המשרד לאושר עילאי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המשרד לאושר עילאי
מכר
מאות
עותקים
המשרד לאושר עילאי
מכר
מאות
עותקים

המשרד לאושר עילאי

4.7 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: The Ministry Of Utmost Happiness
  • תרגום: צילה אלעזר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: יולי 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 448 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 28 דק'

ארונדהטי רוי

סוזאן ארונדהטי רוי (נולדה ב-24 בנובמבר 1961) היא סופרת, פובליציסטית ופעילה חברתית הודית. היא זכתה בפרס מאן בוקר בשנת 1997 על הרומן הראשון שכתבה, "אלוהי הדברים הקטנים". בשנת 2002 זכתה בפרס לאנן לחופש תרבותי.

 

רוי נולדה באסאם שבצפון-מזרח הודו, לאם סורית-נוצרית, הפמיניסטית מרי רוי, ולאב ממוצא הודי-בנגלי. את ילדותה העבירה באיימנם שבקרלה, ולמדה בקורפוס קריסטי, קוטיאם. לאחר מכן החלה ללמוד ארכיטקטורה בבית הספר לתכנון ולאדריכלות בניו דלהי, שם פגשה את בעלה הראשון, הארכיטקט ג'רארד דה-קונהא. כיום היא חיה בניו-דלהי.

 

רוי פגשה את בעלה השני, הבמאי פראדיפ קרישן, בשנת 1984, ובהשפעתו החלה להתעניין בתעשיית הקולנוע. בסרט "מאסיי סאהיב" גילמה רוי נערה כפרית, והיא כתבה את התסריט של "ירח חשמלי". את "אלוהי הדברים הקטנים" החלה לכתוב בשנת 1992 וסיימה בשנת 1996. כמקדמה קיבלה חצי מיליון פאונד, והזכויות להפצת הספר נמכרו ב-21 מדינות. הספר הוא סמי-אוטוביוגרפי וחלקים נכבדים ממנו מתארים חוויות מילדותה של רוי באיימנם.
 
מאז כתיבת "אלוהי הדברים הקטנים", הקדישה עצמה לפעילות חברתית וכתיבת פובליציסטיקה. כיום היא משמשת דמות מפתח בתנועות המטיפות לאנטי-גלובליזציה ומבקרת חריפה של הנאו-אימפריאליזם ושל מדיניות החוץ של ארצות הברית. היא מתנגדת גם למדיניות האטום של הודו ולתהליך התיעוש המואץ במדינה.

תקציר

רומן מרגש ומסעיר מאת ארונדהטי רוי, מחברת "אלוהי הדברים הקטנים"

"המשרד לאושר עילאי" לוקח אותנו למסע ארוך ואינטימי בתת־היבשת ההודית — משיכוני העוני הצפופים של דלהי הישנה והדרכים של העיר החדשה אל ההרים והעמקים של קשמיר ומעבר להם, היכן ששלום הוא מלחמה ומלחמה היא שלום.

זהו סיפור אהבה שובר־לב וקריאת תיגר נוקבת. סיפור המסופר בלחישה, בצעקה, בדמעות לא סנטימנטליות ולעתים בצחוק מריר. כל אחת ואחת מהדמויות מוטבעת בנו בעדינות אך בנחישות. באומץ. אלה אנשים שרוסקו על ידי העולם שבו הם חיים ואז ניצלו, הוטלאו בחזרה באמצעות מעשי אהבה — ותקווה.

אנחנו פוגשים את אַנג'וּם, שנולדה כילד אַפטאבּ, פורשת שטיח פרסי מרופט בבית הקברות שהיא קוראת לו בית; את טילו, הבחורה המוזרה אך הבלתי־נשכחת, ואת הגברים שאהבו אותה, בהם מוסא, אהוב ואהוב־לשעבר, מאהב ומאהב־לשעבר, גורלותיהם שזורים זה בזה לנצח; את בעל הבית של טילו, מחזר לשעבר וקצין מודיעין בקאבול כיום; ואז אנחנו פוגשים את מיס ג'בּין הראשונה והשנייה: הראשונה ילדה שנולדה בשרינגאר ונקברה בבית הקברות של המרטירים, השנייה נמצאה בחצות, נטושה על מדרכת בטון בלב ניו־דלהי.

ברומן כובש ואנושי במובן הכי עמוק של המילה, רוי טווה את מסעות החיים השונים לכדי אריג יפהפה, ובכישרונה המופלא לספר סיפורים מאירה את דרכם של אלה שנעזבו בצדי הדרך.

פרק ראשון

בשעה קסומה, לאחר שהשמש שוקעת אבל כשעוד יש אור, מתנתקים צבאות של שועלים מעופפים מעצי הבניאן1 שבבית הקברות הישן ונישאים בשמי העיר כעשן. כשעוזבים העטלפים, חוזרים העורבים הביתה. לא כל המולת שיבתם הביתה ממלאת את השקט שהותירו הדרורים הנעדרים והנשרים הזקנים לבני הגב, שומרי המתים במשך יותר ממיליון שנה, שנמחו מעל פני האדמה. הנשרים מתו מהרעלת דיקלופֵנאק. הדיקלופנאק, אספירין של פרות, שניתן לבקר כמְרַפֵּה שרירים, כדי להקל כאבים ולהגביר את ייצור החלב, פועל - פעל - כמו גז עצבים על נשרים לבני גב. כל פרה חולבת או תאואה, שהורגעו כימית ומתו, נהפכו לפיתיון רעיל לנשר. שעה שהבקר נהפך למכונות חלב משובחות יותר, שעה שהעיר אכלה יותר גלידה, חטיפי חמאה, ופלים וגלידות וסוכריות שוקולד ושתתה יותר מילקשייקים של מנגו, החלו צווארי הנשרים להישמט כמו היו עייפים ופשוט לא היו מסוגלים להישאר ערים. זְקני כסף של רוק נטפו ממקוריהם, והם צנחו בזה אחר זה מענפיהם ללא רוח חיים.
 
לא רבים הבחינו בהסתלקותם של העופות הזקנים הידידותיים. היו כל כך הרבה דברים אחרים לְצפות להם.
 
 
 
1
לאן הולכים עופות זקנים למות?
 
 
היא גרה בבית קברות כמו עץ. עם שחר ראתה את העורבים עפים ומקבלים את פניהם של העטלפים השבים הביתה. לעת ערב עשתה את ההפך. בין משמרות היא נועדה עם רוחות הנשרים שנגלו בענפיה הגבוהים. היא חשה את לפיתתם העדינה של טופריהם, כמו כאב בגף שנקטע. היא הניחה שהם לא התעצבו במיוחד כשנאלצו לפרוש בהתנצלות מהסיפור.
 
כשרק עברה לגור שם, ידעה חודשים של אכזריות רגילה, כצפוי לעץ - ובלי להיבהל. היא לא נפנתה לראות איזה ילד השליך עליה אבן, לא מתחה את צווארה לקרוא את העלבונות שנחרטו על קליפתה. כשאנשים כינו אותה בשמות - ליצן בלי קרקס, מלכה בלי ארמון - היא הניחה לעלבון לנשוב בין הענפים כמו רוח קלה והשתמשה בנעימת עלוותה המרשרשת כסם מרפא להקלת הכאב.
 
רק לאחר שזיאָוּדין, האימאם העיוור שעמד פעם בראש קהילת המתפללים במסג'יד - מסגד - פאטֵהפּוּרי, התיידד איתה והתחיל לבקר אצלה, החליטה הסביבה שהגיע הזמן להניח לה לנפשה.
 
זמן רב לפני כן אמר לה איש אחד שיודע אנגלית, שאת שמה בסדר הפוך (באנגלית) כותבים Majnu. בגרסה האנגלית של הסיפור של ליילה ומאג'נו, הוא אמר, מאג'נו נקרא רומיאו וליילה היא יוליה. זה הצחיק אותה מאוד. "אתה מתכוון שעשיתי קהיצ'די2 מהסיפור?" היא שאלה. "מה הם יעשו כשיתברר להם שליילה היא אולי בכלל מאג'נו, ורומי היה בעצם יולי?" בפעם הבאה שנפגשו אמר האיש שיודע אנגלית שהוא טעה. אם ייכתב בסדר הפוך, שמה יהיה מוג'נא - Mujna, שם נטול כל משמעות. לזאת היא אמרה, "זה לא משנה. אני כולם. אני רומי ויולי, אני ליילה ומאג'נו, וגם מוג'נא, למה לא? מי אומר ששמי אנג'ום? אני לא אנג'ום, אני אנג'ומָן. אני מֶהפיל,3 אני אוסף. של כולם ושל אף אחד, של הכול ושל לא־כלום. יש עוד מישהו שתרצה להזמין? כולם מוזמנים."
 
האיש שיודע אנגלית אמר שיפה שהיא המציאה את הדבר הזה. הוא אמר כי מעולם לא חשב על כך בעצמו. היא אמרה, "איך יכולת, עם האוּרדוּ4 הבסיסית שלך? מה אתה חושב? שאנגלית עושה אותך אוטומטית חכם?"
 
הוא צחק. היא צחקה לצחוק שלו. הם חלקו סיגריה עם פילטר. הוא התלונן שסיגריות וִילְס נייבי קאט קצרות ועבות ופשוט לא שוות את המחיר. היא אמרה שהיא מעדיפה אותן בכל יום על הפוֹר סקוור או הרֵד אֵנד וייט הגבריות מאוד.
 
היא לא זכרה עכשיו את שמו. אולי בכלל לא ידעה אותו. הוא נעלם מזמן, האיש שיודע אנגלית, הלך לאן שהיה צריך ללכת. והיא גרה בבית הקברות, מאחורי בית החולים הממשלתי. לחברה אירח לה ארון המתכת שלה מתוצרת גוֹדרֶג' שהיא החזיקה בו את המוזיקה שלה - תקליטים שרוטים וקלטות - הרמוניום ישן, בגדיה, תכשיטיה, ספרי השירה של אביה, אלבומי התמונות שלה וכמה גזירי עיתונים ששרדו מהשריפה בקְהוָואבְּגָה. היא תלתה על צווארה את המפתח המושחל בחוט שחור, ליד קיסם השיניים העקום מכסף שהיה לה. היא ישנה על שטיח פרסי מרופט שהיא נעלה ביום ופרשה בין שני קברים בלילה (כבדיחה פרטית, לעולם לא אותם שניים בלילות עוקבים). היא עדיין עישנה. עדיין נייבי קאט.
 
בוקר אחד, בזמן שקראה לו את העיתון בקול, נפנה האימאם הזקן, שניכר עליו שלא הקשיב, ושאל - כבדרך אגב - "האם אמת הדבר שאפילו ההינדואים שביניכם נקברים ולא נשרפים?"
 
היא התחמקה מתשובה כדי למנוע בעיות. "אמת? האם מה אמת? מהי 'אמת'?"
 
האימאם, שלא רצה לסטות מקו השאלה שלו, הפטיר תגובה מכנית. "סאץ' קהודה האי. קהודה הי סאץ' האי." אמת היא אלוהים. אלוהים הוא אמת. סוג החוכמה הזמינה לכול על צדיהן האחוריים של משאיות שטסות ברעש גדול בכבישים המהירים. אחר כך הוא הצר את עיניו הירוקות מעיוורון ושאל בלחישה ערמומית של עיוורים, "תגידי, אתם, אצלכם, כשאתם מתים, איפה קוברים אתכם? מי רוחץ את הגופות? מי נושא את התפילות?"
 
אנג'ום החרישה שעה ארוכה. אחר כך רכנה לעברו ולחשה בתשובה, לא כמו עץ, "האימאם סאהיב, כשאנשים מדברים על צבע - אדום, כחול, כתום, כשהם מתארים את השמים בשקיעה, או בזמן זריחת הירח בחודש הרַמֵזאן - מה עובר אצלך בראש?"
 
לאחר שפגעו כך זה בזה עמוקות, כמעט עד מוות, ישבו השניים בשקט זה לצד זה על קברו שטוף השמש של מאן־דהוא ודיממו. לבסוף, אנג'ום היא ששברה את השתיקה.
 
"תגיד אתה לי," היא אמרה, "אתה האימאם סאהיב, לא אני. לאן הולכים עופות זקנים למות? הם נופלים עלינו משמים כמו אבנים? אנחנו מועדים על גופותיהם ברחובות? אינך חושב שאלוהים הרואה־כול, הכול־יכול, מי ששם אותנו על האדמה הזאת, עשה סידורים מתאימים לקחת אותנו מכאן?"
 
באותו יום הסתיים ביקורו של האימאם מוקדם מהרגיל. אנג'ום התבוננה בו כשהלך, התקדם בפסיעות קטנות בין הקברים, לצלילי מוזיקה שהשמיע מקל הנחייה שלו כשנתקל בבקבוקי משקה ריקים ובמזרקים מושלכים שהיו פזורים על השביל. היא לא עצרה בעדו. היא ידעה שהוא יחזור. מחוכמת ככל שהיתה ההצגה שהוא עשה לה, היא זיהתה בדידות כשנגלתה לה. היא חשה כי איכשהו, בחיבור מוזר כלשהו, הוא היה זקוק לצל שלה כשם שהיא היתה זקוקה לשלו. והיא למדה מהניסיון שצורך יכול לחסן מפני מנה נכבדה של אכזריות.
 
אף שפרישתה של אנג'ום מהקהוואבגה היתה רחוקה מלהיות ידידותית, היא ידעה כי חלומותיו וסודותיו לא שלה לבדה הם ולא בידה הרשות להסגירם.
 
 
 
 

ארונדהטי רוי

סוזאן ארונדהטי רוי (נולדה ב-24 בנובמבר 1961) היא סופרת, פובליציסטית ופעילה חברתית הודית. היא זכתה בפרס מאן בוקר בשנת 1997 על הרומן הראשון שכתבה, "אלוהי הדברים הקטנים". בשנת 2002 זכתה בפרס לאנן לחופש תרבותי.

 

רוי נולדה באסאם שבצפון-מזרח הודו, לאם סורית-נוצרית, הפמיניסטית מרי רוי, ולאב ממוצא הודי-בנגלי. את ילדותה העבירה באיימנם שבקרלה, ולמדה בקורפוס קריסטי, קוטיאם. לאחר מכן החלה ללמוד ארכיטקטורה בבית הספר לתכנון ולאדריכלות בניו דלהי, שם פגשה את בעלה הראשון, הארכיטקט ג'רארד דה-קונהא. כיום היא חיה בניו-דלהי.

 

רוי פגשה את בעלה השני, הבמאי פראדיפ קרישן, בשנת 1984, ובהשפעתו החלה להתעניין בתעשיית הקולנוע. בסרט "מאסיי סאהיב" גילמה רוי נערה כפרית, והיא כתבה את התסריט של "ירח חשמלי". את "אלוהי הדברים הקטנים" החלה לכתוב בשנת 1992 וסיימה בשנת 1996. כמקדמה קיבלה חצי מיליון פאונד, והזכויות להפצת הספר נמכרו ב-21 מדינות. הספר הוא סמי-אוטוביוגרפי וחלקים נכבדים ממנו מתארים חוויות מילדותה של רוי באיימנם.
 
מאז כתיבת "אלוהי הדברים הקטנים", הקדישה עצמה לפעילות חברתית וכתיבת פובליציסטיקה. כיום היא משמשת דמות מפתח בתנועות המטיפות לאנטי-גלובליזציה ומבקרת חריפה של הנאו-אימפריאליזם ושל מדיניות החוץ של ארצות הברית. היא מתנגדת גם למדיניות האטום של הודו ולתהליך התיעוש המואץ במדינה.

סקירות וביקורות

דף מסרים בספרה החדש 'המשרד לאושר עילאי' מקריבה ארונדהטי רוי את הספרות לטובת הפוליטיקה

יותר מ-‭20‬ שנה חלפו מאז 'אלוהי הדברים הקטנים', רומן הביכורים המצוין של ארונדהטי רוי שהפך אותה לאחת הסופרות ההודיות החשובות בעולם. מאז הקדישה את רוב זמנה לפעילות ציבורית, חברתית ופוליטית - דבר שניכר מאוד ברומן החדש שלה. ולא מדובר במחמאה.

שני נתיבים מרכזיים מובילים את עלילת 'המשרד לאושר עילאי'. אנג'ום היא בת לקאסטת ההיג'רה העתיקה בהודו, שחבריה נתפסים במונחים של היום כטרנסג'נדרים או כאינטרסקס, אבל במסורת ההודית נחשבים למעין מגדר שלישי (לא מפתיע, בהתחשב בשיח המגדרי העכשווי, שההיג'רה זוכה לבולטות בספרות בריטית ואמריקאית של השנים האחרונות). אנג'ום נולדה עם איברי מין זכריים ונקביים, ועל אף שהוריה גידלו אותה כבן, בחרה לחיות את חייה כאישה. אנג'ום המבוגרת מתגוררת בבית עלמין בדלהי, שם היא מתחזקת בית הארחה. כשהיא מוצאת תינוקת שננטשה, היא מחליטה לגדל אותה.

קו העלילה השני עוקב אחר טילו היפה והדעתנית, סטודנטית לאדריכלות לשעבר שהפכה לאקטיביסטית, וכרוכים אחריה שלושה מחזרים נלהבים. אנג'ום וטילו עוברות כל אחת מסע מטלטל בהודו מדממת, הודו של טרור וניצול ואלימות בלתי נסבלת, שאת התמורות שעוברות עליה לומד הקורא על ליבן ועל גופן של שתי גיבורות הספר, שתיהן דמויות שובות לב.

אבל רוי לא מסתפקת בהן, ומעמיסה על הרומן דמויות נוספות. דמויות על גבי דמויות, צבעוניות במפגיע, מופיעות בספר ללא סיבה נראית לעין, מותחות עוד ועוד קווי עלילה שנותרים לא מפותחים ומקשים על הקורא להתמסר. אבל הגודש העלילתי הזה הוא רק תסמין לגודש הפוליטי. אין כמעט נושא בפוליטיקה ההודית העכשווית שרוי לא מטפלת בו ברומן: מתקפות טרור, רדיפת מוסלמים, שחיתות בממשלה, מאבק העם הקשמירי, זכויות נשים, זכויות להט"ב, פערי מעמדות, עוני - כל אלה מצטרפים לקקופוניה של מחאה, שקשה מאוד להאזין לה.

יש להודות שעוד ב'אלוהי הדברים הקטנים' רוי לא הצטיינה בעידון בכל מה שנוגע לפוליטיקה, אבל שם פיצתה על כך בכתיבה משוחררת, חדשנית, חדה. הפעם, בנקודת המפגש שבין האקטיביזם לספרות, הספרות יוצאת נפסדת. המסרים הפוליטיים של הספר מוטחים בקוראים שוב ושוב, כמו מבקשים לוודא: הבנתם? זה ברור? בטוחים שהמסר מובן?! ברגעים האלה מורגש גם רפיון מסוים בכתיבה, שנדמית מתאמצת ומאולצת. "הנורמליות באזור שלנו של העולם דומה קצת לביצה מבושלת: פני השטח המשעממים שלה מסתירים עמוק בלבה חלמון של אלימות מחפירה... כל עוד המרכז יחזיק מעמד, כל עוד החלמון יישאר שלם, נהיה בסדר. ברגעים של משבר עוזר לראות את הטווח הארוך". אלו לא רק מטפורות חלשות או שחוקות, אלא עמודים שלמים שכמו נלקחו מדיווח עיתונאי או מספר עיון.

ובכל זאת, גם הכתיבה המשחקית החכמה של רוי לא נעדרת מהספר. "בתוך שעה פונו הגופות אל חדר המתים בחדר הבקרה של המשטרה, והפצועים לבית החולים. הרחוב נשטף בצינור והדם אל פתחי הניקוז הפתוחים. חנויות נפתחו שוב. נורמליות הוכרזה (נורמליות היתה תמיד עניין של הכרזה)", היא כותבת. או "הינשוף הקטן המנוקד שעל פנס הרחוב צלל וקרטע בתנועות עדינות ומוקפדות של איש עסקים יפני". לא מעט רגעים יפים כאלה מזדהרים ברומן, אבל אלה רק מדגישים את החולשה הכללית של הפרוזה שנדחקת שוב ושוב לטובת המסר.

גם התרגום לא מסייע כשהוא כולל משפטים בעברית מאונגלזת, שמאלצת את הקורא לנחש איך נכתב המשפט במקור: "מלהיות מי שניסתה להפוך את נוכחותה בחדר להיעדרות, הדמות הלא-נוכחת שלה נהפכה עכשיו לתרמית, פלטה זרם ששני הגברים בחדר היו מודעים לו לגמרי, אם כי בדרכים שונות מאוד". במקומות אחרים, כמו למשל בפסקת הפתיחה, נותרים משפטים סתומים לגמרי: "לא כל המולת שיבתם הביתה ממלאת את השקט שהותירו הדרורים הנעדרים והנשרים הזקנים לבני הגב, שומרי המתים במשך יותר ממיליון שנה, שנמחו מעל פני האדמה".

רוי בונה עולם של טובים ורעים. הלנו אתה אם לצרינו. בצידו האחד פוליטיקאים מושחתים, חיילים אלימים, מערכים קפיטליסטיים דורסניים; ובצידו השני לוחמי חופש, נשמות משוחררות, דמויות מלאכיות גם אם מתוסבכות, שרק רוצות להרבות טוב בעולם ולשחק עם גורי חתולים (מילולית. יש בספר המון גורי חתולים). בסופו של דבר נוצרת אווירה חלומית של מעשייה, כזאת שמצד אחד מעניקה לספר ממד על-זמני, ומצד שני מקשה לקחת אותו ברצינות.

סיום הרומן, האופן המרשים שבו רוי טווה יחד את כל קווי העלילה, מזכיר את גדולתה כסופרת ומפצה במידת מה על המתקתקות האגדתית שלו - גם אם לא על הקריאה המפוזרת והמתישה בו. לנוכח ההתכנסות המעניינת של הדמויות אל מול מלתעותיהן של ההיסטוריה והאקטואליה, מתבהרת אכן ההבנה שהאישי הוא הפוליטי - אחד הרעיונות המרכזיים ברומן - אלא שבמקרה הזה הפוליטי גמר את האישי.

עוד 3 רומנים של סופרות הודיות
הבקעה > ג'ומפה להירי
ירושה של אובדן > קיראן דסאי
בית > מנג'ו קפור

אלעד בר-נוי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אלעד בר-נוי 7 לילות 24/07/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: The Ministry Of Utmost Happiness
  • תרגום: צילה אלעזר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: יולי 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 448 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 28 דק'

סקירות וביקורות

דף מסרים בספרה החדש 'המשרד לאושר עילאי' מקריבה ארונדהטי רוי את הספרות לטובת הפוליטיקה

יותר מ-‭20‬ שנה חלפו מאז 'אלוהי הדברים הקטנים', רומן הביכורים המצוין של ארונדהטי רוי שהפך אותה לאחת הסופרות ההודיות החשובות בעולם. מאז הקדישה את רוב זמנה לפעילות ציבורית, חברתית ופוליטית - דבר שניכר מאוד ברומן החדש שלה. ולא מדובר במחמאה.

שני נתיבים מרכזיים מובילים את עלילת 'המשרד לאושר עילאי'. אנג'ום היא בת לקאסטת ההיג'רה העתיקה בהודו, שחבריה נתפסים במונחים של היום כטרנסג'נדרים או כאינטרסקס, אבל במסורת ההודית נחשבים למעין מגדר שלישי (לא מפתיע, בהתחשב בשיח המגדרי העכשווי, שההיג'רה זוכה לבולטות בספרות בריטית ואמריקאית של השנים האחרונות). אנג'ום נולדה עם איברי מין זכריים ונקביים, ועל אף שהוריה גידלו אותה כבן, בחרה לחיות את חייה כאישה. אנג'ום המבוגרת מתגוררת בבית עלמין בדלהי, שם היא מתחזקת בית הארחה. כשהיא מוצאת תינוקת שננטשה, היא מחליטה לגדל אותה.

קו העלילה השני עוקב אחר טילו היפה והדעתנית, סטודנטית לאדריכלות לשעבר שהפכה לאקטיביסטית, וכרוכים אחריה שלושה מחזרים נלהבים. אנג'ום וטילו עוברות כל אחת מסע מטלטל בהודו מדממת, הודו של טרור וניצול ואלימות בלתי נסבלת, שאת התמורות שעוברות עליה לומד הקורא על ליבן ועל גופן של שתי גיבורות הספר, שתיהן דמויות שובות לב.

אבל רוי לא מסתפקת בהן, ומעמיסה על הרומן דמויות נוספות. דמויות על גבי דמויות, צבעוניות במפגיע, מופיעות בספר ללא סיבה נראית לעין, מותחות עוד ועוד קווי עלילה שנותרים לא מפותחים ומקשים על הקורא להתמסר. אבל הגודש העלילתי הזה הוא רק תסמין לגודש הפוליטי. אין כמעט נושא בפוליטיקה ההודית העכשווית שרוי לא מטפלת בו ברומן: מתקפות טרור, רדיפת מוסלמים, שחיתות בממשלה, מאבק העם הקשמירי, זכויות נשים, זכויות להט"ב, פערי מעמדות, עוני - כל אלה מצטרפים לקקופוניה של מחאה, שקשה מאוד להאזין לה.

יש להודות שעוד ב'אלוהי הדברים הקטנים' רוי לא הצטיינה בעידון בכל מה שנוגע לפוליטיקה, אבל שם פיצתה על כך בכתיבה משוחררת, חדשנית, חדה. הפעם, בנקודת המפגש שבין האקטיביזם לספרות, הספרות יוצאת נפסדת. המסרים הפוליטיים של הספר מוטחים בקוראים שוב ושוב, כמו מבקשים לוודא: הבנתם? זה ברור? בטוחים שהמסר מובן?! ברגעים האלה מורגש גם רפיון מסוים בכתיבה, שנדמית מתאמצת ומאולצת. "הנורמליות באזור שלנו של העולם דומה קצת לביצה מבושלת: פני השטח המשעממים שלה מסתירים עמוק בלבה חלמון של אלימות מחפירה... כל עוד המרכז יחזיק מעמד, כל עוד החלמון יישאר שלם, נהיה בסדר. ברגעים של משבר עוזר לראות את הטווח הארוך". אלו לא רק מטפורות חלשות או שחוקות, אלא עמודים שלמים שכמו נלקחו מדיווח עיתונאי או מספר עיון.

ובכל זאת, גם הכתיבה המשחקית החכמה של רוי לא נעדרת מהספר. "בתוך שעה פונו הגופות אל חדר המתים בחדר הבקרה של המשטרה, והפצועים לבית החולים. הרחוב נשטף בצינור והדם אל פתחי הניקוז הפתוחים. חנויות נפתחו שוב. נורמליות הוכרזה (נורמליות היתה תמיד עניין של הכרזה)", היא כותבת. או "הינשוף הקטן המנוקד שעל פנס הרחוב צלל וקרטע בתנועות עדינות ומוקפדות של איש עסקים יפני". לא מעט רגעים יפים כאלה מזדהרים ברומן, אבל אלה רק מדגישים את החולשה הכללית של הפרוזה שנדחקת שוב ושוב לטובת המסר.

גם התרגום לא מסייע כשהוא כולל משפטים בעברית מאונגלזת, שמאלצת את הקורא לנחש איך נכתב המשפט במקור: "מלהיות מי שניסתה להפוך את נוכחותה בחדר להיעדרות, הדמות הלא-נוכחת שלה נהפכה עכשיו לתרמית, פלטה זרם ששני הגברים בחדר היו מודעים לו לגמרי, אם כי בדרכים שונות מאוד". במקומות אחרים, כמו למשל בפסקת הפתיחה, נותרים משפטים סתומים לגמרי: "לא כל המולת שיבתם הביתה ממלאת את השקט שהותירו הדרורים הנעדרים והנשרים הזקנים לבני הגב, שומרי המתים במשך יותר ממיליון שנה, שנמחו מעל פני האדמה".

רוי בונה עולם של טובים ורעים. הלנו אתה אם לצרינו. בצידו האחד פוליטיקאים מושחתים, חיילים אלימים, מערכים קפיטליסטיים דורסניים; ובצידו השני לוחמי חופש, נשמות משוחררות, דמויות מלאכיות גם אם מתוסבכות, שרק רוצות להרבות טוב בעולם ולשחק עם גורי חתולים (מילולית. יש בספר המון גורי חתולים). בסופו של דבר נוצרת אווירה חלומית של מעשייה, כזאת שמצד אחד מעניקה לספר ממד על-זמני, ומצד שני מקשה לקחת אותו ברצינות.

סיום הרומן, האופן המרשים שבו רוי טווה יחד את כל קווי העלילה, מזכיר את גדולתה כסופרת ומפצה במידת מה על המתקתקות האגדתית שלו - גם אם לא על הקריאה המפוזרת והמתישה בו. לנוכח ההתכנסות המעניינת של הדמויות אל מול מלתעותיהן של ההיסטוריה והאקטואליה, מתבהרת אכן ההבנה שהאישי הוא הפוליטי - אחד הרעיונות המרכזיים ברומן - אלא שבמקרה הזה הפוליטי גמר את האישי.

עוד 3 רומנים של סופרות הודיות
הבקעה > ג'ומפה להירי
ירושה של אובדן > קיראן דסאי
בית > מנג'ו קפור

אלעד בר-נוי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אלעד בר-נוי 7 לילות 24/07/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
המשרד לאושר עילאי ארונדהטי רוי
בשעה קסומה, לאחר שהשמש שוקעת אבל כשעוד יש אור, מתנתקים צבאות של שועלים מעופפים מעצי הבניאן1 שבבית הקברות הישן ונישאים בשמי העיר כעשן. כשעוזבים העטלפים, חוזרים העורבים הביתה. לא כל המולת שיבתם הביתה ממלאת את השקט שהותירו הדרורים הנעדרים והנשרים הזקנים לבני הגב, שומרי המתים במשך יותר ממיליון שנה, שנמחו מעל פני האדמה. הנשרים מתו מהרעלת דיקלופֵנאק. הדיקלופנאק, אספירין של פרות, שניתן לבקר כמְרַפֵּה שרירים, כדי להקל כאבים ולהגביר את ייצור החלב, פועל - פעל - כמו גז עצבים על נשרים לבני גב. כל פרה חולבת או תאואה, שהורגעו כימית ומתו, נהפכו לפיתיון רעיל לנשר. שעה שהבקר נהפך למכונות חלב משובחות יותר, שעה שהעיר אכלה יותר גלידה, חטיפי חמאה, ופלים וגלידות וסוכריות שוקולד ושתתה יותר מילקשייקים של מנגו, החלו צווארי הנשרים להישמט כמו היו עייפים ופשוט לא היו מסוגלים להישאר ערים. זְקני כסף של רוק נטפו ממקוריהם, והם צנחו בזה אחר זה מענפיהם ללא רוח חיים.
 
לא רבים הבחינו בהסתלקותם של העופות הזקנים הידידותיים. היו כל כך הרבה דברים אחרים לְצפות להם.
 
 
 
1
לאן הולכים עופות זקנים למות?
 
 
היא גרה בבית קברות כמו עץ. עם שחר ראתה את העורבים עפים ומקבלים את פניהם של העטלפים השבים הביתה. לעת ערב עשתה את ההפך. בין משמרות היא נועדה עם רוחות הנשרים שנגלו בענפיה הגבוהים. היא חשה את לפיתתם העדינה של טופריהם, כמו כאב בגף שנקטע. היא הניחה שהם לא התעצבו במיוחד כשנאלצו לפרוש בהתנצלות מהסיפור.
 
כשרק עברה לגור שם, ידעה חודשים של אכזריות רגילה, כצפוי לעץ - ובלי להיבהל. היא לא נפנתה לראות איזה ילד השליך עליה אבן, לא מתחה את צווארה לקרוא את העלבונות שנחרטו על קליפתה. כשאנשים כינו אותה בשמות - ליצן בלי קרקס, מלכה בלי ארמון - היא הניחה לעלבון לנשוב בין הענפים כמו רוח קלה והשתמשה בנעימת עלוותה המרשרשת כסם מרפא להקלת הכאב.
 
רק לאחר שזיאָוּדין, האימאם העיוור שעמד פעם בראש קהילת המתפללים במסג'יד - מסגד - פאטֵהפּוּרי, התיידד איתה והתחיל לבקר אצלה, החליטה הסביבה שהגיע הזמן להניח לה לנפשה.
 
זמן רב לפני כן אמר לה איש אחד שיודע אנגלית, שאת שמה בסדר הפוך (באנגלית) כותבים Majnu. בגרסה האנגלית של הסיפור של ליילה ומאג'נו, הוא אמר, מאג'נו נקרא רומיאו וליילה היא יוליה. זה הצחיק אותה מאוד. "אתה מתכוון שעשיתי קהיצ'די2 מהסיפור?" היא שאלה. "מה הם יעשו כשיתברר להם שליילה היא אולי בכלל מאג'נו, ורומי היה בעצם יולי?" בפעם הבאה שנפגשו אמר האיש שיודע אנגלית שהוא טעה. אם ייכתב בסדר הפוך, שמה יהיה מוג'נא - Mujna, שם נטול כל משמעות. לזאת היא אמרה, "זה לא משנה. אני כולם. אני רומי ויולי, אני ליילה ומאג'נו, וגם מוג'נא, למה לא? מי אומר ששמי אנג'ום? אני לא אנג'ום, אני אנג'ומָן. אני מֶהפיל,3 אני אוסף. של כולם ושל אף אחד, של הכול ושל לא־כלום. יש עוד מישהו שתרצה להזמין? כולם מוזמנים."
 
האיש שיודע אנגלית אמר שיפה שהיא המציאה את הדבר הזה. הוא אמר כי מעולם לא חשב על כך בעצמו. היא אמרה, "איך יכולת, עם האוּרדוּ4 הבסיסית שלך? מה אתה חושב? שאנגלית עושה אותך אוטומטית חכם?"
 
הוא צחק. היא צחקה לצחוק שלו. הם חלקו סיגריה עם פילטר. הוא התלונן שסיגריות וִילְס נייבי קאט קצרות ועבות ופשוט לא שוות את המחיר. היא אמרה שהיא מעדיפה אותן בכל יום על הפוֹר סקוור או הרֵד אֵנד וייט הגבריות מאוד.
 
היא לא זכרה עכשיו את שמו. אולי בכלל לא ידעה אותו. הוא נעלם מזמן, האיש שיודע אנגלית, הלך לאן שהיה צריך ללכת. והיא גרה בבית הקברות, מאחורי בית החולים הממשלתי. לחברה אירח לה ארון המתכת שלה מתוצרת גוֹדרֶג' שהיא החזיקה בו את המוזיקה שלה - תקליטים שרוטים וקלטות - הרמוניום ישן, בגדיה, תכשיטיה, ספרי השירה של אביה, אלבומי התמונות שלה וכמה גזירי עיתונים ששרדו מהשריפה בקְהוָואבְּגָה. היא תלתה על צווארה את המפתח המושחל בחוט שחור, ליד קיסם השיניים העקום מכסף שהיה לה. היא ישנה על שטיח פרסי מרופט שהיא נעלה ביום ופרשה בין שני קברים בלילה (כבדיחה פרטית, לעולם לא אותם שניים בלילות עוקבים). היא עדיין עישנה. עדיין נייבי קאט.
 
בוקר אחד, בזמן שקראה לו את העיתון בקול, נפנה האימאם הזקן, שניכר עליו שלא הקשיב, ושאל - כבדרך אגב - "האם אמת הדבר שאפילו ההינדואים שביניכם נקברים ולא נשרפים?"
 
היא התחמקה מתשובה כדי למנוע בעיות. "אמת? האם מה אמת? מהי 'אמת'?"
 
האימאם, שלא רצה לסטות מקו השאלה שלו, הפטיר תגובה מכנית. "סאץ' קהודה האי. קהודה הי סאץ' האי." אמת היא אלוהים. אלוהים הוא אמת. סוג החוכמה הזמינה לכול על צדיהן האחוריים של משאיות שטסות ברעש גדול בכבישים המהירים. אחר כך הוא הצר את עיניו הירוקות מעיוורון ושאל בלחישה ערמומית של עיוורים, "תגידי, אתם, אצלכם, כשאתם מתים, איפה קוברים אתכם? מי רוחץ את הגופות? מי נושא את התפילות?"
 
אנג'ום החרישה שעה ארוכה. אחר כך רכנה לעברו ולחשה בתשובה, לא כמו עץ, "האימאם סאהיב, כשאנשים מדברים על צבע - אדום, כחול, כתום, כשהם מתארים את השמים בשקיעה, או בזמן זריחת הירח בחודש הרַמֵזאן - מה עובר אצלך בראש?"
 
לאחר שפגעו כך זה בזה עמוקות, כמעט עד מוות, ישבו השניים בשקט זה לצד זה על קברו שטוף השמש של מאן־דהוא ודיממו. לבסוף, אנג'ום היא ששברה את השתיקה.
 
"תגיד אתה לי," היא אמרה, "אתה האימאם סאהיב, לא אני. לאן הולכים עופות זקנים למות? הם נופלים עלינו משמים כמו אבנים? אנחנו מועדים על גופותיהם ברחובות? אינך חושב שאלוהים הרואה־כול, הכול־יכול, מי ששם אותנו על האדמה הזאת, עשה סידורים מתאימים לקחת אותנו מכאן?"
 
באותו יום הסתיים ביקורו של האימאם מוקדם מהרגיל. אנג'ום התבוננה בו כשהלך, התקדם בפסיעות קטנות בין הקברים, לצלילי מוזיקה שהשמיע מקל הנחייה שלו כשנתקל בבקבוקי משקה ריקים ובמזרקים מושלכים שהיו פזורים על השביל. היא לא עצרה בעדו. היא ידעה שהוא יחזור. מחוכמת ככל שהיתה ההצגה שהוא עשה לה, היא זיהתה בדידות כשנגלתה לה. היא חשה כי איכשהו, בחיבור מוזר כלשהו, הוא היה זקוק לצל שלה כשם שהיא היתה זקוקה לשלו. והיא למדה מהניסיון שצורך יכול לחסן מפני מנה נכבדה של אכזריות.
 
אף שפרישתה של אנג'ום מהקהוואבגה היתה רחוקה מלהיות ידידותית, היא ידעה כי חלומותיו וסודותיו לא שלה לבדה הם ולא בידה הרשות להסגירם.