השדים של סבתא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השדים של סבתא
מכר
מאות
עותקים
השדים של סבתא
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

השדים של סבתא

4.5 כוכבים (30 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

עם קורט מציאות ודמיון נדיב, אני ממלאת אחר משאלת ליבה של סבתי: "יעלי, את רושמת? יום אחד תכתבי עלי ספר, כולם יקראו ויבכו." אולם הסיפור הזה נכתב בהרבה הומור, כך שאין מה למהר ולהוציא את הממחטה, והוא שזור בצורה נפלאה באירועי ההיסטוריה של ארץ ישראל, מאז הפרימוס ועד לקומקום החשמלי, והשנים שבאמצע גדושות באמונות טפלות, דעות קדומות, טירוף, והרבה מאוד רעש שמלווים את סיפור חייה הצבעוני - המולה שלמה שחתכה בבשרם של היקרים לה מכל, אלה שזיכרונם יעלה מרה בגרונה כאשר תחשוב עליהם לעת זקנה, וליבה יימחץ מחרטה וגעגועים.
רומן שובה לב, מצחיק ומרגש, על הזקנה המשוגעת מהקומה הראשונה, זו שכולם מפחדים לאהוב.
 
יעל קריצוק, סופרת ישראלית ומתרגמת ספרות. מתגוררת באיטליה עם בעלי ושני זאטוטים ששוברים לי את הבית. אוכלת פסטה וחולמת על החצילים של סבתא. 
 
 
  

פרק ראשון

פתח דבר
 
 
בבוקר מעונן של חודש ספטמבר ישבה סבתא מיכל מול השידור החוזר של אחד האירועים הנצפים ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה העולמית. באותה התנוחה, על אותה הכורסה ועם אותה שמיכת הפּיקֶה עם הדפס התפוזים.
 
היא הביטה בדממה במסך וחשה עצב עמוק.
 
"תראה כמה סוסים הם הביאו," אמרה לדוד שלי שלמה בזמן שהכין קפה. "איזה מסכנה. היא הייתה גננת, אתה יודע?"
 
מסע ההלוויה של הנסיכה דיאנה הוקרן בכל מהדורת חדשות, וסבתא פספסה את השידור הישיר כיוון שהנסיכה נקברה בשבת. שבוע לפני כן מתה הנסיכה בתאונת דרכים מסתורית, וסבתא שלי, שביכתה את מותה כאילו הייתה חלק מהעם הבריטי, התקשתה לקבל את הבשורה.
 
"אוי אני לא יכולה לראות אותו, מְנֻוָּול," אמרה ועיוותה את פניה למראה הנסיך צ'רלס. "הוא הלך עם המלוכלכת ההיא. בגד בה."
 
"על מי את מדברת אימא?" שאל שלמה.
 
"על צ'רְלִיס המנוול."
 
עוד בתחילת השבוע, כשהגיעו הידיעות הנוראות על מות הנסיכה האהובה, הביא שלמה לסבתא תמונה ממוסגרת שלה שפורסמה בעיתון הבוקר. היא הוצבה לראווה על המזנון בסלון, בין תמונה בשחור לבן של דודה שלי שולה, לבין פסלון חרסינה של צפרדע ירוקה שקיבלו מתנה מאיזו עובדת סוציאלית בבית הספר ששלמה עבד בו.
 
"כמה יפה היא הייתה, נכון? הייתה יפה, לא?"
 
"כן סבתא, מאוד יפה."
 
"שלמה, תכין קפה גם ליעלי."
 
"לא צריך סבתא, שתיתי מקודם," אמרתי.
 
"קודם התגרשו ועכשיו היא מתה. מסכנה."
 
"באמת מסכנה," הוספתי כדי לנחם אותה.
 
"את גם כבר צריכה להתחתן," היא אמרה פתאום בקול ענייני שלא תאם את מצב רוחה. הנה התחלנו, חשבתי. "את כבר לא צעירה. אני יודעת בת כמה את. זה כתוב לי בלוח."
 
"סבתא, כל הסכם גירושים אכזרי מתחיל בחתונה. עכשיו אני מתרכזת בלימודים," אמרתי וקיוויתי להחליף את הנושא.
 
"יופי! תדאגי לעתיד שלך, שלא תמותי טיפשה. אצל כל אחד מגיע היום שהם באים לבקר אותו."
 
"מי בא לבקר?" שאלתי.
 
"אימא! מספיק עם השטויות האלה!" צעק לעברה שלמה מהמטבח.
 
סבתא הביטה בי וקרצה. נדמה שלא רצתה להרחיב בנושא, היא פחדה שיחשבו אותה למטורללת. עינה השמאלית החלה לדמוע והיא הוציאה ממחטה מבושמת מהשרוול. לא היו אלה דמעות של עצב, אלא של ידיעה.
 
"הם קיימים," לחשה לי, ונגבה את עינה הצורבת.
 
ואני האמנתי.

עוד על הספר

השדים של סבתא יעל קריצוק
פתח דבר
 
 
בבוקר מעונן של חודש ספטמבר ישבה סבתא מיכל מול השידור החוזר של אחד האירועים הנצפים ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה העולמית. באותה התנוחה, על אותה הכורסה ועם אותה שמיכת הפּיקֶה עם הדפס התפוזים.
 
היא הביטה בדממה במסך וחשה עצב עמוק.
 
"תראה כמה סוסים הם הביאו," אמרה לדוד שלי שלמה בזמן שהכין קפה. "איזה מסכנה. היא הייתה גננת, אתה יודע?"
 
מסע ההלוויה של הנסיכה דיאנה הוקרן בכל מהדורת חדשות, וסבתא פספסה את השידור הישיר כיוון שהנסיכה נקברה בשבת. שבוע לפני כן מתה הנסיכה בתאונת דרכים מסתורית, וסבתא שלי, שביכתה את מותה כאילו הייתה חלק מהעם הבריטי, התקשתה לקבל את הבשורה.
 
"אוי אני לא יכולה לראות אותו, מְנֻוָּול," אמרה ועיוותה את פניה למראה הנסיך צ'רלס. "הוא הלך עם המלוכלכת ההיא. בגד בה."
 
"על מי את מדברת אימא?" שאל שלמה.
 
"על צ'רְלִיס המנוול."
 
עוד בתחילת השבוע, כשהגיעו הידיעות הנוראות על מות הנסיכה האהובה, הביא שלמה לסבתא תמונה ממוסגרת שלה שפורסמה בעיתון הבוקר. היא הוצבה לראווה על המזנון בסלון, בין תמונה בשחור לבן של דודה שלי שולה, לבין פסלון חרסינה של צפרדע ירוקה שקיבלו מתנה מאיזו עובדת סוציאלית בבית הספר ששלמה עבד בו.
 
"כמה יפה היא הייתה, נכון? הייתה יפה, לא?"
 
"כן סבתא, מאוד יפה."
 
"שלמה, תכין קפה גם ליעלי."
 
"לא צריך סבתא, שתיתי מקודם," אמרתי.
 
"קודם התגרשו ועכשיו היא מתה. מסכנה."
 
"באמת מסכנה," הוספתי כדי לנחם אותה.
 
"את גם כבר צריכה להתחתן," היא אמרה פתאום בקול ענייני שלא תאם את מצב רוחה. הנה התחלנו, חשבתי. "את כבר לא צעירה. אני יודעת בת כמה את. זה כתוב לי בלוח."
 
"סבתא, כל הסכם גירושים אכזרי מתחיל בחתונה. עכשיו אני מתרכזת בלימודים," אמרתי וקיוויתי להחליף את הנושא.
 
"יופי! תדאגי לעתיד שלך, שלא תמותי טיפשה. אצל כל אחד מגיע היום שהם באים לבקר אותו."
 
"מי בא לבקר?" שאלתי.
 
"אימא! מספיק עם השטויות האלה!" צעק לעברה שלמה מהמטבח.
 
סבתא הביטה בי וקרצה. נדמה שלא רצתה להרחיב בנושא, היא פחדה שיחשבו אותה למטורללת. עינה השמאלית החלה לדמוע והיא הוציאה ממחטה מבושמת מהשרוול. לא היו אלה דמעות של עצב, אלא של ידיעה.
 
"הם קיימים," לחשה לי, ונגבה את עינה הצורבת.
 
ואני האמנתי.