מוחמד הקוראן והיהודים

פרק א

הקוראן ופרק הפתיחה (אַלְפַאתִחַה — ألْفَاتِحَة)

 

 

מוחמד — תולדות חייו

מוחמד (570-632) נולד למשפחת הַאשִם משבט קוּרַיְש בעיר מֶכָּה שבסעודיה. משפחתו הייתה מהמעמד הבינוני. הוא נתייתם מאמו בגיל שש וגדל אצל דודו אַבּוּ טַאלִבּ. כשהיה בן 25 נשא לאישה את חַ׳דִיגַ׳ה בת ה-40, שהייתה אלמנה ועסקה במסחר. הנישואים העניקו למוחמד תמיכה חשובה בראשית דרכו כנביא וביטחון כלכלי. ח׳דיג׳ה ילדה למוחמד שישה ילדים, בהם פַַאטְמה שנישאה לעַלִי בן אבּוּ טַאלִבּ ממשפחת הנביא שהיה הח׳ליף הרביעי לאחר מות מוחמד. לאחר מותה של חַ׳דִיג׳ה, נשא מוחמד לאישה את עַאיְשַׁה. מוחמד החל להתבודד בלילות במערות שמסביב לעיר מכה, ובשנת 610 הוא עבר חוויות נפשיות והתגלויות רוחניות. כאן החלה ראשית נבואתו שנמשכה כעשרים שנה עד למותו בשנת 632.

על חוויית ההתגלות הרוחנית-אלוהית למוחמד כתוב בקוראן: “וְלֹא תָּעָה חֲבֵרְכֶם (הנביא מוחמד) וְלֹא שַָגָה. וְלֹא הָגָה הָגוּת הֶבֶל. אֵין הוּא כִּי אִם חָזוֹן אֲשֶׁר נִגְלָה. וְגִלָּה (אַלְלָה) לְאֹזֶן עַבְדּוֹ אֶת אֲשֶׁר גִּלָּה. וְלֹא כִּזֵב הַלֵּב אֶת אֲשֶׁר רָאָה. אָכֵן כְּבָר רָאָה אוֹתוֹת אַלְלָה הַגְּדוֹלים. הַתִּתְוַכְּחוּ עִמּוֹ בַּאֲשֶׁר רָאָה"? (סורה 53, 2—18); ‘‘مَا ضَلَّ صَاحِبُكُمْ وَمَا غَوَى. وَمَا يَنْطِقُ عَنِ الْهَوَى. إِنْ هُوَ إِلَّا وَحْيٌ يُوحَى. فَأَوْحَى إِلَى عَبْدِهِ مَا أَوْحَى. مَا كَذَبَ الْفُؤَادُ مَا رَأَى. أَفَتُمَارُونَهُ عَلَى مَا يَرَى‘‘ (سورة النَّجْم/53, 2—18).

הפסוקים מדגישים שמוחמד אכן זכה להתגלות אלוהית וכי הוא נביא אמת, ואינו ממציא דברים מליבו. פסוקים אלה הם תשובה למתנגדי מוחמד הטוענים שמוחמד למד מאחרים (מהיהודים והנוצרים) וכי הוא בודה דברים מליבו. מבחינתו של מוחמד, כל מה שאַלְלָה גילה לו מבטא אמת מוחלטת והשלמה לכל מה שקדם לו, קרי התורה והברית החדשה. זהו עיקרון מרכזי בדת האסלאם, והוא חרוט בליבם של מאמיניה; לדידם כל מה שכתוב בקוראן הוא שלם ומושלם ומבטא את האמת הנצחית. אך לאמיתו של דבר מוחמד אינו מבשר רעיונות חדשים, ובוודאי לא את האמונה באל אחד. אבל אין בכך כדי לגרוע מערכה וממקומה של יצירתו הדתית — דת האסלאם.

הטפותיו של מוחמד נחלקות לשתי תקופות: בתקופה הראשונה במכה פנה אל הערבים בערב ותיאר בפניהם את בריאת העולם על-ידי אלוהים בשישה ימים, את יום הדין ההולך וקרב ואת העונש שנענשו הדורות הקודמים, משום שהתנגדו לנביאים ולשליחי האֵל. בתקופה השנייה אחרי ההִגְ׳רַה (ההגירה) הידועה ממכה לעיר מדינה בשנת 622, נאלץ מוחמד להשחיז את חרבו ולצאת בדברי פולמוס חריפים נגד מתנגדיו הערבים שהִרבו ללעוג לו ולהשפילו. הם סבְרו שהוא נביא שקר המספר להם כזבים ואגדות שסיפרו קדמונים לפניו. בפסוקים רבים בקוראן טענו מתנגדיו הערבים שהוא משוגע, מכשף ומגיד עתידות. מוחמד היה חייב לצאת למלחמה נגד מתנגדיו כדי להשיג הודאה והכרה בשליחותו ובבשורתו הדתית החדשה. בעת שהותו במדינה יצא מוחמד לשורה של מלחמות נגד מתנגדיו הערבים והיהודים. ניצחונותיו עזרו לו לבסס את דתו בקרב הערבים בחצי האי ערב ולהפוך את הקוראן לספר קדוש המכיל תכנים משתי התקופות של מוחמד, במכה ובמדינה.

למעלה משליש מפרקי הקוראן הן בעשור הראשון לפעילותו הנבואית של מוחמד בהיותו במכה (610—622).

האסלאם מתייחס למוחמד כשליח מטעמו של אַלְלָה בדומה לנביאים אחרים בכתבי הקודש של היהודים והנוצרים, ועל כן יש לו חסינות מפני טעויות (“עִצְמַה״ — عِصْمَة). האסלאם מציב את מוחמד בדרגה קרובה לאלוהות והדבר מתבטא בהצהרת האמונה לאסלאם שהיא “השַׁהַאדַה״ (העֵדוּת) הכורכת את אַלְלָה ואת הנביא במשפט אחד האומר: “אֵין אֱלֹהַּ מִבִּלְעֲדֵי אַלְלָה וּמוּחַמָּד הוּא שְׁלִיחוֹ״. מכאן הרגישות היתרה של המוסלמים לכל ניסיון או כוונה לפגוע בנביא מוחמד ובכבודו. כל עלבון ופגיעה בנביא מעמיקים ומגבירים את תחושת השנאה של המוסלמים לאחרים.

מוחמד קורא בקוראן למאמיניו לציית ולשמוע בקולו של אַלְלָה, בקול הנביא ובקול בעלי השררה (הסמכות). “הַמַּאֲמִינִים, שִׁמְעוּ בְּקוֹלוֹ שֶׁל אַלְלָה וּבְקוֹל הַשָּׁלִיחַ וּבַעֲלֵי הַשְֹּרָרָה (הסמכות) מִקִּרְבְּכֶם״ (סורה 4, 59); ‘‘يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آمَنُوا أَطِيعُوا اللهَ وَأَطِيعُوا الرَّسُولَ وَأُوْلِي الْأَمْرِ مِنْكُمْ‘‘ (سورة النِّسَاء/4, 59). במקום אחר נאמר: “שִׁמְעוּ בְּקוֹלוֹ שֶׁל אַלְלָה וְצַיְּתוּ לְקוֹל הַשָּׁלִיחַ וְנִשְׁמַרְתֶּם, אַךְ אִם תִּפְנו עֹרֶף, דְּעוּ כִּי אֵין עַל שְׁלִיחֵנוּ אֶלָּא לְהַזְהִיר בְּאֹפֶן גָּלוּי״ (סורה 5, 92: סורה 64, 12); ‘‘وَأَطِيعُواْ اللّهَ وَأَطِيعُواْ الرَّسُولَ وَاحْذَرُوا فَإِن تَوَلَّيْتُمْ فَاعْلَمُواْ أَنَّمَا عَلَى رَسُولِنَا الْبَلاَغُ الْمُبِينُ‘‘ (سورة المَائِدَة/5, 92). 

הקוראן מזהיר את הערבים שאם לא ישמעו בקולו של אַלְלָה ובקול שליחו הנביא מוחמד, תהיה אחריתם אבדון כאחרית העמים האחרים שלא שמעו בקול השליחים שבאו אליהם. עונשם של הכופרים יהיה אש וגיהינום, לעומתם, המאמינים והישרים יזכו להיכנס לגן עדן. 

 

 

הקוראן — מבנה ותוכן

 

השם “״קוראן״ בא מלשון קריאה, כלומר, טקסט להקראה בפני הציבור. בקוראן מספר פסוקים המציינים שהקוראן ניתן למוחמד כתוב בלשון הערבית ומיועד לערבים עובדי האלילים בחצי האי ערב ובעיקר לתושבי העיר מֶכָּה. למרות זאת, בקוראן מופיעות גם מילים זרות ממספר שפות, כמו יוונית, אשורית, ארמית, מצרית ופניקית, וכמובן מילים עבריות, כגון אמן, גיהינום, תורה, אדם, בני אדם, עולם, רבנים. 

לדעת המוסלמים הקוראן הוא “ספרו של אַלְלָה״ (כִּתַאבּ אַלְלָה — كِتَابُ اللهِ) “ודברי אַלְלָה״ (כַּלַאם אַלְלָה — كَلَامُ اللهِ), כלומר, מעשה ידיו של האל ולכן הוא נצחי כמוהו ונטול פגמים. מבחינת המוסלמים הקוראן הוא דברי אַלְלָה כתוב בלשון הערבית שהורד למוחמד ממרומים. הקוראן מעולם לא נברא, ונחשב ליצירת מופת נצחית, ולכן לא ניתן לחקותו, ואין בן אנוש יכול ליצור כמוהו. מאחר שהמוסלמים מאמינים ומסכימים שהקוראן הוא ספר מושלם, נצחי ונטול פגמים, ונחשב, למעשה, נסים משמים לנביא, ולכן יש לקבלו כלשונו. האמונה המוסלמית יודעת לספר שהקוראן תוכנו ולשונו הערבית והמיוחדת הם נס בפני עצמו, כך שבן אנוש לא יכול לחקות לא את שפת הקוראן ולא את תוכנו.

על-אף הטענה שהקוראן הוא ספר אמת המכיל את דברי אַלְלָה ומעשה ידיו, יש בקוראן לא מעט פסוקים המלמדים כי מוחמד הוא הדובר, כלומר, הפסוקים נאמרו על-ידי מוחמד ואינם דברי אַלְלָה. (ראה דוגמאות בפסוקים העוסקים במצוות הג׳האד — פרק כא).

על-פי המסורת כל פסוקי הקוראן הועברו בבת אחת מאַלְלָה למלאך גבריאל, אך למוחמד ירדו לפי הצורך ובהדרגה במשך 22 שנים.

 

במהלך ההיסטוריה של האסלאם הפך הקוראן בחזקת ספר יסוד למאמינים בדת מוחמד, הוא נחשב לדברי אַלְלָה ונושא אופי אלוהי, לכן הוא זוכה להערצה עזה. הקוראן, הספר הקדוש למוסלמים, הוא ספר חוקים דתי המתאר את התגלות האל למוחמד נביא האסלאם. מבחינתם של המאמינים הקוראן הוא מדריך למוסר ומתווה דרך חיים לכל מוסלמי בעולם המנהל את חייו לאורו. לכן הקוראן הוא מקור בלתי נדלה להבנת החברה הערבית-המוסלמית ואופן התנהלותה בתחומים השונים: דת ופוליטיקה, חברה ותרבות והיחס לאחרים. יש הטוענים כי כדי להכיר את האסלאם אין די בקוראן ויש להכיר גם את ההלכה ומסורת החדית׳ים המוסלמית. 

בקוראן 114 פרקים (סוּרַאת, וביחיד סוּרַה), הכוללים 6,230 פסוקים. כרבע מכלל הפסוקים (כ-1700 פסוקים) עוסקים באופן ישיר בבני ישראל, עַם הספר ויהודים. במרבית הפסוקים ניתן לאתר תכנים שהועתקו מהתנ״ך, כגון אירועים, פסוקים, סיפורים ודמויות. תכנים מועתקים אלה מובאים בקוראן בשינויים וסילוף הדברים. העיסוק ביהודים הוא מוטיב מרכזי ועמוד התווך של הקוראן. אם יוצאו מהקוראן כל אותם פסוקים המזכירים את בני ישראל, היהודים ואנשי עַם הספר וכן את כל התכנים, האירועים והדמויות שהועתקו מהתנ״ך לקוראן, יאבד הקוראן את עמוד השדרה שלו. הדבר יעורר ספקות ויציב סימני שאלה באשר לטענה שהקוראן הוא ספר המכיל את דברי אַלְלָה. 

יש לציין כי הקוראן מנוסח בשפה סתומה, מעורפלת וקשה להבנה. הבנתו תלויה תלות מוחלטת בהקשר הפסוקים, בהקשר הלשוני והדתי-היסטורי. 

אין בקוראן סדר כרונולוגי לא בפרקים ולא בתוכן הדברים, ונושאי הפסוקים משתנים באופן פתאומי. על-פי פסוקי הקוראן, אלוהים שולח לכל אומה שליח מתוכה, המבשר ומזהיר בלשונה. בשל לשונו הערבית ותוכנו, מופנה הקוראן לערבים בלבד. אין בקוראן מבנה ברור של חלוקה להתחלה, אמצע וסוף, מה שמקשה על קריאה זורמת של הטקסט ועל הבנת תכניו. בקוראן מרובות הקפיצות מנושא לנושא, כאשר הנושאים אינם מאורגנים בצורה מסודרת ואין ביניהם קשר הגיוני. אין נושא שמתפתח בטבעיות, ואין גם שום קשר או רצף לוגי, כרונולוגי או היסטורי בין פרקי הקוראן, ואף לא בתוך הפרקים עצמם. במילים אחרות, אין קשר בין פרק לזה הבא אחריו, ואין רעיון משותף שמחזיק את הפרקים יחד. כך למשל בפרק השני בקוראן הנקרא “אַלְבַּקַרַה״ (“הפרה״ — سورة البَقرَة) קיים שרבוב של דמויות, נושאים ואירועים מרכזיים הקשורים בעם ישראל אשר הושאלו והועתקו מהתורה כמו חטא העגל, פרשת פרה אדומה, ברית בין הבתרים, סיפור דוד וגוליית, סיפור המלכתו של שאול למלך, פנייתו של יעקב לבניו לפני מותו, סיפור הורדת המַן והשְֹלַו, פרשת המרגלים וכן סיפור משה המכה בסלע ומוציא ממנו מים. הקוראן הוא ערבוביה של סיפורים ואירועים שאין ביניהם שום קשר, והמידע המפוזר בין פרקי הקוראן, מקשה על הקורא המבקש לעקוב אחר הטיעונים המוצגים בו ועל הבנת המסרים המרכזיים. 

בקוראן מספר תופעות בולטות הראויות לתשומת לב:

הקוראן מרבה להעתיק מהתנ״ך ומבלבל את הסדר הכרונולוגי-היסטורי של האירועים בתורה. הדברים המועתקים תלושים מההקשר התנכי-היסטורי. כל התכנים, האירועים, הפסוקים והדמויות המועתקים מהתורה לקוראן מפוזרים בו באופן פרוביזורי, ללא שום היגיון או סדר כרונולוגי, וללא קשר להשתלשלות ההיסטורית של האירועים כפי שהתרחשו במציאות ובסדר שבו הם מופיעים בתורה. תופעה זו יוצרת בלבול ואי סדר לוגי של הדברים בקוראן, ומחזקת את טענתם של הערבים מתנגדיו של מוחמד, שהקוראן אינו דברי אַלְלָה אלא מעשה ידי אדם, והוא מכיל שקרים, אגדות והעתקות מספרי הקודש של היהודים. הנה שתי דוגמאות הממחישות את חוסר ההקפדה בקוראן על הסדר הכרונולוגי-היסטורי של האירועים בתורה: חטא העגל נזכר לראשונה בקוראן (סורה 2, 51) לפני סיפורי האבות ולפני סיפור יציאת מצרים; פרשת חטא המרגלים (סורה 5, 21—26) מופיעה בקוראן לפני סיפור נח והמבול.

נראה כי שיבוש הסדר הכרונולוגי-היסטורי של האירועים כפי שהם כתובים בתורה, נועד לטשטש את העובדה שהקוראן מעתיק מהתורה, כדי שמתנגדיו הערבים של מוחמד יקבלו רושם שהוא הוא אכן נביא אמת הנושא בשורה דתית מקורית חדשה. 

הקוראן מזכיר דמויות מהתנ״ך שעשו מעשים טובים וזכו לשכר טוב כמו אברהם, יוסף, משה ואהרון, דוד ושלמה. כמו כן, מופיע בקוראן גם סיפורן של דמויות שליליות מהתנ״ך שעשו מעשים רעים ונענשו על חטאיהם. כך מזכיר מוחמד את סיפור אדם וחוה, את פרעה, את תרח אבי אברהם שהיה עובד האלילים, את סיפור לוט ואשתו, את הסיפור על בנו של נֹחַ שסטה מדרך הישר ונענש למוות במבול וכן, את סיפור קֹרַח ועדתו שחטאו ונענשו.

תופעה אחרת המאפיינת את הקוראן — החזרות הרבות על אותו רעיון או פסוק באותו ניסוח לשוני, מילה במילה. מוחמד נוקט בטקטיקה של חזרות בקוראן שכללה חזרה על סיפורים, אירועים, מילים, משפטים, פסוקים, וכן דמויות מרכזיות ומיוחדות מעולם המקרא. השאלה שיש לשאול היא, אם הקוראן נכתב בידי אַלְלָה ואינו מעשה ידי אדם, מדוע יש כל כך הרבה חזרות ובאותו נוסח? מסתבר כי לחזרות יש אפקט מצטבר, והן יכולות להיות יעילות מאוד להדגשת המסר. יש האומרים כי נחוץ לחזור שלוש פעמים לפחות על רעיון מסוים, כדי שהוא יהיה קליט ומובן לכולם. עם זאת, חזרות החורגות מן המינון הסביר עלולות להוביל לשִׁעמום. החזרות הרבות עלולות גם להסיח את הדעת מהמסר המרכזי, מה גם שקיים קו דק בין חזרות אפקטיביות לבין חזרות משעממות ובלתי מובנות לקורא. מפסוקי הקוראן ניתן ללמוד כי ריבוי החזרות בקוראן לא עזרו למוחמד לשכנע את הערבים, אשר המשיכו להתנגד לו, ללעוג לו ולכנותו בשמות גנאי שונים ואפילו רצו להרוג אותו. בסופו של דבר נאלץ מוחמד לשנות את הטקטיקה כלפי מתנגדיו, וכפה את עצמו עליהם בכוח החרב ובמלחמות ג׳האד.

תופעה נוספת מעניינת בקוראן היא ריבוי סתירות וניגודים בין פסוקי הקוראן, כאשר

חלקן סתירות הגובלות באבסורד. בהנחה מראש שהקוראן הוא אמת, והוא דברי אַלְלָה ומעשה ידיו, אז שאלת השאלות היא, כיצד ייתכן שבספר אמת כזה ישנן סתירות כה רבות בין הכתוב בקוראן לכתוב בתורה, שגם היא אמת וכתובה באצבע אלוהים? המוסלמים מאמינים שהקוראן הוא דברי אַלְלָה, אך יש גם לא מעט חוקרים מוסלמים ספקנים החושבים שהקוראן הוא דווקא דברי מוחמד.

באסלאם חמש מצוות יסוד: תפילה, צום, מתן צדקה, עלייה לרגל למכה ואמירת העֵדוּת. אין ספק שכל המצוות האלה וחלק נכבד מהדינים המרכזיים בקוראן נכתבו בהשראת התורה והדת היהודית. 

התפילה (צַלַאת — صَلَاة, התפלל — صَلَّى) היא אחת מחמש מצוות יסוד באסלאם והשנייה בחשיבותה אחרי אמירת השַׁהַאדַה (העֵדוּת) שהמוסלמי אומר מתוך הכרה ועדות בייחודו ובאחדותו של אַלְלָה: “אֵין אֱלֹהַּ מִבִּלְעֲדֵי אַלְלָה וּמוּחַמַָד הוּא שְׁלִיחוֹ שֶׁל אַלְלָה״ (אַשְׁהַדוּ אַנַּא לַא אִלַאהַא אִלַּא אלְלַּאהוּ, וַמוּחַמַּדוּ רַסוּלוּ אלְלַאהִ — لا إلَهَ إلَّا اللهُ ومُحمّدٌ رَسُولُ اللهِ). מצווה זו מכריזה על בלעדיות האל ואחדותו (תַוְחִיד). במצווה זו קיים דמיון לאמירת “שמע ישראל״ בתפילה היהודית, שמשמעותה הצהרת אמונה בסיסית בדבר אחדות האל וקבלת עול מלכות שמים. המעניין הוא שנוסח השַׁהַאדַה “אין אלוה מבלעדי אַלְלָה, ומוחמד שליח אַלְלָה״, לא מופיע בפסוק אחד בקוראן כמקשה אחת, אלא בשני חלקים נפרדים. המשפט “אין אלוה מבלעדי אַלְלָה״ لا إِلَهَ إلاَّ اللهُ מופיע בקוראן (סורה 37, 35) ואילו החלק האומר “ומוחמד הוא שליח אַלְלָה״ ومُحَمَّدٌ رَسُولُ اللهِ מופיע במקום אחר בקוראן (סורה 48, 29). ובכלל, השם מוחמד מופיע בקוראן ארבע פעמים בלבד. 

מִצְוות התפילה מוזכרת בקוראן יותר פעמים ממצוות אחרות. המילים תפילה, להתפלל, מתפלל, בית תפילה, נזכרות בקוראן כמאה פעמים. לשם השוואה: מצוות הצדקה (זַכַּאת — زَكَاة) מופיעה בקוראן כ-32 פעמים; עלייה לרגל (חַגְ׳ — حَجّ) מופיעה בקוראן כ-14 פעמים; מצוות הצוֹם (צַוְם — صَوْم) מופיעה בקוראן כ-13 פעמים. המילים ג׳האד (جِهَاد) ומוּגַ׳אהִדוּן (מוּגַ׳הִידִין, לוחמי ג׳האד — مُجَاهِدُون) מופיעות בקוראן כ-45 פעמים והפועל קַתַלַ (قَتَلَ — הרג) מופיע בקוראן בנטיות שונות כ-43 פעמים. לפועל זה ישנה זיקה הדוקה למצוות הג׳האד בקוראן והוא מופיע שם במשמעות של להִלחם לַהרוג, ולֵהרֵג למען אַלְלָה במלחמת ג׳האד. סך הכול מצוות הג׳האד מופיעה בקוראן כ-90 פעם יותר מכל מצווה אחרת פרט למצוות התפילה המופיעה בקוראן כמאה פעמים. הדבר מעיד על חשיבותה של מצוות הג׳האד למוחמד בקוראן ובדת האסלאם בכלל, מראשיתה ועד ימינו אנו. כפועל יוצא מכך, הפכה המילה ג׳האד למילה נרדפת לאסלאם. 

נוסח התפילה באסלאם — אין באסלאם נוסחי תפילות מיוחדים לחגים או לתפילת הצוהריים המרכזית של יום שישי. בחלק מהמקרים מופיעה בקוראן המילה תפילה בצמידות למילה צדקה (מתן צדקה לעניים) וכך כתוב: “קַיְּמוּ תְּפִלָּה וּתְנוּ צָדְקָה״ (סורה 2, 110); ‘‘وَأَقِيمُوا الصَّلَاةَ وَآتُوا الزَّكَاة‘‘ (سورة البَقَرَة/2, 110). מוחמד ייחס חשיבות רבה לתפילה, משום שכל מוסלמי יכול לקיים את מצוות התפילה בניגוד למצוות הצום, העלייה לרגל (חג׳) למכה ומתן צדקה, שלא כל אחד יכול לקיים מסיבות אישיות ובעיקר כלכליות ורפואיות. 

התפילות באסלאם כוללות חזרות על נוסחאות קבועות וידועות, כמו החזרה על הקריאה אַלְלַאהֻ אַכְּבַּר או אמירת הַשַׁהַאדַה (העֵדות): “לַא אִלַאהְ אִלַא אלְלַאהְ ומוחמד רַסוּלֻ אלְלַאהְ״ (“אין אלוה מבלעדי אללה, ומוחמד הוא שליח אללה״). הפרק הראשון בקוראן (סוּרַת אַלְפַאתִחַה) הוא חלק מרכזי מהתפילה ובמהלכה חוזרים עליו מספר פעמים. התפילה כוללת גם כריעות וסגידות. מספר הכריעות והסגידות בכל תפילה קבוע מראש. התפילה באסלאם היא כה חשובה שנקבעו לגביה שורה של הלכות עשה; על המוסלמי לטהר את עצמו לפני התפילה, לחלוץ את נעליו בכניסה למסגד ולרחוץ במים את כף רגלו וידיו, פניו ותנוך אוזנו. ואם אין מים יטהר המתפלל את עצמו בחול, כך על-פי הקוראן:

“הַמַּאֲמִינִים, בְּקוּמְכֶם לְהִתְפַּלֵּל וּרְחַצְתֶּם אֶת פְּנֵיכֶם וְאֶת יְדֵיכֶם עַד הַמַּרְפֵּק, וְשִׁפְשַׁפְתֶּם אֶת רָאשֵׁיכֶם וְרַגְלֵיכֶם עַד הַקַּרְסֹול״ (סורה 5, 6); "يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آمَنُوا إِذَا قُمْتُمْ إِلَى الصَّلَاةِ فَاغْسِلُوا وُجُوهَكُمْ وَأَيْدِيَكُمْ إِلَى الْمَرَافِقِ وَامْسَحُوا بِرُءُوسِكُمْ وَأَرْجُلَكُمْ إِلَى الْكَعْبَيْنِ وَإِن كُنتُمْ جُنُبًا فَاطَّهَّرُوا״ (سورة المَائِدَة/5, 6).

אין לשלול את האפשרות שהרעיון לרחיצת הידיים והרגליים לפני התפילה הושאל מהתורה, בה נכתב כי אהרון הכהן ובניו צֻווּ לרחוץ את ידיהם ואת רגליהם לפני בואם לשרת בקודש במשכן. וכך כותבת התורה: “וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו [...] אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ (שמות ל, יט—כא). בתורת ישראל הניקיון אינו מתקשר רק לניקיון הגוף, אלא גם ולא פחות חשוב, לניקיון הלב והנפש. תפילה ותפילין צריכים גוף ולב נקיים, ככתוב: “מִי יַעֲלֶה בְהַר ה׳ וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי״ (תהלים כד, ג—ד). 

בשל חשיבות התפילה, מזהיר הקוראן את המתפללים מפני הרשלנות בתפילה, וכך הוא כותב: “אוֹי לָהֶם לְמִתְפַּלְּלִים, אֲשֶׁר דַּעְתָּם מוּסַּחַת מֵהַתְּפִלָּה (מתרשלים בתפילתם)״ (סורה 107, 4—5); "فَوَيْل لِلْمُصَلِّينَ. الَّذِينَ هُمْ عَنْ صَلَاتهمْ سَاهُونَ״ (سورة المَاعون/107, 4—5). 

 

 

פרק הפתיחה בקוראן (סוּרַת אַלְפַאתִחַה)

 

הפרק הראשון הפותח את הקוראן נקרא “אַלְפַאתִחַה״ (الفاتِحَة), והוא מכיל שבעה פסוקים: 

1. בְּשֵׁם אַלְלָה הָרַחְמָן וְהָרַחוּם. 2. הַתְּהִלַּה לְאַלְלָה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: 3. הָרַחְמָן וְהָרַחוּם: 4. אָדוֹן יוֹם הַדִּין: 5. אוֹתְךָ נַעֲבֹד וּמִמְּךָ נְבַקֵּשׁ עֶזְרָה: 6. הַנְחֵנוּ בְּדֶרֶךְ מֵישָׁרִים: 7. (הַנְחֵנוּ) בְּדַרְכָּם שֶׁל אֵלֶּה אֲשֶׁר הֵיטַבְתָּ עִמָּם, וְלֹא בְּדַרְכָּם (שֶׁל אֵלֶּה) אֲשֶׁר חֲרוֹן אַף עֲלֵיהֶם, וְלֹא אֵלֶּה הַתּוֹעִים. 

פרק זה צריך היה להיות בין הפרקים האחרונים, כיוון שהפרקים בקוראן מסודרים מהפרק הארוך ביותר בתחילתו ועד לפרק הקצר ביותר בסופו. אך בשל חשיבותו הוא פותח את הקוראן. פרק זה משמש בסיס עיקרי לתפילה באסלאם והמתפלל חוזר עליו בתפילות החובה מדי יום חמש פעמים. על-פי האמונה המוסלמית, פרק זה הוא תמצית דת האסלאם. מוחמד בחר לפתוח את הקוראן דווקא בפסוק שיש בו אלמנט של לוחמה פסיכולוגית, איום והפחדה מפני יום הדין ועונשו, לפיו אַלְלָה הוא “אָדוֹן יוֹם הַדִּין״. אין בפרק אַלְפַאתִחַה מסרים אוניברסליים לאנושות של שלום ואהבה בין העמים, נהפוך הוא. פסוק 7 בפרק זה, מניח את היסודות לשנאה ולמתח בין הדתות ובין העמים. וכך כתוב בפסוק 7: “אַל תַּנְחֶה אוֹתָנוּ בְּדַרְכָּם שֶׁל אֵלֶּה שֶׁחֲרוֹן אַף עֲלֵיהֶם וְלֹא בְּדַרְכָּם שֶׁל הַתּוֹעִים״; ‘‘صِرَاطَ الَّذِينَ أَنْعَمْتَ عَلَيْهِمْ غَيْرِ الْمَغْضُوبِ عَلَيْهِمْ وَلَا الضَّالِينَ‘‘ (سورة الفَاتِحَة/1, 7). בפרק הפתיחה לא מופיעים המסרים המרכזיים של הקוראן: האמונה באֵל אחד, מוחמד שליחו של אַלְלָה, והקוראן הוא דברי אַלְלָה. 

מוחמד כותב בקוראן שהוא מבשר דת חדשה ונכונה המתעלה על הדתות האחרות. אבל פרק הפתיחה אינו מסביר את תכלית הדת החדשה ואת ייחודה, מיהו אותו אַלְלָה שמוחמד קורא לערבים עובדי האלילים להאמין בו, שלילת עבודת האלילים והחלפתה באמונה באל אחד, מהו ספר הקוראן ומה יש בו, מיהו מוחמד ומהי מטרת שליחותו. 

הרעיונות המועלים בפרק הפתיחה וניסוחם נכתבו, ללא ספק, בהשראת התנ״ך ובעיקר בהשראתו של ספר תהלים. הצֵרוף: “בְּשֵׁם אַלְלָה הָרַחְמָן וְהָרַחוּם״ (פסוק 1) מזכיר את הכתוב בתהלים: כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה׳ אֶקְרָא״ (תהלים קטז, ד, יג, יז). הצירוף: “הַתְּהִלָּה לְאַלְלָה״ (פסוק 2) מקביל לתיאור של תהילת ה׳ בספר תהלים: “ה׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ״ (תהלים נא, יז). הביטוי: “רַחוּם וְחַנּוּן״ (פסוק 3) לקוח מתוך 13 מידות האֵל: “אל רחום וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת״ (שמות לד, ו). הביטוי: “מֶלֶךְ יוֹם הַדִּין״ (פסוק 4) נמצא בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים. המשפט: “אוֹתְךָ נַעֲבֹד וּמִמְּךָ נְבַקֵּש עֶזרָה״ (פסוק 5) מזכיר את הכתוב בפסוק בתורה: “אַחֲרֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן״ (דברים יג, ה). פסוק 7 בקוראן: “בְּדַרְכָּם שֶׁל אֵלֶּה אֲשֶׁר הֵיטַבְתָּ עִמָּם, וְלֹא בְּדַרְכָּם (שֶׁל אֵלֶּה) אֲשֶׁר חֲרוֹן אַף עֲלֵיהֶם, וְלֹא אֵלֶּה הַתּוֹעִים״. מזכיר רעיונות דומים לאלו שכבר נכתבו בפסוקי תהלים: “עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים. כִּי יוֹדֵעַ ה׳ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד" (תהלים א, ה—ו). 

חלק ממסורות החדית׳ המאוחרות ומספר פרשנים מוסלמים קדומים, יודעים לציין שהמילים: “חֲרוֹן אַף עֲלֵיהֶם״ (פסוק 7) מתייחסות ליהודים, שלכאורה חרון אפו של אלוהים היה עליהם על שום שחטאו. לעומת זאת, המילה “הַתּוֹעִים״ מתכוונת לנוצרים. אין ספק שפסוק זה הוא בעייתי, כי הוא טומן בחובו את זרעי המחלוקת, השנאה, המתחים והמאבקים בין שלוש הדתות המונותיאיסטיות לאורך ההיסטוריה; בעיקר את המאבקים בין האסלאם לנצרות לאחר מות מוחמד בשנת 632 עם תחילת מסעות הכיבוש של האסלאם ברחבי העולם. כל מוסלמי וכל ילד פלסטיני שׁיִישאל למי הכוונה במילים: “שֶׁחֲרוֹן אַף עֲלֵיהֶם״ (פסוק 7) ישיב ללא היסוס, שאלה הם היהודים, ואם יִישאל מי הם “הַתּוֹעִים״, ישיב שאלה הם הנוצרים. מגיל אפס לומדים הילדים, מי הם הרעים ביותר בעולם, על מי כעס אַלְלָה לפי הקוראן, מי הם הכופרים ומי הם צאצאי הקופים והחזירים. הילד יודע כמובן שכל התכונות השליליות האלה מתייחסות ליהודים.