חזק ואמץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חזק ואמץ
מכר
מאות
עותקים
חזק ואמץ
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דוִד מקובסקי הוא עמית בכיר ע“ש זיגלר ומנהל הפרויקט ליחסי ישראל עם הערבים במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון. שירת כיועץ בכיר במחלקת המדינה במימשל אובמה. זהו ספרו השלישי.

דניס רוס הוא דיפלומט וסופר אמריקני. שירת בתפקידים בכירים, בהם מנהל התכנון המדיני ומתאם המדיניות למזרח התיכון, תחת הנשיאים בוש (האב), קלינטון ואובמה. ספרו האחרון הוא נידונה להצליח: מערכת היחסים בין ישראל לארה“ב מטרומן עד אובמה.

תקציר

״ספר חובה המשלב דיון היסטורי עם חזון מדיני. המחברים מעלים על נס את נכונותם של ראשי ממשלה ישראלים ממחנות שונים לקבל החלטות קשות ולא תמיד פופולריות, שהשכילו לאזן בין אינטרסים חיוניים של המדינה ובין שיקוליהם הפוליטיים. הקריאה בספר מחזקת את הצורך הדחוף כיום לקבל החלטות אמיצות היודעות לשלב את צורכי הביטחון עם החזון הציוני שיבטיח את עתיד ישראל כמדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי.״ פרופ‘ שלמה אבינרי, לשעבר מנכ“ל משרד החוץ

״ספר זה הוא צלצול השכמה לקראת ההחלטה הקשה ביותר שבפניה ניצבת מדינת ישראל מאז הקמתה: שמירה על זהות יהודית ודמוקרטית, או אובדנה של זהות זו. השאלה איננה אם זה מה שיקרה, כי אם מתי זה יקרה. המחברים מצביעים באופן ברור על האומץ הרב שנדרש ממנהיגים ישראליים ליטול על עצמם אחריות, להציב ראשית לכל את עתידה של ישראל, ולהוביל את הציבור הישראלי להתמודד עם אתגר זה, בטרם תעבור ישראל את נקודת האל־חזור בה תהפוך למדינה דו־לאומית.״ אלוף (מיל‘) אמיר אשל, לשעבר מפקד חיל האוויר

“ספרם החשוב של דניס רוס ודוִד מקובסקי מתאר את תהליכי קבלת ההחלטות בארבעה צמתים גורליים בהיסטוריה של מדינת ישראל. בכולם ניכרת תכונת המנהיגות שגילו המחליטים - בן גוריון, בגין, רבין ושרון - תכונה החשובה יותר מן התהליך עצמו.

ארבעת המנהיגים האלה, שנבחרו באורח דמוקרטי, ניחנו באומץ ובתבונה להוביל את העם לא לפי סקרים, אלא לפי הבנתם מה הכיוון שאליו יש לחתור. כך נהג בן גוריון כשהביא להכרזה על הקמת המדינה; כך נהג בגין כשוויתר על סיני והתחייב להימנע מהחלה חדֿֿ־צדדית של הריבונות ביו״ש ועזה כדי להביא לשלום עם מצרים; כך נהגו גם רבין ושרון ביוזמותיהם מול הפלסטינים. גם היום נחוצה לנו מנהיגות שתדע להוביל ולשכנע את העם בצורך לקבל החלטות היסטוריות, ולא תכוון את צעדיה בהתאם לסוקרים ולקבוצות המיקוד.״ דן מרידור, לשעבר שר המשפטים, שר האוצר, ויו“ר ועדת המשנה של הכנסת לתפיסת הביטחון ולבניין הכוח

״קריאת חזק ואמץ תסייע מאוד להבנת התהליך הפנימי של קבלת ההחלטות אצל מנהיגינו בצמתים היסטוריים מכריעים, לתפיסת מאבק הגבורה למציאת דרכים ליישוב הסכסוך הערבי-ישראלי, ללמידה ממנהיגינו כיצד הם הצליחו להינתק מערכים ואידיאלים יקרים לליבם במגמה למצוא דרך לישראל להתקבל באזורנו, ולקלוט תובנות חשובות לגבי החלטות היסטוריות שישראל תהיה חייבת לקבל בעתיד.״ רא“ל (מיל‘) גדי איזנקוט, הרמטכ“ל ה־21 של צה“ל

דניס רוס הוא דיפלומט וסופר אמריקני. שירת בתפקידים בכירים, בהם מנהל התכנון המדיני ומתאם המדיניות למזרח התיכון, תחת הנשיאים בוש (האב), קלינטון ואובמה. ספרו האחרון הוא נידונה להצליח: מערכת היחסים בין ישראל לארה“ב מטרומן עד אובמה.

דוִד מקובסקי הוא עמית בכיר ע“ש זיגלר ומנהל הפרויקט ליחסי ישראל עם הערבים במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון. שירת כיועץ בכיר במחלקת המדינה במימשל אובמה. זהו ספרו השלישי.

פרק ראשון

הקדמה למהדורה העברית
 
 
כתבנו ספר זה מחמת דאגתנו כי ישראל ניצבת בפני הכרעה גורלית, וחששנו כי הכרעה זו איננה עומדת להתקבל. ישראל תהפוך מדינה אחת לשני עמים, אם היא תמשיך לבנות מחוץ לגדר הביטחון או מחוץ לגושי ההתנחלויות הגדולים. זה איננו טיעון; זוהי המציאות. אם ישראל תמשיך להחזיק בכל השטח שעד לנהר הירדן, יהיה עליה להחליט איך ברצונה לנהוג כלפי הפלסטינים החיים בשטח זה - היש להם זכויות או אין? אם מדינה אחת היא התוצאה היחידה, כי אז הפלסטינים במהרה יגידו - בסדר, רק תנו לנו את זכות ההצבעה - והסיסמה, "אדם אחד, קול אחד, במדינה אחת" בוודאי תהדהד יפה, אפילו בארצות הברית.
 
בפרק הסיכום של הספר אנו מסבירים מדוע אלה האומרים כי ניתן להעניק לפלסטינים אוטונומיה מוגבלת ביו"ש, או זיקה לממלכת ירדן, או להפוך אותם לאזרחים ירדנים, שוגים באשליות, אך אינם מציעים אלטרנטיבות מדיניות של ממש. אנו מצידנו מסבירים מדוע יש לשמור על האופציה של היפרדות מהפלסטינים ומצביעים על כך שבקרוב ייווצר מאזן שיכריע את כף המאזניים, אם ישראל תמשיך להגדיל את האוכלוסייה של כ-104 אלף ישראלים המתגוררים מחוץ לגושי ההתנחלויות הגדולים. להחלטות טקטיות שיתקבלו עכשיו עלולות להיות תוצאות אסטרטגיות ארוכות־טווח.
 
המלצתנו לשמור את האופציה של היפרדות איננה נסמכת על אמונה כי ניתן לממש בקרוב את פתרון שתי המדינות. אנו חפים מאמונה כזו. אין לנו שום אשליות בעניין זה, ואנו מכירים בכך שמה שדרוש כעת הוא גישות פרקטיות כלפי הפלסטינים, שיְיַצבו את המצב ובהדרגה יחזירו את תחושת האפשריוּת לשתי ישויות נפרדות בקרב ישראלים ופלסטינים כאחד. אולם המשך הבנייה מחוץ לגושים, כאשר כבר יותר ממאה אלף ישראלים נמצאים שם, ימנע כבר בקרוב את האפשרות להפריד באופן פיסי בין ישראלים ופלסטינים בגדה המערבית - והמשמעות מכך תהיה שהיפרדות כבר לא תהא אפשרית בעתיד. אין בשמירת האופציה של ההיפרדות משום איום כלשהו על ביטחונה של ישראל, משום שהפסקת הבנייה מחוץ לגושים הגדולים איננה מחייבת שינוי בהיערכותו של צה"ל ביו"ש.
 
למותר לציין שאנו מודעים לכך שאנו מציבים בזה אתגר פוליטי. בהינתן משקלה של תנועת ההתנחלות בישראל, הפסקת הבנייה מחוץ לגדר הביטחון יוצרת קושי גדול מהבחינה הפוליטית הפנימית. המתנחלים מהווים ציבור בוחרים חזק בישראל, ואף שאנו מאמינים בנחיצות גושי ההתנחלויות, אנו רואים את הסכנות המעיבות על זהותה של ישראל, הכרוכות בבנייה מחוץ לגושים אלה.
 
ישראל חיה ומתקיימת בסביבה בלתי סלחנית. במזרח התיכון, לא זו בלבד שחולשה גורמת לפגיעוּת, אלא שהיא מאיימת על עצם הקיום. ישראל חזקה, והיא חייבת להישאר כזו, ולהיות מסוגלת להגן על עצמה בכוחות עצמה. האיומים מצד איראן, חיזבאללה, דאע"ש וגורמים אסלאמיים קיצוניים אחרים הם אמיתיים, לא פרי הדמיון. איומים אלה הם מוחשיים, ולעיתים גם מיידיים.
 
האיום על זהותה של ישראל הוא אולי פחות מוחשי, אבל לא פחות אמיתי. ישראל זקוקה למנהיגוּת על מנת לקבל החלטה פוליטית קשה. כאשר הסתכלנו על המציאות ועל המגמות הנוכחיות, הגענו למסקנה ולאמונה כי מבט לאחור, אל מנהיגים שקיבלו החלטות קשות - החלטות שדרשו מהם להתחשב בראש ובראשונה בארצם ולא בשיקוליהם הפוליטיים - יוכל לספק הנחיה למנהיגיה של ישראל בזמן הזה. בחרנו בדוד בן גוריון, במנחם בגין, ביצחק רבין ובאריאל שרון. כשהתחקינו על עקבותיהם, ראינו אותם - הם החזיקו באידיאולוגיות שונות, אך כולם ראו עין בעין את האחריות המוטלת על המנהיגוּת.
 
בהצביענו על אותן החלטות שמנהיגים אלה קיבלו, ואשר הצריכו אומץ פוליטי, אין אנו מצדיקים כל אחת מהחלטות אלה, אף אין אנו טוענים כי הן חסינות מביקורת. אפשר להתווכח על התוצאות של החלטותיהם ועל ההכרעות שעשו. אולם הם הגיעו להכרעות אלה משום שהם חשבו כי טובתה של המדינה - לא טובת האינטרס הפוליטי שלהם - מחייבת לקבל אותן. וזה בדיוק מה שישראל זקוקה לו כיום.
 
מובן מאליו שהתוצאות הביטחוניות של החלטה כלשהי חייבות לקבל משקל רב בתהליך קבלת ההחלטה. וברור שישנם בישראל כאלה המאמינים כי תוצאת המדינה האחת - לנוכח האיום הנתפס מעצם קיומה של מדינה פלסטינית - הינה התוצאה הבטוחה ביותר האפשרית. מבחינתם, כוחו של השיקול הביטחוני יפה מכוחו של כל שיקול אחר, לרבות ההשפעה על ערכיה של ישראל הכרוכה בשליטה על עם אחר.
 
אולם לערכיה של ישראל נודעת חשיבות. לזהותה כמדינה יהודית שהינה דמוקרטית נודעת חשיבות. כאשר ישראל מכריזה על עצמה, בגאווה מוצדקת, כמדינת הלאום של העם היהודי, אין היא יכולה להתעלם מן ההשפעה שתהיה לאובדן זהותה על העם היהודי בתפוצות.
 
בסופו של חשבון, לצד הערכים נוגע נושא זה גם באינטרסים. אם הוויכוח בארצות הברית יעבור מן הנושא הטריטוריאלי לשאלה האם על ישראל ליישם את העיקרון של אדם אחד/קול אחד, אזי הוויכוח בארצות הברית צפוי להשתנות באורח דרמטי. כאשר לראשונה אי־פעם מדברים מועמדים רציניים לנשיאות ארצות הברית על התניית הסיוע לישראל - שכבר חדל להיות כלכלי, והוא מסופק רק למען צורכי ביטחונה של ישראל - פעמוני האזעקה חייבים לצלצל. למצער, הישראלים ותומכיהם באמריקה חייבים להבין כי היחסים עם ישראל יהיו נתונים מעתה לבדיקה הרבה יותר מדוקדקת בארצות הברית, והדבר האחרון שנחוץ לישראל הוא להיראות כמי ששוללת שוויון זכויות מאלה הנמצאים תחת שליטתה. בנסיבות אלה, לא יהיה זה מוגזם לחשוב כי התמיכה האמריקנית בצורכי הביטחון של ישראל עלולה להיות מאותגרת או מותנית - אפשרות מטרידה עד מאוד בהינתן אופיו של האזור, הסיוע הצבאי השנתי בסך 3.8 מיליארד דולר שארצות הברית מעניקה לישראל, ותלותו של צה"ל בנשק מתוצרת ארצות הברית.
 
שנינו מאמינים בכל ליבנו כי הסיוע הצבאי האמריקני לישראל משרת את האינטרסים של אמריקה באזור בלתי יציב ורווי סכנות. אסור שסיוע זה יותנה או יושפע מחילוקי דעות בענייני מדיניות, במיוחד לנוכח המציאות שצפויה להימשך גם בעתיד, שבה מי שמאיים על ישראל כמעט תמיד מאיים גם על ארצות הברית. אולם אם ישתנה האופי הבסיסי של ישראל, קיימת סכנה שיתחולל שינוי של ממש בגישה האמריקנית כלפי ישראל, ולכך עלולות להיות משמעויות ביטחוניות.
 
נושאו של ספר זה הוא השמירה על אופייה ועל זהותה של ישראל לנוכח אתגרים ביטחוניים ממשיים - מציאות שרק מדינות מעטות יודעות להתמודד איתה. בן גוריון, בגין, רבין ושרון, יהיו פגמיהם כאשר יהיו, היו נחושים לשמור על כך שישראל תישאר מדינה יהודית ודמוקרטית. אנו מאמינים כי הם מספקים דוגמה שמנהיגי הדור הנוכחי צריכים לנהוג לפיה, ומקווים כי אף הם, כמו מנהיגים אלה, יציבו את המדינה ולא שום שיקול אחר בראש מעייניהם.
 
 
 
 
הערת המחברים
 
 
כותרתו של ספר זה, "חזק ואמץ", לקוחה מן התנ"ך, בו היא מופיעה מספר פעמים. עבור ישראלים, להיות חזק אינו בחירה, כי אם הכרח. הישראלים חיים באזור שאינו סלחני כלפי חולשה. הם חייבים להיות חזקים, ולהיות מסוגלים להגן על עצמם - בעצמם. מנהיגי ישראל חייבים לחשוב ולפעול על סמך הנחות והבנות של מה נחוץ על מנת לשמור על ביטחון המדינה ותושביה. עבור שנינו, מחברי הספר, זו היא נקודת־מוצא מהותית. אולם את העוצמה יש לשלב עם תבונה - ועם ההבנה מתי יש לקבל החלטות המחייבות פעולה, ואינן מאפשרות לשבת באפס מעשה; החלטות שאינן מבוססות רק על השאיפה לצמצם למינימום את ההתנגדות הפוליטית; החלטות הדורשות אומץ לעשות את הקשה, אך הכרחי.
 
צירוף זה של כוח ואומץ הוא, לדעתנו, מהות מה שמנהיגי ישראל יצטרכו להוכיח בהתייצבם אל מול העתיד, במיוחד אם כוונתם היא לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כרגע, אין ביטחון בכך. הדרך הטובה ביותר לשמור על אופיה של ישראל - ולמנוע את הפיכתה למדינה אחת, ערבית ויהודית גם יחד - היא להגיע לפתרון של שתי מדינות. ויש הגיון הכרחי בפתרון זה: ישנן שתי תנועות לאומיות - התנועה הלאומית היהודית (ציונות) והתנועה הלאומית הפלסטינית - הנאבקות על אותו שטח אדמה. הדרך היחידה להשביע את רצון שתי הזהויות הלאומיות האלה ולאפשר להן להתגשם היא להבטיח שתי מדינות לשני עמים, ישראל כמדינתו של העם היהודי ופלסטין כמדינתו של העם הפלסטיני.
 
התוצאה של שתי המדינות תשמור, כמובן, על אופיה היהודי של ישראל, על ידי יצירת גבולות מוכרים שבהם יישמר שיעור של אוכלוסייה יהודית של 80%. למרבה הצער, קטן הסיכוי להשיג בעתיד הקרוב תוצאה של שתי מדינות. התנאים הפוליטיים הפנימיים, בקרב הישראלים ובקרב הפלסטינים כאחד, אינם נוחים לעשיית שלום, במיוחד לנוכח החולשה והפיצול אצל הפלסטינים מחד גיסא, והעדיפות האלקטורלית של גוש הימין־דתיים, המהווה את ליבת הממשלות בישראל מאידך גיסא. יתר על כן, בקרוב צפויים חילופי הנהגה ברשות הפלסטינית, ולכן בתקופה הקרובה המאבק בין היורשים הפוטנציאליים יתמקד בעיקר בניסיון להוכיח מי מן היריבים הוא הכי קשוח ותובעני מול ישראל, לא מי הפשרן שביניהם. ואילו בקרב הישראלים, רק מעטים חושבים כי זהו הזמן הנכון לקחת סיכונים, כאשר האזור הוא כה בלתי־יציב, דאע"ש עדיין פעיל בחצי־האי סיני, חזבאללה מחזיק כ-130 אלף טילים ואיראן עושה מאמצים לצייד אותם במנגנוני ניהוג, וממשיכה להתבצר, יחד עם מיליציות שיעיות, בסוריה ולאורך הגבול שבין סוריה לירדן.
 
גם אם יגיע לקיצו עידן נתניהו אם וכאשר הוא יעביר את ראשות הממשלה לבני גנץ בסתיו 2021, בהתאם להסכם הקואליציוני, לא יהיה בכך כדי לשנות את האופן שבו רוב הישראלים רואים את האזור ואת סכנותיו - ואת אי־רצונם לקבל על עצמם סיכונים למען שלום חמקמק. אמנם ניתן להניח שהסתלקות הדמות הדומיננטית בפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון תביא לתמורה, אך לא בנושא השלום ולא לגבי האופן שבו הפלסטינים נתפסים. ראוי לציין העובדה שבמערכת הבחירות ב-2015, ובשלוש מערכות הבחירות ב-2019-2020, יריביו העיקריים של נתניהו, יצחק הרצוג ובני גנץ, לא הציגו את השלום כנושא מרכזי. עד להצגתה של תוכנית טראמפ, השלום בכלל לא היה חלק מהדיון הציבורי במערכות הבחירות. הואיל והפלסטינים דחו באופן מיידי את תוכנית טראמפ, הציפיות לגבי השלום נותרו נמוכות מאוד, והתפיסה השלטת בקרב הישראלים היא אי־אמון. למרבה הצער, אי־אמון בסיכויי השלום הוא, אולי, הדבר היחיד שעליו יש הסכמה בציבור הישראלי ובציבור הפלסטיני גם יחד.
 
לא קשה להבין מדוע. מורשת הכישלונות של עשיית השלום בשני העשורים האחרונים הולידה פערים הולכים ומעמיקים, פסיכולוגיים ומהותיים, בין הישראלים לבין הפלסטינים. התוצאה איננה רק אובדן האמון בעשיית השלום, אלא גם פקפוק בסיסי בקרב שני העמים לגבי השאלה אם מנהיגיהם מסוגלים לקבל החלטות היסטוריות. במילים אחרות, גם אם הנסיבות הפנימיות והאזוריות ישתנו לטובה, קשה יהיה להתגבר על המחלוקות העמוקות בין שני הצדדים ועל אובדן האמון ההדדי.
 
איש מאיתנו איננו חושב כי על אמריקה להפנות עורף למאמץ עשיית השלום. הטבע סולד מחלל ריק, ובמזרח התיכון, ההיסטוריה מראה כי כל חלל דיפלומטי מתמלא על ידי הכוחות הגרועים והשליליים ביותר. אנו בעד מאמץ שיביא להתקדמויות בשלבים, אך מספיקות על מנת להחזיר את התחושה של אפשריוּת.
 
למרבה הצער, תוכנית טראמפ היא רק לטובת הישראלים, שכן על פיה, הפלסטינים לא יקבלו מאומה, אפילו לא בתחום הכלכלי, אלא עד שיעשו את כל הנדרש מהם, כולל פירוק נשקו של החמאס בעזה. אילו ניתן היה לכפות תוכנית שלום על הפלסטינים, אזי תוכנית טראמפ היתה אידיאלית מנקודת מבט ישראלית. אולם לפלסטינים יש יכולת להביע את דעתם, ויש להם גם היסטוריה ארוכה של סירוב והתנגדות. יתר על כן, אם ישראל תפעל באופן חד־צדדי ותספח את השטחים שהוקצו לה על פי תוכנית טראמפ, לא ברור, בעת הורדת הספר זה לדפוס, מה תהיה תגובתם של הפלסטינים ושל ממלכת ירדן. התגובה הפלסטינית עלולה שלא להסתכם בסירוב פאסיבי בלבד. תקוותנו העזה היא כי זה לא תתפרץ אלימות, אולם אין להוציא מכלל אפשרות כי הרשות הפלסטינית עלולה לקרוס, במיוחד בעת שההשלכות הכלכליות של מגיפת הקורונה יחמירו את המצב המדיני הרופף. במקרה זה תיאלץ ישראל ליטול את האחריות על 2.5 מיליון הפלסטינים ביו"ש. ואם נגיע לנקודה זו, האם תהיה חלופה לתוצאה של מדינה אחת לשני העמים?
 
אפילו אם הרשות הפלסטינית לא תקרוס, היא תיאבק בזירה הבינלאומית נגד הסיפוח ותטען כי הוא מהווה הפרה של הדין הבינלאומי - טענה שתישמע בתשומת לב בעולם, אפילו בארה"ב. בנסיבות אלה תגדל נטייתו של בית־הדין הפלילי הבינלאומי למנות את התובעת לפתוח בחקירה נגד ישראל. כל אלה לא יקרבו את בוא השלום או את הקמתה של מדינה פלסטינית, אלא יחזקו את הסירוב ואת הדחייה מצד הפלסטינים.
 
אין שום חדש במדיניות הדחייה והשלילה של הפלסטינים. כל תוכנית שלום שהוצעה על ידי צדדים חיצוניים מאז ועדת פיל ב-1937, או שנדחתה על ידי ההנהגה הפלסטינית, או שפשוט לא זכתה לתשובה מצידה. אולם דחיותיהם בדרך כלל הובילו להצעות שהציעו להם יותר - מה שהוביל את הפלסטינים לחשוב כי על דחייה לא משולם מחיר גבוה. דומה שאדריכלי תוכנית טראמפ היו מודעים להיסטוריית ה"לא" של הפלסטינים בעת שעיצבו את גישתם: לא זו בלבד שהם ביקשו להנמיך את ציפיותיהם של הפלסטינים, אלא שהם גם רצו להמחיש להם כי תשובה שלילית תביא לתוצאות גרועות יותר מבחינתם, לא טובות יותר. לכוונתם זו נודעת חשיבות, כפי שנודעת חשיבות לנכונותם, סוף־סוף, לאמץ את תוצאת שתי המדינות. אולם על מנת להציב את הפלסטינים בעמדה שבה דחייה נוספת תבודד אותם ולא את המימשל האמריקני, התוכנית היתה צריכה להיראות כאמינה דיה על מנת לנצל את ההתפתחויות הנוכחיות, במיוחד באזור.
 
מה שחדש הוא שמדינות ערביות מובילות אותתו כי שוב אין הן מוכנות לקבל את הדחיינות הפלסטינית ללא הרהור וערעור. מדינות אלה רואות את ישראל כחומת מגן נחוצה כנגד האיומים המפחידים אותן ביותר, אלה הבאים מאיראן, מהמיעוטים השיעים בקירבן או מן האסלאמיסטים הסונים הקיצוניים, החל מ"האחים המוסלמים" וכלה ב"אל קאעדה" ודאע"ש. הן היו רוצות לראות את הסכסוך מגיע לקיצו, והן אינן מזהות סיכוי של ממש לכך שהפלסטינים יביאו לסיום הסכסוך בעצמם ומרצונם. אין להבין מכך שמדינות ערב המובילות מוכנות להצהיר בפומבי כי הפלסטינים חייבים להסכים לתוכנית שלום כלשהי, אולם בטרם נחשפו פרטיה של תוכנית טראמפ, הן הכינו את עצמן להצהרה כי זו תוכנית רצינית - ובלבד שיהיה צידוק לגיטימי להצהרה כזו.
 
בידודם של הפלסטינים ממקורות התמיכה המסורתיים שלהם הוא הדרך היחידה לשכנע אותם לנקוט גישה מעשית יותר לשלום ולסיים את נטייתם המתמדת לדרוש את המכסימום, תוך חזרה על סיסמאות בלויות מזוקן. ההזדמנות לבודד את הפלסטינים היתה מונחת לפתחו של מימשל טראמפ, בתנאי שהמנהיגים הערביים יוצבו בעמדה שבה הם יוכלו להצביע על האלמנטים הרציניים של התוכנית. למרבה הצער, המימשל לא שיתף את הערבים בפרטים; לא תיאם איתם לא את התוכנית ולא הצהרות אפשריות; והתעלם ממה שנאמר לו על מה שיתן למנהיגי המפתח הערביים את התחמושת הנחוצה על מנת לומר שהתוכנית היא רצינית.
 
ולעומת זאת, המימשל תיאם את התוכנית באופן הדוק עם ישראל ועם ראש הממשלה נתניהו. כשקוראים את התוכנית וכשמביטים במפה, ברור לחלוטין שהקונצפציה המובילה מאחורי גישתה הטריטוריאלית היא קליטתן של כל 130 ההתנחלויות לתוך ישראל. זו הסיבה לכך שהפלסטינים מקבלים לפי התוכנית רק כ-70% משטח יהודה ושומרון, וגם הסיבה לכך ש-70 האחוזים הללו מחולקים בצורה המאפשרת לקלוט את ההתנחלויות הנמצאות מחוץ לגושי ההתנחלויות הגדולים.
 
פקיד ערבי ממדינה שקיוותה כי תוכל להגיב פומבית על ההיבטים החיוביים של התוכנית אמר בשיחה פרטית כי אין אדם שיוכל להביט במפה זו ולומר כי הפלסטינים מקבלים מדינה. ואכן, השטחים שהתוכנית מקצה לפלסטינים מחולקים לגושים קטנים שכולם מוקפים לחלוטין על ידי ישראל.
 
ההזדמנות מול הערבים בוזבזה, בשל שאפתנות יתר של התוכנית. ביטחון לישראל היה, באופן ברור, קריטריון חיוני, ולגיטימי לחלוטין. אולם ניתן היה לספק מענה על הצרכים הישראליים המהותיים מבלי להתכחש לכל דרישה או צורך פלסטיני: לדוגמה, התוכנית יכלה להציע שישראל תחכור את בקעת הירדן או חלק ממנה לתקופה של 99 שנים מהפלסטינים. זה היה עונה על דרישת הביטחון של ישראל מבלי הדבר ייראה כשלילה של ריבונות ושל גבול עם ירדן מן הפלסטינים.
 
 
האם ניתן להציל את התוכנית בצורה כלשהי? לא תהא זו משימה קלה. כל תקווה לשמור על התוכנית תלויה בכך שישראל לא תספח באופן חד־צדדי את השטח שהוקצה לה בחזון. אם יהיה סיפוח כזה, הוא יחסל כל סיכוי לתוכנית לא רק אצל הפלסטינים, אלא גם אצל מדינות ערב, שאולי עדיין אפשר לחפש דרכים למשוך אותן למעורבות בתוכנית, במיוחד אם טראמפ ייבחר בנובמבר 2020 לארבע שנים נוספות. דומה שאחת מהנחות היסוד של הצוות של טראמפ היא כי התוכנית יכולה להפוך לנקודת ייחוס אם אכן יזכה טראמפ בכהונה שנייה, במיוחד משום שבמקרה זה לפלסטינים לא תהיה ברירה אלא להתייחס לתוכנית ברצינות, שאם לא כן ישראל תיישם אותה באופן חד־צדדי, בתמיכתה של ארצות הברית. אסטרטגיה זו אולי היתה אפשרית, אילו הפלסטינים היו חושבים בדרך זו - או אילו היה ברור כי הפלסטינים מבודדים, וכי ארה"ב וישראל נהנות מבסיס תמיכה בינלאומי רחב שיאפשר להן לבצע מהלכים כרצונן למול הסירוב הפלסטיני. הסיכוי לכך נראה כקלוש ביותר, אולי אפסי.
 
סיכויים טובים יותר יש למהלך שבו יוכיח המימשל כי הוא מוכן לשיפור חייהם של הפלסטינים מבלי להמתין לעבודה על החלק הכלכלי של התוכנית, הקורא להשקעות משמעותיות בתשתית הפלסטינית. מדינות אירופה והמפרץ הפרסי עשויות לראות זאת כדרך לייצוב האזור ולספק דרך ליצירת מעורבות חיובית עם המימשל ועם הרשות הפלסטינית - וזה ישגר לציבור הפלסטיני אות כי אולי טמון בתוכנית משהו חיובי עבורו. זה, אולי היה, מצמצם את הסכסוך אך, לא היה די בכך כדי להביא לפתרון הסכסוך.
 
אולם במבט מציאותי, נראה שלתרחיש מעין זה יש רק סיכויים קלושים. התרחיש היותר סביר, במקרה שטראמפ ייבחר מחדש, הוא כי התוכנית לא תתקדם לשום מקום; ישראל תספח (או תחיל ריבונות, שמשמעה סיפוח דה פאקטו) את כל 78 ההתנחלויות שמחוץ לגושים הגדולים, זאת בנוסף ל-52 ההתנחלויות שבתוך הגושים, כלומר 130 ההתנחלויות; בכך יובטח בוודאות אובדן האפשרות להיפרד מן הפלסטינים. (כזכור, היקף הסיפוח שעליו מדובר בקיץ הנוכחי איננו ידוע עדיין.) בעקבות זאת עלולה להיווצר תנועה מואצת לעבר תוצאה של מדינה אחת. כמובן שקיימת גם האפשרות שטראמפ ינוצח על ידי המועמד הדמוקרטי, שברגע זה ברור כי יהיה ג'ו ביידן, אשר יוכל להכריז על דחיית התוכנית של קודמו, ואף לבטל הכרה אמריקנית בכל סיפוח שעליו יוכרז לפני שהנשיא החדש ייכנס לבית הלבן.
 
בינתיים, ממשלת האחדות החדשה בישראל תשקול האם לבצע סיפוח לפני הבחירות בארה"ב. שר הביטחון, גנץ, ושר החוץ, גבי אשכנזי, כבר אותתו כי אף הם רואים את תוכנית טראמפ כהזדמנות לישראל, אין הם תומכים בסיפוח חד־צדדי גורף, מחשש כי צעד כזה עלול להביא לאסון של מדינה דו־לאומית, לגרום לאי־יציבות אזורית ולהחליש את ביטחונה של ישראל. אולם לרשות ראש הממשלה נתניהו עומדים המנדטים בכנסת הדרושים לקדם את הסיפוח, אם כי במענה לחששותיהם של גנץ ואשכנזי, הוא עשוי להגביל את הסיפוח ולהחיל אותו רק על גושי התנחלויות, ולא לכלול בו את בקעת הירדן כולה. נראה שנתניהו מאמין כי סיפוח מוגבל עשוי ליצור בסיס חדש לעתיד - דהיינו שישראל תשמור בידה על השטחים שהיא רואה אותם כחיוניים, וכל מו"מ שיתנהל בעתיד עם הפלסטינים יתחשב כבסיס להסדר בקווים החדשים שייווצרו כתוצאה מהסיפוח, ולא בקווי 4 ביוני 1967. זה עשוי להתגלות כנכון אם טראמפ ייבחר מחדש, אך הסיכוי להתממשות אמונה זו קטן מאוד אם טראמפ לא ייבחר שוב בנובמבר 2020.
 
האם במהלך הזמן שנותר עד לבחירות יתן טראמפ אור ירוק לסיפוח של השטח - כולו או חלקו - שהוקצה לישראל בהתאם לתוכניתו? הואיל וכמעט ודאי שהפלסטינים לא יודיעו כי הם מוכנים לדון בתוכנית ולהגיש הצעת־נגד, ניתן להניח שטראמפ יאותת לנתניהו כי מבחינתו הוא יכול להתקדם. אבל אפילו אם בעת הזאת תכיר ארה"ב בסיפוח הישראלי, היא תוכל לחזור בה אם טראמפ יפסיד בבחירות. הואיל וקרוב לוודאי שגורמים בינלאומיים אחרים לא ילכו בעקבות מימשל טראמפ ויכירו בסיפוח הישראלי, מעמדו של הסיפוח יהיה רופף למדי.1
 
הרבה תלוי בנתניהו, לא פחות מאשר בטראמפ. בעבר הוא יצא פומבית בהכרזה ברורה נגד הפיכתה של ישראל למדינה דו־לאומית, אבל כל עוד הוא נאלץ להתמודד עם בעיותיו המשפטיות, קשה לראותו עושה משהו בניגוד לרצון ה"בייס" הפוליטי שלו. עם זאת, בתור ראש הממשלה הישראלי המכהן בתפקיד זה יותר זמן מכל קודמיו, יש לו גם היכולת וגם הכישורים הפוליטיים המוכחים להוביל את ישראל לכיוון אחר. יתכן שבתמורה לפריצות־דרך משמעותיות בתהליך הנורמליזציה של יחסים עם מדינות ערביות, הוא עשוי לקבל החלטה שלא להתקדם עם הסיפוח, ואפילו להחליט להפסיק את הבנייה מעבר לגושי ההתנחלויות הגדולים, בטרם תגיע ישראל לנקודת האל־חזור, שממנה ואילך פתרון שתי המדינות יהפוך לבלתי־אפשרי.
 
לרוע המזל, בעת הורדת הספר הזה לדפוס, נתניהו אף לא נתן רמז, לא בפומבי ולא בשיחות פרטיות, על הכרתו בנקודת אל־חזור כאמור, ואם הוא לא ישנה את מסלולו ויחנך בנושא זה את הציבור הישראלי, אנו פסימיים לגבי הכיוון בו תנוע ישראל בנושא גורלי זה, כל עוד מכהן נתניהו כראש הממשלה.
 
אם ישראל תמשיך לנוע במסלולה הנוכחי, היא תהפוך למדינה דו־לאומית ערבית־יהודית. יש אירוניה מרה בכך שלחצי הימין בישראל הם שיגשימו את תקוות השמאל הקיצוני בישראל, להפיכתה של ישראל למדינה דו־לאומית. אולי זה מה שמסביר מדוע לא נשמעת התנגדות עזה וקולנית לסיפוח מצד השמאל הקיצוני בישראל.
 
מדינה דו־לאומית היא פתרון שאיננו מבשר טובות, וספק אם הוא בכלל בר־ביצוע. הישראלים לא יוותרו על מהותה של מדינתם בתור מולדתו של העם היהודי, והפלסטינים לא יוותרו על מדינה משלהם. אולם האם מישהו יכול לערוב לכך שהם לא יקפצו על עגלת המדינה הדו־לאומית, על מנת להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים העולמי? למען הסר ספק - אנו משוכנעים כי מדינה דו־לאומית היא רעיון עיוועים, בלתי־אפשרי, אנטי־ציוני, ואנו מתנגדים לו לחלוטין. המזרח התיכון עוד לא הגיע לתקופה הבתר־לאומית, וניסיונות שנעשו בעבר באזור זה לכנס לאומים, קבוצות אתניות או כתות דתיות שונות למדינה יחידה נטו מאז ומתמיד להפיק שפיכות דמים בלתי־פוסקת. אין מדובר כאן בעקרון מופשט. די להיזכר בשלושה סכסוכים לאומיים ודתיים נוראים שהתנהלו במזרח התיכון בעשורים האחרונים - בלבנון, בסוריה ובעיראק - שבהם נהרגו מאות אלפי בני אדם, אם לא למעלה מזה.
 
הואיל והתוצאה של מדינה אחת הינה מִרשם לסכסוך מתמשך ולא לשלום, החלטנו לכתוב ספר המסביר מדוע נדרשת החלטה גדולה וקשה מצד ישראל, על מנת למנוע תוצאה כזו.
 
עשויים להיות כאלה שישאלו מדוע אנו מתמקדים רק על מנהיגי ישראל; האם הפלסטינים אינם זקוקים למנהיגים שיקבלו הכרעות היסטוריות? התשובה לשאלה זו היא כן, ללא סייג. אולם לנוכח המורשת הפלסטינית, הסיכוי להופעתם של מנהיגים כאלה הולך ונחלש - ובינתיים גדל הסיכוי לתוצאה של המדינה הדו־לאומית, שאותה יהיה קשה מאוד, אולי בלתי־אפשרי, לשנות. הציונות, מאז ומתמיד, הסתמכה על עצמה. מנהיגי הציונות תמיד פעלו להגדרת אופיה של המדינה היהודית באמצעות פעולותיהם, ולא באמצעות ברירת מחדל. אתוס ציוני זה הוא שהוביל לאורך ההיסטוריה את ההנהגה הישראלית. אנו מאמינים כי מבט אל העבר שבו קיבלו ראשי ממשלה ישראליים החלטות גדולות עשוי לסייע בסימון הדרך שבה תצטרך ההנהגה הישראלית ללכת בשנים הבאות.
 
במחקרנו אודות ההכרעות ההיסטוריות הללו אספנו גילויים חדשים, הודות להסרת הסיווג הביטחוני ממגוון רחב של מסמכים שקודם לכן לא היו נגישים לחוקרים. בנוסף לאלפי עמודים של מסמכים אמריקניים שעליהם עברנו אחרי שסיווגם הוסר, גנזך המדינה של ישראל נפתח בפנינו ומסמכים ומזכרים בעברית סיפקו לנו אוצר של חומרים ובהם, לדוגמה, דיוני ממשלת ישראל מה לעשות עם השטחים שנכבשו, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הדיונים אודות הגדה המערבית - שהתקיימו בין ה-14 עד ה-19 ביוני 1967, והגיעו לסיום בהחלטה של הממשלה שנשמרה בסוד - היו מקיפים הרבה יותר מכל דיון בנושא זה שקיימה ממשלה ישראלית כלשהי מאז ועד היום. מסמכים אלה ואחרים, כולל מזכרים של המוסד שסיווגם הוסר אודות השיחות הסודיות שקוימו עם הנשיא סאדאת לפני ביקורו ההיסטורי בישראל - סיפקו לנו תובנות אל מקרים בעבר, שבהם ניצבו ראשי ממשלה ישראליים בפני הכרעות גדולות.
 
תקוותנו בספר זה היא להראות לא רק כיצד נתקבלו החלטות גדולות בעבר, אלא גם כיצד הן נתקבלו. ואולי הבנה זו תסייע למנהיגי ישראל לתור אחר נתיב שיוביל אותם לקבלת ההחלטה הגורלית שכבר בעתיד הקרוב יהיה עליהם לקבלה.
 
דניס רוס
 
דוִד מקובסקי
 
יולי 2020
 
 
 
 
 
מבוא
 
 
אריאל שרון היה איש גדול ממדים. היה בו משהו בלתי ניתן לעצירה. בין שהיה עסוק באכילה, ובין שניסה להרשים את איש שיחו בתוכניותיו, תמיד הורגשה אצלו תחושה של דחיפות. דוד ואני הִכרנו אותו מזוויות שונות: הוא כעיתונאי, החל מ-1989 ולכל אורך שנות ה-1990, ואני כאיש המִמשל האמריקני, החל מראשית שנות ה-1980, כאשר עבדתי במשרד ההגנה. במהלך השנים, בממשל ומחוצה לו, יצא לי לאכול ארוחות רבות עם שרון; אני זוכר אותן היטב, לא רק בשל הכמויות שהוא אכל, אלא גם בשל השיחות שנוהלו בהן. שרון אהב להתווכח עם מי שחלק על דעותיו, הוא גם אהב להיות פרובוקטיבי, ולדבר בגדול. שרון לא חשב "בקטנה", ולא היה איש הדברים הקטנים. באחת משיחותינו האחרונות, כששנינו אוכלים שווארמה בפיתה, הוא שאג: "הדור שלי הוא האחרון שאינו חושש לקבל החלטות גדולות. אני חושש שאת הדור הבא ינהיגו פוליטיקאים שלא יקבלו החלטות."
 
הוא אמר זאת בתגובה לשאלה שהצגתי לו בדבר ההיגיון, כביכול, בנסיגה ללא תנאי מעזה, במקום להפוך אותה לחלק ממשא ומתן שבו המנהיג הפלסטיני, מחמוד עבאס, יוכל להוכיח כי הוא השיג נסיגה ישראלית, ובה בעת ניתן יהיה לחייב אותו למלא את חלקו בהסכם. שרון דחה זאת מכול וכול, באומרו, "אסור לנו להכפיף את העתיד שלנו לחוסר האחריות שלהם."
 
מבחינתו, ישראל היתה חייבת לפעול. הוא לא סמך על הפלסטינים שאי־פעם הם יגלו אחריות, ולא היה מוכן להפקיד בידיהם את גורלה של ישראל. אכן, הוא הודה, יש סיכון בנסיגה חד־צדדית, אך ישראל היא שתקבע את גורלה ולא תניח למאורעות להכתיב לה את עתידה - או גרוע מכך, להפקיד את גורלה בידי הפלסטינים, שאולי כלל לא יהיו מוכנים אי־פעם להסכים למשהו, למעט מדינה דו־לאומית.
 
זו הסיבה שהיה עליו לקבל את ההחלטה, הסיבה שהיה עליו לפעול. הוא לא יכול היה להפקיד החלטה זו בידי הדור הבא של מנהיגים ישראלים, משום שהם "פוליטיקאים", והם לא יעמדו במשימה.
 
הוא התכוון בדיוק למה שאמר, ומשום כך החליט להקים מפלגה חדשה, קדימה, ולעזוב את הליכוד - מפלגה שהוא מילא חלק חשוב בהקמתה - לאחר הנסיגה מעזה. הוא האמין כי תידרש גם היפרדות מרוב יהודה ושומרון, על מנת להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. שאם לא כן, הוא האמין, לנוכח המגמות הדמוגרפיות, ישראל תהפוך למדינה דו־לאומית, עם אוכלוסייה יהודית ואוכלוסייה ערבית בגודל שווה, פחות או יותר. התנגדות הליכוד לנסיגה מעזה אותתה לו כי אם לא ישנה את הזירה הפוליטית ויקים מפלגת מרכז חדשה, הוא עלול להיכשל. חֲשוֹב בגדול, פְּעַל בגדול - זה היה ה"אני מאמין" שלו - והוא לא סמך על הדור הבא שיעשה את מה שנחוץ.
 
מעניין לציין, כי חרף מחלוקותיו עם יצחק רבין ועם שמעון פרס, שרון הודה כי הם לא חששו לעשות את מה שהיה נחוץ. אבל רבין מת, ופרס קרוב לוודאי, כבר לא יחזור לראשות הממשלה. אחרי פגישתי עם שרון, נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם רבין ב-1995. הוא אמר כי בכוונתו לבנות גדר הפרדה - שבאותו זמן, למרבה האירוניה, שרון התנגד לה. נימוקו של רבין: על ישראל להבטיח את עצמה כמדינה יהודית־דמוקרטית, שזו מהותו של החלום הציוני וגם של המוסר הציוני. רבין העדיף ליצור את החציצה וההפרדה מן הפלסטינים באמצעות משא ומתן, אך אם יתברר שאין אפשרות להשיג הסכם, הוא רצה להבטיח את עתיד המפעל הציוני על ידי בניית גדר.
 
וכעת שרון, כמו רבין, טען כי ההפרדה צריכה להיות פעולה ישראלית חד־צדדית. אך שרון אמר עוד משהו - כי אם הוא לא יעשה זאת, הדבר לא יקרה, משום שהדור הבא של מנהיגים ישראלים לא יהיה מסוגל לקבל החלטות גדולות. אלה הם מנהיגים טקטיים, חושבים רק על עתידם הפוליטי, ולעולם לא יוכלו לאזור את האומץ שיידרש על מנת להתייצב למול אופוזיציה פנימית שתקום, ללא כל ספק.
 
האם הוא צדק? כיום, הוגן להעלות שאלה זו. שרון לא הצליח להגשים את כוונותיו להתנתק מחלק משמעותי של יו"ש. לא אופוזיציה פוליטית היא שכבלה את ידיו, אלא שבץ קטלני. אף שיורשו, אהוד אולמרט, התכוון ליישם את תוכניותיו של שרון, הוא לא הצליח לעשות זאת. מלחמת לבנון השנייה, ב-2006, החלישה את מעמדו הפוליטי, וחקירות משטרתיות לאחר מכן אילצו אותו להתפטר. יותר מאוחר, הוא הורשע בפלילים ונידון למאסר בפועל.
 
אולם הכורח הרובץ על מנהיגים ישראלים, לקבל החלטה, הלך והתחדד. מספר הישראלים ביו"ש (לא כולל את אלה המתגוררים במזרח ירושלים) גדל ומגיע כיום ל-448,800 נפש. נדרשו כוח הרצון והאישיות של שרון כדי להתגבר על התנגדות רצינית מקהילת המתנחלים ולפַנות כשמונת אלפים מתיישבים מחבל עזה. האתגר ביו"ש יהיה גדול ועצום לאין ערוך. גם אם נניח שאפשר יהיה להשיג הסכמה להמשך קיומם של גושי התנחלויות ולחילופי שטחים - וכ-77 אחוז מן המתיישבים יוכלו להיקלט בגושים שיתפסו כ-5 אחוזים משטח יו"ש - עדיין מספר המתנחלים המתגוררים מחוץ לגושים הצפויים ממשיך לגדול, וכיום מדובר על יותר ממאה אלף נפש. אם לא ייעשה משהו לבלימת גידול זה, קשה לראות כיצד אפשר יהיה להימנע מהפיכתה של ישראל למדינה יהודית־ערבית. בשל נסיגתו של שרון מעזה, המאזן הדמוגרפי ממשיך להיות לטובתם של היהודים, שמספרם גדול מזה של מספר הערבים בישראל וביו"ש. אולם גם לפי חישוב זה, שיעור היהודים - לפי נתוני הדמוגרפים המובילים בישראל - הוא כ-60 אחוז, לעומת כ-40 אחוז ערבים.
 
האם זו המדינה היהודית שהיתה בחזונם של מנהיגי התנועה הציונית שהקימו את ישראל? המגמות הדמוגרפיות יגרמו, בהדרגה, לירידת הרוב היהודי. ישראל מתקרבת במהירות לנקודת הכרעה. יתכן ששרון טעה בנבואתו. יתכן שבעומדה בפני הכורח לקבל החלטה גדולה, היסטורית, ישראל תפיק מעצמה מנהיגות שתרצה ותוכל לפעול. כך היה בעבר. כשישראל הזדקקה לבן גוריון, או לבגין, או לרבין, או לשרון, הם נמצאו לה. כיצד נוצרו והתגבשו אנשים אלה, מה היו תכונותיהם, ומה אפיין את תקופתם, התקופה שבה נדרש לקבל את ההחלטות הגדולות?
 
בספר זה נביט בכל אחד מן המנהיגים האלה, נראה את צומתי ההכרעה שהם עמדו בפניהם, ואת ההחלטות הגדולות שהם קיבלו. נסקור את המסגרת, את האתגרים, את האופן שבו הם תפסו את הסיכויים והסיכונים, את ההקשר הפוליטי של אותו הזמן, ואת רמתה ועומקה של האופוזיציה שמולה הם היו מוכנים להתמודד. ניכָּנֵס לעומק הרקע שלהם - ההיסטוריה שלהם, תכונותיהם האישיות - וננסה לבדוק מה הניע אותם להנהיג ולפעול. נבדוק את הערכותיהם ואת חישוביהם לגבי הברירות - או היעדר ברירות - שבפניהם עמדו. נחקור את הזמנים שבהם לא עמדה ישראל כמשותקת לנוכח מצבים קשים ביותר, וננסה לגלות מה עמד ביסוד ההחלטות שנתקבלו. אכן, לא כל צעד גדול התברר כנכון, לאחר מעשה. ב-1982 האמין אריאל שרון כי יוכל לעצב מחדש את המזרח התיכון על ידי סילוק הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) מלבנון ומינויו של באשיר ג'ומאייל לנשיא מדינה זו, וישראל שילמה מחיר כבד מאוד על ההחלטה שהוכחה כמשגה אסטרטגי. בנוסף, היו זמנים שבהם אי־פעולה הוכחה כבחירה הנכונה: לוי אשכול בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים ב-1967, ויצחק שמיר במהלך מלחמת המפרץ ב-1991.
 
אולם החלטות אלה לא היו קשורות למהות אופייה של המדינה. יתר על כן, הימנעות מהחלטות ברורות כאשר ניצבים מול איומים רציניים או הזדמנויות משמעותיות איננה תכונה המציינת מנהיג. כאשר בן גוריון, כנגד כל הסיכויים וכנגד עצתם של הסובבים אותו, בחר להכריז על הקמת המדינה, או כאשר בגין החליט להיענות לסאדאת, או כאשר רבין נטל את הסיכון הכרוך במשא ומתן עם אש"ף, הם הפגינו חזון, אומץ, ומודעות למה שמונח על הכף - וגם למחירים הכרוכים באי־פעולה. הם גם דמו זה לזה בתכונה אחרת, חשובה: הם האמינו כי מנהיג חייב לפעול.
 
בספר זה נביט על הצמתים ההיסטוריים שבהם מנהיגים ישראלים התעלו לגודל השעה, ונסביר מדוע הם נהגו כך. מה שראוי לציון מיוחד הוא שבכל אחד מן המקרים שנסקור, אותם מנהיגים ישראלים רצו לדעת היכן עומדת ארצות הברית, וברוב המקרים הם רצו סיוע חומרי אמריקני, מחויבות או ערובות, לפני שפעלו.
 
אין להבין מכך שאמריקה מילאה תפקיד מכריע בהשפעה על ההחלטות והפעולות הישראליות - אדרבא, היו מנהיגים ישראלים שפעלו ביודעם, או בחושבם, כי לא ייהנו מתמיכה אמריקנית. דוד בן גוריון רצה נואשות בתמיכתה של ארצות הברית, אך הבין כי הוא לא יוכל לקבלה. למרות זאת, הוא פעל כפי שהחליט, מבלי לדעת כי הנשיא הארי טרומן יכריע בניגוד לדעת מזכיר המדינה שלו, ג'ורג' מרשל, ויכיר במדינת ישראל החדשה. עבור יורשיו של בן גוריון, עמדתה ותפקידה של ארצות הברית עתידים להיות גורם מפתח בהחלטות ההיסטוריות שקיבלו. אין זו גוזמה לקבוע כי מאז כהונתו של מנחם בגין, הצל האמריקני היה מאחוריו של כל ראש ממשלה ישראלי ששקל לקבל החלטה מכרעת. אם שרון צדק, ומנהיגים ישראלים כיום הם יותר פוליטיים ופחות אסטרטגיים בהכרעותיהם, אזי תפקידה של אמריקה עתיד לקבל משנה חשיבות, כאשר מנהיגים ישראלים יעמדו בפני החלטות גדולות, ויחפשו דרכים להקטין את מחירי הפעולה.
 
ואין שום ספק כי זמנה של החלטה היסטורית מתקרב והולך - החלטה שגם רבין וגם שרון ראו אותה בבירור, וחתרו לקבלה. ככל שהסכנה להפיכתה של ישראל למדינה דו־לאומית נעשית יותר מוחשית ורצינית, מנהיגיה של ישראל יצטרכו לקבל החלטה. יהיו כאלה שינסו למצוא נימוקים להתחמקות, ויכחישו שמשהו בכלל קורה, או שדרושה הכרעה. הם עשויים לטעון כי ישראל יכולה להרחיב את אחיזתה ברחבי יהודה ושומרון, להעניק לפלסטינים אוטונומיה מוגבלת על כ-40 אחוז מן השטח, ואולי אף להציע כי לפלסטינים תהיה זיקה כלשהי לירדן. לאלה הטוענים כך, ההישרדות היהודית גוברת על פני כל שיקול אחר, במיוחד השיקול של זכויות הפלסטינים, או הדאגה הבינלאומית לזכויות אלה.
 
אך מבחינתם של אחרים, אין שום אפשרות להימנע מהכרעה. המציאות - השוויון המספרי המתגבש בין ערבים ויהודים, ותביעותיהם של הפלסטינים לזכויות - איננה ניתנת להתעלמות. אפילו אם העולם לא יתבע בתוקף להכיר בלאומיות הפלסטינית, ההישרדות היהודית מחייבת שלא לוותר על אופייה של ישראל על ידי שלילת זכויותיו של עם אחר. יתר על כן, ככל שחלק מן הפלסטינים משמיעים, יותר ויותר, את התביעה - אדם אחד, קול אחד, הם יוצאים מן ההנחה שהקהילה הבינלאומית לא תישאר אדישה. ישראל תצטרך להחליט על עצירת ההתנחלות באותם שטחים שבאופן בלתי נמנע יהיו חלק ממדינה פלסטינית, יהיו גבולותיה כאשר יהיו, ולמצוא דרכים להיפרד מן האוכלוסייה הפלסטינית. אותם ישראלים הרואים בצורה זו את עתידה של ישראל משקפים באופן ברור את השיקולים שלאורם הלכו רבין ושרון. אכן, רבים מהם גם משקפים את הליברליזם הבסיסי, במונחים של זכויות אזרחיות ומשפטיות שהערבים חייבים להיכלל בהן, השקפה שגילם מנחם בגין.
 
ואמנם, ישראל עומדת על סף הכרעה היסטורית - וההכרעה שמנהיגיה יקבלו תקבע האם היא תישאר יהודית ודמוקרטית.
 
בפרק המסכם של ספר זה נעריך את התנאים והכוחות בתוך ישראל ואת הלחצים - למען ונגד - הפסקת ההיסחפות לעבר הפיכתה של ישראל למדינה דו־לאומית ערבית־יהודית. נביט יותר מקרוב בטיעונים שמעלים מנהיגי הימין בעד הישארות בקו הנוכחי - מדוע הם מכחישים כי מדינה דו־לאומית הולכת ומתקרבת, או מאמינים כי ניתן לחיות עם התוצאה של מדינה אחת - ולאחר מכן נסביר מדוע דעות אלה מוטעות, ומנותקות מן המציאות. לאחר מכן נתווה את הצעדים הספציפיים שיידרשו על מנת לשמור על האפשרות של היפרדות יהודית מן הפלסטינים, שהיא המפתח לשמירה על ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית אף אם אין סיכוי ממשי להסדר שלום בעתיד הקרוב. נסביר גם מדוע הצעדים הנדרשים לצורך היפרדות יעמידו את ההנהגה הישראלית בפני הכרעה קשה מאין כמוה, לנוכח משקלה הפוליטי של תנועת ההתנחלות בישראל. הואיל וההחלטה לשמור על אופציית ההיפרדות היא כה קשה, מבחינה פוליטית, נבדוק האם ארצות הברית יכולה לעשות משהו על מנת להפוך את ההכרעה לקלה יותר עבור ההנהגה הישראלית, או לפחות לסייע לה בקבלתה. אין זו החלטה שאמריקה יכולה לקבל, או צריכה לקבל עבור ישראל - הישראלים, ורק הם, יכולים לקבלה.
 
אחת השגיאות של מִמשל אובמה היתה לאמץ עמדה שהרוב בישראל פירש אותה כ"דיבור מן הקתדרה" כלפי ישראל, כאילו מנהיגי אמריקה יודעים טוב יותר מן הישראלים עצמם מה טוב למדינת ישראל. אף על פי כן, מנהיגי ישראל התחשבו בארצות הברית, וערובות וסיוע אמריקני מילאו תפקיד תומך חשוב ברגעי מפתח בעבר. על כן, אנו נציע מה יכולה ארצות הברית לעשות על מנת להגדיל את הסיכויים לקבלת ההכרעה ההיסטורית הדרושה. ברור שנשיא ארצות הברית יצטרך לגלות אכפתיות להכרעות הישראליות ולחשיבות השמירה על אופייה של מדינת ישראל, ובמקביל יהיה עליו להבין שארצות הברית יכולה להשפיע על מה שמנהיג ישראלי בוחר לעשות. כיוון שערכים משותפים יצרו את הבסיס למערכת היחסים האמריקנית־ישראלית - וגם שימשו כמקור לתמיכה האינסטינקטיבית כלפי ישראל שהציבור האמריקני גילה לאורך השנים - אנו מאמינים כי השמירה על מערכת יחסים זו תהיה תלויה בכך שישראל תשמור על אופייה היהודי והדמוקרטי כאחד. ואכן, קשה לדמיין מִמשלים אמריקניים ואת הציבור האמריקני מתעלמים מהקריאות הפלסטיניות ל"אדם אחד, קול אחד", אם ישראל תבלע את רוב שטח יו"ש.
 
בקיצור, אנו מאמינים כי לאמריקה יש בהחלט עניין בהכרעה שישראל תקבל, כאשר תחליט על עתידה. מאז ומתמיד היו לישראל מנהיגים שניצבו בפני אתגרים היסטוריים, ויש ערך להבאת סיפוריהם כעת. משום כך, ספר זה סובב סביב ההכרעות הגדולות שקיבלו מנהיגים ישראלים. רבים מהם, כמו דוד בן גוריון, קיבלו כמה וכמה החלטות גדולות, ענקיות. הבחירה המשמעותית ביותר שעשה בן גוריון היתה להכריז על מדינה, ביודעו כי ההכרזה תביא לפלישה של כל מדינות ערב המכתרות את ישראל, וכי הסיוע החיצוני שמדינתו הצעירה תוכל לקבל יהיה מוגבל למדי. כמו הכרעותיהם של מנהיגים אחרים, הכרעותיו של בן גוריון היו אסטרטגיות, מושפעות מחזון, ובהתאם לערכים שהוא חש כי ישראל חייבת לגלם בתור מדינה עם יסודות מוסריים עמוקים. החלטות אחרות שלו אמנם לא התבססו דווקא על שיקולים מוסריים, אך שיקפו את מה שלדעתו נחוץ היה למדינה היהודית על מנת לעמוד בפני איומים קשים ביותר. אין מנהיגים ללא ליקויים וחולשות, אך יש מנהיגים שיודעים להתעלות כשהשעה מצריכה זאת.
 
ישנם בישראל כאלה המאמינים כי היו זמנים שבהם התעלו מנהיגי ישראל לגודל השעה, אך לאו דווקא ממניעים טהורים. לדידם של המבקרים, אריאל שרון ואהוד אולמרט התקדמו לשלום לא לשמו, אלא בשל האשמתם בשחיתות - ואמונתם כי אמצעי התקשורת והתביעה הכללית ימשכו בחזרה את ההאשמות ואת כתבי־האישום האפשריים נגדם, על מנת שלא לפגוע במאמצי השלום שלהם. כמו רוב תיאוריות הקונספירציה, גם זו מבוססת יותר על דמיון מאשר על מציאות. אף שחשדות לשחיתות סביב מנהיגי ישראל היו והינם חלק מהנוף הפוליטי, הם לא היו כוח מניע בעיצוב ההיסטוריה הישראלית. יתר על כן, כפי שנוכיח, לא החשדות האלה הם שהניעו את שרון לצאת מעזה ב-2005. היו אלה גורמים אחרים, ובמקרים אחרים שבהם התקבלה הכרעה גדולה, אף לא היה רמז או צל של חשד לשחיתות. העובדה היא כי הערכות גדולות, היסטוריות, התקבלו בישראל משום שלישראל היו מנהיגים שלא פחדו לקבלן. השאלה היא - מדוע. בספר זה ננסה לבדוק מה הוביל את בן גוריון, בגין, רבין ושרון לקבל החלטות היסטוריות שיצרו שינוי של ממש.
 
מובן שלעיתים, דווקא הימנעות מפעולה מצריכה חוכמה ואומץ. ב-1967 עמד לוי אשכול בפני לחץ עצום, לבצע התקפת מנע בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, כאשר מצרים הציבה שש דיביזיות על גבולה עם ישראל. כיוון שאשכול האמין כי אסור לישראל לאבד את התמיכה האמריקנית במקרה שתפרוץ מלחמה, הוא דחה את הלחצים עד שהתברר למעלה מכל ספק כי ארצות הברית לא תעשה מאומה. אשכול הפנים היטב את הלקחים ממבצע קדש, ב-1956, כאשר המִמשל של הנשיא אייזנהאואר איים בסנקציות על ישראל, אם לא תיסוג מסיני. הוא האמין כי עליו לפעול בהתאם לאזהרות מִמשל הנשיא ג'ונסון, כי אם ישראל תפעל לבדה, היא תישאר לבדה. שיפוטו של אשכול הוכח כנכון כאשר ארצות הברית לא הפעילה לחץ לסגת מן השטחים שנכבשו במלחמה, מבלי שתקבל שלום בתמורה. בדומה לכך, ב-1991 הופעל לחץ כבד על יצחק שמיר, גם מהצבא וגם מאישים בקואליציה שלו, להגיב על ירי טילי ה"סקאד" מעיראק במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. שמיר החליט לא להגיב, בנימוק שתגובה ישראלית לא תהיה לרצון למִמשל הנשיא בוש (האב), ותהפוך מלחמה שהציבה את העולם נגד סדאם חוסיין לסכסוך ערבי־ישראלי. אשכול ושמיר כאחד הפגינו אומץ פוליטי, מן הסוג שדורשת מנהיגות אמיתית.
 
מנהיגות אמיתית תידרש, אם ממשלה ישראלית תתעלה למשימה של הבטחת אופייה וזהותה של המדינה. זוהי הכרעה בסדר־גודל אדיר, הכרעה אסטרטגית שגורלה של ישראל, לא פחות, תלוי בה. זו ההחלטה הדומה להחלטות שבן גוריון, בגין, רבין ושרון היו מוכנים לקבל בעבר. מנהיגים אלה הבינו את גודל ההכרעה המונחת על כף המאזניים, ואת התוצאות מאי־פעולה. הם הבינו זאת. ההקשר והנסיבות שבהם קיבלו מנהיגים אלה את החלטותיהם - כמו גם ההבנה מי הם היו ומה עיצב את אישיותם - יכולים לספק לקחים באשר לְמה שראש ממשלת ישראל הנוכחי או יורשיו חייבים לעשות, בעומדם מול הצורך הגובר והולך לקבל הכרעה גורלית באשר לעתידה של ישראל. בסופו של דבר, ספר זה נועד לבדוק האם הגורמים שהובילו מנהיגים ישראלים בעבר לקבל החלטות גדולות, יכולים לסייע בהנחיית מנהיגי ישראל להכריע, על מנת לשמור על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה לדורות הבאים.
 
 
דוִד מקובסקי הוא עמית בכיר ע“ש זיגלר ומנהל הפרויקט ליחסי ישראל עם הערבים במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון. שירת כיועץ בכיר במחלקת המדינה במימשל אובמה. זהו ספרו השלישי.

דניס רוס הוא דיפלומט וסופר אמריקני. שירת בתפקידים בכירים, בהם מנהל התכנון המדיני ומתאם המדיניות למזרח התיכון, תחת הנשיאים בוש (האב), קלינטון ואובמה. ספרו האחרון הוא נידונה להצליח: מערכת היחסים בין ישראל לארה“ב מטרומן עד אובמה.

חזק ואמץ דוד מקובסקי , דניס רוס
הקדמה למהדורה העברית
 
 
כתבנו ספר זה מחמת דאגתנו כי ישראל ניצבת בפני הכרעה גורלית, וחששנו כי הכרעה זו איננה עומדת להתקבל. ישראל תהפוך מדינה אחת לשני עמים, אם היא תמשיך לבנות מחוץ לגדר הביטחון או מחוץ לגושי ההתנחלויות הגדולים. זה איננו טיעון; זוהי המציאות. אם ישראל תמשיך להחזיק בכל השטח שעד לנהר הירדן, יהיה עליה להחליט איך ברצונה לנהוג כלפי הפלסטינים החיים בשטח זה - היש להם זכויות או אין? אם מדינה אחת היא התוצאה היחידה, כי אז הפלסטינים במהרה יגידו - בסדר, רק תנו לנו את זכות ההצבעה - והסיסמה, "אדם אחד, קול אחד, במדינה אחת" בוודאי תהדהד יפה, אפילו בארצות הברית.
 
בפרק הסיכום של הספר אנו מסבירים מדוע אלה האומרים כי ניתן להעניק לפלסטינים אוטונומיה מוגבלת ביו"ש, או זיקה לממלכת ירדן, או להפוך אותם לאזרחים ירדנים, שוגים באשליות, אך אינם מציעים אלטרנטיבות מדיניות של ממש. אנו מצידנו מסבירים מדוע יש לשמור על האופציה של היפרדות מהפלסטינים ומצביעים על כך שבקרוב ייווצר מאזן שיכריע את כף המאזניים, אם ישראל תמשיך להגדיל את האוכלוסייה של כ-104 אלף ישראלים המתגוררים מחוץ לגושי ההתנחלויות הגדולים. להחלטות טקטיות שיתקבלו עכשיו עלולות להיות תוצאות אסטרטגיות ארוכות־טווח.
 
המלצתנו לשמור את האופציה של היפרדות איננה נסמכת על אמונה כי ניתן לממש בקרוב את פתרון שתי המדינות. אנו חפים מאמונה כזו. אין לנו שום אשליות בעניין זה, ואנו מכירים בכך שמה שדרוש כעת הוא גישות פרקטיות כלפי הפלסטינים, שיְיַצבו את המצב ובהדרגה יחזירו את תחושת האפשריוּת לשתי ישויות נפרדות בקרב ישראלים ופלסטינים כאחד. אולם המשך הבנייה מחוץ לגושים, כאשר כבר יותר ממאה אלף ישראלים נמצאים שם, ימנע כבר בקרוב את האפשרות להפריד באופן פיסי בין ישראלים ופלסטינים בגדה המערבית - והמשמעות מכך תהיה שהיפרדות כבר לא תהא אפשרית בעתיד. אין בשמירת האופציה של ההיפרדות משום איום כלשהו על ביטחונה של ישראל, משום שהפסקת הבנייה מחוץ לגושים הגדולים איננה מחייבת שינוי בהיערכותו של צה"ל ביו"ש.
 
למותר לציין שאנו מודעים לכך שאנו מציבים בזה אתגר פוליטי. בהינתן משקלה של תנועת ההתנחלות בישראל, הפסקת הבנייה מחוץ לגדר הביטחון יוצרת קושי גדול מהבחינה הפוליטית הפנימית. המתנחלים מהווים ציבור בוחרים חזק בישראל, ואף שאנו מאמינים בנחיצות גושי ההתנחלויות, אנו רואים את הסכנות המעיבות על זהותה של ישראל, הכרוכות בבנייה מחוץ לגושים אלה.
 
ישראל חיה ומתקיימת בסביבה בלתי סלחנית. במזרח התיכון, לא זו בלבד שחולשה גורמת לפגיעוּת, אלא שהיא מאיימת על עצם הקיום. ישראל חזקה, והיא חייבת להישאר כזו, ולהיות מסוגלת להגן על עצמה בכוחות עצמה. האיומים מצד איראן, חיזבאללה, דאע"ש וגורמים אסלאמיים קיצוניים אחרים הם אמיתיים, לא פרי הדמיון. איומים אלה הם מוחשיים, ולעיתים גם מיידיים.
 
האיום על זהותה של ישראל הוא אולי פחות מוחשי, אבל לא פחות אמיתי. ישראל זקוקה למנהיגוּת על מנת לקבל החלטה פוליטית קשה. כאשר הסתכלנו על המציאות ועל המגמות הנוכחיות, הגענו למסקנה ולאמונה כי מבט לאחור, אל מנהיגים שקיבלו החלטות קשות - החלטות שדרשו מהם להתחשב בראש ובראשונה בארצם ולא בשיקוליהם הפוליטיים - יוכל לספק הנחיה למנהיגיה של ישראל בזמן הזה. בחרנו בדוד בן גוריון, במנחם בגין, ביצחק רבין ובאריאל שרון. כשהתחקינו על עקבותיהם, ראינו אותם - הם החזיקו באידיאולוגיות שונות, אך כולם ראו עין בעין את האחריות המוטלת על המנהיגוּת.
 
בהצביענו על אותן החלטות שמנהיגים אלה קיבלו, ואשר הצריכו אומץ פוליטי, אין אנו מצדיקים כל אחת מהחלטות אלה, אף אין אנו טוענים כי הן חסינות מביקורת. אפשר להתווכח על התוצאות של החלטותיהם ועל ההכרעות שעשו. אולם הם הגיעו להכרעות אלה משום שהם חשבו כי טובתה של המדינה - לא טובת האינטרס הפוליטי שלהם - מחייבת לקבל אותן. וזה בדיוק מה שישראל זקוקה לו כיום.
 
מובן מאליו שהתוצאות הביטחוניות של החלטה כלשהי חייבות לקבל משקל רב בתהליך קבלת ההחלטה. וברור שישנם בישראל כאלה המאמינים כי תוצאת המדינה האחת - לנוכח האיום הנתפס מעצם קיומה של מדינה פלסטינית - הינה התוצאה הבטוחה ביותר האפשרית. מבחינתם, כוחו של השיקול הביטחוני יפה מכוחו של כל שיקול אחר, לרבות ההשפעה על ערכיה של ישראל הכרוכה בשליטה על עם אחר.
 
אולם לערכיה של ישראל נודעת חשיבות. לזהותה כמדינה יהודית שהינה דמוקרטית נודעת חשיבות. כאשר ישראל מכריזה על עצמה, בגאווה מוצדקת, כמדינת הלאום של העם היהודי, אין היא יכולה להתעלם מן ההשפעה שתהיה לאובדן זהותה על העם היהודי בתפוצות.
 
בסופו של חשבון, לצד הערכים נוגע נושא זה גם באינטרסים. אם הוויכוח בארצות הברית יעבור מן הנושא הטריטוריאלי לשאלה האם על ישראל ליישם את העיקרון של אדם אחד/קול אחד, אזי הוויכוח בארצות הברית צפוי להשתנות באורח דרמטי. כאשר לראשונה אי־פעם מדברים מועמדים רציניים לנשיאות ארצות הברית על התניית הסיוע לישראל - שכבר חדל להיות כלכלי, והוא מסופק רק למען צורכי ביטחונה של ישראל - פעמוני האזעקה חייבים לצלצל. למצער, הישראלים ותומכיהם באמריקה חייבים להבין כי היחסים עם ישראל יהיו נתונים מעתה לבדיקה הרבה יותר מדוקדקת בארצות הברית, והדבר האחרון שנחוץ לישראל הוא להיראות כמי ששוללת שוויון זכויות מאלה הנמצאים תחת שליטתה. בנסיבות אלה, לא יהיה זה מוגזם לחשוב כי התמיכה האמריקנית בצורכי הביטחון של ישראל עלולה להיות מאותגרת או מותנית - אפשרות מטרידה עד מאוד בהינתן אופיו של האזור, הסיוע הצבאי השנתי בסך 3.8 מיליארד דולר שארצות הברית מעניקה לישראל, ותלותו של צה"ל בנשק מתוצרת ארצות הברית.
 
שנינו מאמינים בכל ליבנו כי הסיוע הצבאי האמריקני לישראל משרת את האינטרסים של אמריקה באזור בלתי יציב ורווי סכנות. אסור שסיוע זה יותנה או יושפע מחילוקי דעות בענייני מדיניות, במיוחד לנוכח המציאות שצפויה להימשך גם בעתיד, שבה מי שמאיים על ישראל כמעט תמיד מאיים גם על ארצות הברית. אולם אם ישתנה האופי הבסיסי של ישראל, קיימת סכנה שיתחולל שינוי של ממש בגישה האמריקנית כלפי ישראל, ולכך עלולות להיות משמעויות ביטחוניות.
 
נושאו של ספר זה הוא השמירה על אופייה ועל זהותה של ישראל לנוכח אתגרים ביטחוניים ממשיים - מציאות שרק מדינות מעטות יודעות להתמודד איתה. בן גוריון, בגין, רבין ושרון, יהיו פגמיהם כאשר יהיו, היו נחושים לשמור על כך שישראל תישאר מדינה יהודית ודמוקרטית. אנו מאמינים כי הם מספקים דוגמה שמנהיגי הדור הנוכחי צריכים לנהוג לפיה, ומקווים כי אף הם, כמו מנהיגים אלה, יציבו את המדינה ולא שום שיקול אחר בראש מעייניהם.
 
 
 
 
הערת המחברים
 
 
כותרתו של ספר זה, "חזק ואמץ", לקוחה מן התנ"ך, בו היא מופיעה מספר פעמים. עבור ישראלים, להיות חזק אינו בחירה, כי אם הכרח. הישראלים חיים באזור שאינו סלחני כלפי חולשה. הם חייבים להיות חזקים, ולהיות מסוגלים להגן על עצמם - בעצמם. מנהיגי ישראל חייבים לחשוב ולפעול על סמך הנחות והבנות של מה נחוץ על מנת לשמור על ביטחון המדינה ותושביה. עבור שנינו, מחברי הספר, זו היא נקודת־מוצא מהותית. אולם את העוצמה יש לשלב עם תבונה - ועם ההבנה מתי יש לקבל החלטות המחייבות פעולה, ואינן מאפשרות לשבת באפס מעשה; החלטות שאינן מבוססות רק על השאיפה לצמצם למינימום את ההתנגדות הפוליטית; החלטות הדורשות אומץ לעשות את הקשה, אך הכרחי.
 
צירוף זה של כוח ואומץ הוא, לדעתנו, מהות מה שמנהיגי ישראל יצטרכו להוכיח בהתייצבם אל מול העתיד, במיוחד אם כוונתם היא לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כרגע, אין ביטחון בכך. הדרך הטובה ביותר לשמור על אופיה של ישראל - ולמנוע את הפיכתה למדינה אחת, ערבית ויהודית גם יחד - היא להגיע לפתרון של שתי מדינות. ויש הגיון הכרחי בפתרון זה: ישנן שתי תנועות לאומיות - התנועה הלאומית היהודית (ציונות) והתנועה הלאומית הפלסטינית - הנאבקות על אותו שטח אדמה. הדרך היחידה להשביע את רצון שתי הזהויות הלאומיות האלה ולאפשר להן להתגשם היא להבטיח שתי מדינות לשני עמים, ישראל כמדינתו של העם היהודי ופלסטין כמדינתו של העם הפלסטיני.
 
התוצאה של שתי המדינות תשמור, כמובן, על אופיה היהודי של ישראל, על ידי יצירת גבולות מוכרים שבהם יישמר שיעור של אוכלוסייה יהודית של 80%. למרבה הצער, קטן הסיכוי להשיג בעתיד הקרוב תוצאה של שתי מדינות. התנאים הפוליטיים הפנימיים, בקרב הישראלים ובקרב הפלסטינים כאחד, אינם נוחים לעשיית שלום, במיוחד לנוכח החולשה והפיצול אצל הפלסטינים מחד גיסא, והעדיפות האלקטורלית של גוש הימין־דתיים, המהווה את ליבת הממשלות בישראל מאידך גיסא. יתר על כן, בקרוב צפויים חילופי הנהגה ברשות הפלסטינית, ולכן בתקופה הקרובה המאבק בין היורשים הפוטנציאליים יתמקד בעיקר בניסיון להוכיח מי מן היריבים הוא הכי קשוח ותובעני מול ישראל, לא מי הפשרן שביניהם. ואילו בקרב הישראלים, רק מעטים חושבים כי זהו הזמן הנכון לקחת סיכונים, כאשר האזור הוא כה בלתי־יציב, דאע"ש עדיין פעיל בחצי־האי סיני, חזבאללה מחזיק כ-130 אלף טילים ואיראן עושה מאמצים לצייד אותם במנגנוני ניהוג, וממשיכה להתבצר, יחד עם מיליציות שיעיות, בסוריה ולאורך הגבול שבין סוריה לירדן.
 
גם אם יגיע לקיצו עידן נתניהו אם וכאשר הוא יעביר את ראשות הממשלה לבני גנץ בסתיו 2021, בהתאם להסכם הקואליציוני, לא יהיה בכך כדי לשנות את האופן שבו רוב הישראלים רואים את האזור ואת סכנותיו - ואת אי־רצונם לקבל על עצמם סיכונים למען שלום חמקמק. אמנם ניתן להניח שהסתלקות הדמות הדומיננטית בפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון תביא לתמורה, אך לא בנושא השלום ולא לגבי האופן שבו הפלסטינים נתפסים. ראוי לציין העובדה שבמערכת הבחירות ב-2015, ובשלוש מערכות הבחירות ב-2019-2020, יריביו העיקריים של נתניהו, יצחק הרצוג ובני גנץ, לא הציגו את השלום כנושא מרכזי. עד להצגתה של תוכנית טראמפ, השלום בכלל לא היה חלק מהדיון הציבורי במערכות הבחירות. הואיל והפלסטינים דחו באופן מיידי את תוכנית טראמפ, הציפיות לגבי השלום נותרו נמוכות מאוד, והתפיסה השלטת בקרב הישראלים היא אי־אמון. למרבה הצער, אי־אמון בסיכויי השלום הוא, אולי, הדבר היחיד שעליו יש הסכמה בציבור הישראלי ובציבור הפלסטיני גם יחד.
 
לא קשה להבין מדוע. מורשת הכישלונות של עשיית השלום בשני העשורים האחרונים הולידה פערים הולכים ומעמיקים, פסיכולוגיים ומהותיים, בין הישראלים לבין הפלסטינים. התוצאה איננה רק אובדן האמון בעשיית השלום, אלא גם פקפוק בסיסי בקרב שני העמים לגבי השאלה אם מנהיגיהם מסוגלים לקבל החלטות היסטוריות. במילים אחרות, גם אם הנסיבות הפנימיות והאזוריות ישתנו לטובה, קשה יהיה להתגבר על המחלוקות העמוקות בין שני הצדדים ועל אובדן האמון ההדדי.
 
איש מאיתנו איננו חושב כי על אמריקה להפנות עורף למאמץ עשיית השלום. הטבע סולד מחלל ריק, ובמזרח התיכון, ההיסטוריה מראה כי כל חלל דיפלומטי מתמלא על ידי הכוחות הגרועים והשליליים ביותר. אנו בעד מאמץ שיביא להתקדמויות בשלבים, אך מספיקות על מנת להחזיר את התחושה של אפשריוּת.
 
למרבה הצער, תוכנית טראמפ היא רק לטובת הישראלים, שכן על פיה, הפלסטינים לא יקבלו מאומה, אפילו לא בתחום הכלכלי, אלא עד שיעשו את כל הנדרש מהם, כולל פירוק נשקו של החמאס בעזה. אילו ניתן היה לכפות תוכנית שלום על הפלסטינים, אזי תוכנית טראמפ היתה אידיאלית מנקודת מבט ישראלית. אולם לפלסטינים יש יכולת להביע את דעתם, ויש להם גם היסטוריה ארוכה של סירוב והתנגדות. יתר על כן, אם ישראל תפעל באופן חד־צדדי ותספח את השטחים שהוקצו לה על פי תוכנית טראמפ, לא ברור, בעת הורדת הספר זה לדפוס, מה תהיה תגובתם של הפלסטינים ושל ממלכת ירדן. התגובה הפלסטינית עלולה שלא להסתכם בסירוב פאסיבי בלבד. תקוותנו העזה היא כי זה לא תתפרץ אלימות, אולם אין להוציא מכלל אפשרות כי הרשות הפלסטינית עלולה לקרוס, במיוחד בעת שההשלכות הכלכליות של מגיפת הקורונה יחמירו את המצב המדיני הרופף. במקרה זה תיאלץ ישראל ליטול את האחריות על 2.5 מיליון הפלסטינים ביו"ש. ואם נגיע לנקודה זו, האם תהיה חלופה לתוצאה של מדינה אחת לשני העמים?
 
אפילו אם הרשות הפלסטינית לא תקרוס, היא תיאבק בזירה הבינלאומית נגד הסיפוח ותטען כי הוא מהווה הפרה של הדין הבינלאומי - טענה שתישמע בתשומת לב בעולם, אפילו בארה"ב. בנסיבות אלה תגדל נטייתו של בית־הדין הפלילי הבינלאומי למנות את התובעת לפתוח בחקירה נגד ישראל. כל אלה לא יקרבו את בוא השלום או את הקמתה של מדינה פלסטינית, אלא יחזקו את הסירוב ואת הדחייה מצד הפלסטינים.
 
אין שום חדש במדיניות הדחייה והשלילה של הפלסטינים. כל תוכנית שלום שהוצעה על ידי צדדים חיצוניים מאז ועדת פיל ב-1937, או שנדחתה על ידי ההנהגה הפלסטינית, או שפשוט לא זכתה לתשובה מצידה. אולם דחיותיהם בדרך כלל הובילו להצעות שהציעו להם יותר - מה שהוביל את הפלסטינים לחשוב כי על דחייה לא משולם מחיר גבוה. דומה שאדריכלי תוכנית טראמפ היו מודעים להיסטוריית ה"לא" של הפלסטינים בעת שעיצבו את גישתם: לא זו בלבד שהם ביקשו להנמיך את ציפיותיהם של הפלסטינים, אלא שהם גם רצו להמחיש להם כי תשובה שלילית תביא לתוצאות גרועות יותר מבחינתם, לא טובות יותר. לכוונתם זו נודעת חשיבות, כפי שנודעת חשיבות לנכונותם, סוף־סוף, לאמץ את תוצאת שתי המדינות. אולם על מנת להציב את הפלסטינים בעמדה שבה דחייה נוספת תבודד אותם ולא את המימשל האמריקני, התוכנית היתה צריכה להיראות כאמינה דיה על מנת לנצל את ההתפתחויות הנוכחיות, במיוחד באזור.
 
מה שחדש הוא שמדינות ערביות מובילות אותתו כי שוב אין הן מוכנות לקבל את הדחיינות הפלסטינית ללא הרהור וערעור. מדינות אלה רואות את ישראל כחומת מגן נחוצה כנגד האיומים המפחידים אותן ביותר, אלה הבאים מאיראן, מהמיעוטים השיעים בקירבן או מן האסלאמיסטים הסונים הקיצוניים, החל מ"האחים המוסלמים" וכלה ב"אל קאעדה" ודאע"ש. הן היו רוצות לראות את הסכסוך מגיע לקיצו, והן אינן מזהות סיכוי של ממש לכך שהפלסטינים יביאו לסיום הסכסוך בעצמם ומרצונם. אין להבין מכך שמדינות ערב המובילות מוכנות להצהיר בפומבי כי הפלסטינים חייבים להסכים לתוכנית שלום כלשהי, אולם בטרם נחשפו פרטיה של תוכנית טראמפ, הן הכינו את עצמן להצהרה כי זו תוכנית רצינית - ובלבד שיהיה צידוק לגיטימי להצהרה כזו.
 
בידודם של הפלסטינים ממקורות התמיכה המסורתיים שלהם הוא הדרך היחידה לשכנע אותם לנקוט גישה מעשית יותר לשלום ולסיים את נטייתם המתמדת לדרוש את המכסימום, תוך חזרה על סיסמאות בלויות מזוקן. ההזדמנות לבודד את הפלסטינים היתה מונחת לפתחו של מימשל טראמפ, בתנאי שהמנהיגים הערביים יוצבו בעמדה שבה הם יוכלו להצביע על האלמנטים הרציניים של התוכנית. למרבה הצער, המימשל לא שיתף את הערבים בפרטים; לא תיאם איתם לא את התוכנית ולא הצהרות אפשריות; והתעלם ממה שנאמר לו על מה שיתן למנהיגי המפתח הערביים את התחמושת הנחוצה על מנת לומר שהתוכנית היא רצינית.
 
ולעומת זאת, המימשל תיאם את התוכנית באופן הדוק עם ישראל ועם ראש הממשלה נתניהו. כשקוראים את התוכנית וכשמביטים במפה, ברור לחלוטין שהקונצפציה המובילה מאחורי גישתה הטריטוריאלית היא קליטתן של כל 130 ההתנחלויות לתוך ישראל. זו הסיבה לכך שהפלסטינים מקבלים לפי התוכנית רק כ-70% משטח יהודה ושומרון, וגם הסיבה לכך ש-70 האחוזים הללו מחולקים בצורה המאפשרת לקלוט את ההתנחלויות הנמצאות מחוץ לגושי ההתנחלויות הגדולים.
 
פקיד ערבי ממדינה שקיוותה כי תוכל להגיב פומבית על ההיבטים החיוביים של התוכנית אמר בשיחה פרטית כי אין אדם שיוכל להביט במפה זו ולומר כי הפלסטינים מקבלים מדינה. ואכן, השטחים שהתוכנית מקצה לפלסטינים מחולקים לגושים קטנים שכולם מוקפים לחלוטין על ידי ישראל.
 
ההזדמנות מול הערבים בוזבזה, בשל שאפתנות יתר של התוכנית. ביטחון לישראל היה, באופן ברור, קריטריון חיוני, ולגיטימי לחלוטין. אולם ניתן היה לספק מענה על הצרכים הישראליים המהותיים מבלי להתכחש לכל דרישה או צורך פלסטיני: לדוגמה, התוכנית יכלה להציע שישראל תחכור את בקעת הירדן או חלק ממנה לתקופה של 99 שנים מהפלסטינים. זה היה עונה על דרישת הביטחון של ישראל מבלי הדבר ייראה כשלילה של ריבונות ושל גבול עם ירדן מן הפלסטינים.
 
 
האם ניתן להציל את התוכנית בצורה כלשהי? לא תהא זו משימה קלה. כל תקווה לשמור על התוכנית תלויה בכך שישראל לא תספח באופן חד־צדדי את השטח שהוקצה לה בחזון. אם יהיה סיפוח כזה, הוא יחסל כל סיכוי לתוכנית לא רק אצל הפלסטינים, אלא גם אצל מדינות ערב, שאולי עדיין אפשר לחפש דרכים למשוך אותן למעורבות בתוכנית, במיוחד אם טראמפ ייבחר בנובמבר 2020 לארבע שנים נוספות. דומה שאחת מהנחות היסוד של הצוות של טראמפ היא כי התוכנית יכולה להפוך לנקודת ייחוס אם אכן יזכה טראמפ בכהונה שנייה, במיוחד משום שבמקרה זה לפלסטינים לא תהיה ברירה אלא להתייחס לתוכנית ברצינות, שאם לא כן ישראל תיישם אותה באופן חד־צדדי, בתמיכתה של ארצות הברית. אסטרטגיה זו אולי היתה אפשרית, אילו הפלסטינים היו חושבים בדרך זו - או אילו היה ברור כי הפלסטינים מבודדים, וכי ארה"ב וישראל נהנות מבסיס תמיכה בינלאומי רחב שיאפשר להן לבצע מהלכים כרצונן למול הסירוב הפלסטיני. הסיכוי לכך נראה כקלוש ביותר, אולי אפסי.
 
סיכויים טובים יותר יש למהלך שבו יוכיח המימשל כי הוא מוכן לשיפור חייהם של הפלסטינים מבלי להמתין לעבודה על החלק הכלכלי של התוכנית, הקורא להשקעות משמעותיות בתשתית הפלסטינית. מדינות אירופה והמפרץ הפרסי עשויות לראות זאת כדרך לייצוב האזור ולספק דרך ליצירת מעורבות חיובית עם המימשל ועם הרשות הפלסטינית - וזה ישגר לציבור הפלסטיני אות כי אולי טמון בתוכנית משהו חיובי עבורו. זה, אולי היה, מצמצם את הסכסוך אך, לא היה די בכך כדי להביא לפתרון הסכסוך.
 
אולם במבט מציאותי, נראה שלתרחיש מעין זה יש רק סיכויים קלושים. התרחיש היותר סביר, במקרה שטראמפ ייבחר מחדש, הוא כי התוכנית לא תתקדם לשום מקום; ישראל תספח (או תחיל ריבונות, שמשמעה סיפוח דה פאקטו) את כל 78 ההתנחלויות שמחוץ לגושים הגדולים, זאת בנוסף ל-52 ההתנחלויות שבתוך הגושים, כלומר 130 ההתנחלויות; בכך יובטח בוודאות אובדן האפשרות להיפרד מן הפלסטינים. (כזכור, היקף הסיפוח שעליו מדובר בקיץ הנוכחי איננו ידוע עדיין.) בעקבות זאת עלולה להיווצר תנועה מואצת לעבר תוצאה של מדינה אחת. כמובן שקיימת גם האפשרות שטראמפ ינוצח על ידי המועמד הדמוקרטי, שברגע זה ברור כי יהיה ג'ו ביידן, אשר יוכל להכריז על דחיית התוכנית של קודמו, ואף לבטל הכרה אמריקנית בכל סיפוח שעליו יוכרז לפני שהנשיא החדש ייכנס לבית הלבן.
 
בינתיים, ממשלת האחדות החדשה בישראל תשקול האם לבצע סיפוח לפני הבחירות בארה"ב. שר הביטחון, גנץ, ושר החוץ, גבי אשכנזי, כבר אותתו כי אף הם רואים את תוכנית טראמפ כהזדמנות לישראל, אין הם תומכים בסיפוח חד־צדדי גורף, מחשש כי צעד כזה עלול להביא לאסון של מדינה דו־לאומית, לגרום לאי־יציבות אזורית ולהחליש את ביטחונה של ישראל. אולם לרשות ראש הממשלה נתניהו עומדים המנדטים בכנסת הדרושים לקדם את הסיפוח, אם כי במענה לחששותיהם של גנץ ואשכנזי, הוא עשוי להגביל את הסיפוח ולהחיל אותו רק על גושי התנחלויות, ולא לכלול בו את בקעת הירדן כולה. נראה שנתניהו מאמין כי סיפוח מוגבל עשוי ליצור בסיס חדש לעתיד - דהיינו שישראל תשמור בידה על השטחים שהיא רואה אותם כחיוניים, וכל מו"מ שיתנהל בעתיד עם הפלסטינים יתחשב כבסיס להסדר בקווים החדשים שייווצרו כתוצאה מהסיפוח, ולא בקווי 4 ביוני 1967. זה עשוי להתגלות כנכון אם טראמפ ייבחר מחדש, אך הסיכוי להתממשות אמונה זו קטן מאוד אם טראמפ לא ייבחר שוב בנובמבר 2020.
 
האם במהלך הזמן שנותר עד לבחירות יתן טראמפ אור ירוק לסיפוח של השטח - כולו או חלקו - שהוקצה לישראל בהתאם לתוכניתו? הואיל וכמעט ודאי שהפלסטינים לא יודיעו כי הם מוכנים לדון בתוכנית ולהגיש הצעת־נגד, ניתן להניח שטראמפ יאותת לנתניהו כי מבחינתו הוא יכול להתקדם. אבל אפילו אם בעת הזאת תכיר ארה"ב בסיפוח הישראלי, היא תוכל לחזור בה אם טראמפ יפסיד בבחירות. הואיל וקרוב לוודאי שגורמים בינלאומיים אחרים לא ילכו בעקבות מימשל טראמפ ויכירו בסיפוח הישראלי, מעמדו של הסיפוח יהיה רופף למדי.1
 
הרבה תלוי בנתניהו, לא פחות מאשר בטראמפ. בעבר הוא יצא פומבית בהכרזה ברורה נגד הפיכתה של ישראל למדינה דו־לאומית, אבל כל עוד הוא נאלץ להתמודד עם בעיותיו המשפטיות, קשה לראותו עושה משהו בניגוד לרצון ה"בייס" הפוליטי שלו. עם זאת, בתור ראש הממשלה הישראלי המכהן בתפקיד זה יותר זמן מכל קודמיו, יש לו גם היכולת וגם הכישורים הפוליטיים המוכחים להוביל את ישראל לכיוון אחר. יתכן שבתמורה לפריצות־דרך משמעותיות בתהליך הנורמליזציה של יחסים עם מדינות ערביות, הוא עשוי לקבל החלטה שלא להתקדם עם הסיפוח, ואפילו להחליט להפסיק את הבנייה מעבר לגושי ההתנחלויות הגדולים, בטרם תגיע ישראל לנקודת האל־חזור, שממנה ואילך פתרון שתי המדינות יהפוך לבלתי־אפשרי.
 
לרוע המזל, בעת הורדת הספר הזה לדפוס, נתניהו אף לא נתן רמז, לא בפומבי ולא בשיחות פרטיות, על הכרתו בנקודת אל־חזור כאמור, ואם הוא לא ישנה את מסלולו ויחנך בנושא זה את הציבור הישראלי, אנו פסימיים לגבי הכיוון בו תנוע ישראל בנושא גורלי זה, כל עוד מכהן נתניהו כראש הממשלה.
 
אם ישראל תמשיך לנוע במסלולה הנוכחי, היא תהפוך למדינה דו־לאומית ערבית־יהודית. יש אירוניה מרה בכך שלחצי הימין בישראל הם שיגשימו את תקוות השמאל הקיצוני בישראל, להפיכתה של ישראל למדינה דו־לאומית. אולי זה מה שמסביר מדוע לא נשמעת התנגדות עזה וקולנית לסיפוח מצד השמאל הקיצוני בישראל.
 
מדינה דו־לאומית היא פתרון שאיננו מבשר טובות, וספק אם הוא בכלל בר־ביצוע. הישראלים לא יוותרו על מהותה של מדינתם בתור מולדתו של העם היהודי, והפלסטינים לא יוותרו על מדינה משלהם. אולם האם מישהו יכול לערוב לכך שהם לא יקפצו על עגלת המדינה הדו־לאומית, על מנת להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים העולמי? למען הסר ספק - אנו משוכנעים כי מדינה דו־לאומית היא רעיון עיוועים, בלתי־אפשרי, אנטי־ציוני, ואנו מתנגדים לו לחלוטין. המזרח התיכון עוד לא הגיע לתקופה הבתר־לאומית, וניסיונות שנעשו בעבר באזור זה לכנס לאומים, קבוצות אתניות או כתות דתיות שונות למדינה יחידה נטו מאז ומתמיד להפיק שפיכות דמים בלתי־פוסקת. אין מדובר כאן בעקרון מופשט. די להיזכר בשלושה סכסוכים לאומיים ודתיים נוראים שהתנהלו במזרח התיכון בעשורים האחרונים - בלבנון, בסוריה ובעיראק - שבהם נהרגו מאות אלפי בני אדם, אם לא למעלה מזה.
 
הואיל והתוצאה של מדינה אחת הינה מִרשם לסכסוך מתמשך ולא לשלום, החלטנו לכתוב ספר המסביר מדוע נדרשת החלטה גדולה וקשה מצד ישראל, על מנת למנוע תוצאה כזו.
 
עשויים להיות כאלה שישאלו מדוע אנו מתמקדים רק על מנהיגי ישראל; האם הפלסטינים אינם זקוקים למנהיגים שיקבלו הכרעות היסטוריות? התשובה לשאלה זו היא כן, ללא סייג. אולם לנוכח המורשת הפלסטינית, הסיכוי להופעתם של מנהיגים כאלה הולך ונחלש - ובינתיים גדל הסיכוי לתוצאה של המדינה הדו־לאומית, שאותה יהיה קשה מאוד, אולי בלתי־אפשרי, לשנות. הציונות, מאז ומתמיד, הסתמכה על עצמה. מנהיגי הציונות תמיד פעלו להגדרת אופיה של המדינה היהודית באמצעות פעולותיהם, ולא באמצעות ברירת מחדל. אתוס ציוני זה הוא שהוביל לאורך ההיסטוריה את ההנהגה הישראלית. אנו מאמינים כי מבט אל העבר שבו קיבלו ראשי ממשלה ישראליים החלטות גדולות עשוי לסייע בסימון הדרך שבה תצטרך ההנהגה הישראלית ללכת בשנים הבאות.
 
במחקרנו אודות ההכרעות ההיסטוריות הללו אספנו גילויים חדשים, הודות להסרת הסיווג הביטחוני ממגוון רחב של מסמכים שקודם לכן לא היו נגישים לחוקרים. בנוסף לאלפי עמודים של מסמכים אמריקניים שעליהם עברנו אחרי שסיווגם הוסר, גנזך המדינה של ישראל נפתח בפנינו ומסמכים ומזכרים בעברית סיפקו לנו אוצר של חומרים ובהם, לדוגמה, דיוני ממשלת ישראל מה לעשות עם השטחים שנכבשו, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הדיונים אודות הגדה המערבית - שהתקיימו בין ה-14 עד ה-19 ביוני 1967, והגיעו לסיום בהחלטה של הממשלה שנשמרה בסוד - היו מקיפים הרבה יותר מכל דיון בנושא זה שקיימה ממשלה ישראלית כלשהי מאז ועד היום. מסמכים אלה ואחרים, כולל מזכרים של המוסד שסיווגם הוסר אודות השיחות הסודיות שקוימו עם הנשיא סאדאת לפני ביקורו ההיסטורי בישראל - סיפקו לנו תובנות אל מקרים בעבר, שבהם ניצבו ראשי ממשלה ישראליים בפני הכרעות גדולות.
 
תקוותנו בספר זה היא להראות לא רק כיצד נתקבלו החלטות גדולות בעבר, אלא גם כיצד הן נתקבלו. ואולי הבנה זו תסייע למנהיגי ישראל לתור אחר נתיב שיוביל אותם לקבלת ההחלטה הגורלית שכבר בעתיד הקרוב יהיה עליהם לקבלה.
 
דניס רוס
 
דוִד מקובסקי
 
יולי 2020
 
 
 
 
 
מבוא
 
 
אריאל שרון היה איש גדול ממדים. היה בו משהו בלתי ניתן לעצירה. בין שהיה עסוק באכילה, ובין שניסה להרשים את איש שיחו בתוכניותיו, תמיד הורגשה אצלו תחושה של דחיפות. דוד ואני הִכרנו אותו מזוויות שונות: הוא כעיתונאי, החל מ-1989 ולכל אורך שנות ה-1990, ואני כאיש המִמשל האמריקני, החל מראשית שנות ה-1980, כאשר עבדתי במשרד ההגנה. במהלך השנים, בממשל ומחוצה לו, יצא לי לאכול ארוחות רבות עם שרון; אני זוכר אותן היטב, לא רק בשל הכמויות שהוא אכל, אלא גם בשל השיחות שנוהלו בהן. שרון אהב להתווכח עם מי שחלק על דעותיו, הוא גם אהב להיות פרובוקטיבי, ולדבר בגדול. שרון לא חשב "בקטנה", ולא היה איש הדברים הקטנים. באחת משיחותינו האחרונות, כששנינו אוכלים שווארמה בפיתה, הוא שאג: "הדור שלי הוא האחרון שאינו חושש לקבל החלטות גדולות. אני חושש שאת הדור הבא ינהיגו פוליטיקאים שלא יקבלו החלטות."
 
הוא אמר זאת בתגובה לשאלה שהצגתי לו בדבר ההיגיון, כביכול, בנסיגה ללא תנאי מעזה, במקום להפוך אותה לחלק ממשא ומתן שבו המנהיג הפלסטיני, מחמוד עבאס, יוכל להוכיח כי הוא השיג נסיגה ישראלית, ובה בעת ניתן יהיה לחייב אותו למלא את חלקו בהסכם. שרון דחה זאת מכול וכול, באומרו, "אסור לנו להכפיף את העתיד שלנו לחוסר האחריות שלהם."
 
מבחינתו, ישראל היתה חייבת לפעול. הוא לא סמך על הפלסטינים שאי־פעם הם יגלו אחריות, ולא היה מוכן להפקיד בידיהם את גורלה של ישראל. אכן, הוא הודה, יש סיכון בנסיגה חד־צדדית, אך ישראל היא שתקבע את גורלה ולא תניח למאורעות להכתיב לה את עתידה - או גרוע מכך, להפקיד את גורלה בידי הפלסטינים, שאולי כלל לא יהיו מוכנים אי־פעם להסכים למשהו, למעט מדינה דו־לאומית.
 
זו הסיבה שהיה עליו לקבל את ההחלטה, הסיבה שהיה עליו לפעול. הוא לא יכול היה להפקיד החלטה זו בידי הדור הבא של מנהיגים ישראלים, משום שהם "פוליטיקאים", והם לא יעמדו במשימה.
 
הוא התכוון בדיוק למה שאמר, ומשום כך החליט להקים מפלגה חדשה, קדימה, ולעזוב את הליכוד - מפלגה שהוא מילא חלק חשוב בהקמתה - לאחר הנסיגה מעזה. הוא האמין כי תידרש גם היפרדות מרוב יהודה ושומרון, על מנת להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. שאם לא כן, הוא האמין, לנוכח המגמות הדמוגרפיות, ישראל תהפוך למדינה דו־לאומית, עם אוכלוסייה יהודית ואוכלוסייה ערבית בגודל שווה, פחות או יותר. התנגדות הליכוד לנסיגה מעזה אותתה לו כי אם לא ישנה את הזירה הפוליטית ויקים מפלגת מרכז חדשה, הוא עלול להיכשל. חֲשוֹב בגדול, פְּעַל בגדול - זה היה ה"אני מאמין" שלו - והוא לא סמך על הדור הבא שיעשה את מה שנחוץ.
 
מעניין לציין, כי חרף מחלוקותיו עם יצחק רבין ועם שמעון פרס, שרון הודה כי הם לא חששו לעשות את מה שהיה נחוץ. אבל רבין מת, ופרס קרוב לוודאי, כבר לא יחזור לראשות הממשלה. אחרי פגישתי עם שרון, נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם רבין ב-1995. הוא אמר כי בכוונתו לבנות גדר הפרדה - שבאותו זמן, למרבה האירוניה, שרון התנגד לה. נימוקו של רבין: על ישראל להבטיח את עצמה כמדינה יהודית־דמוקרטית, שזו מהותו של החלום הציוני וגם של המוסר הציוני. רבין העדיף ליצור את החציצה וההפרדה מן הפלסטינים באמצעות משא ומתן, אך אם יתברר שאין אפשרות להשיג הסכם, הוא רצה להבטיח את עתיד המפעל הציוני על ידי בניית גדר.
 
וכעת שרון, כמו רבין, טען כי ההפרדה צריכה להיות פעולה ישראלית חד־צדדית. אך שרון אמר עוד משהו - כי אם הוא לא יעשה זאת, הדבר לא יקרה, משום שהדור הבא של מנהיגים ישראלים לא יהיה מסוגל לקבל החלטות גדולות. אלה הם מנהיגים טקטיים, חושבים רק על עתידם הפוליטי, ולעולם לא יוכלו לאזור את האומץ שיידרש על מנת להתייצב למול אופוזיציה פנימית שתקום, ללא כל ספק.
 
האם הוא צדק? כיום, הוגן להעלות שאלה זו. שרון לא הצליח להגשים את כוונותיו להתנתק מחלק משמעותי של יו"ש. לא אופוזיציה פוליטית היא שכבלה את ידיו, אלא שבץ קטלני. אף שיורשו, אהוד אולמרט, התכוון ליישם את תוכניותיו של שרון, הוא לא הצליח לעשות זאת. מלחמת לבנון השנייה, ב-2006, החלישה את מעמדו הפוליטי, וחקירות משטרתיות לאחר מכן אילצו אותו להתפטר. יותר מאוחר, הוא הורשע בפלילים ונידון למאסר בפועל.
 
אולם הכורח הרובץ על מנהיגים ישראלים, לקבל החלטה, הלך והתחדד. מספר הישראלים ביו"ש (לא כולל את אלה המתגוררים במזרח ירושלים) גדל ומגיע כיום ל-448,800 נפש. נדרשו כוח הרצון והאישיות של שרון כדי להתגבר על התנגדות רצינית מקהילת המתנחלים ולפַנות כשמונת אלפים מתיישבים מחבל עזה. האתגר ביו"ש יהיה גדול ועצום לאין ערוך. גם אם נניח שאפשר יהיה להשיג הסכמה להמשך קיומם של גושי התנחלויות ולחילופי שטחים - וכ-77 אחוז מן המתיישבים יוכלו להיקלט בגושים שיתפסו כ-5 אחוזים משטח יו"ש - עדיין מספר המתנחלים המתגוררים מחוץ לגושים הצפויים ממשיך לגדול, וכיום מדובר על יותר ממאה אלף נפש. אם לא ייעשה משהו לבלימת גידול זה, קשה לראות כיצד אפשר יהיה להימנע מהפיכתה של ישראל למדינה יהודית־ערבית. בשל נסיגתו של שרון מעזה, המאזן הדמוגרפי ממשיך להיות לטובתם של היהודים, שמספרם גדול מזה של מספר הערבים בישראל וביו"ש. אולם גם לפי חישוב זה, שיעור היהודים - לפי נתוני הדמוגרפים המובילים בישראל - הוא כ-60 אחוז, לעומת כ-40 אחוז ערבים.
 
האם זו המדינה היהודית שהיתה בחזונם של מנהיגי התנועה הציונית שהקימו את ישראל? המגמות הדמוגרפיות יגרמו, בהדרגה, לירידת הרוב היהודי. ישראל מתקרבת במהירות לנקודת הכרעה. יתכן ששרון טעה בנבואתו. יתכן שבעומדה בפני הכורח לקבל החלטה גדולה, היסטורית, ישראל תפיק מעצמה מנהיגות שתרצה ותוכל לפעול. כך היה בעבר. כשישראל הזדקקה לבן גוריון, או לבגין, או לרבין, או לשרון, הם נמצאו לה. כיצד נוצרו והתגבשו אנשים אלה, מה היו תכונותיהם, ומה אפיין את תקופתם, התקופה שבה נדרש לקבל את ההחלטות הגדולות?
 
בספר זה נביט בכל אחד מן המנהיגים האלה, נראה את צומתי ההכרעה שהם עמדו בפניהם, ואת ההחלטות הגדולות שהם קיבלו. נסקור את המסגרת, את האתגרים, את האופן שבו הם תפסו את הסיכויים והסיכונים, את ההקשר הפוליטי של אותו הזמן, ואת רמתה ועומקה של האופוזיציה שמולה הם היו מוכנים להתמודד. ניכָּנֵס לעומק הרקע שלהם - ההיסטוריה שלהם, תכונותיהם האישיות - וננסה לבדוק מה הניע אותם להנהיג ולפעול. נבדוק את הערכותיהם ואת חישוביהם לגבי הברירות - או היעדר ברירות - שבפניהם עמדו. נחקור את הזמנים שבהם לא עמדה ישראל כמשותקת לנוכח מצבים קשים ביותר, וננסה לגלות מה עמד ביסוד ההחלטות שנתקבלו. אכן, לא כל צעד גדול התברר כנכון, לאחר מעשה. ב-1982 האמין אריאל שרון כי יוכל לעצב מחדש את המזרח התיכון על ידי סילוק הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) מלבנון ומינויו של באשיר ג'ומאייל לנשיא מדינה זו, וישראל שילמה מחיר כבד מאוד על ההחלטה שהוכחה כמשגה אסטרטגי. בנוסף, היו זמנים שבהם אי־פעולה הוכחה כבחירה הנכונה: לוי אשכול בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים ב-1967, ויצחק שמיר במהלך מלחמת המפרץ ב-1991.
 
אולם החלטות אלה לא היו קשורות למהות אופייה של המדינה. יתר על כן, הימנעות מהחלטות ברורות כאשר ניצבים מול איומים רציניים או הזדמנויות משמעותיות איננה תכונה המציינת מנהיג. כאשר בן גוריון, כנגד כל הסיכויים וכנגד עצתם של הסובבים אותו, בחר להכריז על הקמת המדינה, או כאשר בגין החליט להיענות לסאדאת, או כאשר רבין נטל את הסיכון הכרוך במשא ומתן עם אש"ף, הם הפגינו חזון, אומץ, ומודעות למה שמונח על הכף - וגם למחירים הכרוכים באי־פעולה. הם גם דמו זה לזה בתכונה אחרת, חשובה: הם האמינו כי מנהיג חייב לפעול.
 
בספר זה נביט על הצמתים ההיסטוריים שבהם מנהיגים ישראלים התעלו לגודל השעה, ונסביר מדוע הם נהגו כך. מה שראוי לציון מיוחד הוא שבכל אחד מן המקרים שנסקור, אותם מנהיגים ישראלים רצו לדעת היכן עומדת ארצות הברית, וברוב המקרים הם רצו סיוע חומרי אמריקני, מחויבות או ערובות, לפני שפעלו.
 
אין להבין מכך שאמריקה מילאה תפקיד מכריע בהשפעה על ההחלטות והפעולות הישראליות - אדרבא, היו מנהיגים ישראלים שפעלו ביודעם, או בחושבם, כי לא ייהנו מתמיכה אמריקנית. דוד בן גוריון רצה נואשות בתמיכתה של ארצות הברית, אך הבין כי הוא לא יוכל לקבלה. למרות זאת, הוא פעל כפי שהחליט, מבלי לדעת כי הנשיא הארי טרומן יכריע בניגוד לדעת מזכיר המדינה שלו, ג'ורג' מרשל, ויכיר במדינת ישראל החדשה. עבור יורשיו של בן גוריון, עמדתה ותפקידה של ארצות הברית עתידים להיות גורם מפתח בהחלטות ההיסטוריות שקיבלו. אין זו גוזמה לקבוע כי מאז כהונתו של מנחם בגין, הצל האמריקני היה מאחוריו של כל ראש ממשלה ישראלי ששקל לקבל החלטה מכרעת. אם שרון צדק, ומנהיגים ישראלים כיום הם יותר פוליטיים ופחות אסטרטגיים בהכרעותיהם, אזי תפקידה של אמריקה עתיד לקבל משנה חשיבות, כאשר מנהיגים ישראלים יעמדו בפני החלטות גדולות, ויחפשו דרכים להקטין את מחירי הפעולה.
 
ואין שום ספק כי זמנה של החלטה היסטורית מתקרב והולך - החלטה שגם רבין וגם שרון ראו אותה בבירור, וחתרו לקבלה. ככל שהסכנה להפיכתה של ישראל למדינה דו־לאומית נעשית יותר מוחשית ורצינית, מנהיגיה של ישראל יצטרכו לקבל החלטה. יהיו כאלה שינסו למצוא נימוקים להתחמקות, ויכחישו שמשהו בכלל קורה, או שדרושה הכרעה. הם עשויים לטעון כי ישראל יכולה להרחיב את אחיזתה ברחבי יהודה ושומרון, להעניק לפלסטינים אוטונומיה מוגבלת על כ-40 אחוז מן השטח, ואולי אף להציע כי לפלסטינים תהיה זיקה כלשהי לירדן. לאלה הטוענים כך, ההישרדות היהודית גוברת על פני כל שיקול אחר, במיוחד השיקול של זכויות הפלסטינים, או הדאגה הבינלאומית לזכויות אלה.
 
אך מבחינתם של אחרים, אין שום אפשרות להימנע מהכרעה. המציאות - השוויון המספרי המתגבש בין ערבים ויהודים, ותביעותיהם של הפלסטינים לזכויות - איננה ניתנת להתעלמות. אפילו אם העולם לא יתבע בתוקף להכיר בלאומיות הפלסטינית, ההישרדות היהודית מחייבת שלא לוותר על אופייה של ישראל על ידי שלילת זכויותיו של עם אחר. יתר על כן, ככל שחלק מן הפלסטינים משמיעים, יותר ויותר, את התביעה - אדם אחד, קול אחד, הם יוצאים מן ההנחה שהקהילה הבינלאומית לא תישאר אדישה. ישראל תצטרך להחליט על עצירת ההתנחלות באותם שטחים שבאופן בלתי נמנע יהיו חלק ממדינה פלסטינית, יהיו גבולותיה כאשר יהיו, ולמצוא דרכים להיפרד מן האוכלוסייה הפלסטינית. אותם ישראלים הרואים בצורה זו את עתידה של ישראל משקפים באופן ברור את השיקולים שלאורם הלכו רבין ושרון. אכן, רבים מהם גם משקפים את הליברליזם הבסיסי, במונחים של זכויות אזרחיות ומשפטיות שהערבים חייבים להיכלל בהן, השקפה שגילם מנחם בגין.
 
ואמנם, ישראל עומדת על סף הכרעה היסטורית - וההכרעה שמנהיגיה יקבלו תקבע האם היא תישאר יהודית ודמוקרטית.
 
בפרק המסכם של ספר זה נעריך את התנאים והכוחות בתוך ישראל ואת הלחצים - למען ונגד - הפסקת ההיסחפות לעבר הפיכתה של ישראל למדינה דו־לאומית ערבית־יהודית. נביט יותר מקרוב בטיעונים שמעלים מנהיגי הימין בעד הישארות בקו הנוכחי - מדוע הם מכחישים כי מדינה דו־לאומית הולכת ומתקרבת, או מאמינים כי ניתן לחיות עם התוצאה של מדינה אחת - ולאחר מכן נסביר מדוע דעות אלה מוטעות, ומנותקות מן המציאות. לאחר מכן נתווה את הצעדים הספציפיים שיידרשו על מנת לשמור על האפשרות של היפרדות יהודית מן הפלסטינים, שהיא המפתח לשמירה על ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית אף אם אין סיכוי ממשי להסדר שלום בעתיד הקרוב. נסביר גם מדוע הצעדים הנדרשים לצורך היפרדות יעמידו את ההנהגה הישראלית בפני הכרעה קשה מאין כמוה, לנוכח משקלה הפוליטי של תנועת ההתנחלות בישראל. הואיל וההחלטה לשמור על אופציית ההיפרדות היא כה קשה, מבחינה פוליטית, נבדוק האם ארצות הברית יכולה לעשות משהו על מנת להפוך את ההכרעה לקלה יותר עבור ההנהגה הישראלית, או לפחות לסייע לה בקבלתה. אין זו החלטה שאמריקה יכולה לקבל, או צריכה לקבל עבור ישראל - הישראלים, ורק הם, יכולים לקבלה.
 
אחת השגיאות של מִמשל אובמה היתה לאמץ עמדה שהרוב בישראל פירש אותה כ"דיבור מן הקתדרה" כלפי ישראל, כאילו מנהיגי אמריקה יודעים טוב יותר מן הישראלים עצמם מה טוב למדינת ישראל. אף על פי כן, מנהיגי ישראל התחשבו בארצות הברית, וערובות וסיוע אמריקני מילאו תפקיד תומך חשוב ברגעי מפתח בעבר. על כן, אנו נציע מה יכולה ארצות הברית לעשות על מנת להגדיל את הסיכויים לקבלת ההכרעה ההיסטורית הדרושה. ברור שנשיא ארצות הברית יצטרך לגלות אכפתיות להכרעות הישראליות ולחשיבות השמירה על אופייה של מדינת ישראל, ובמקביל יהיה עליו להבין שארצות הברית יכולה להשפיע על מה שמנהיג ישראלי בוחר לעשות. כיוון שערכים משותפים יצרו את הבסיס למערכת היחסים האמריקנית־ישראלית - וגם שימשו כמקור לתמיכה האינסטינקטיבית כלפי ישראל שהציבור האמריקני גילה לאורך השנים - אנו מאמינים כי השמירה על מערכת יחסים זו תהיה תלויה בכך שישראל תשמור על אופייה היהודי והדמוקרטי כאחד. ואכן, קשה לדמיין מִמשלים אמריקניים ואת הציבור האמריקני מתעלמים מהקריאות הפלסטיניות ל"אדם אחד, קול אחד", אם ישראל תבלע את רוב שטח יו"ש.
 
בקיצור, אנו מאמינים כי לאמריקה יש בהחלט עניין בהכרעה שישראל תקבל, כאשר תחליט על עתידה. מאז ומתמיד היו לישראל מנהיגים שניצבו בפני אתגרים היסטוריים, ויש ערך להבאת סיפוריהם כעת. משום כך, ספר זה סובב סביב ההכרעות הגדולות שקיבלו מנהיגים ישראלים. רבים מהם, כמו דוד בן גוריון, קיבלו כמה וכמה החלטות גדולות, ענקיות. הבחירה המשמעותית ביותר שעשה בן גוריון היתה להכריז על מדינה, ביודעו כי ההכרזה תביא לפלישה של כל מדינות ערב המכתרות את ישראל, וכי הסיוע החיצוני שמדינתו הצעירה תוכל לקבל יהיה מוגבל למדי. כמו הכרעותיהם של מנהיגים אחרים, הכרעותיו של בן גוריון היו אסטרטגיות, מושפעות מחזון, ובהתאם לערכים שהוא חש כי ישראל חייבת לגלם בתור מדינה עם יסודות מוסריים עמוקים. החלטות אחרות שלו אמנם לא התבססו דווקא על שיקולים מוסריים, אך שיקפו את מה שלדעתו נחוץ היה למדינה היהודית על מנת לעמוד בפני איומים קשים ביותר. אין מנהיגים ללא ליקויים וחולשות, אך יש מנהיגים שיודעים להתעלות כשהשעה מצריכה זאת.
 
ישנם בישראל כאלה המאמינים כי היו זמנים שבהם התעלו מנהיגי ישראל לגודל השעה, אך לאו דווקא ממניעים טהורים. לדידם של המבקרים, אריאל שרון ואהוד אולמרט התקדמו לשלום לא לשמו, אלא בשל האשמתם בשחיתות - ואמונתם כי אמצעי התקשורת והתביעה הכללית ימשכו בחזרה את ההאשמות ואת כתבי־האישום האפשריים נגדם, על מנת שלא לפגוע במאמצי השלום שלהם. כמו רוב תיאוריות הקונספירציה, גם זו מבוססת יותר על דמיון מאשר על מציאות. אף שחשדות לשחיתות סביב מנהיגי ישראל היו והינם חלק מהנוף הפוליטי, הם לא היו כוח מניע בעיצוב ההיסטוריה הישראלית. יתר על כן, כפי שנוכיח, לא החשדות האלה הם שהניעו את שרון לצאת מעזה ב-2005. היו אלה גורמים אחרים, ובמקרים אחרים שבהם התקבלה הכרעה גדולה, אף לא היה רמז או צל של חשד לשחיתות. העובדה היא כי הערכות גדולות, היסטוריות, התקבלו בישראל משום שלישראל היו מנהיגים שלא פחדו לקבלן. השאלה היא - מדוע. בספר זה ננסה לבדוק מה הוביל את בן גוריון, בגין, רבין ושרון לקבל החלטות היסטוריות שיצרו שינוי של ממש.
 
מובן שלעיתים, דווקא הימנעות מפעולה מצריכה חוכמה ואומץ. ב-1967 עמד לוי אשכול בפני לחץ עצום, לבצע התקפת מנע בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, כאשר מצרים הציבה שש דיביזיות על גבולה עם ישראל. כיוון שאשכול האמין כי אסור לישראל לאבד את התמיכה האמריקנית במקרה שתפרוץ מלחמה, הוא דחה את הלחצים עד שהתברר למעלה מכל ספק כי ארצות הברית לא תעשה מאומה. אשכול הפנים היטב את הלקחים ממבצע קדש, ב-1956, כאשר המִמשל של הנשיא אייזנהאואר איים בסנקציות על ישראל, אם לא תיסוג מסיני. הוא האמין כי עליו לפעול בהתאם לאזהרות מִמשל הנשיא ג'ונסון, כי אם ישראל תפעל לבדה, היא תישאר לבדה. שיפוטו של אשכול הוכח כנכון כאשר ארצות הברית לא הפעילה לחץ לסגת מן השטחים שנכבשו במלחמה, מבלי שתקבל שלום בתמורה. בדומה לכך, ב-1991 הופעל לחץ כבד על יצחק שמיר, גם מהצבא וגם מאישים בקואליציה שלו, להגיב על ירי טילי ה"סקאד" מעיראק במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. שמיר החליט לא להגיב, בנימוק שתגובה ישראלית לא תהיה לרצון למִמשל הנשיא בוש (האב), ותהפוך מלחמה שהציבה את העולם נגד סדאם חוסיין לסכסוך ערבי־ישראלי. אשכול ושמיר כאחד הפגינו אומץ פוליטי, מן הסוג שדורשת מנהיגות אמיתית.
 
מנהיגות אמיתית תידרש, אם ממשלה ישראלית תתעלה למשימה של הבטחת אופייה וזהותה של המדינה. זוהי הכרעה בסדר־גודל אדיר, הכרעה אסטרטגית שגורלה של ישראל, לא פחות, תלוי בה. זו ההחלטה הדומה להחלטות שבן גוריון, בגין, רבין ושרון היו מוכנים לקבל בעבר. מנהיגים אלה הבינו את גודל ההכרעה המונחת על כף המאזניים, ואת התוצאות מאי־פעולה. הם הבינו זאת. ההקשר והנסיבות שבהם קיבלו מנהיגים אלה את החלטותיהם - כמו גם ההבנה מי הם היו ומה עיצב את אישיותם - יכולים לספק לקחים באשר לְמה שראש ממשלת ישראל הנוכחי או יורשיו חייבים לעשות, בעומדם מול הצורך הגובר והולך לקבל הכרעה גורלית באשר לעתידה של ישראל. בסופו של דבר, ספר זה נועד לבדוק האם הגורמים שהובילו מנהיגים ישראלים בעבר לקבל החלטות גדולות, יכולים לסייע בהנחיית מנהיגי ישראל להכריע, על מנת לשמור על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה לדורות הבאים.