מה המספר שלך?

פרק 1

 

 

פרספקטיבה. אני צריכה פרספקטיבה. לא מדובר פה ברעידת אדמה או במטורף חמוש בנשק או בקריסה של כור גרעיני, נכון? בקנה מידה של אסונות, זה לא איזה עניין ענקי. לא ענקי. אני בטוחה שיום אחד אני אסתכל לאחור על הרגע הזה ואצחק ואחשוב לעצמי, "חה־חה־חה, היה טיפשי מצדי לדאוג — "

 

די, פופי. מה את מנסה בכלל. זה אבוד — אני ממש לא מרגישה טוב. אני מסתובבת ומגששת כעיוורת באולם הנשפים של המלון, בלב הולם, מחפשת ללא הועיל בתוך הדוגמה של השטיח הכחול, מאחורי כיסאות מוזהבים, מתחת למפיות נייר מושלכות, במקומות שאין סיכוי שהיא תהיה בהם.

 

איבדתי אותה. את הדבר היחיד בעולם שהיה אסור לי לאבד. את טבעת האירוסים שלי.

 

אם אני אגיד שזאת טבעת מיוחדת זה יהיה ממש בלשון המעטה. היא עוברת מדור לדור במשפחה של מאגנוס כבר שלושה דורות. זאת טבעת ברקת מהממת עם שני יהלומים, ומאגנוס היה צריך ללכת במיוחד להוציא אותה מכספת בבנק לפני שהציע לי להתחתן איתו. ענדתי אותה בבטחה כל יום במשך שלושה חודשים תמימים, הנחתי אותה באדיקות על מגשית חרסינה מיוחדת בלילה, מיששתי אותה על האצבע שלי בכל חצי דקה... ועכשיו, בדיוק ביום שההורים שלו חוזרים מארצות הברית, איבדתי אותה. בדיוק באותו יום.

 

הפרופסורים אנטוני טאוויש וּוָנדה ברוק־טאוויש טסים לפה ברגעים אלה ממש בחזרה משישה חודשי שבתון בשיקגו. אני יכולה לדמיין אותם ברגע זה, אוכלים בוטנים מצופים בדבש וקוראים מאמרים אקדמיים במכשירי הקינדל — הוא בשלו והיא בשלה. אני באמת לא יודעת מי מהם מפחיד יותר.

 

הוא. הוא כזה סרקסטי.

 

לא, היא. עם כל השיער המקורזל שלה והשאלות הבלתי פוסקות על ההשקפות הפמיניסטיות שלי.

 

אוקיי, שניהם מפחידים נורא. והם נוחתים בעוד שעה בערך והם כמובן ירצו לראות את הטבעת...

 

לא. אל תיכנסי להיפר־ונטילציה, פופי. תחשבי חיובי. אני רק צריכה להסתכל על זה מזווית אחרת. למשל... מה היה עושה הבלש הרקוּל פּוארו? פוארו לא היה נכנס להיסטריה. הוא היה נשאר רגוע ומשתמש בתאים האפורים הקטנים שלו ונזכר באיזשהו פרט קטנטן וחיוני שיהיה הרמז לפתרון.

 

אני עוצמת את עיני בחוזקה. תאים אפורים קטנים. נו, קדימה. תתחילו לעבוד.

 

אני רק לא בטוחה שפוארו שתה שלוש כוסות שמפניה ורודה ומוחיטו לפני שהוא פתר את הרצח באוריינט אקספרס.

 

"מיס?" מנקה אפורת שיער מנסה לעקוף אותי עם שואב אבק ואני מתנשפת באימה. הם כבר התחילו לשאוב אבק באולם הנשפים? מה אם השואב ישאב אותה?

 

"תסלחי לי." אני אוחזת בכתפה, העטופה בד ניילון כחול. "את יכולה רק לתת לי לחפש עוד חמש דקות לפני שאת מתחילה לשאוב?"

 

"עדיין מחפשת את הטבעת שלך?" היא מנידה את ראשה בספקנות ואז פניה מתבהרות. "אני בטוחה שבסוף תגלי שהיא נחה לה בבטחה בבית. היא בטח היתה שם כל הזמן!"

 

"אולי." אני מכריחה את עצמי להנהן בנימוס, אם כי מתחשק לי בעצם לצרוח עליה, "אני לא כזאת סתומה!"

 

בצדו האחר של אולם הנשפים אני מבחינה במנקה נוספת שאוספת פירורי קאפקייקס ומפיות נייר מקומטות לתוך שקית זבל שחורה גדולה. היא בכלל לא מתרכזת. היא לא הקשיבה לי?

 

"תסלחי לי!" הקול שלי נהיה צווחני כשאני רצה אליה במהירות. "את מחפשת את הטבעת שלי, נכון?"

 

"לא מצאתי לה שום זכר עד עכשיו, חמודה." האישה גורפת עוד ערימת אשפה מהשולחן לשקית הזבל בלי לשלוח אליה מבט נוסף.

 

"תיזהרי!" אני חוטפת את המפיות ומוציאה אותן בחזרה, ממששת כל אחת בזהירות ומחפשת גוש קשה, ולא אכפת לי שכל הידיים שלי נמרחות בציפוי עוגה.

 

"יקירתי, אני מנסה לנקות." המנקה מוציאה לי את המפיות מהידיים. "תראי איזה בלגן את עושה!'"

 

"אני יודעת, אני יודעת. אני מצטערת." אני מרימה את עטיפות הקאפקייקס שהפלתי על הרצפה. "אבל את לא מבינה. אני אמות אם לא אמצא את הטבעת הזאת."

 

אני רוצה לקחת את שקית הזבל הזאת ולהעביר את התוכן שלה בדיקת זיהוי פלילי בעזרת פינצטה. אני רוצה למתוח סרט סימון סביב כל החדר ולהכריז עליו כעל זירת פשע. היא חייבת להיות כאן, חייבת.

 

אלא אם כן מישהי עדיין עונדת אותה. זו האפשרות היחידה הנוספת שאני נאחזת בה. שאחת החברות שלי עדיין עונדת אותה ואיכשהו לא שמה לב לזה. אולי היא החליקה לְתיק... אולי היא נפלה לְכיס... הסתבכה בחוטים של סוודר... האפשרויות בראשי הולכות ונהיות מופרכות יותר ויותר, אבל אני לא יכולה להפסיק להיאחז בהן.

 

"בדקת בחדר שמירת החפצים?" האישה סוטה ממסלולה כדי לעקוף אותי.

 

ברור שבדקתי בחדר שמירת החפצים. וגם ירדתי על הידיים והברכיים ובדקתי בכל תא ותא בשירותים. ואז בכל הכיורים. פעמיים. ואז ניסיתי לשכנע את פקיד הקבלה לסגור את החדר ולבדוק בכל צינורות הביוב, אבל הוא סירב. הוא אמר שאם הייתי יודעת בוודאות שאיבדתי אותה שם זה היה סיפור אחר, והוא בטוח שהמשטרה תסכים איתו, והאם אני יכולה בבקשה לזוז מהעמדה שלו כי יש פה אנשים שמחכים?

 

משטרה. ממש. אני חשבתי שהם ימהרו לפה בניידות עם אורות מהבהבים וצופרים ברגע שהתקשרתי, ולא יגידו לי סתם להגיע לתחנת המשטרה ולהגיש תלונה. אין לי זמן להגיש תלונה! אני חייבת למצוא את הטבעת שלי!

 

אני ממהרת בחזרה לשולחן העגול שישבנו סביבו באירוע, זוחלת תחתיו וטופחת שוב על השטיח. איך נתתי לזה לקרות? איך יכולתי להיות טיפשה כזאת?

 

זה היה הרעיון של נטאשה, החברה הוותיקה שלי מבית הספר, לקנות כרטיסים לאירוע הזה של ארוחה ושמפניה לכבוד מארי קירי. היא לא יכלה להגיע לסוף השבוע של מסיבת הרווקות הרשמית שלי בספא, אז זה היה סוג של תחליף. היינו שמונה סביב השולחן, שתינו שמפניה וזללנו קאפקייקס בשמחה, וממש לפני שהתחילה ההגרלה, מישהי אמרה, "היי, פופי, תני לי למדוד את הטבעת שלך."

 

אני אפילו לא מצליחה עכשיו להיזכר מי זאת היתה. אולי אנאליז? אנאליז למדה איתי באוניברסיטה, ועכשיו אנחנו עובדות שתינו בקליניקה לפיזיותרפיה בשם "פירסט פיט" יחד עם רובי, שגם למדה איתנו בקורס הפיזיותרפיה. גם רובי היתה בארוחה, אבל נראה לי שהיא לא מדדה את הטבעת. או שבעצם כן?

 

אני לא מאמינה כמה אני גרועה בזה. איך אני יכולה להיות כמו פוארו אם אני לא מצליחה לזכור אפילו את הדברים הבסיסיים? האמת היא שנדמה לי שכולן מדדו את הטבעת: נטאשה וקלייר ואמילי (חברות ותיקות מבית הספר בטונטון) ולוסינדה (מארגנת החתונות שלי, שהפכה להיות קצת חברה) והעוזרת שלה קלמנסי ורובי ואנאליז (שהן לא רק חברות מהלימודים ועמיתות לעבודה אלא גם החברות הכי טובות שלי. הן גם יהיו השושבינות שלי).

 

אני מודה: התענגתי על ההתפעלות שלהן. אני עדיין לא מאמינה שמשהו כל כך יפה ומפואר שייך לי. האמת היא שאני עדיין לא מאמינה שכל זה קורה לי בכלל. אני מאורסת! אני, פופי ואייט, מאורסת למרצה באוניברסיטה, גבוה ונאה, שכתב ספר ואפילו הופיע בטלוויזיה. רק לפני חצי שנה חיי האהבה שלי נראו כמו אזור אסון. לא היתה לי שום פעילות משמעותית בתחום במשך שנה, וכבר החלטתי בחוסר חשק שאני צריכה לתת עוד הזדמנות לבחור ההוא עם הריח הרע מהפה שהכרתי באתר היכרויות... ועכשיו אני מתחתנת בעוד עשרה ימים! אני מתעוררת כל בוקר ומסתכלת על גבו החלק והמנומש של מאגנוס הישן וחושבת לעצמי, "הארוס שלי, ד"ר מאגנוס טאוויש, חבר בסגל המרצים של קינגס קולג' בלונדון",1 וחשה צביטה זעירה של אי־אמון. ואז אני מסתובבת לצד השני ומסתכלת על הטבעת, שמבהיקה לה ביוקרתיות על שידת המיטה שלי, וחשה עוד צביטה נוספת של אי־אמון.

 

מה מאגנוס יגיד?

 

הבטן שלי מתהפכת ואני כמעט מקיאה מרוב לחץ. לא. אל תחשבי על זה. קדימה, תאים אפורים קטנים. תעבדו כבר.

 

אני זוכרת שקלייר ענדה את הטבעת הרבה זמן. היא ממש לא רצתה להוריד אותה. ואז נטאשה התחילה למשוך אותה ואמרה, "תורי, תורי!" ואני זוכרת שהזהרתי אותה: "בעדינות!"

 

כאילו, זה לא שנהגתי בחוסר אחריות. עקבתי היטב אחרי הטבעת כשהעבירו אותה סביב השולחן.

 

אבל אז דעתי הוסחה, כי התחילו לדבר על ההגרלה והפרסים היו פנטסטיים. שבוע בווילה באיטליה, ותספורת אצל מעצב שיער נחשב, ושובר לחנות היוקרה הארווי ניקולס... כל אולם הנשפים רעד מאנשים ששלפו כרטיסים ומספרים שהוכרזו מהבמה ונשים שקפצו וצעקו: "אני!"

 

וברגע הזה עשיתי טעות. זה רגע ה"מה אם" שהופך לי את הבטן. אם רק יכולתי לחזור אחורה בזמן, ברגע הזה הייתי ניגשת לעצמי בצעד נמרץ ואומרת בחומרה, "פופי, סדר עדיפויות".

 

אבל ברגע האמת לא קולטים, נכון? הרגע קורה ואת עושה את הטעות המכרעת שלך, ואז הוא עובר וכבר אי־אפשר לעשות שום דבר כדי לתקן אותה.

 

אז מה שקרה היה שקלייר זכתה בהגרלה בכרטיסים לווימבלדון. אני מתה על קלייר, אבל היא תמיד היתה קצת חלשלושה. היא לא קמה וצעקה, "אני! וו־הו!" הכי חזק שהיא יכולה, אלא רק הרימה את היד שלה בכמה סנטימטרים. אפילו אנחנו, שישבנו איתה בשולחן, לא הבנו שהיא זכתה.

 

בדיוק כשקלטתי שקלייר מרימה כרטיס הגרלה, המנחה על הבמה אמר, "טוב, אני חושב שנגריל שוב, אם אין זוכה..."

 

"תצעקי!" תקעתי מרפק בקלייר ונופפתי בידי בפראות. "כאן! הזוכה כאן!"

 

"והמספר החדש הוא... 4-4-0-3."

 

לתדהמתי, איזו בחורה כהת שיער מצדו האחר של החדר התחילה לצעוק ולנופף בכרטיס.

 

"היא לא זכתה!" קראתי בזעם. "את זכית."

 

"זה לא משנה." קלייר התכווצה בכיסא שלה.

 

"ברור שזה משנה!" צעקתי בלהט, וכולן סביב השולחן התחילו לצחוק.

 

"קדימה, פופי!" קראה נטאשה. "קדימה, אבירה על סוס לבן! תצילי את המצב!"

 

"קדימה, אבירוש!"

 

זאת בדיחה ישנה. רק בגלל מקרה אחד בבית הספר, כשהחתמתי את כולם על עצומה להציל את האוגרים, התחילו לקרוא לי האבירה על הסוס הלבן. או אבירוש, בקיצור. והמשפט הכי מזוהה איתי כביכול הוא "ברור שזה משנה!"2

 

בכל מקרה. די אם נאמר שבתוך שתי דקות הייתי על הבמה עם הבחורה כהת השיער והתווכחתי עם המנחה על זה שהכרטיס של חברה שלי הוא הזוכה האמיתי ולא הכרטיס שלה.

 

עכשיו, אני יודעת שלא הייתי צריכה להתרחק מהשולחן. לא הייתי צריכה להתרחק מהטבעת אפילו לשנייה אחת. אני מבינה עכשיו שזה היה ממש טיפשי מצדי. אבל ייאמר להגנתי שלא ידעתי שאזעקת האש תופעל, נכון?

 

זה היה כל כך סוריאליסטי. רגע אחד כולם ישבו בארוחה עליזה ושתו שמפניה. וברגע הבא פילחה צפירה חדה את האוויר, התעוררה מהומה, וכולם קמו על הרגליים ומיהרו לכיוון היציאות. ראיתי את אנאליז, את רובי ואת כל שאר הבנות חוטפות את התיקים שלהן וממהרות אל היציאה. גבר לבוש בחליפה עלה לבמה והתחיל להוביל אותי, את הבחורה כהת השיער ואת המנחה לעבר דלת צדדית ולא נתן לנו ללכת לכיוון הנגדי. הוא אמר כל הזמן, "הבטיחות שלכם עומדת בראש מעיינינו."3

 

ואפילו אז לא הייתי ממש מודאגת. לא חשבתי שהטבעת תיעלם. הנחתי שהיא שמורה בבטחה אצל אחת החברות שלי ושאני אפגוש את כולן בחוץ ואקבל אותה בחזרה.

 

בחוץ, כמובן, שררה מהומה. מתברר שבמקביל לארוחה שלנו התקיים במלון איזה כנס עסקי גדול, וכל המשתתפים בו נפלטו החוצה מכל מיני דלתות אל הכביש, וצוות המלון ניסה להודיע כל מיני דברים במגאפונים, ומכוניות צפרו, ולקח לי נצח למצוא את נטאשה ואת קלייר בתוך כל הבלגן הזה.

 

"הטבעת שלי אצלכן?" שאלתי מיד והשתדלתי לא להישמע מאשימה. "אצל מי היא?"

 

שתיהן החזירו לי מבט נטול הבעה.

 

"מאיפה לי?" נטאשה משכה בכתפיה. "היא לא היתה אצל אנאליז?"

 

אז צללתי בחזרה לתוך הקהל כדי למצוא את אנאליז, אבל הטבעת לא היתה אצלה, היא חשבה שהיא אצל קלייר. וקלייר חשבה שהיא אצל קלמנסי. וקלמנסי חשבה שאולי היא אצל רובי, אבל היא לא הלכה כבר הביתה?

 

הקטע עם פאניקה הוא שהיא מתגנבת לאט־לאט. רגע אחד את עדיין די רגועה, עדיין אומרת לעצמך, "אויש, אל תדברי שטויות. ברור שהיא לא הלכה לאיבוד". וברגע הבא צוות מארי קירי מודיע שהאירוע יסתיים מוקדם מהצפוי בשל נסיבות בלתי צפויות ומחלק שקיות מתנה. וכל החברות שלך נעלמות לתפוס את הרכבת התחתית. והאצבע שלך עדיין עירומה. וקול בתוך הראש שלך צורח בהיסטריה, "אוי אלוהים! ידעתי שזה יקרה! בשום אופן לא היו צריכים להפקיד בידי טבעת עתיקה! איזו טעות! איזו טעות!"

 

וככה את מוצאת את עצמך כעבור שעה מתחת לשולחן, מגששת סָביב על גבי שטיח מזוהם של מלון ומתפללת נואשות לנס (למרות שאבא של הארוס שלך כתב ספר שלם שנהיה רב־מכר על זה שנסים לא קיימים באמת, ושזה הכול אמונות תפלות, ושאם אתה רק אומר "אלוהים ישמור" זה סימן בדוק שאתה רפה שכל4).

 

פתאום אני קולטת שהטלפון שלי מהבהב ומרימה אותו באצבעות רועדות. יש לי שלוש הודעות, ואני גוללת אותן בתקווה.

 

 

 

מצאת אותה כבר? אנאליז נשיקות 

 

 

 

מצטערת מותק, לא ראיתי אותה. אל תדאגי, אף מילה למאגנוס. נטאשה נשיקות

 

 

 

היי פופס! אלוהים, איזה נורא זה לאבד את הטבעת שלך! בעצם חשבתי שראיתי אותה ב... (הודעה נכנסת)

 

אני בוהה בטלפון, וזרם של התרגשות עובר בי. קלייר חושבת שהיא ראתה אותה? איפה?

 

אני יוצאת בזחילה מתחת לשולחן ומנופפת בטלפון שלי לכל עבר, אבל המשך ההודעה פשוט מסרב בתוקף לרדת. הקליטה פה מחורבנת. איך המקום הזה יכול לקרוא לעצמו מלון חמישה כוכבים? אני אצטרך לצאת החוצה.

 

"היי!" אני ניגשת למנקה עם השיער האפור ומרימה את קולי כדי להתגבר על השאגה של שואב האבק. "אני קופצת החוצה לקרוא הודעה. אבל אם את מוצאת את הטבעת, פשוט תתקשרי אלי, נתתי לך את מספר הנייד שלי, אני אהיה ממש פה ברחוב..."

 

"בסדר גמור, יקירתי," אומרת המנקה בסבלנות.

 

אני חוצה בזריזות את הלובי, עוקפת קבוצות של משתתפים בכנס, מאטה מעט כשאני חולפת על פני עמדת הקבלה.

 

"היה איזה סימן ל..."

 

"אף אחד עדיין לא מסר כלום, גברתי."

 

האוויר בחוץ ריחני וכבר מזכיר טיפ־טיפה את הקיץ, אפילו שרק אמצע אפריל. אני מקווה שמזג האוויר יישאר ככה בעוד עשרה ימים, כי שמלת הכלה שלי היא עם גב חשוף ואני בונה על זה שיהיה יום יפה.

 

מול המלון יש מדרגות רחבות ונמוכות ואני עולה ויורדת בהן, מנופפת בטלפון קדימה ואחורה, מנסה להשיג קליטה, אך לשווא. בסוף אני יורדת למדרכה ומנופפת בטלפון עוד יותר בפראות, מרימה אותו מעל הראש ואז רוכנת קדימה לרחוב נייטסברידג' השקט, עם הטלפון בקצות אצבעותי המושטות.

 

קדימה, טלפון, אני משדלת אותו בלבי. אתה יכול לעשות את זה. תעשה את זה בשביל פופי. תוריד את ההודעה. בטח יש קליטה איפשהו... אתה יכול לעשות את זה...

 

"אאאאאאאה!" אני שומעת את הצעקה המזועזעת שלי עוד לפני שאני מבינה בכלל מה קרה. אני מרגישה פתאום כאב בכתף. האצבעות שלי שרוטות. דמות על אופניים מדוושת במהירות לכיוון קצה הכביש. אני מספיקה לקלוט רק קפוצ'ון אפור ישן וג'ינס סקיני שחור לפני שהאופניים מסתובבים מעבר לפינה.

 

היד שלי ריקה. מה לעזאזל —

 

אני בוהה בכף ידי בתדהמה משתקת. הוא נעלם. הבחור הזה גנב לי את הטלפון. הוא גנב אותו, לעזאזל.

 

הטלפון שלי הוא החיים שלי. אני לא יכולה לחיות בלעדיו. הוא איבר חיוני.

 

"גברתי, את בסדר?" השוער ממהר לרדת במדרגות. "קרה לך משהו? הוא פגע בך?"

 

"אני... הוא שדד אותי," אני מצליחה איכשהו לגמגם. "הוא גנב לי את הטלפון."

 

השוער מצקצק בלשונו באהדה. "הם מנצלים כל הזדמנות, אלה. צריך להיזהר כל כך באזור הזה..."

 

אני לא מקשיבה. אני מתחילה לרעוד בכל הגוף. אף פעם לא הרגשתי מרוקנת ומבוהלת כל כך. מה אני אעשה בלי הטלפון שלי? איך אני אתפקד? היד שלי נמשכת כל הזמן אוטומטית אל הטלפון במקומו הרגיל בכיס. כל האינסטינקטים שלי רוצים לשלוח למישהו הודעת "אומייגד, איבדתי את הטלפון שלי!" אבל איך אני יכולה לעשות את זה בלי הטלפון שלי לעזאזל?

 

הטלפון שלי הוא החיים שלי. הוא החברים שלי. הוא המשפחה שלי. הוא העבודה שלי. הוא העולם שלי. הוא הכול. אני מרגישה כאילו מישהו ניתק אותי במשיכה אחת ממכשיר ההחייאה שלי.

 

"תרצי שאתקשר למשטרה, גברתי?" השוער מביט בי בדאגה.

 

אני נסערת מכדי לענות. הבנה פתאומית, אפילו נוראה יותר, מציפה אותי. הטבעת. נתתי את מספר הטלפון הנייד שלי לכולם: למנקות, לעובדים בחדר שמירת החפצים, לאנשי מארי קירי, לכולם. מה אם מישהו ימצא אותה? מה אם מישהו מצא אותה והוא מנסה להתקשר אלי ממש ברגע זה ואין תשובה מכיוון שהבחור בקפוצ'ון כבר זרק את כרטיס הסים שלי לנהר?

 

אלוהים ישמור.5 אני חייבת לדבר עם פקיד הקבלה. אני אתן לו את המספר שלי בבית במקום את המספר הזה —

 

לא. זה לא רעיון טוב. אם מישהו ישאיר הודעה, מאגנוס עלול לשמוע אותה.6

 

אוקיי, אז... אז... אני אתן לו את המספר שלי בעבודה. כן.

 

אבל הערב לא יהיה אף אחד בקליניקה לפיזיותרפיה. אני לא יכולה ללכת לשם וסתם לשבת שם שעות, רק ליתר ביטחון.

 

עכשיו אני מתחילה להתחרפן ברצינות. אני מתפרקת.

 

וכאילו אין לי מספיק בעיות, כשאני רצה בחזרה לתוך הלובי, פקיד הקבלה עסוק. קבוצה גדולה של משתתפים בכנס מקיפה את עמדת העבודה שלו ומדברת על הזמנות למסעדה. אני מנסה ללכוד את מבטו, בתקווה שהוא יסמן לי לעקוף אותם וייתן לי עדיפות, אבל הוא מתעלם ממני במכוון ואני מרגישה צביטת עלבון. אני יודעת שגזלתי ממנו די הרבה זמן היום אחר הצהריים — אבל הוא לא מבין באיזה משבר מחריד אני נמצאת?

 

"גברתי." השוער נכנס בעקבותי אל הלובי, מצחו מקומט בדאגה. "אני יכול לתת לך משהו כדי להתגבר על ההלם? ארנולד!" הוא קורא בזריזות למלצר לגשת אלינו. "ברנדי בשביל הגברת, בבקשה, על חשבון הבית. ואם תדברי עם פקיד הקבלה שלנו, הוא יעזור לך עם המשטרה. רוצה לשבת?"

 

"לא, תודה." פתאום צצה במוחי מחשבה. "אולי אני צריכה להתקשר למספר שלי! להתקשר לשודד! אני יכולה לבקש ממנו לחזור, להציע לו פרס... מה דעתך? אתה יכול לתת לי לרגע את הטלפון שלך?"

 

השוער כמעט נרתע כשאני מושיטה אליו יד.

 

"גברתי, אני חושב שזה יהיה מעשה פזיז מאוד מצדך," הוא אומר בסבר פנים חמור. "ואני בטוח שהמשטרה תסכים איתי שאסור לך לעשות את זה. אני חושב שאת כנראה בהלם. שבי בבקשה ונסי להירגע."

 

הממ. אולי הוא צודק. אני לא מתה על הרעיון לקבוע פגישה עם פושע בקפוצ'ון. אבל אני לא מסוגלת לשבת ולהירגע; אני יותר מדי היפרית. כדי להרגיע את העצבים שלי אני מתחילה ללכת בסיבובים באותו מסלול, והעקבים שלי נוקשים על רצפת השיש. אני עוברת על פני עציץ הפיקוס הענקי... על פני השולחן עם העיתונים... על פני פח אשפה גדול ומבהיק... ובחזרה לפיקוס. זה מעגל קטן ומנחם, והוא מאפשר לי לא להסיר את מבטי מפקיד הקבלה כל הזמן הזה, בזמן שאני מחכה שהוא יתפנה.

 

הלובי עדיין הומה אדם ומלא בכל מיני מנהלים מהכנס. מבעד לדלתות הזכוכית אני רואה את השוער שוב על המדרגות, עוצר מוניות ותוחב טיפים לכיסו. גבר יפני גוץ בחליפה כחולה עומד לידי עם כמה אנשי עסקים בעלי מראה אירופי, צועק ביפנית קולנית וזועמת ומדבר עם הידיים, ותוך כדי כך מצביע על כל מי שתגית הכנס תלויה על צווארו בשרוך אדום. הוא כל כך זעיר והגברים האחרים נראים כל כך מבוהלים ממנו, עד שכמעט בא לי לחייך.

 

הברנדי מגיע על מגש ואני נעצרת לרגע כדי ללגום אותו במכה אחת ואז ממשיכה ללכת, באותו מסלול שחוזר על עצמו.

 

עציץ פיקוס... שולחן עיתונים... פח אשפה... עציץ פיקוס... שולחן עיתונים... פח אשפה...

 

עכשיו כשנרגעתי קצת, מתחילות לבעבע בי מחשבות רצחניות. הבחור ההוא בקפוצ'ון — הוא מבין שהוא הרס לי את החיים? הוא מבין עד כמה טלפון זה דבר חיוני? זה הדבר הכי גרוע שאפשר לגנוב מבן אדם. הכי גרוע.

 

וזה אפילו לא היה טלפון כזה טוב. הוא היה די עתיק. אז שיהיה לו בהצלחה, לבחור עם הקפוצ'ון, אם הוא ירצה לכתוב מילה עם האות ב' או להתחבר לאינטרנט. אני מקווה שהוא ינסה וייכשל. אז הוא כבר יצטער.

 

פיקוס... עיתונים... פח... פיקוס... עיתונים... פח...

 

והוא גם נתן לי מכה בכתף. זבל. אולי אני יכולה לתבוע אותו במיליונים. אם יתפסו אותו אי־פעם, מה שלא יקרה.

 

פיקוס... עיתונים... פח...

 

פח.

 

רגע.

 

מה זה שם?

 

אני עוצרת בבת אחת במקום ונועצת מבט בפח, תוהה אם מישהו מנסה לעבוד עלי או שאני סתם הוזה.

 

זה טלפון.

 

ממש שם בפח האשפה. טלפון נייד.