לוקאס פייג’ 1 - עיר של חלונות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לוקאס פייג’ 1 - עיר של חלונות
מכר
מאות
עותקים
לוקאס פייג’ 1 - עיר של חלונות
מכר
מאות
עותקים

לוקאס פייג’ 1 - עיר של חלונות

4.6 כוכבים (59 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: מיכאל בן חיים
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: יולי 2020
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 411 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 51 דק'

תקציר

במהלך סופה עזה במיוחד, סוכן אף־בי־איי שנוסע ברחובות ניו־יורק נהרג מיריית צלף. הסוכן האחראי על החקירה לא מסוגל להצביע על המקום שממנו נורתה הירייה, שכן הסופה מחתה את כל העקבות. בצר לו הוא פונה לאדם היחיד שיכול לסייע בחקירה – סוכן האף־בי־איי לשעבר לוקאס פייג’.

פייג’, פרופסור באוניברסיטה ומחבר רבי־מכר, פרש מהאף־בי־איי לפני שנים בעקבות אירוע טרגי שבו איבד רגל, יד ועין, וכן את הרצון להמשיך לעבוד כסוכן. אבל לפייג’ יש יכולת יוצאת דופן בקריאת זירות פשע, הוא יכול לחשב בראשו זוויות ונתיבים של קליעים, והוא אולי היחיד המסוגל לאתר את המקום שממנו נורה הקליע.

לפייג’ אין שום סיבה לסייע לאף־בי־איי, חוץ מהעובדה שהבלש ההרוג הוא שותפו לשעבר.

פייג’ יוצא למסע ציד אחרי צלף בעל מיומנות מדהימה, שהסיבה לכך שהוא רוצח אינה ברורה. ואולם, רצח שותפו של פייג’ הוא רק הראשון בסדרה של מעשי רצח מתוכננים היטב המבוצעים במיומנות בלתי אפשרית. על פייג’ לנסות לפענח מהו המכנה המשותף לכל הנרצחים – וזאת לפני שיאבד את היקרים לו.

עיר החלונות הוא הספר הראשון בסדרת לוקאס פייג’, בלש יוצא דופן ומרתק במיוחד.

“קצב נחוש, עלילה מהודקת, וגיבור חדש בעל יכולות ייחודיות עושים את הספר למנצח.“ קירקוס ריוויו

פרק ראשון

1
19 בדצמבר
 
ניו יורק - רחוב 42 מזרח פינת פארק אווניו
 
 
נימי אולסן עשתה טעות. היא ניסתה לחצות את רחוב 42 חצי גוש בניינים לפני הצומת ופספסה את הרמזור. עכשיו היא הייתה תקועה על שלולית מי רפש קפואים שהייתה מרוחה באמצע הרחוב והקפיאה לה את הצורה. מכוניות חלפו על פניה במהירות רצחנית, וכל כמה שניות עוד מראת צד השתפשפה קלות בירך שלה.
 
התנועה בכביש הייתה תוקפנית מהרגיל — לכולם כבר נשבר, וכולם היו אומללים ומוכנים לעשות כל דבר כדי להתחמם. הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס כבר שבועיים — גל הקור הארוך ביותר במשך יותר ממאה שלמה. מחצית מתחנות החדשות דיווחו על כך כשינוי אקלים בהתרחשותו וכתמרור אזהרה המעיד שהאנושות צועדת לקראת אירוע הכחדה. במחצית האחרת טענו שגל הקור המקפיא הוא הוכחה שהתחממות גלובלית היא קנוניה להפחדת הציבור שנרקמה במוחם הקודח של אוכלי קייל נוהגי טסלה שרוצים לשרוף את החוקה. הדבר היחיד שכולם הסכימו לגביו הוא שקר בחוץ.
 
הניסיון לשמור על איזון באמצע הכביש, לשחק בלוחם שוורים נגד מכוניות זועמות, הוא דבר שכל תושב ניו יורק חווה בהזדמנות כזאת או אחרת. הוא גם דרך אפשרית המובילה לעמוּד מודעות האבל. נימי, שגדלה כאן, תמיד חשבה שרק אנשים אחרים נהרגים על ידי מכוניות. בכל שנה יותר מחמישה־עשר אלף הולכי רגל על האי חוו את טעם המפגש עם מכסה מנוע שלווה בנסיעה באמבולנס, ואף על פי שרק כמה מאות נהרגו כתוצאה מהפגיעות שספגו, זה לא היה תרגיל שהיא הייתה רוצה להעביר מהרמה התאורטית למעשית.
 
נימי התבוננה לשני הכיוונים וחיפשה פרצה בעדר המכוניות השועטות קדימה. עברו כבר חמש דקות מאז החלה בניסיונות לאזן את עצמה, והיא הייתה זקוקה לתחושה של מדרכה מתחת למגפיים.
 
ואז, כמעט כבמטה קסם, השתנתה הכוריאוגרפיה של התנועה בכביש ומכונית שחורה שנסעה לאורך רחוב 42 האטה אחרי הגשר. הנהג נופף לה. היא הרימה רגל וצעדה לתוך הריק.
 
נימי חייכה כשעברה על פני החלון שלו. היא נופפה לו וביטאה בשפתיה, תודה לך.
 
היא יצרה קשר עין והכול היה בסדר. ואז, איכשהו, הכול השתבש.
 
חלון הרכב נשבר וראשו של הנהג נעלם — רגע אחד הוא היה שם ורגע לאחר מכן כבר לא, ולשבריר שנייה השעון הפסיק למלא את תפקידו והכול עמד מלכת.
 
ואז הדהד צליל הירייה כרעם.
 
נימי החלה לצרוח.
 
המכונית, כעת ללא נהג, שעטה קדימה.
 
במה שאפשר לתאר כחשיבה מהירה אבל במונחים קליניים נקרא פשוט אינסטינקט, נימי החלה לרוץ.
 
אם הקרקע לא הייתה חלקלקה כל כך, יכול להיות שהיא לא הייתה נופלת.
 
אם היו לה רגליים ארוכות יותר, ייתכן שהייתה מספיקה להגיע למדרכה.
 
אם היא הייתה מלאה יותר, אולי העצמות והבשר היו מצליחים לגונן על איבריה הפנימיים.
 
אם זה היה קורה ביום אחר, אולי היא הייתה נשארת בחיים.

עוד על הספר

  • תרגום: מיכאל בן חיים
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: יולי 2020
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 411 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 51 דק'
לוקאס פייג’ 1 - עיר של חלונות רוברט פובי
1
19 בדצמבר
 
ניו יורק - רחוב 42 מזרח פינת פארק אווניו
 
 
נימי אולסן עשתה טעות. היא ניסתה לחצות את רחוב 42 חצי גוש בניינים לפני הצומת ופספסה את הרמזור. עכשיו היא הייתה תקועה על שלולית מי רפש קפואים שהייתה מרוחה באמצע הרחוב והקפיאה לה את הצורה. מכוניות חלפו על פניה במהירות רצחנית, וכל כמה שניות עוד מראת צד השתפשפה קלות בירך שלה.
 
התנועה בכביש הייתה תוקפנית מהרגיל — לכולם כבר נשבר, וכולם היו אומללים ומוכנים לעשות כל דבר כדי להתחמם. הטמפרטורה הייתה מתחת לאפס כבר שבועיים — גל הקור הארוך ביותר במשך יותר ממאה שלמה. מחצית מתחנות החדשות דיווחו על כך כשינוי אקלים בהתרחשותו וכתמרור אזהרה המעיד שהאנושות צועדת לקראת אירוע הכחדה. במחצית האחרת טענו שגל הקור המקפיא הוא הוכחה שהתחממות גלובלית היא קנוניה להפחדת הציבור שנרקמה במוחם הקודח של אוכלי קייל נוהגי טסלה שרוצים לשרוף את החוקה. הדבר היחיד שכולם הסכימו לגביו הוא שקר בחוץ.
 
הניסיון לשמור על איזון באמצע הכביש, לשחק בלוחם שוורים נגד מכוניות זועמות, הוא דבר שכל תושב ניו יורק חווה בהזדמנות כזאת או אחרת. הוא גם דרך אפשרית המובילה לעמוּד מודעות האבל. נימי, שגדלה כאן, תמיד חשבה שרק אנשים אחרים נהרגים על ידי מכוניות. בכל שנה יותר מחמישה־עשר אלף הולכי רגל על האי חוו את טעם המפגש עם מכסה מנוע שלווה בנסיעה באמבולנס, ואף על פי שרק כמה מאות נהרגו כתוצאה מהפגיעות שספגו, זה לא היה תרגיל שהיא הייתה רוצה להעביר מהרמה התאורטית למעשית.
 
נימי התבוננה לשני הכיוונים וחיפשה פרצה בעדר המכוניות השועטות קדימה. עברו כבר חמש דקות מאז החלה בניסיונות לאזן את עצמה, והיא הייתה זקוקה לתחושה של מדרכה מתחת למגפיים.
 
ואז, כמעט כבמטה קסם, השתנתה הכוריאוגרפיה של התנועה בכביש ומכונית שחורה שנסעה לאורך רחוב 42 האטה אחרי הגשר. הנהג נופף לה. היא הרימה רגל וצעדה לתוך הריק.
 
נימי חייכה כשעברה על פני החלון שלו. היא נופפה לו וביטאה בשפתיה, תודה לך.
 
היא יצרה קשר עין והכול היה בסדר. ואז, איכשהו, הכול השתבש.
 
חלון הרכב נשבר וראשו של הנהג נעלם — רגע אחד הוא היה שם ורגע לאחר מכן כבר לא, ולשבריר שנייה השעון הפסיק למלא את תפקידו והכול עמד מלכת.
 
ואז הדהד צליל הירייה כרעם.
 
נימי החלה לצרוח.
 
המכונית, כעת ללא נהג, שעטה קדימה.
 
במה שאפשר לתאר כחשיבה מהירה אבל במונחים קליניים נקרא פשוט אינסטינקט, נימי החלה לרוץ.
 
אם הקרקע לא הייתה חלקלקה כל כך, יכול להיות שהיא לא הייתה נופלת.
 
אם היו לה רגליים ארוכות יותר, ייתכן שהייתה מספיקה להגיע למדרכה.
 
אם היא הייתה מלאה יותר, אולי העצמות והבשר היו מצליחים לגונן על איבריה הפנימיים.
 
אם זה היה קורה ביום אחר, אולי היא הייתה נשארת בחיים.