועל הקושי שלנו לבוא לידי "התרגשות עמוקה בשל מה שאינו בלתי רגיל".
אבל מעבר לעניין המקומי הזה, נדמה לי שלאותם ספרים טובים, מקצועניים, רגישים, כמו ספרו של נוריס, חסרים שני דברים, שמצויים בשני קצוות כמעט סותרים. חסרה להם ראיית עולם ייחודית, חוש פרופורציה מקורי באשר לערכם השונה של הדברים בעולם, אותו חוש שהופך סופרים טובים לשונים זה מזה (כפי שתיארה וירג'יניה וולף בהערה מאלפת בספר הביקורות שלה 'הקורא המצוי'). וחסרה להם, מכיוון אחר, היפתחות מלאה אל העולם כפי שהוא, איזו הצפה של הרוח האמנותית במגעה עם העולם. הסופרים המקצוענים מרוכזים הרבה יותר בציר שבינם לבין הקורא - איך לגרום לו להרגיש, איך לשמור אותו כקורא וכו' - מאשר בציר שבינם לבין חומרי הכתיבה שלהם, כלומר בינם לבין החיים. לכן, ברומנים הטובים האלה, נותרת תמיד התחושה של קריאה בספר, ולא של מגע בלתי אמצעי בהוויה.
עוד 3 ספרים על תאונות דרכים
השם של העולם > דניס ג'ונסון
על סוף הבדידות > בנדיקט ולס
להעיר אריות > איילת גונדר-גושן
אריק גלסנר
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
אריק גלסנר 7 לילות 27/11/2020 לקריאת הסקירה המלאה >- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
