בשעה קסומה, לאחר שהשמש שוקעת אבל כשעוד יש אור, מתנתקים צבאות של שועלים מעופפים מעצי הבניאן1 שבבית הקברות הישן ונישאים בשמי העיר כעשן. כשעוזבים העטלפים, חוזרים העורבים הביתה. לא כל המולת שיבתם הביתה ממלאת את השקט שהותירו הדרורים הנעדרים והנשרים הזקנים לבני הגב, שומרי המתים במשך יותר ממיליון שנה, שנמחו מעל פני האדמה. הנשרים מתו מהרעלת דיקלופֵנאק. הדיקלופנאק, אספירין של פרות, שניתן לבקר כמְרַפֵּה שרירים, כדי להקל כאבים ולהגביר את ייצור החלב, פועל - פעל - כמו גז עצבים על נשרים לבני גב. כל פרה חולבת או תאואה, שהורגעו כימית ומתו, נהפכו לפיתיון רעיל לנשר. שעה שהבקר נהפך למכונות חלב משובחות יותר, שעה שהעיר אכלה יותר גלידה, חטיפי חמאה, ופלים וגלידות וסוכריות שוקולד ושתתה יותר מילקשייקים של מנגו, החלו צווארי הנשרים להישמט כמו היו עייפים ופשוט לא היו מסוגלים להישאר ערים. זְקני כסף של רוק נטפו ממקוריהם, והם צנחו בזה אחר זה מענפיהם ללא רוח חיים.
לא רבים הבחינו בהסתלקותם של העופות הזקנים הידידותיים. היו כל כך הרבה דברים אחרים לְצפות להם.
1
לאן הולכים עופות זקנים למות?
היא גרה בבית קברות כמו עץ. עם שחר ראתה את העורבים עפים ומקבלים את פניהם של העטלפים השבים הביתה. לעת ערב עשתה את ההפך. בין משמרות היא נועדה עם רוחות הנשרים שנגלו בענפיה הגבוהים. היא חשה את לפיתתם העדינה של טופריהם, כמו כאב בגף שנקטע. היא הניחה שהם לא התעצבו במיוחד כשנאלצו לפרוש בהתנצלות מהסיפור.
כשרק עברה לגור שם, ידעה חודשים של אכזריות רגילה, כצפוי לעץ - ובלי להיבהל. היא לא נפנתה לראות איזה ילד השליך עליה אבן, לא מתחה את צווארה לקרוא את העלבונות שנחרטו על קליפתה. כשאנשים כינו אותה בשמות - ליצן בלי קרקס, מלכה בלי ארמון - היא הניחה לעלבון לנשוב בין הענפים כמו רוח קלה והשתמשה בנעימת עלוותה המרשרשת כסם מרפא להקלת הכאב.
רק לאחר שזיאָוּדין, האימאם העיוור שעמד פעם בראש קהילת המתפללים במסג'יד - מסגד - פאטֵהפּוּרי, התיידד איתה והתחיל לבקר אצלה, החליטה הסביבה שהגיע הזמן להניח לה לנפשה.
זמן רב לפני כן אמר לה איש אחד שיודע אנגלית, שאת שמה בסדר הפוך (באנגלית) כותבים Majnu. בגרסה האנגלית של הסיפור של ליילה ומאג'נו, הוא אמר, מאג'נו נקרא רומיאו וליילה היא יוליה. זה הצחיק אותה מאוד. "אתה מתכוון שעשיתי קהיצ'די2 מהסיפור?" היא שאלה. "מה הם יעשו כשיתברר להם שליילה היא אולי בכלל מאג'נו, ורומי היה בעצם יולי?" בפעם הבאה שנפגשו אמר האיש שיודע אנגלית שהוא טעה. אם ייכתב בסדר הפוך, שמה יהיה מוג'נא - Mujna, שם נטול כל משמעות. לזאת היא אמרה, "זה לא משנה. אני כולם. אני רומי ויולי, אני ליילה ומאג'נו, וגם מוג'נא, למה לא? מי אומר ששמי אנג'ום? אני לא אנג'ום, אני אנג'ומָן. אני מֶהפיל,3 אני אוסף. של כולם ושל אף אחד, של הכול ושל לא־כלום. יש עוד מישהו שתרצה להזמין? כולם מוזמנים."
האיש שיודע אנגלית אמר שיפה שהיא המציאה את הדבר הזה. הוא אמר כי מעולם לא חשב על כך בעצמו. היא אמרה, "איך יכולת, עם האוּרדוּ4 הבסיסית שלך? מה אתה חושב? שאנגלית עושה אותך אוטומטית חכם?"
הוא צחק. היא צחקה לצחוק שלו. הם חלקו סיגריה עם פילטר. הוא התלונן שסיגריות וִילְס נייבי קאט קצרות ועבות ופשוט לא שוות את המחיר. היא אמרה שהיא מעדיפה אותן בכל יום על הפוֹר סקוור או הרֵד אֵנד וייט הגבריות מאוד.
היא לא זכרה עכשיו את שמו. אולי בכלל לא ידעה אותו. הוא נעלם מזמן, האיש שיודע אנגלית, הלך לאן שהיה צריך ללכת. והיא גרה בבית הקברות, מאחורי בית החולים הממשלתי. לחברה אירח לה ארון המתכת שלה מתוצרת גוֹדרֶג' שהיא החזיקה בו את המוזיקה שלה - תקליטים שרוטים וקלטות - הרמוניום ישן, בגדיה, תכשיטיה, ספרי השירה של אביה, אלבומי התמונות שלה וכמה גזירי עיתונים ששרדו מהשריפה בקְהוָואבְּגָה. היא תלתה על צווארה את המפתח המושחל בחוט שחור, ליד קיסם השיניים העקום מכסף שהיה לה. היא ישנה על שטיח פרסי מרופט שהיא נעלה ביום ופרשה בין שני קברים בלילה (כבדיחה פרטית, לעולם לא אותם שניים בלילות עוקבים). היא עדיין עישנה. עדיין נייבי קאט.
בוקר אחד, בזמן שקראה לו את העיתון בקול, נפנה האימאם הזקן, שניכר עליו שלא הקשיב, ושאל - כבדרך אגב - "האם אמת הדבר שאפילו ההינדואים שביניכם נקברים ולא נשרפים?"
היא התחמקה מתשובה כדי למנוע בעיות. "אמת? האם מה אמת? מהי 'אמת'?"
האימאם, שלא רצה לסטות מקו השאלה שלו, הפטיר תגובה מכנית. "סאץ' קהודה האי. קהודה הי סאץ' האי." אמת היא אלוהים. אלוהים הוא אמת. סוג החוכמה הזמינה לכול על צדיהן האחוריים של משאיות שטסות ברעש גדול בכבישים המהירים. אחר כך הוא הצר את עיניו הירוקות מעיוורון ושאל בלחישה ערמומית של עיוורים, "תגידי, אתם, אצלכם, כשאתם מתים, איפה קוברים אתכם? מי רוחץ את הגופות? מי נושא את התפילות?"
אנג'ום החרישה שעה ארוכה. אחר כך רכנה לעברו ולחשה בתשובה, לא כמו עץ, "האימאם סאהיב, כשאנשים מדברים על צבע - אדום, כחול, כתום, כשהם מתארים את השמים בשקיעה, או בזמן זריחת הירח בחודש הרַמֵזאן - מה עובר אצלך בראש?"
לאחר שפגעו כך זה בזה עמוקות, כמעט עד מוות, ישבו השניים בשקט זה לצד זה על קברו שטוף השמש של מאן־דהוא ודיממו. לבסוף, אנג'ום היא ששברה את השתיקה.
"תגיד אתה לי," היא אמרה, "אתה האימאם סאהיב, לא אני. לאן הולכים עופות זקנים למות? הם נופלים עלינו משמים כמו אבנים? אנחנו מועדים על גופותיהם ברחובות? אינך חושב שאלוהים הרואה־כול, הכול־יכול, מי ששם אותנו על האדמה הזאת, עשה סידורים מתאימים לקחת אותנו מכאן?"
באותו יום הסתיים ביקורו של האימאם מוקדם מהרגיל. אנג'ום התבוננה בו כשהלך, התקדם בפסיעות קטנות בין הקברים, לצלילי מוזיקה שהשמיע מקל הנחייה שלו כשנתקל בבקבוקי משקה ריקים ובמזרקים מושלכים שהיו פזורים על השביל. היא לא עצרה בעדו. היא ידעה שהוא יחזור. מחוכמת ככל שהיתה ההצגה שהוא עשה לה, היא זיהתה בדידות כשנגלתה לה. היא חשה כי איכשהו, בחיבור מוזר כלשהו, הוא היה זקוק לצל שלה כשם שהיא היתה זקוקה לשלו. והיא למדה מהניסיון שצורך יכול לחסן מפני מנה נכבדה של אכזריות.
אף שפרישתה של אנג'ום מהקהוואבגה היתה רחוקה מלהיות ידידותית, היא ידעה כי חלומותיו וסודותיו לא שלה לבדה הם ולא בידה הרשות להסגירם.