מרדף כאושר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מרדף כאושר
מכר
מאות
עותקים
מרדף כאושר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מרדף כאושר

4.3 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ארנסט המינגוויי

ארנסט מילר הֶמינגוויי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הספרותי הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ובמשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. המינגוויי זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.

סגנונו הספרותי של המינגוויי מתאפיין במשפטים קצרים ודקלרטיביים, תיאורים קונקרטיים והשמטה מכוונת של פרטים במטרה לאפשר לקורא להשלים את הפערים במידע בעצמו, ובאופן כזה "לערב" אותו בסיפור. בספרו מוות אחר הצהריים כתב המינגוויי: "הוד התנועה של הקרחון נובעת מכך שרק שמינית ממנו נמצאת מעל המים". בספרו חגיגה נודדת מתאר המינגוויי כיצד כאשר שהה בפריז הבין כי "ניתן להשמיט כמעט כל פרט בסיפור, כל עוד אתה עושה זאת במודע".

תקציר

סיפור לא מוכר של ארנסט המינגוויי, המשחזר מסע דיג אחרי מרלין ענקי, המהדהד את עלילת "הזקן והים", מתפרסם עכשיו לראשונה.
"מרדף כאושר" עוקב אחרי המספר במסע דיג אחר "המרלין הגדול ביותר שאי פעם שחה באוקיינוס". יום אחד שבו "המים היו כל כך צלולים וכל כך קרובים שיכולת לראות את השרטונים שבפתח המפרץ עד לעומק של עשרים מטרים", הוא וחבריו מצליחים לתפוס מרלין בחכה – אבל המסע, בסופו של דבר, אינו עולה יפה כפי שהם קיוו.
 
נכדו של הסופר, שון המינגוויי, מספר שנתקל בכתב היד כשעבד על אוסף המינגוויי בספרייה והמוזיאון על שם ג'ון פ. קנדי בבוסטון, ארצות הברית. 
"איני יודע מדוע הסיפור הזה קיבל תשומת לב מעטה כל כך, זהו אחד היהלומים בחומר שטרם ראה אור."

פרק ראשון

באותה שנה תכננו לדוג דגי מרלין בקרבת החוף של קובה במשך חודש. החודש התחיל בעשרה באפריל, ועד התשעה במאי היו לנו עשרים וחמישה דגים והשכירות הסתיימה. מה שהיה צריך לעשות זה לקנות כמה מתנות לקחת לקי וּסט ולמלא את אניטה בדלק קובני, מעט יקר יותר משהיה צורך, בשביל לחצות לצד השני, להזדכות על הציוד ולחזור הביתה. אבל הדגים הגדולים עדיין לא נראו.
 
״אתה רוצה לנסות חודש נוסף, קפטן?״ שאל מר ג’וֺזי. האניטה היתה בבעלותו והוא השכיר אותה תמורת עשרה דולר ליום. מחיר השכירות המקובל היה שלושים וחמישה ליום. ״אם אתה רוצה להישאר, אני יכול להוריד לתשעה דולר.״
 
״מאיפה נשיג תשעה דולר?״
 
״תשלם לי כשיהיה לך. אתה יכול לקבל אשראי טוב מחברת סטנדרד אויל בבֶּלוֹט שנמצאת בצד השני של המפרץ, וכשנקבל את החשבון אני יכול לשלם להם מהכסף של השכירות של החודש הקודם. אם יהיה לנו מזג אוויר רע, תוכל לכתוב משהו.״
 
״בסדר,״ אמרתי, ודגנו במשך חודש נוסף. תפסנו ארבעים ושניים דגי מרלין אבל הגדולים עדיין לא הגיעו. קרוב למצודת מורו היה זרם חזק, כהה — לפעמים היו שם שטחים שלמים של פיתיונות והיו שם דגים מעופפים שיצאו מתחת לחרטום הסירה וציפורים שהתרוצצו כל הזמן. אבל לא דגנו מרלין ענקי, למרות שתפסנו, או איבדנו, מרלין לבן מדי יום, ויום אחד תפסתי חמישה.
 
היינו פופולרים מאוד לאורך החוף מפני שביתרנו את כל הדגים שלנו וחילקנו אותם חינם, ובדרך חזרה, כשחלפנו על פני מצודת מורו והמשכנו בתעלה לעבר רציפי סן פרנסיסקו עם דגל של מרלין, ראינו את ההמון מתחיל לרוץ אל הרציפים. באותה שנה שווי הדג היה בין שמונה לשנים־עשר סנט לקילו לדייגים, ובשוק היה מחירו כפול. ביום ששבנו עם חמישה דגלים, המשטרה נאלצה לתקוף את ההמונים באלות. זה היה מכוער ורע. אבל היתה זאת שנה מכוערת ורעה בחוף בכלל.
 
״המשטרה הארורה מבריחה את הלקוחות הקבועים שלנו ומקבלת את כל הדגים,״ אמר מר ג’וזי. ״לעזאזל איתכם,״ הוא אמר לשוטר שהתכופף אל חתיכת מרלין במשקל חמישה קילו. ״אף פעם לא ראיתי את הפנים המכוערות שלך קודם. מה השם שלך?״
 
השוטר אמר לו את שמו.
 
״הוא בספר ה’קומפרומיסו’, קפ?״
 
״לא.״
 
ספר ה’קומפרומיסו’ היה המקום שבו רשמנו את שמות האנשים שהבטחנו להם דג.
 
״תרשום אותו בספר ה’קומפרומיסו’ שיקבל חתיכה קטנה בשבוע הבא, קפ,״ אמר מר ג’וזי ״ועכשיו, אדון שוטר, תסתלק מכאן ותחטיף באלה למי שהוא לא חבר שלנו. ראיתי מספיק משטרה ארורה בחיים שלי. קדימה. קח את האַלָה וגם את האקדח ותסתלק מהרציף אלא אם אתה במשטרת הרציפים.״
 
לבסוף הדג בותר וחולק למנות בהתאם לספר, והספר היה מלא הבטחות לשבוע הבא.
 
״קפ, אתה תלך למלון אַמבּוס מוּנדוֺס ותתרחץ. תעשה מקלחת ואני אפגוש אותך שם. ואז נלך לפלורידיטָה ונדבר. השוטר עלה לי על העצבים.״
 
״תעלה גם אתה ותעשה מקלחת.״
 
״לא. אני יכול להתנקות כאן טוב. לא הזעתי כמוך היום."

ארנסט המינגוויי

ארנסט מילר הֶמינגוויי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הספרותי הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ובמשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. המינגוויי זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.

סגנונו הספרותי של המינגוויי מתאפיין במשפטים קצרים ודקלרטיביים, תיאורים קונקרטיים והשמטה מכוונת של פרטים במטרה לאפשר לקורא להשלים את הפערים במידע בעצמו, ובאופן כזה "לערב" אותו בסיפור. בספרו מוות אחר הצהריים כתב המינגוויי: "הוד התנועה של הקרחון נובעת מכך שרק שמינית ממנו נמצאת מעל המים". בספרו חגיגה נודדת מתאר המינגוויי כיצד כאשר שהה בפריז הבין כי "ניתן להשמיט כמעט כל פרט בסיפור, כל עוד אתה עושה זאת במודע".

עוד על הספר

מרדף כאושר ארנסט המינגוויי
באותה שנה תכננו לדוג דגי מרלין בקרבת החוף של קובה במשך חודש. החודש התחיל בעשרה באפריל, ועד התשעה במאי היו לנו עשרים וחמישה דגים והשכירות הסתיימה. מה שהיה צריך לעשות זה לקנות כמה מתנות לקחת לקי וּסט ולמלא את אניטה בדלק קובני, מעט יקר יותר משהיה צורך, בשביל לחצות לצד השני, להזדכות על הציוד ולחזור הביתה. אבל הדגים הגדולים עדיין לא נראו.
 
״אתה רוצה לנסות חודש נוסף, קפטן?״ שאל מר ג’וֺזי. האניטה היתה בבעלותו והוא השכיר אותה תמורת עשרה דולר ליום. מחיר השכירות המקובל היה שלושים וחמישה ליום. ״אם אתה רוצה להישאר, אני יכול להוריד לתשעה דולר.״
 
״מאיפה נשיג תשעה דולר?״
 
״תשלם לי כשיהיה לך. אתה יכול לקבל אשראי טוב מחברת סטנדרד אויל בבֶּלוֹט שנמצאת בצד השני של המפרץ, וכשנקבל את החשבון אני יכול לשלם להם מהכסף של השכירות של החודש הקודם. אם יהיה לנו מזג אוויר רע, תוכל לכתוב משהו.״
 
״בסדר,״ אמרתי, ודגנו במשך חודש נוסף. תפסנו ארבעים ושניים דגי מרלין אבל הגדולים עדיין לא הגיעו. קרוב למצודת מורו היה זרם חזק, כהה — לפעמים היו שם שטחים שלמים של פיתיונות והיו שם דגים מעופפים שיצאו מתחת לחרטום הסירה וציפורים שהתרוצצו כל הזמן. אבל לא דגנו מרלין ענקי, למרות שתפסנו, או איבדנו, מרלין לבן מדי יום, ויום אחד תפסתי חמישה.
 
היינו פופולרים מאוד לאורך החוף מפני שביתרנו את כל הדגים שלנו וחילקנו אותם חינם, ובדרך חזרה, כשחלפנו על פני מצודת מורו והמשכנו בתעלה לעבר רציפי סן פרנסיסקו עם דגל של מרלין, ראינו את ההמון מתחיל לרוץ אל הרציפים. באותה שנה שווי הדג היה בין שמונה לשנים־עשר סנט לקילו לדייגים, ובשוק היה מחירו כפול. ביום ששבנו עם חמישה דגלים, המשטרה נאלצה לתקוף את ההמונים באלות. זה היה מכוער ורע. אבל היתה זאת שנה מכוערת ורעה בחוף בכלל.
 
״המשטרה הארורה מבריחה את הלקוחות הקבועים שלנו ומקבלת את כל הדגים,״ אמר מר ג’וזי. ״לעזאזל איתכם,״ הוא אמר לשוטר שהתכופף אל חתיכת מרלין במשקל חמישה קילו. ״אף פעם לא ראיתי את הפנים המכוערות שלך קודם. מה השם שלך?״
 
השוטר אמר לו את שמו.
 
״הוא בספר ה’קומפרומיסו’, קפ?״
 
״לא.״
 
ספר ה’קומפרומיסו’ היה המקום שבו רשמנו את שמות האנשים שהבטחנו להם דג.
 
״תרשום אותו בספר ה’קומפרומיסו’ שיקבל חתיכה קטנה בשבוע הבא, קפ,״ אמר מר ג’וזי ״ועכשיו, אדון שוטר, תסתלק מכאן ותחטיף באלה למי שהוא לא חבר שלנו. ראיתי מספיק משטרה ארורה בחיים שלי. קדימה. קח את האַלָה וגם את האקדח ותסתלק מהרציף אלא אם אתה במשטרת הרציפים.״
 
לבסוף הדג בותר וחולק למנות בהתאם לספר, והספר היה מלא הבטחות לשבוע הבא.
 
״קפ, אתה תלך למלון אַמבּוס מוּנדוֺס ותתרחץ. תעשה מקלחת ואני אפגוש אותך שם. ואז נלך לפלורידיטָה ונדבר. השוטר עלה לי על העצבים.״
 
״תעלה גם אתה ותעשה מקלחת.״
 
״לא. אני יכול להתנקות כאן טוב. לא הזעתי כמוך היום."