בזעיר אנפין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בזעיר אנפין
מכר
מאות
עותקים
בזעיר אנפין
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בזעיר אנפין

3.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ירמי פינקוס

ירמי פינקוס (נולד ב-1966) הוא מאייר, קומיקסאי וסופר ישראלי, מחתני פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2010.

בשנת 2000 הקים את המסלול ללימודי איור במכללת שנקר ובשנת 2011 קיבל דרגת פרופסור חבר.‏
 

תקציר

1989 שלהי פריחתו של המסחר הזעיר בארץ. כדרכם מדי שנה בשנה מתכננים יוסף צינמן, חנווני תל אביבי אמיד, ואשתו האהובה ציפי, לצאת בסוכות לנופש בעיירה זייפלד שבהרי טירול. אלא שהפעם מחליטה ציפי שאחותה דבורה זלצמן, המתפרנסת בדוחק מפרפומריה כושלת, חייבת להצטרף לנסיעה ויהי מה.

עד מהרה מסתפחים לתוכנית עוד ועוד קרובי משפחה, וכדי לקושש את הכסף הנחוץ לטיול, הם נכנסים עם ציפי הנמרצת לעסקי הביגוד העממי ותצוגות האופנה לוועדי עובדים. הקיץ העומד בפתח מבטיח אמנם רווחים נאים, אך ככל שקרבים גיבורי הספר ליעדם, כן הם מסתבכים והולכים ברשת נפתלת של יצרים ותככים משפחתיים.

ירמי פינקוס, מאייר וסופר, מפליא לטוות כאן טרגדיה קומית רבת-משתתפים על רקע החיים השוקקים בתל אביב הזעיר-בורגנית של שנות השמונים.

ספרו הראשון, הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט זכה בפרס ספיר לספר ביכורים בשנת 2009.

פרק ראשון

פרק ראשון

שתי אחיות

 

א

"שבע בבוקר; את בטח חושבת לך - מה כבר כל־כך מיוחד בזה? שבע בבוקר! ופה בדיוק הטעות שלך, גברת גיטליס, כי השבע בבוקר שלהם זה לא השבע בבוקר שלנו. אצלהם בשעה הזאת בכלל חצי־חושך, והרבה פעמים גם מטפטף גשם. מי המשוגע שירצה לצאת מהמיטה? אבל אני בכל זאת קם לי, בשקט־בשקט, לא מעיר את ציפי, שם עלי איזה סוודר ויוצא למרפסת. מה להגיד לך, גברת גיטליס? הנשימה נעצרת! את מכירה אותי ברוך השם לא מהיום - אני לא מאלה שמתלהבים בקלות: אז אם אני כבר אומר שהנשימה נעצרת... נ-ע-צרת! פה - את, ומולך - כל אוסטריה. פשוט ככה. היערות, ההרים, השלג. חוץ ממך אין שום נפש חיה, אולי איזה שתיים־שלוש פרות... אבל חוץ מזה - כלום. והריח הזה של הירוק, והפרחים - איזה פרחים! ובתים קטנים כאלה, ומרחוק אַת שומעת פעמונים... מאתיים?"

"שיהיה שלוש מאות, אבל דק."

"אנשים אומרים: יוסף צינְמן מיליונר, יוסף צינְמן יכול להרשות לעצמו. בואי נגיד שתודה לאל לא חסר לי. אז בשביל זה אני צריך לנסוע ללונדון? בשביל זה לשבת בכוח בהילטון? מצטער מאוד: אותי לא מעניין כל ההַיי־צֶעצַייטֶע הזה. הנה גם דבורה פה, את יכולה לשאול אותה."

"אצלנו במשפחה באמת אין סנובים," אמרה דבורה זלצמן.

"אני, תנו לי כיסא־נוח בפנסיון קטן, ואני בעננים. מי שמבין בזֵייפֶלד יודע על מה אני מדבר. לנו, לדוגמה, יש שם כבר כמה שנים פנסיון קבוע שאנחנו נוסעים, עשר דקות על השעון מהצֶנטרוּם. מקום מאוד אינטימי: מק-סי-מום, אני אומר, יש להם שמונה חדרים, לא יותר. הבַּעלַבתים ממש התאהבו בנו. טיפוסים מאוד סימפטיים, גם הוא וגם היא. את צריכה לראות באיזה חיוכים מקבלים אותנו. עוד לא קרה שהגענו ולא חיכו לנו בחדר שוקולדים על חשבונם. אין מה להגיד: יש יחס. ואת יודעת מה הכי מצחיק? שאף פעם לא שילמנו יותר מארבעים־חמישים דולר ללילה! עוד?"

"לא, מספיק. גם ככה זה יותר מדי בשבילי. איך אלה? מהשבוע?"

"שלשום הביאו לי, תראי כמה שהם ורודים. רוצה?"

"תן לראות... אתה יודע מה? שיהיה. תן ארבעה חצאים, אבל תרחץ ידיים קודם."

"איפה היינו? שבע בבוקר. נו, הבן־אדם צריך גם לאכול, לא? מה נותנים לארוחת בוקר, תשאלי. אז בבקשה. הבַּלֶבּוּסטֶה שלנו היא אחת כזאת שיודעת לפתוח לבן־אדם את התיאבון. קחי לדוגמה את הביצים־קשות. ביצים קשות - מי לא מכיר? אז נתחיל מזה שבשביל היופי היא שמה אותן במין תרנגולת מקש, ועוד לא קרה פעם אחת שהביצה תהיה קרה - תמיד היא עוד קצת חמה מהבישול. והחלמון - צבע כזה עוד לא ראית: כתום חזק, לא כמו הביצים שלנו."

"מה אתה אומר..."

"הלוואי, גברת גיטליס, שיום אחד ייצא גם לך לאכול ביצה כזאת. והגבינות, והלחמניות... אני לדוגמה משוגע על ריבות תוצרת בית. אז כל בוקר מחכות לי שתי צנצנות ליד הצלחת, לפעמים פטל, לפעמים מישמיש, תלוי בעונה. וכל דבר - אַלזוֹ בִּיטֶה, אַלזוֹ בִּיטֶה. מגישה לך את הקפה - אַלזוֹ בִּיטֶה. מוזגת חלב - אַלזוֹ בִּיטֶה. לא אתפלא אם גם כשהיא נותנת נוד היא אומרת אַלזוֹ בִּיטֶה."

הוא הניח לשתי הנשים לצחקק.

"גמרנו לאכול - הולכים קצת לטייל במדרחוב. בחנויות מוכרים לך כל מיני שמונצֶס, כמו נגיד פסלים של חיות מקריסטל. זאת מומחיות של האוסטרים, דרך־אגב. לא מעניין אותך? בבקשה. יש לך קונדיטוריות שהעיניים יוצאות. איך אפשר לתאר? אי אפשר. השטרודלים, והטורטים, והעוגות־שזיפים הקטנות האלה שמפזרים עליהן קרישקֶלָך..." הוא נאנח וטפח בגעגועים על כרסו התפוחה שפּיטַם טבורה שלוח לפניה. "מה לעשות, גם אני סוף־סוף בן־אדם. אבל שלא תחשבו לכם שבזֵייפֶלד רק יושבים וטורפים כל היום. יש גם פעילות, בהחלט. אנחנו לדוגמה אוהבים לטייל. לוקחים את האוטו ונוסעים. שמעת פעם על הצוּג־שְפּיצֶה?"

מרת גיטליס הודתה בפנים נכלמות שמעולם לא הגיע לאוזניה שמעו של אותו אתר, ועל כן פתח יוסף צינְמן וסיפר על ההר האדיר ועל הגזוזטרה הרחבה בפסגתו, שם יושבים התיירים במשקפי־שמש ומעילים, שותים בירה ומשתזפים בשלג. "ותשאלי עכשיו מה עושים בערב?"

"נו, מה?"

"אוה. אז תדעי לך שאני אחד שאוהב לעשות שמח. ערב־ערב יוצאים לבלות, בלי יוצא מן הכלל. בסופו של דבר, בשביל מה נוסעים לזֵייפֶלד אם לא בשביל לעשות קצת חיים? יש מקום אחד שאנחנו מאוד אוהבים, זה כמו מין מסעדה ומועדון־לילה ביחד: בזמן האוכל נותנים תוכנית אמנותית, בדרך־כלל מוזיקה של שנות השישים. עוד לפני שמגישים את הקינוח אנחנו כבר קמים לרקוד ומושכים אחרינו את כל האולם - צעירים, מבוגרים, איטלקים, צרפתים... לשָמה לא באים סתם כל־מיני, רק חומר טוב - עורכי־דין, רופאים, פרופסורים, הרבה פעמים זה אותם אנשים, באים כל שנה. לפני שנתיים נסענו עם דני ודוֹלי שם־טוב מהניקוי־יבש; אנחנו במקרה מיודדים אתם. לילה אחד הזמנתי וודקה־תפוזים על חשבוני לכל השולחן - אני בטיולים אוהב להיות לארג'. דני שם־טוב שתה קצת מהר מדי והחליט שאיזה הולנדי מתחיל עם אשתו. דני, אמרתי לו, אל תכניס לעצמך דברים לראש, פה זה זֵייפֶלד: אני רוקד עם ההיא וההיא רוקדת עם ההוא ושום דבר לא קרה. תיקח את זה בתור קומפלימנט שיש לך אישה שעושה חשק. אבל הוא התנפח ונעשה אדום כמו תחת של קוף וקם בבת־אחת מהשולחן באמצע שההם רקדו פסדובלה."

"ומה קרה?" נבהלה מרת גיטליס.

"כלום. מקרוב הוא ראה שההולנדי גדול עליו בשלושה מספרים. דולי שם־טוב לא ידעה אחר כך איפה לקבור את עצמה מהבושה. זה הכול, גברת גיטליס?"

"לא יודעת. מה עוד אני לוקחת?"

"מעדן דל יש לך מספיק? שזיפים מיובשים? הסוכריות גומי שלך..."

"תעשה טובה, יוֹסקֶה," התפרצה דבורה גיסתו, "אני חייבת לחזור הביתה, רק תן לי שתי חלות פרג, אבל לא שרופות. ותרשום לי גם את החלב דל. אחר כך כבר אתקשר עם ההזמנה הגדולה."

"את לא מפחידה אותי."

"תגיד, הילדים באים אִתכם מחר?"

"טוביה בטוח יבוא, הוא לא יפספס את הטשולנט שלך, ועוד בכזה מזג־אוויר, אבל מה עם שירלי אני לא יכול להגיד," נאנח יוסף צינְמן וקינח את ידיו במכנסיו. "תלוי בקריזה שלה."

"אני רצה, נדבר אחר כך. שבת שלום, גברת גיטליס, סליחה שככה נכנסתי לך באמצע."

"תוסיף קמח אוסם אחד, מה כבר יכול להיות," ניעורה זו משרעפיה.

וכך, שקית מתנדנדת בידה האחת ושקית מתנדנדת בידה האחרת, חצתה דבורה זלצמן את רחוב יהודה המכבי ועלתה לדירתה בבניין שממול; כבר היה שמונה וחצי ושוב התחיל לרדת גשם. היא נכנסה אל המטבח מתנשפת, הטיחה את מטענה על השיש, ואז פנתה אל בעלה, שרגא זלצמן, שישב בטרנינג ושתה קפה מבלי שתחלוף בראשו ולוּ מחשבה פעוטה אחת, ואמרה לו: שרגא - באלה המילים ממש אמרה לו - נמאס לי. גם אני רוצה לנסוע פעם אחת לזֵייפֶלד הזה שכולם נוסעים.

 

ב

משפחות־משפחות נברא העולם, ולכל משפחה גרעין משלה - אידאה, תשוקה או כישרון - שסביבו חגים כל בני המשפחה, איש־איש על פי דרכו, ולעולם לא יתעייפו מלדון ולדוש בו. שמענו למשל על משפחות ספרותיות: הסב בשעתו היה מו"ס, נכדה אחת עורכת כתבי־יד ומתהוללת עם משוררים ואילו השנייה, ששמה הולך לפניה בחוגי התרגום, עיניה מצטעפות בכל פעם שהיא מזכירה את שמו של "פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי". מוכרות לנו גם משפחות מוזיקליות: בכל התכנסות יישלפו האקורדיון והדרבוקה, ראש המשפחה יפצח בשיר, הסבתא מפליאה בקדנצה ששמורה לה לפי המסורת וכל השאר מצטרפים בפזמון. ובל נשכח את המשפחות ההיסטוריות, שלעולם לא תיעפנה מלספר בגדולת הדורות הקודמים. כנגדן נמצא גם משפחות הדבֵקוֹת בעקרון החשדנות: בארוחת ליל שבת יספרו במיני התככים שנרקמו נגדם, וינסו לרדת לחקרן של המזימות הנחבאות מאחורי חיוכם של שכנים, של פקידי הרשות ופוליטיקאים; אפילו זה בזה הם חושדים בלי הרף - בבניהם יראו גזלנים, באחיהם נשלנים, וסופם שאף בעצמם לא יבטחו עוד.

הצינְמָנים וקרוביהם הזַלצמָנים העדיפו להתרכז בבני המעיים ופעילותם. אצלם התעניינו לדעת מה הופרש מגופו של אדם, ובאיזה צירוף־נסיבות, והאם היה האירוע כרוך בסבל, או שמא בהנאה דווקא. תמיד הקשיבו במאור־פנים לזולתם ועודדו אותו לדווח על כל המתרחש בקרביו. עצות טובות היו להם למכביר: בוששו מעיך - נסה ועשה, רגזו והקדימו - קח זה־וזה. באמתחתם נשאו שלל מעשיות מסמרות־שער על מיני מקרים שאירעו להם בעבר. כשיצאו מביקור בבית־הכיסא נהגו להפטיר קומפרטיב או סופרלטיב, ואם התרחשה איזו אפיזודה מיוחדת במינה לא היססו להרים טלפון לשארי בשרם. שום מרקם לא היה זר להם: קיבה וולקאנית נחשבה בעיניהם כסימן לאון אצל הזכר וכביטוי לשמחת חיים אצל הנקבה. הנפיחות היו חביבות עליהם כל־כך עד שהמציאו לכבודן עגה מיוחדת. כל מושג שטבעוּ ייצג התגלמות אחרת של התופעה - למן הפעוטה, זו שרישומה מתפוגג בחטף, ועד לנפיחה הנפולאונית המותירה רושם עז בציבור. ואם התמזל מזלם ואירע שמישהו השמיע קול ציוץ בפרהסיה - היו באים לכדי דמעות מרוב צחוק. יקל על הקוראים לשער, אם כן, כי סעודות שהוגש בהן חמין היו אפותיאוזה של ממש בחיי המשפחה.

בתחילת שנת 1989 פקדה קרה את הארץ. הסערה הצליפה שבוע שלם בלי רחמים. אורנים קרסו, נחלים עלו על גדותיהם; בצפת קפאו המים בצינורות, בירושלים הסיקו את הדוודים יומם וליל, ובתל־אביב התקלקלו הרמזורים שוב ושוב ושיבשו את התנועה. שבוע שלם התהלכו אזרחי העיר בגרביים ספוגים ורדפו חסרי־אונים אחר שלדי מטריות שחטפה הרוח מידיהם. ואז, בשבת בצהריים, שככה הסופה. המים שהציפו את הכבישים חלחלו סוף־סוף אל הביוב. המדרכות נצצו. מכל הגינות והחצרות עלה ריח טוב של אדמה רטובה. שלוות הרחובות כמעט שלא הופרה - פה ושם איזה כלב נובח או מכונית חולפת שגלגליה הלחים מעלים רחש דק. החלונות נסתרו מאחורי התריסים המוגפים. חדרי המדרגות ההבילו מתבשילים, ומי שהטה אוזן יכול לשמוע את קול קרקושם העליז של סכינים ומזלגות עולה מן הבתים. בצפון תל־אביב, ברחוב יהודה המכבי, קצת לפני השעה שתיים, התכנסו כל בני המשפחה אצל דבורה זלצמן לטשולנט.

"מי בכלל רצה להוציא את האף מהמיטה," רטנה הדודה מאשה ליפשיץ, ישישה זערורית ונשואת־פנים שריח מתקתק אופף אותה, ושפשפה את סוליות נעליה במרבד הקש. "מצדי יכולתם לחסוך לכם את כל הצרמוניה."

"שוּלֶם!" נכנס החנווני יוסף צינמן, כרסו הולכת לפניו. "איזה ריח, דבורצֶ'ה, כל הכבוד - מריחים עד קפה אלכסנדר. הולך להיות לנו ש-מ-ח!"

"לך אולי יהיה שמח," הפנתה אליו הזקנה את ראשה, "אבל על אשתך אני מרחמת, איזה קונצרט שמחכה לה אחר כך."

"שרגא, קח תתלה את המעיל של צ'וֹצָ'ה מאשה," הורתה בעלת־הבית לבעלה ונשקה לדודה על לחייה - לחיים רכות ומפודרות, שתי חלקות בתולות בשדה חרוש קמטים. "איפה ציפי? היא לא באה אתכם?"

במקום תשובה נשמעה השריקה המשפחתית ובישרה: האופנאית ציפי צינמן עולה במדרגות. ראשית צץ ראשה המפואר, ובעקבותיו כתפיה וגופה, עטופים במעיל אדום שבטנתו מקורזלת. בידיה נשאה צנצנת עצומה ובה מלפפונים כבושים תוצרת בית.

"שבת שלום לכולם!" הכריזה. "אני מתה מרעב, עוד לא הכנסתי היום כלום לפה."

"איפה הילדים?" תהתה אחותה והציצה אל חדר המדרגות.

"טוביה מחנה את האוטו," אמרה ציפי צינמן, "שירלי - מי יודע, אתמול הלכה לישון אצל חברה ומאז לא שמענו ממנה."

אף שאין דמיון של ממש בין האחיות, לא הייתם מטילים ספק אף לרגע בקרבת הדם ביניהן. אפשר להתעכב, כמובן, על קומתן הזהה - שתיהן גבוהות למדי - או להזכיר את גִזרתן העגלגלה ואת השדיים המשפחתיים הדשנים. ואולם, הדמיון ביניהן לא נבע מאלה דווקא, כי אם ממכלול של פרטים - תנועות, הבעות, הטעמות והכרעות קטנות שמקופלים בתוכן חיים שלמים. ארבעת העשורים שחיו זו לצד זו התגבשו והזדקקו למראה משפחתי מובהק שאין לטעות בו: כיווץ קטן של השפתיים המתלווה לסיומם של משפטי־שאלה, גירוד בקצה האף בעת מבוכה, החיבה לטוניקות רחבות שמתארכות כמעט עד לברכיים, וכמובן - משקפי הפלסטיק העצומים שהרכיבו שתיהן. מאז ומתמיד נחשבה דבורה זלצמן ליפה בין השתיים, וגם עכשיו, בגיל ארבעים ושמונה, עדיין עוררה התפעלות. את שערה המסופר קצר בסגנון הנסיכה דיאנה צבעה בגוונים רכים שהשתלבו יפה עם עורה העדין ועיניה הירוקות, ועם חיוכה המהוסס, השובה את הלב. ובכל זאת אחותה האפילה עליה: אשתו של החנווני העשיר נטתה חיבה למחשופים ראוותניים, לחצאיות מסתחררות ולתיקי עור מאובזמים בטבעות מתכת ענקיות. שערה בצבע הדבש התפרץ כרעמת אריה, אך מבט דקדקני יותר היה מגלה שקודקודה מרוט קצת בשל מנהגה לסלסל להחליק לצבוע ולשטוף את שערה חדשים לבקרים. היא שפעה מחוות תאטרליות, וכל אימת שנופפה בידיה - מה שקרה לעתים קרובות - היו גם כל צמידיה מצטלצלים; ברחוב יהודה המכבי יצא לה שם של בוהמיינית.

"מה חדש אצלכם, שרגא?" שאלה ציפי בעיניים כחולות זוהרות ובחיוך מלא שיניים, והפקידה את המעיל האדום בידי גיסה.

"אחותך מוציאה את החשק לחיות, אבל חוץ מזה סוחבים," גיחך שרגא זלצמן, גבר כחוש, לא גבוה, ששערו המדובלל אדמוני שלא כדרך הטבע. "מה אתם אומרים על הגשם?"

"שרגא, תזוז, אתה סותם לי פה את כל המעבר! יוסקה, צ'וצ'ה מאשה, תעשו טובה ולכו שבו כולכם ליד השולחן."

"לעזור לך עם הסיר?"

"לא צריך, אני מסתדרת לבד עם ציפי. שבו, שבו."

כל החבורה נכנסה אל חדר האורחים. איש־איש תפס את מקומו הקבוע. שני הגיסים התיישבו בראש השולחן מכאן ומכאן ואילו לאחיות נשמרו המקומות הקרובים למטבח. כשעמדו כבר לחלק את החמין לצלחות דפק על הדלת, באיחור של עשרים דקות כהרגלו, אחיהן הבכור, הלוא הוא סוחר העתיקות בדימוס אבריימלה שלוסמן, שהביא למארחת, שוב כהרגלו, מנחה קטנה - מִסכֶּרת חרסינה מתוצרת רוזנטל.

***

דירתם של הזלצמנים חצויה בקיר ארוך שמפריד בין אגפיה הכלליים לבין שלושת חדרי השינה. הטרקלין צר ואילו הרהיטים רחבי מידות. הספה והכורסאות, שנקנו פעם בפרץ־חמדנות באחת החנויות היקרות בעיר, כבר התרפטו; הניקל שמצפה את רגלי השולחן מתקלף פה ושם. באחת הפינות - טלוויזיה. בפינה אחרת - ארון־משכית מעץ אגוז. אף על פי שכבר הגיע הזמן "לרענן את הסלון", כפי שהעירה לא פעם ציפי צינְמן, הצליחה בעלת־הבית להשרות חן על החדר בעזרת כל מיני זוטות - וילון תחרה, עציצים, אגרטלים, צלחת הולנדית גדולה תלויה על הקיר וכיוצא באלה. הכול גדוש, הכול עולה על גדותיו, בכול טבוע סימנו של הרצון הנואש לגדול ולהתפשט מעבר לאפשרי. בזמנו היה חדר האורחים קטן יותר ונפתח אל המרפסת, אך זו סופחה אליו לפני כחמש־עשרה שנים. הזֵכר היחיד לאותה מרפסת הוא חלון משובץ זכוכית מחוספסת, בקצה הצפוני של הטרקלין. שולחן האוכל הענקי, המבהיק משמן רהיטים, שרוי כמעט תמיד באפלולית בקצה הנגדי. כשמתיישבים לסעודה, ובייחוד בשבת מעוננת שכזו, יש להעלות אור.

"אתמול היה לי יום - מה אגיד לכם, בית־משוגעים," נאנח יוסף צינמן בעודו ממליח במרץ את צלחתו הגדושה. "פרץ עשה אולי חמש־עשרה משלוחים, נעבעך - שלושה לבבלי, אחד לכיכר המדינה, וזה חוץ מהקבועים. רבקה האמריקאית עשתה את ההזמנה החודשית שלה; סתם קאקֶרית, אני אומר לכם. כמה פעמים ביקשתי ממנה - רבקה, לא ביום שישי. הרי שנינו יודעים שזה לא דחוף לך, אז מה אכפת לך שאשלח את פרץ ביום רביעי, בשקט, בלי לחץ. אבל היא הרי אוהבת לעשות דווקא. אצלהם שלוש קומות קשות, בלי מעלית, ולשתות הם שותים בלי עין הרע. רק הארגזים של הטמפו זה ארבע פעמים לעלות ולרדת. איך הלך אצלכם?"

"היה גם־כן לא רע," מלמל שרגא זלצמן.

"ליוסף לא צריך לספר מַייסֵס," נזפה בו דבורה וערבבה את סלט הכרוב. "בקושי נכנס כלב. רוצה קצת, אבריימלה?"

"גיטליס לא נכנסה בסוף? היא אמרה שאחרי הירקות היא תעבור אצלכם."

"נכנסה. גם־כן גליק גדול," ענתה דבורה, "עשתה טובה וקנתה איזה ספריי לשערות תוצרת הארץ. לא מזה עושים כסף בְּפרפומריה."

"אף פעם לא אהבתי אותה," נשף אבריימלה שלוסמן על מזלגו, "קמצנית. עוד בזמנים של אמא היא היתה עושה את המוות על כל גרוש."

"אישה בלתי נסבלת," פסק החנווני צינמן, "שייסתם לה התחת."

"ראיתי אותה לפני שבוע אצל דוקטור עציוני," הודיעה ציפי צינמן. "תדעו לכם שהיא אישה מאוד לא בריאה. ראיתם כמה היא צהובה בזמן האחרון?"

"שלא תשכחו לקחת אותי אִתכם לשבעה," התרתה דודה מאשה באחייניה, זקפה את קשתות גבותיה המצוירות (שלדעתה "מדגישות את העיניים", אך למעשה משוות לה הבעה קבועה של ספקנות), קירבה אל פיה עצם חלולה, עטורת שומן, ושאבה בקול גדול את הגריסים שמצאו להם מקלט בתוכה. עיניה הגדולות הפיקחיות, עם העפעפיים העליונים התפוחים ושני שקיקי העור החיוורים התלויים להם מתחת, שילחו בסובבים מבט נוקב. כשלעסה, נעו שפתיה הרחבות כבעלות רצון משל עצמן. שורש החוטם המרשים הרטיט מחמת הריכוז. אם תצרפו לכל אלה גם פלומה של שער קצר, צבוע חום, יתגלה לעיניכם דיוקנו של גוזל ישיש. מגרעת אחת היתה לה למרת ליפשיץ (ואִתה לא הצליחה לשׂרות, אף על פי שבוֹשה בעטייה) - גרגרנות מופלגת, מלוּוה בשאיפתו העצלה של הרווק לסעוד על שולחנם של אחרים. אף שהיתה משוכנעת שעולה בידה להסתיר זאת, לא נעלם הדבר מעיני קרוביה, אך כיוון שנהגו זהירות בכבודה, כראוי לשריד משפחתי אחרון ומפואר שעתיד להותיר אחריו ירושה נאה, נהגו להזמין אותה לכל התכנסות משפחתית.

"הנה עוד קונָה הולכת לנו פַייפֶן," קוננה דבורה, "אפשר להשתגע. הוותיקות נגמרות, הצעירות לא נכנסות, ואם כבר נכנסות - לוקחות סחורה תוצרת קלקיליה בחמישה שקלים. בקושי נשאר מי שיודע להעריך עבודת יד. כרמלה נקאש - זאת קליינטית רצינית, מסכנה; כמה שהיא מוציאה בחודש על העור המחורבן שלה... אם לא היא ועוד ארבע־חמש כמוה, כבר מזמן היינו מחזירים את המפתחות לַבּעלבית."

"איפה בּינָה? למה היא לא יושבת אתנו?" הרים סוף־סוף טוביה השמן את עיניו מצלחת הטשולנט ומחה את שפתיו הבשרניות.

"היא לא מרגישה טוב, שוב פעם אכלה משהו."

"לפחות שתגיד שלום. אני הולך לקרוא לה."

"תעזוב אותה בשקט, מסכנה, עד שהיא נרדמה..." אמרה דבורה זלצמן.

"שרגא, חתיכת חרייאת, בשקט־בשקט השתלטת לך על כל הצלחת עם הקישקע, מה?" קנטר צינמן את גיסו בחיבה, "תן הנה!"

"בשביל מה לך, יוסף?" שרבבה דודה מאשה את שפתה התחתונה, "תאמין לי שאתה לא צריך את זה."

"שכל אחד יסתכל בצלחת שלו," המליץ מושא דאגתה. "אגיד לך מה הבעיה שלכם, דבורה: אתם לא מחדשים שום דבר בעסק. אגיד לך אפילו יותר מזה - כבר שנים שלא חידשתם. ש-נים. מתי עשיתם רמונט פעם אחרונה? כשהחותנת עליה השלום עוד היתה בחיים."

"ומאיפה יהיה לנו לרמונט? תסלח לי שאני אומרת, יוסף, אבל קל לתת עצות כשהקופה לא מפסיקה לדפוק. לכם יש. אתה יכול להרשות לעצמך להחליף מקררים כמה שרק תרצה. מה אתם חושבים, שאני לא בנאדם? שאני לא מתה לשפץ? שתהיה סוף־סוף ויטרינה כמו שצריך, אולי שולחן חדש... אני מתביישת לספר לכם באיזה מצב הרצפה אצלי בעסק."

"את ממש מצחיקה אותי, דְבוֹש. היום זה לא כמו בימים של אמא," אמרה ציפי. "היום לא חייבים לעשות הכול מעץ מלא. כמה זה כבר יכול לעלות אם הולכים על פורניר?"

"גם לפורניר אין לי. את הכמה גרושים שאני בכל זאת שמה בצד אני מעדיפה לשלוח בסוף החודש לטוביה לאמריקה, שילמד כמו שצריך ויצליח בחיים קצת יותר מהאמא והאבא שלו."

כל אותו זמן ישב לו בעלה, שרגא זלצמן, בראש השולחן, בשערו המדובלל הצבוע אדום, ושקד בנחת על התרביך שבצלחתו כאילו לא בו אמורים הדברים, כאילו לא בעסקי הביטוח שלו תלו החותנים בזמנם תקוות גדולות כל־כך. אפילו הוא התקשה לזכור מתי לאחרונה ראו אצלו איזה זנב־פּרֶמיָה לרפואה, ואף שמעולם לא סגר את הסוכנות באופן רשמי, בילה את רוב ימיו בטל למחצה מאחורי הדלפק בפרפומריה שירשה אשתו מהוריה.

"את יודעת מה," אמרה ציפי, "יש לי תצוגת־אופנה ביום שלישי בערב, ואין מי שיעזור לי. אולי תבואי? תעזרי לי בקיפול ובהלבשה, ואני אשלם לך מאה עשרים שקל. מה אכפת לך? יוס, תעזוב כבר את הסיר, בחיי. מספיק לך! אחר כך תגזגז לי כל הלילה."

"עכשיו את נזכרת?" צהל יוסף צינמן, "פרצוף עקום, תני ליהנות קצת מהחיים."

"יש קינוח?" התעניין טוביה והושיט את צלחתו שיוסיפו גם לו קצת מהשעועית. בנו בכורו של החנווני דומה לו כשתי טיפות מים. אף שטרם מלאו לו עשרים ושלוש כבר התהדר בכרס שאינה נופלת הרבה מכרסו של אביו מולידו.

"תסתכל על עצמך," קוננה הדודה מאשה, "בחור כזה יפה וכזה שמן."

"אני לא יודעת," היססה דבורה, "בטח תרצי שאבוא כבר אחר הצהריים... איך אני יכולה להשאיר את שרגא לבד בחנות?"

"בעצמך אמרת שכלב לא נכנס," השיבה ציפי, "אז מה זה כבר משנה?"

"ואם תיכנס איזה קליינטית? בכל זאת צריך שתהיה אישה."

"אתם מגעילים אותי, שניכם!" הכריזה הדודה מאשה. "תוקעים ותוקעים, בייחוד אתה יוסף, עם האולקוס שלך... איזה דוגמה אתה נותן לילד! תתבייש לך!"

הזקנה קמה בחרי־אף, דחפה בהפגנתיות את כיסאה לאחור, התכופפה להרים את התיק הקטן שנח לצדה על הרצפה ופרשה לחדר האמבטיה. עוד לפני שנבלעה מאחורי המחיצה שסגרה על פתח הפרוזדור כבר עלתה בת־צחוק מדושנת על פניו של יוסף צינמן והוא נשך את שפתיו, מתח את סנטרו ונתן מבט בטוביה, שהתאמץ לשווא לכלוא את הגיחוך. הגיחוך הפך לצניפה, הצניפה - לצחקוק, וכשכבר נדמה היה שהנה הם מצליחים להבליג - פרצה נחירת גיל עזה מאפו של החנווני והפיקה מבנו געיות צחוק אדירות.

"מה קורה לכם, חברֶה?" העבירה ציפי צינמן את מבטה מבנה לבעלה.

"ולנו היא אוממממרת," צייץ טוביה השמן בפלצטו מרעיד וטפח על מצחו, "לנו היא אומרת, שאנחנו מגעילללללים אותה!"

"הדודה שלכם!" ייבב יוסף והתיז קצת רוק, "הדודה מאשה שלכם!"

"מה אִתה?" חייכה ציפי חיוך מבולבל.

"שלחה ד"ש עם שיר!" אמר אחיה.

"הדליקה מבערים!" הסביר בנה.

"מצרצרת חופשי!" התפקע יוסף צינמן וכרסו העצומה מרעידה מצחוק, "חו-פ-שי!"

"כל הכבוד!" הצוויח שרגא מקצה השולחן, מכה על חזהו השקוע.

"פרררררר!" זרח יוסף צינמן.

"טרררררר!" החרה־החזיק טוביה השמן בעיניים דומעות. "איזה חצוצרה!"

הסתבר, שכאשר התכופפה הדודה מאשה להרים את תיקה התרחשה אחת מאותן תקלות בלתי רצוניות ששכיחותן, כדרך הטבע, עולה עם הגיל; אם אמנם לא הבחינה הדודה במה שעוללה או שמא התעלמה במתכוון - זאת לא נדע לעולם. לרוע מזלה התלווה למעשה אוושוש קצרצר אך מובהק, שלא חמק מאוזניהם הכרויות של הצינמנים. עד שחזרה לחדר כבר הספיקו אפוא האב ובנו להלחין פרלוד שלם על אותו משפט מוזיקלי ולזמר אותו בשני קולות, למרבה תענוגם של שאר הנוכחים, שחרחרו מצחוק, טלטלו את ראשיהם ונופפו בידיהם, ומשכו עוד ועוד אוויר לפרנס את ריאותיהם המשתנקות.

"מה אתם כל־כך שמחים?" שרבבה הישישה שפתיים והתיישבה.

"אבריימלה סיפר בדיחה," נחלצה ציפי לעזרה, "סתם משהו אידיוטי, בחיי."

"ממתי הוא נהיה כזה קומיקאי?" תהתה מרת ליפשיץ.

"הכול בסדר, דודה?" הצטהל שרגא מהקצה המרוחק של השולחן, מגהק ורוטט מעונג. "טעים לך הטשולנט היום? יישר כוח, יישר כוח!"

"פו, כמה שנעשה פה חם," נחנק טוביה השמן והקציף מרוב צחוק.

ודבורה זלצמן, שנכמרו רחמיה על דודתה, קמה ממקומה, ערמה את הצלחות, אספה את המזלגות והסכינים בקול קרקוש גדול וביררה מי מעוניין בלפתן עם שזיפים ומי בלי. בהיותן במטבח, האחת מוזגת את הלפתן לקעריות והשנייה עורכת אותן על המגש, אמרה דבורה לאחותה שבכל זאת תוכל לעזור לה בתצוגת האופנה של יום שלישי. מאה ועשרים שקל, חשבה לעצמה, למה לא.

 

ג

תל־אביב היא גברת צרת־מותן. פרוורי הצפון - תסרוקתה הנפוחה, הדרום - ירכיה הכבדות, ובתווך היא נלחצת ומצטמצמת מפני הערים שלצדה. אלמלא נחל איילון המגן עליה ממזרח, היו שכנותיה חותכות אותה לשניים כבר מזמן ופורצות להן מוצא לים דרכה. ליד תחנת הרכבת של רחוב ארלוזורוב היא נעשית כל־כך דקיקה, עד שנדמה שאפשר לכרוך סביבה את הזרוע. אם מחמת שגיאה שנפלה בשרטוט ואם מחמת גאונות שעדיין לא הגיעה שעתה להתגלות קבעו פרנסי העיר סמוך לאותה תחנה גן בצורת משולש, כלוא בין שלוש דרכים ראשיות. בגלל צורתו המיוחדת אין בו ולוּ פינה מבודדת אחת שבה ניתן לנפוש מסאון העיר - מכל מקום נראות המכוניות המאיצות ונשמע קול שיעולם המחניק של האוטובוסים. אחת לכמה שנים קמה תנופת־שיקום: מציבים פסלים, נוטעים הרדופים, מתקינים פחי אשפה צבעוניים, ולבסוף קובעים גוש בטון דקורטיבי ועליו שמותיהם של נכבדי שיקגו או יוהנסבורג שהואילו לתת משהו. אבל למרות כל המאמצים נותר הגן עירום בעליבותו, ועיקר תכליתו לשמש קיצור דרך לעוברים ושבים בדרכם אל תחנת הרכבת; המדשאות מטונפות תמיד, העצים החבולים צומחים במיני זוויות משונות, הספסלים נשחתים ומוחלפים, נשחתים ומוחלפים. צלעו המערבית של הגן, הפונה אל העיר פנימה, זכתה להתכנות "דרך חיפה", ואילו הצלע הפונה אל מדבר הפרוורים לא זכתה אפילו לזאת, וקשה להאמין שיש מי מתושבי העיר המסוגל לנקוב בשם הרחוב שלאורכו היא נמתחת. כל מיני שאריות עירוניות שאיש אינו חפץ בהן נדחקו הנה: תחנת דלק, סככת פח המשמשת כמוסך, אולם שמחות שעבר זמנו, בית־מלאכה שמוטות ברזל מזדקרים מקירותיו החשופים, בית־משרדים דל שמסתופפים בו יבואני אלקטרוניקה ונוטריונים שאין ידם משגת לקחת להם משרד קרוב יותר לבית המשפט. לכאן - וליתר דיוק, אל מועדון הלילה "הצ'אנס האחרון" שבקומת הקרקע - היו מועדות ביום שלישי פניהן של מודעותינו, האחיות ציפי צינמן ודבורה זלצמן. השעה היתה שעת ערב מוקדמת, ומגרש החניה בקדמת הבניין עדיין עמד בשיממונו.

"בואי תני יד."

הצינְמנית פתחה את תא המטען שרופד מבפנים בשמיכה צמרירית. בזהירות הוציאה כמה שמלות־ערב עטופות בניילון ששאלה באותו בוקר מיצרן ברחוב קלישר, וערמה אותן על אמותיה של דבורה הניצבת הכן.

"שלא יימחצו לך הפּאייטים, זה הכול בקונסיגנציה."

"אני שואלת את עצמי מי קונה את הדברים האלה," תהתה דבורה.

"אף אחד, זה בכלל לא למכירה, אני מביאה את זה רק בשביל השואו. או, הנה האוטו של 'פּאלוֹמה בּיאנקה': הם תמיד באים ראשונים. אבל איפה אסתי יצירות? איך שאני שונאת את אלה שבאים ברגע האחרון. טוב, מילא, בואי נעלה אנחנו. את יכולה לסחוב עוד?"

"כן."

רוח קדחתנית קידמה את פניהן בשערי המועדון. בעוד כשעה יגיעו ראשוני האורחים והכול טרודים: המוזגים נועצים קיסמים בדובדבנים המסוכרים, המלצריות פורשות מפות, מנהל המשמרת שאינו שבע רצון מהתאורה גוער בטכנאי, רוני עמרוסי - הזמר בעל אלף הסגנונות - מקיש באצבעו על עטרת המיקרופון, נערי המטבח מתרוצצים הנה והנה, הטבחים משמנים את התבניות, המנקה מבריקה פעם נוספת את כיורי השירותים. דבורה נשרכה בעקבות אחותה אל קצה המועדון, שם, במתחם מובדל, כבר ניצבו דלפקים רחבים. לצד אחד מהם ראתה גוץ כבן חמישים בעל מצח גבוה ותלתלים סוררים, הלוא הוא מר נחליאל צרפתי, האישיות המרכזית העומדת מאחורי בית האופנה "פּאלוֹמה בּיאנקה". האיש פרש וקיפל מחדש כל מיני סוודרים צבעוניים ורדידים והשתדל לשוות להם מראה מפתה ככל האפשר. באחת הגומחות, על כיסא פלסטיק לבן, ישבה נערה שחרחורת גבוהה מאוד, כבת עשרים, פניה מטויחות בכבדות, ונדנדה ללא הרף את רגליה המשוכלות. כשראתה את ציפי צינמן קמה וכיבדה אותה בשתי נשיקות־ לחי.

"תכירי, זאת אחותי. דבורה - גלי, גלי - דבורה."

"נעים מאוד."

"את הראשונה, אני רואה."

"דנה בדיוק התקשרה לפני כמה דקות וביקשה ממני להגיד לך שיש פקקים ביציאה מנתניה."

"מה זה פה - עדכונים מהמטוס הקל?" רטנה ציפי צינמן והציצה בשעונה. "מה אכפת לי מהפקקים - אם היא לא מתייצבת בזמן היא גמרה אתי, נקודה ופסיק. שתלמד לא לנצל את הטוּב־לב שלי - הייתי רוצה לראות אותה אצל חניתה שגריר, הא! היא הרי לא היתה מחזיקה אצלה מעמד אפילו יום אחד." היא טפחה על לחְייה של גלי בחיבה, הביעה את צערה שלא כל הדוגמניות אחראיות ומסורות כמוה והודיעה שהיא חוזה לה עתיד גדול. אחר כך פתחה דלת צדדית וכל השלוש נכנסו אל מחסן חבוי שהפך למלתחה מאולתרת. במרכז ניצבה מסילת קולבים גבוהה ממתכת, ודבורה תלתה עליה בזהירות את שמלות הערב וקילפה מעליהן את מעטה הניילון. בינתיים הגיעה עוד דוגמנית - לאחר שהצטייצה והתחבקה עם רעותה פרשו השתיים להסתודד בקרן זווית. בזה אחר זה באו עוד סוחרים: תכשיטנית עם אף קצר שהזכירה כלב פקינז, זוג זקנים רוסים שרכלו בחיקויים של שעוני פלסטיק אופנתיים, יצרן של מקטורני קטיפה, סוחרת נוספת שעסקה בסריגים. לא כולם החזיקו חנות משלהם, ולרובם היתה ההכנסה מאירועים שכאלה פרנסה מרכזית. אף על פי שקידמו איש את רעהו בחיוכים ובפטפוטי מה־נשמע, סקרו בחשדנות זה את שולחנו של זה, שמא קופחו זכויותיהם: אמדו את מיקום דוכנם ביחס לדוכנים האחרים; הציצו לוודא שעמיתיהם מציגים רק את הסחורה שהותר להם למכור ואינם פולשים חלילה לתחומי תגרנותם. איש־איש הציג את מרכולתו על פי עקרונותיו ועל פי נטיית הלב המסחרי: האחד ערם את פריטיו בערבוביה עליזה, לעורר רושם של "מִבצע", השני ביכר למעט בפריטים כדי לשוות לסחורה נופך אקסקלוסיבי, ואילו השלישי דגל בסדר ענייני.

התקרבה השעה שמונה. האורות באולם המרכזי התעממו; מוזיקה רכה נשמעה ברקע. ראשוני האורחים, ששילמו שמונים וחמישה שקלים לזוג - ארוחת־ערב, הופעה ותצוגת־אופנה - החלו לתפוס את מקומותיהם. הגברים הזמינו וודקה לעצמם ופינה־קולדה לרעיותיהם. כמה מהנשים נמשכו אל הדוכנים, משמשו פה ושם איזה שרוול כדי לצאת ידי חובה וחזרו לשולחנן.

"איזה נפילה," קונן נחליאל צרפתי באוזניה של התכשיטנית הפקינזית, "איך אומרים החברֶה - עשית כבר סיפתח?"

"אה," עיוותה הפקינזית את פרצופה, "בקושי ארבעים שקל."

"תקשיבי לי טוב," עטה צרפתי ארשת קונספירטיבית, "אני לא מהיום בעסק הזה - אפשר לסמוך על החושים שלי, מה שנקרא. אני אומר לך שהולך להיות ערב דפוק, כן? זה לא קהל שקונה. צינמן תהיה חייבת להוריד לנו במחיר - שיהיה ברור: אני לא נותן את המאתיים שקל."

"תירגע, בומבון," הכריזה הפקינזית וטפחה על חזהו בכף יד פרושה, "בשביל זה אסתי בשטח. אנחנו לא משלמים לה אף גרוש אם אין מְכירה."

"תאמיני לי שהייתי נותן כפול בלי לצייץ, אם חניתה שגריר היתה מסכימה לקחת אותי - בזמנו עשיתי אצלה בתצוגות של הדסה קופות יפות מאוד כמו שאומרים."

"עזוב אותי ממנה, נפוחה כמו צפרדע."

"מי צפרדע?" התעניין אבא פְרוּמקין הישיש, שטייל לו כה וכה בידיים שלובות מאחורי הגב ולִסלס ללא הרף בעודו סוקר בחביבות את הסחורות.

"פּאפּוצ'קה, פּאפּוצ'קה, עכשיו לא לדבר, עכשיו קליינטים, בבקשה," קראה אשתו, זקנה קרתנית נפוחת־קרסוליים שתבלול מעכיר את עינה האחת. ליד דוכן השעונים שלה התגודדו כמה גברים משועממים שעלה מהם ריח עז של בושם; אחד, שלא נראה הרפתקן דווקא, התעניין בשעון־צלילה וביקש לברר פרטים טכניים. בעוד אבא פרומקין מבאר לו באריכות את כל מעלותיו של הדגם הנדון, שלח האיש מבטים מודאגים לעבר הדוכן השכן, שם כבר רשמה אשתו בתנופה רחבה המחאה לטובת "פּאלוֹמה בּיאנקה".

למגינת־לבם של הסוחרים התנהלו העניינים בעצלתיים עוד זמן־מה. אוזנה של דבורה קלטה עוד ועוד טרוניות שעוררו דאגה בלבה, והיא החליטה לגשת לאחותה ולהזהיר אותה. ציפי, שישבה לה באיזו פינה ועישנה, גיחכה בביטול, שכן היתה מורגלת בפטפוטיהם של שוכרי הדוכנים ובהתנצחויותיהם הפעוטות, אבל בכל זאת קיפדה את חיי הסיגריה באִבָּה וחזרה אליהם, להראות קצת את הפרצוף. בינתיים התגברה התכונה. כשהגיעה השעה תשע כבר נמלא המועדון מפה לפה. המלצריות התרוצצו מאשנב המטבח אל האולם וחוזר חלילה ובידיהן צלחות עמוסות כל טוב: נתחי דג פלמודה בפלחי־תפוז, חביתיות ממולאות כבד־עוף ועוד כהנה וכהנה מעדנים, רובם ככולם מעוטרים בכמה עלי פטרוזיליה. באותם ימים נטו טבחי עירנו לשוות לתבשיליהם נופך צרפתי, אך כיוון שרובם לא יצאו מימיהם את גבולות הארץ, וממילא מעולם לא טעמוּ טעמוֹ של ציר מותקן כהלכה, התפרשׁה להם הצרפתיוּת כמין עירוב גחמני של מרכיבים, טובל בתרביך לבן. בעוד הציבור זולל בכל פה נתן רוני עמרוסי קולו בשיר; את המנות הראשונות ליווה ברומנסות איטלקיות, למנות העיקריות בחר בזִמרת העמק, וכשהמלצריות פינו את הצלחות עבר לשירי להקות צבאיות. הנגן המלווה, טיפוס פלגמטי במשקפיים עבי־עדשה, הפיק מהפסנתר החשמלי שלו תזמורת שלמה בשוויון־נפש גמור. החוגגים העליזים, שהתפטמו והתבסמו כהלכה, הצטרפו למוזיקאים בחפץ־לב, ועד מהרה געו כולם בשירה, מחאו כפיים ואף קמו פה ושם לרקוד קצת. כדי להרבות שמחה נשלחו המוזגים לחלק לקהל רעשני־עדשים. ארבעה או חמישה אורחים כרסתנים קרבו אל הזמר בעודם מתנדנדים לפי הקצב, קראו "יאסו!", "שיגעון!" וכיוצא באלה, ותחבו בכוונה גדולה שטרות של עשרה שקלים לכיסי מקטורנו. עמרוסי גמל להם בשני הדרנים. מנהל המשמרת הציץ בשעונו. הגיעה שעתה של תצוגת האופנה.

 

ד

"גביררותי וררבותי, גביררותי וררבותי, אנא תפסו את מקומותיכם לקרראת המשך העררב המשגע הזה..." פתח עמרוסי בהכרזה שאך כפסע בינה לבין לחישה. על פניו הגסות - האף הרחב, הסנטר המגודל, הגבות המצטופפות בתלם אחד רחב - שפוך חיוך מתמיד, פתייני, ששיווה לו חזות של רועה־זונות. נוסף על כך אימץ לו צמצום עפעפיים שנחשב בעיניו שרמנטי, כמי שכבר ראה הכול ועתה הוא מתבונן על סביבותיו בסלחנות מפויסת - אף שלמען האמת טרם מלאו לו שלושים וחמש שנים.

שוב התעממו האורות. לפי סימן ששלחה ציפי צינמן נדלקו זרקורים באחת והאירו שטיח ארוך שחצה את ים השולחנות. הרמקולים פצחו באחד מלהיטיה של להקה שוודית מפורסמת.

"גביררותי וררבותי, קבלו את צוות הדוגמניות המטרריפות שלנו, עם מיטב האופנה של אביב שמונים ותשע," לחשש עמרוסי, "ורראשונה תעלה ותבוא דנה אביטל בחליפת טררנינג עם אפליקציה בצבעי אדמה מבית 'פּאלומה בּיאנקה' - יופי של מעררכת לבית שבהחלט מתאימה גם לעררב לא מחייב..."

הדוגמנית המהוללת - ציפי צינמן אהבה לשגר את השמות הגדולים כבר בפתיחה - נכנסה ברוב טקס, פיה מחושק בהבעת בוז מכנית וגווה מתוח עד קצה הגבול בניסיון להקנות לסמרטוטיו של נחליאל צרפתי איזו אלגנציה. היא צעדה עד קצה המסלול, קפאה רגע במקומה, ואז הטתה את ראשה לאחור כמופתעת לשמוע מישהו קורא בשמה וחזרה על עקבותיה. עוד זו הולכת - והנה באה גלי חבּוּשה, פרח־דוגמנות, עיניה השחורות קורנות ושערה מתוח ומגולגל לפקעת - אומרים שהיא מזכירה את תמי בן־עמי! לקול מחיאות הכפיים הציגה מקטורן כותנה ורוד בהדפס של שושנים ענקיות, חולצה לבנה ומכנסי דייגים רפויים, ורודים אף הם, שנכרכו בגומי על מותניה. עמרוסי, מתענג ומופתע משטף השבחים העולה ובוקע מפיו, הוסיף והפליג כהנה וכהנה, עד שחתם בהמלצה על המערכת לבר־מצוות, חתונות וקבלות פנים רשמיות אצל נשיא המדינה. כל אותה שעה עמד נחליאל צרפתי מאחורי דלפקו והתייסר כהוגן. בלי הרף שלח מבטים חרדים לכל עבר, מנסה לעמוד על הלך הרוח בקרב הנשים בקהל. לצערו לא אפשרו לו לעמוד במלתחה ולהשגיח על הדוגמניות מקרוב, ועכשיו קילל את עצמו שלא הורה להן מבעוד מועד להתקשט בסוּדריו; לא כל אישה מתאווה למדוד חליפת מכנסיים אחרי שזללה חצי תרנגולת עם תפוחי־אדמה מטוגנים, אבל אין לכם אישה שלא תשוש לכרוך לצווארה, אפילו ברגעים שכאלה, איזה צעיף מעניין.

אילו חזו עיניו של האופנאי המסכן באנדרלמוסיה שהתחוללה באותם רגעים בחדרון האחורי, ייתכן שהיה מברך דווקא על שנאסרה עליו הכניסה למלתחה. מי יודע אם היו עצביו עומדים במראה: גרבונים, נעליים, חולצות, מעילונים ספרדיים, חצאיות מלמלה - כל מה שפשטו מעליהן הדוגמניות, הושלך והיה למרמס. ידיה של דבורה מלאו עבודה: להתכופף ולהרים ולקפל ולגלול ולמתוח ולכפתר ולרכוס ולענוד ולשחרר ולהפוך פנים לְחוץ וחוץ לפנים ולתלות מחדש על הקולב ולהיזהר לבל ייפרם חלילה איזה תפר. במילים אחרות, הוטל עליה לבצע כל אותן עשרות פעולות קטנות שסיכומן: אישה החליפה את בגדיה. בינתיים ניהלה אחותה מערכה משלה - קישטה את הנערות במחרוזות ועגילים, שילחה אותן בפרקי זמן קצובים, הפרידה בין הקולקציות והשגיחה שלא יסתננו למלתחה כל מיני סקרנים. הדוגמניות נכנסו ויצאו, נכנסו ויצאו, בסחרחרת בלתי פוסקת. המערבולת גאתה והלכה. ההתלהבות שאחזה בקהל הגיעה לשיאה למראה הדוגמניות הצועדות יחדיו בטור, עוטות שמלות־ערב עדויות קשקשי מתכת מבריקים. מה יש לומר - בכל המועדון כולו לא נותר אף ארנק אחד סגור. עוד בטרם יהיה סיפק בידו של רוני עמרוסי לגלגל על לשונו את שבחי התודה, התנפלו האורחים על הדוכנים, נלחצו ונדחפו וקנו מכל הבא ליד. מַעֲגִילַת הפלסטיק הקטנה שבה גיהץ צרפתי הנרגש את כרטיסי האשראי לא עמדה במעמסה והתפרקה. שתי בעלות־גוף מפתח־תקווה כמעט שסטרו זו לזו בגלל טוניקה מסריג תכלכל, האחרונה שנותרה במידתן. הגברים, גם הם בני־אדם, נקבצו והצטופפו אצל הפרומקינים; במהומה שהתחוללה הצליח אחד מהם אף להחליק לכיסו שעון עם מחוגים בצורת ברקים.

הכול רגשו וגעשו, ואילו דבורה, שגמרה לעטוף מחדש את שמלות־הערב בניילון ולא קיבלה שום הוראה נוספת, התיישבה לה בקרן זווית והתבוננה בנעשה. עיניה התרחבו למראה אגודת השטרות שתחב נחליאל צרפתי לכיסו המתפקע, והיא ציינה לעצמה בהשתאות שבפרפומריה שלה לא רואים פדיון כזה אפילו בשבוע שלם. היא ראתה איך הזקנה עם התבלול מטמינה את המזומנים שלה בַּפוזמק; התכשיטנית הפקינזית, מעצבת הסריגים, איש המצעים - כל אחד ואחד השתדל להצפין את הכנסותיו על פי דרכו (למותר לציין שאיש לא טרח לספק קבלות; ליתר דיוק, איש למעט אבא פרומקין החביב, שבכל זאת רשם חשבונית אחת על סך שבעה וחצי שקלים, מטעמי עין הרע). פתאום נפל מבטה על טיפוס שלא מצא חן בעיניה - גבר מחוטט פנים כבן שישים, שעיניו הקטנות מציצות מתחת לגבינים עבותים. האיש הסתובב לו כה וכה, הציץ קצת פה, הציץ קצת שם, התעניין באיזו טבעת לגבר, אבל יותר משהתעניין בסחורה, עקב אחר השטרות שעברו מצד זה של הדלפק אל צדו האחר. לפתע הפנה האיש את פניו, חייך חיוך נאלח וניגש אליה בהחלטיות. הזלצמנית נבהלה: במוחה החשדני כבר הצטיירה פשיטת־מס. עד מהרה התבדה החשש. מסתבר שהאיש - שהציג עצמו כ"אלברט" ותו־לא - הניח שהיא המזכירה האישית של ציפי צינמן; הוא לא רוצה להפריע עכשיו לאמרגנית, אמר, אבל היות שהוא מבקש לשוחח אתה באיזשהו עניין עסקי, ישמח אם תוכל להעביר לה את כרטיס הביקור שלו. הוא נתן בידה כרטיס פשוט שלא צוין בו דבר מלבד שמו ושני מספרי טלפון, ודבורה, שהניחה שמדובר בעוד יצרן קונפקציה, הבטיחה למסור אותו לאחותה בהקדם האפשרי. האיש הודה בחיוך שחשף שיניים מקולקלות, הטה את ראשו כמין קידה ונעלם באותה פתאומיות שבה הופיע.

בינתיים שככה הסערה אט־אט. הקלידן האדיש ניגן מחרוזת טנגו. הקונים והקונות חזרו למושביהם, ובעודם מתכבדים בקינוחים הציגו זה לזה את הטובין שרכשו. אסתי יצירות, שהבטיחה לפרומקינים הסעה הביתה, החזירה כבר את תכשיטיה לקופסאות. מנהל המשמרת ניגש אל ציפי צינמן להודות ולשלשל לידה את שכרה - מאה וחמישים דולר, מתחת לשולחן, כפי שסוכם מראש. לאחר שחילקה לדוגמניות את שכרן, הדליקה לה ציפי סיגריית קֶנט וניגשה לגבות מהסוחרים את דמי שכירת הדוכן.

"נו, צרפתי?" פנתה אל המנהל המיוזע של אופנת "פּאלומה בּיאנקה", "לא נמאס לך לספור את המזומנים? העיקר קיטרת וקיטרת, חור בראש עשית לנו. בהן צדק - אצל חניתה שגריר לא היית סוגר קופה כזאת."

בזה אחר זה הסתלקו להם כל שוכרי הדוכנים - ולמען הדיוק, כולם פרט לנחליאל צרפתי, שהחליט למצות עד תום את האהדה יוצאת הדופן שזכו לה סמרטוטיו ולהישאר עוד קצת. הגיעה השעה לפרוש. ציפי צינמן, שנתקפה רעב, הציעה לאחותה ללכת לחטוף משהו ברחוב ירמיהו, ודבורה, שלא היתה מורגלת בהרפתקאות ליליות שכאלה, קפצה על ההזדמנות והכריזה שבאמת לא תתנגד לחטוף משהו. בסתר לבה קיוותה שאחותה תזמין אותה על חשבונה.

 

ה

בגדה הדרומית של רחוב יהודה המכבי, ממש מול מכולת צינמן, שוכן בית־עסק נושן, שלא שינה הרבה את פניו מיום שהוקם בשנות החמישים. על חלון הראווה מצויר בקו שחור דיוקן אישה מחייכת ולה ריסים ארוכים ותסרוקת נפוחה. מאחורי הזגוגית שני מדפים מדורגים מצופים נייר פרחוני, ועליהם ערב רב של חפצים מאובקים: סבונים תוצרת־חוץ עטופים בנייר קרפּ, ממחטות־בד בקופסה דהויה, מערכת פצירות בנרתיק עור מלאכותי ושפופרות למיניהן. ואם אין די בכל אלה להבהיר לעוברים ושבים מהי תכליתו של המוסד, נכתבו בראש חלון הראווה, בחצי־גורן ובאותיות קידוש לבנה, המילים "פרפומריה הינדה".

אור השמש חודר אך בדוחק אל הכוך המוארך, הדחוס לעייפה בצנצנות, בקבוקים, ושאר פריטים לא־ברורים. דלפק עץ ממורט מתוח לכל אורכו, ומתחת ללוח הזכוכית החופה עליו מתגלות לעין הלקוחה מגירות רפודות קטיפה אדומה, שבהן שמורים כלי־הפולחן - רולים לשער, כחל לעיניים, עגילי פלסטיק, בקבוקוני בדולח. האור דולק גם ביום, והנברשת מטילה סביבה אור צהוב־עמום נושן, נוסח ימים עברו.

ניחוח קלוש, ספק קטורת ספק תרופה, עולה תמיד מירכתי החנות. פה, מאחורי פרוכת חרוזים שנהביים מקרקשים חרישית, נחבא האָטֶליֶה. כאן נרקחים מיני המְשחות והשמָנים לפי מתכונים שסודם נשמר באדיקות זה שני דורות. כיוון שהכוהנת המייסדת של מקדש נידח זה, הינדֶה שלוסמן, הביאה לעולם אחדים מגיבורי סיפורנו, מן הראוי לספר מקצת קורותיה.

כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה לקחה הינדֶה שלוסמן את בעלה טֵביֶה ואת בנם הפעוט אבריימלה ונמלטה מלודז'. בעזרת פספורט זר שהיה שמור במשפחה עוד מימי הקיסרות הצליחו להגיע לקונסטאנצה שלחוף הים השחור; משם התגלגלו ממקום למקום, עד שהגיעו לתל־אביב והתיישבו באחד הרחובות העלובים בדרומה. בשנים הראשונות לא מאסו בני הזוג בשום עבודה; התפרנסו מהיד לפה והודו לאל על מזלם הטוב. הינדֶה טיפלה במשפחה שגדלה בינתיים - שתי בנות, דבורה וציפי, נולדו בהפרש שנתיים זו מזו - ובזמן שנותר רקחה מיני תכשירים קוסמטיים ומכרה לשכנות. אב המשפחה סלל חוטים במטווייה, הוביל קרח, ולבסוף, עם קום המדינה, נמצא מי שסידר לו משרה צנועה במשרד הדואר.

חמש־עשרה שנים של עבודה קשה ויד קפוצה הניבו חסכונות שאִפשרו לבני הזוג לעקור לצפון העיר ולפתוח פרפומריה. ההצלחה לא איחרה לבוא: הינדֶה, שהתקרבה כבר לגיל העמידה, גילתה שההזדקנות קשה לנפש אך יפה לעסקים. עור פניה החיוור, אבקת הסוכר של השפה הפולנית שנזרתה על מילותיה, אצבעותיה שהתעבו וטבעת הטורקיז הענקית הקנו לעצותיה מעמד של חוכמה עתיקה בקרב עדת המאמינות. שמה הלך לפניה ועבר מפה לאוזן בקרב נשות הצפון הישן; היו שהשוו אותה אפילו להלנה רובינשטיין הגדולה בראשית דרכה, כשזו עוד רקחה תמרוקים במו ידיה. לזכותה יש לומר שהשבחים לא סחררו את ראשה אף לרגע; מעולם לא התיימרה להחזיר את הגלגל לאחור ולא הפיחה בלקוחותיה תקוות־שווא. עם זאת, נודעה לתמרוקיה השפעה מיטיבה. עיקר תהילתה באה לה מקרם שהגתה ללחלוח עור הצוואר - הכסף שהכניס התכשיר הזה לבדו אִפשר לבני הזוג, כבר בשנה הראשונה, לקנות פינת־אוכל חדשה מעץ דובדבן. האור בירכתי הפרפומריה דלק לפעמים עד עשר בלילה; טֵביֶה עזב את עבודתו בדואר ישראל והשקיע את חילו בניהול הקופה והספרים. הילדות גדלו יפה וגם הן כבר נתנו מדי פעם יד בעסק. גם באבריימלה, הבכור, תלו תקוות. ואז, כשראו סוף־סוף ברכה בעמלם והחלו לחשוב בזהירות על שנות הפרישה, התרגשה עליהם הצרה שהפכה את עולמם עליונים למטה ותחתונים למעלה וטרפה את כל התוכניות היפות.

פורענות זו לא היתה אחד מאותם אסונות חטופים, אכזריים, שמתרגשים יש מאין בקול רעם גדול ומטיחים את הספינה אל המִשברים ללא רחם; איש לא מעל בכספים ונעלם לו לפתע ביום בהיר, איש לא התמוטט פתאום ברחוב. לא בשרפה ולא במגפה, לא בבגידה ולא בעיוות הדין בא להם אסונם. אדרבה, בחודשים הראשונים, בהיעדר סימנים חיצוניים מן הסוג הנפוץ, קשה היה אף להבחין בצרה; אך ככל שנקף הזמן התברר שמשהו לא בסדר. הדאגה נבטה לאטה. אחר כך חִלחלה. בשנים הראשונות היסו השכנים זה את זה; אחר כך כבר דיברו בגלוי. מכאובם של השלוסמנים הפך למעין שם־תואר שנלווה לעצם הזכרת שמם. נמצאו אף מי שרמזו כי את האשם יש לתלות בהם דווקא, שהרי ידוע שבגילם צריך להיזהר. עם הזמן נערמו צרות נוספות על זו הראשונה ונכרכו אלו באלו. אף על פי שנמצאו לבני הזוג גם רגעי נחת - ולא מעטים דווקא - הרי שלכל שעה של התעלות נלווה צל שאינו מרפה אף לרגע. ואם לא שבעו די צער בימים, היתה המחשבה על הצפוי לאחר מותם באה וטורדת את שנתם בלילות. בטרם יצאו תשע שנים נפטר טֵביֶה שלוסמן משיברון לב. כל רחוב יהודה המכבי הלך אחר ארונו.

אחרי שהציבו מצֵבה התיישבו בני המשפחה סביב השולחן למועצה. אף על פי שהאלמנה הינדֶה עדיין עמדה איתן על שתי רגליה, הובע החשש שמא לא לאורך ימים תוכל לעמוד במשימה הכפולה ומכופלת שהוטלה עכשיו על כתפיה: שהרי מעתה, מלבד רקיחת משחותיה, ומלבד הטיפול היומיומי בבעיה הידועה, תיאלץ גם לנהל את החשבונות. המועצה המשפחתית התארכה והתארכה. פשפשו בניירות, כתבו טורי מספרים, שקעו בזיכרונות, התקוטטו קצת, בכו, השלימו, ולבסוף מצאו פתרון.

האומנם בחרה דבורה מרצונה "לקבור את עצמה בחיים", כפי שאמרה אחר כך גברת גיטליס? ואולי הגה את הרעיון דווקא אחיה אבריימלה, שהרגיש כי מצפים ממנו לְמשהו שלא היה בדעתו לנדֵב והעדיף לכוון את הזרקור אליה? ומה היה חלקו של גיסה, החנווני יוסף צינמן, שלא רצה לראות את ציפי שלו מכלה את ימיה מאחורי הדלפק לצד אִמה האיומה? ומה היתה השפעתו של בעלה שרגא, סוכן הביטוח הבטלן, שראה כאן הזדמנות לפרנסה שלא תעלה לו במאמץ? לעולם לא נדע מי הראשון שהעלה את ההצעה על דל שפתיו. על כל פנים הדברים נאמרו, ומרגע שנאמרו נראָה לכל בני המשפחה שאין פתרון מעשי וראוי מזה.

דבורה בת העשרים ושלוש נכנסה אפוא לשותפות בפרפומריה עם אמה, וכיוון שמדובר בעסק מוגן בדמי־מפתח וחבל לוותר על הזכויות, התמשכה השותפות עד יומה האחרון של הקוסמטיקאית הוותיקה, שנפטרה מן העולם באחד מימות הסתיו של 1974. היורשת לא שינתה כמעט דבר בפרפומריה. אִם מטעם מצוות כיבוד אֵם, אִם מחמת אמונה תפלה, ואִם כיוון שחסה על ההוצאה הכרוכה בהחלפת השלט - המשיכה הפרפומריה להיקרא על שם המייסדת. העסק עבר אם כן לחזקתם של הזלצמנים. ולא זו בלבד, אלא שדירתה של הנפטרת, מעל אותה חנות, עברה אף היא לרשותם, ושאר היורשים נחפזו למכור להם את חלקם במחיר נוח מדי, מסיבות שעוד יובהרו.

וכך אפוא התיישבו להן שתי האחיות, דבורה זלצמן וציפי צינמן, משתי גדותיו של רחוב יהודה המכבי - עסק מול עסק, חיים מול חיים.

 

ו

ברגע האחרון ממש, כשכבר עמדה לטרוק את דלת המכונית, נזכרה דבורה בכרטיס הביקור שתחב לידיה אותו גבר ששיניו מקולקלות. טפטף גשם, ובעודה מפשפשת בכיסיה נרטבה כהוגן. "תעזבי," אמרה ציפי צינמן, שהקפיצה את אחותה הביתה וגם היא כבר השתוקקה להיכנס למיטה, "מה בוער. מקסימום תשאירי לי את זה מחר במכולת." אבל כשנמצא לבסוף הכרטיס המקומט איבדה האמרגנית את שאננותה וגערה באחותה ששכחה לתת לה אותו קודם - כן, אולי באמת היה קצת לחץ במועדון, וטבעי ששוכחים, אבל בסופו של דבר הלוא ישבו למעלה משעה במזללה ברחוב ירמיהו, כך שהיו די הזדמנויות להיזכר. מאיפה לה לדעת שזה כל־כך קריטי, התרעמה דבורה, ומי זה בכלל האלברט בן־ארויה הזה? חייבים להודות שהיתה בדבריה מידה של היתממות, כי עכשיו נזכרה מניין מוכר לה השם (באותם ימים לא היה איש בתל־אביב שלא שמע על אלברט בן־ארויה). אחותה, כמובן, לא הניחה לסובב אותה בכחש בקלות שכזו, ומנקודה זו ואילך התגלגלו הדברים מאליהם: ציפי אמרה לדבורה, דבורה אמרה לציפי, ועד שגמרו להאשים ולהעליב זו את זו התפוגגה לחלוטין הרוח הטובה ששׁרתה ביניהן כל אותו ערב במועדון "הצ'אנס האחרון"; הן נפרדו - לא בפעם הראשונה - כשהן נשבעות בלבן לא לדבר זו עם זו לפחות עד תחילת הקיץ.

חמישה ימים לאחר הדברים האלה חנתה מכונית האיביזה הכחולה ברחוב פרופסור שור שבצפון תל־אביב, ומתוכה יצאה ציפי צינמן, כולה מבושמת ומקושטת. לאחר שחיפשה כה וכה נכנסה בשביל צדדי שהוביל לירכתי אחד הבניינים. למרות ההוראות המדויקות פסחה על מחוז חפצה, ורק כשהגיעה למבוי סתום חזרה על עקבותיה וגילתה את המדרגות אל קומת המרתף. מזכירה רחבת־אחוריים, עם פנים של חולד שהבעת מיאוס שפוכה עליהן, פתחה את הדלת. במחווה חטופה, שהיה בה יותר סילוק מאשר הזמנה, הורתה לה לשבת. האורחת הופתעה למראה המשרד העלוב: חלונות קטנים מזכוכית משורגת בחוטי ברזל, שידת מדפים בנוסח "הרכב בעצמך", כורסאות מרופטות, פילודנדרון שמשווע לקצת אור - לא כך הצטייר בדמיונה משרדו של המפיק והבדרן המפורסם. בפינת החדר נדחקה ערמה של טוסטרים באריזותיהם, שולחן־פיקניק וארבעה כיסאות מתקפלים עטופים בניילון, ועוד אי־אלו פרסים נחשקים לזוכים בשעשועונים. על שולחן הקפה היו מפוזרים ברושורים צבעוניים: לילות אירופה ברחוב יפת, דיאטת מיצים בכפר הנופש חופשונית. היא לקחה לה עלון לעיון והדליקה סיגריה.

נשמע זמזום.

"אפשר להיכנס!" נבחה המזכירה, בלי שתטרח להרים את ראשה.

"שלום־שלום, שלום־שלום," קם אלברט בן־ארויה ללחוץ את ידה של ציפי. על פניו עטה חיוך לבבי שהיה עשוי להקפיא את דמם של יצורים עדינים ממנה.

"איזה כבוד! בבקשה. אפשר להציע קפה?"

"לא מתנגדת," השיבה ציפי צינמן, "בוץ, עם שני סוכרזית."

"צילה!" שאג המארח בלא שישנה כהוא־זה מחיוכו, "בוץ עם שני סוכרזית לאורחת שלנו. בשבילי כרגיל."

בתגובה עלה מהמבואה רחש עמום, ספק נהמה ספק כחכוח.

"כלבה," הסביר בן־ארויה במאור־פנים.

לא עברו חמש דקות וצילה הופיעה בחדר, נושאת מגש ועליו שני ספלים מחמר גס וצלוחית ערגליות. כשהסתובבה לצאת, תקף פיהוק גדול את בעל־הבית. הוא התמתח בכוונה גדולה ואגב כך החליקה ידו בשוגג על עכוזה.

"אז איך הולך?" שאל ולגם לגימה רעשנית מהקפה הרותח.

"שיגעון."

"רואים, רואים. שתדעי לך שלא במקרה הייתי ביום שלישי ב'צ'אנס האחרון'."

"תיארתי לי."

"מאוד התרשמתי, מאוד התרשמתי. התצוגה היתה טיפּ־טופּ, אין מה להגיד. אני בעסקים האלה לא מהיום - לזהות כישרון אני יודע. איך זה שלא שמעתי עלייך? איפה התחבאת?"

"בשום מקום," אמרה ציפי צינמן, שמושג ההתחבאות לא היה מוכר לה מניסיון אישי. "עד לפני שנה וחצי עבדתי עם חניתה שגריר בתור אסיסטנטית."

פניו של בן־ארויה קדרו.

"מיידעלע, אם את רוצה שנהיה חברים, אל תזכירי אף פעם את השם הזה לידי," הצהיר בקולו החרוך. "הספיק לי מהאישה הזאת עד פה," והוא סימן קו דמיוני מעל פדחתו.

למרות זאת סיפר לה איך עבד עם חניתה שגריר עוד בימים ההם, ואיך שלף אותה מתצוגות האופנה העלובות שארגנה בירידי הצדקה של נשות הדסה, ואיך לקח אותה אתו ונתן לה לארגן את התצוגות הכי יוקרתיות - בפלאזה, במלון דיפלומט, בחמאם ואיפה לא, ואיך חשף לפניה, בלי לחשוב אפילו, את כל הקשרים שקשר במשך כל־כך הרבה שנים, קשה להאמין כמה היה תמים, ואיך היא בתמורה גנבה - כן, זו המילה, ואין לו שום בעיה להגיד את זה עוד פעם, ומצדו שיתבעו אותו על לשון הרע - גנבה לו ממש מתחת לאף את הקאנטרי־קלאב, ואת מועדון "אטמוספרה" ליד גני התערוכה, ואיך השתלטה על כמה מלונות בטבריה והביאה במקומו בדרן סוג ז' שגם את שמו רצוי שלא להזכיר בנוכחותו, ואיך גרמה לו אותה נוכלת כהנה וכהנה נזקים בחומר - וגם בנפש, למה נכחיש, הרי גם הוא בסופו של דבר בן־אדם - על כל הדברים הללו הוא מוכן לספר לה בחפץ־לב אלא שאינו רוצה להלאות.

"תראי, ציפּילה, אני הולך להגיד לך עכשיו משהו מאוד־מאוד דיסקרטי," נרכן המארח קדימה עד שבת־שיחו יכלה לחוש בהבל פיו, "אבל אם זה יוצא ממך - את מחוסלת."

עטיפתו של אלברט בן־ארויה כולה צרובה ומחוספסת, כאילו קורצף במברשת ברזל: עור־פניו המחוטט והאדום מעיד על האבעבועות שלקה בהן בנעוריו, כמו על השעות הרבות שעשה מאז בירידים ובחוצות. דלדולי צווארו מזכירים גרוגרת של תרנגול־הודו. רעמת שערו המפוארת עדיין שחורה, אך גבותיו העבותות כבר מעלות חוטים כסופים. נחירי אפו הקטן הסולד - אסון לכל גבר - מצמחים סבך מקורזל. הקול מעושן, מכנסי הג'ינס משופשפים, אפוד הצלמים הנצחי העשוי עור כבר החל להתבקע; במידה מסוימת הוא מעלה על הדעת שארית שגורדה מתחתית של סיר שרוף. למרות כל המעלות הללו עשוי המפיק הוותיק להיראות לכם צעיר הרבה מחמישים ותשע שנותיו; נוכח כיעור שכזה בטלים אף אותות ההשחתה שחורץ הזמן.

"לספור את יודעת?" שאל.

הצינמנית זקפה גבות.

"אני רוצה לברר את זה מראש, כי בקרוב את הולכת לספור הרבה שטרות. מיידעלע, הקופה תדפוק אצלך כמו שאת לא חולמת אפילו. תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב: אני הולך להציע לך משהו בקנה־מידה, משהו גדול באמת, לא עוד איזה מועדון־לילה מצ'וקמק או בית־הבראה בנתניה. גברתי הנכבדה, אלברט בן־ארויה הולך להעלות אותך לליגה הלאומית. זה לא יהיה קל, שלא תגידי שלא הזהרתי אותך; לא יהיה לך זמן לנשום אפילו, תשכחי מהמשפחה, תשכחי מחברים, תגיעי הביתה כל־כך סחוטה, שלא יהיה לך כוח אפילו לחמם לך שניצל. תצטרכי כמובן להשתדרג קצת, יהיו שינויים - אני רוצה שתפציצי עם קולקציות, אני רוצה שֵׁמות, אני רוצה דוגמניות־צמרת, סקסי סקסי סקסי. ציפי צינמן - אנחנו עוד נעשה מחניתה שגריר היסטוריה."

"על מה בדיוק אתה מדבר?"

"בּובָּלה, כשתכירי אותי יותר טוב - ואני מקווה שיֵצא לך - תביני שאני לא משחק בקקה. אירועים קטנים לא מעניינים אותי. אני מדבר אתך על ההזדמנות של החיים שלך... אני מדבר אתך על שואו־ביזנס... אני מדבר אתך על שפיים."

שפיים. ברגע שהטיל בן־ארויה את הפצצה התעוררה אצל הצינמנית התגובה המשפחתית הידועה, ובמילים אחרות - ידידתנו הרגישה פתאום איך בנבכי גופה מטיילת איזו בועית נודדת שמבקשת לה מוצא. כיוון שכך, לא העזה להוציא אף מילה וישבה מכווצת ומרוכזת כולה בנקודה אחת קטנה עד יעבור זעם.

"את בהלם, מה?" התרווח הבדרן בכורסתו.

ציפי הנהנה במתינות שהפתיעה אותו במקצת.

"אני כרגע בשלב מתקדם של משא־ומתן עם ההנהלה של פארק המים," הסביר. "עד שאני לא רואה נייר חתום אני לא יכול להבטיח כלום. אני הולך להציג אותך בתור המארגנת־תצוגות החדשה שלי. אצטרך ממך כמה שמות - עם מי את עובדת עכשיו?"

"דנה אביטל, גלי חבּוּשה - כישרון צעיר שגיליתי בעצמי."

"לא לא לא, גברתי היקרה," היטלטלו דלדולי צווארו האדומים של בן־ארויה, "את בכלל לא בכיוון. בשלב הזה - שום כישרונות צעירים ושום בטיח. אני רוצה שתכיני לי, בואי נאמר תוך יומיים־שלושה, רשימה שיהיו בה לפחות שתי מלכות־יופי - נערת־ישראל גם־כן הולך, מישהי מהקליבר של נטלי פֶּפֶּר..."

"זה לא בעיה, היא מתה עלי!" התפרצה ציפי, ומיד התכווצה; הבועית איימה להיפלט אל עברי פי־פחת.

"...חוץ מזה תכיני רשימה של בתי־אופנה שאת עובדת אתם, ותני כמה הצעות לספיישלים. תביאי בחשבון שיש לי כבר בינגו ומתופפים ברזילאים. אנחנו הולכים על החופש הגדול. חודשיים שלמים, מ־1 ביולי עד 31 באוגוסט. ותביאי בחשבון גם שיהיו לנו בממוצע ארבעה ימי־כיף בשבוע; אני מתכוון להוציא מהם בלעדיות. בלי להשתחצן - אין עוד מפיק בארץ שיש לו כל־כך הרבה קשרים כמו אלברט בן־ארויה: ועד עובדי תע"ש, ארגון השוטרים, ארגון עובדי הרנטגן, נהגי דן - כל הוועדים הכי רציניים אצלי בכיס. זו לא בעיה בשבילי למלא את הפארק בארבע־חמש אלף איש כל יום, ואני רוצה לתת להם גוד־טיים. הבנת?"

בינתיים שככה אצלה המהומה הפנימית, וציפי נשענה סוף־סוף לאחור ונעצה בו מבט בוחן.

"הבנתי, בטח שהבנתי. אבל לא אמרת איזה תנאים אתה מציע לי."

בן־ארויה, שעד אותו רגע היה אש־להבה, נעגם פתאום.

"אני לא יכול להציע יותר ממאה חמישים דולר ליום," אמר.

"בכסף הזה לא יהיו לך דוגמניות־צמרת, נקודה ופסיק," קבעה ציפי, שנעלבה קצת מההצעה. "אגיד לך דוגרי - כל דוגמנית כזאת לוקחת איזה מאתיים־חמישים שלוש־מאות שקל לפחות, ולפעמים עוד צריך לשלם לה מונית."

"אין מה לעשות, תצטרכי להסתדר."

"אני לא יכולה לתת לך במחיר הזה מלכות־יופי. אולי לחניתה שגריר יש פטנטים כאלה..."

ערכה של רפליקה שבאה בעִתה לא יסולא בפז; במקרה שלפנינו, ננקב שׁערו של מענה הלשון בתשעים דולר ליום. למשמע שמה של שנואת נפשו הסכים בן־ארויה לשלם מאתיים וארבעים דולר עבור כל תצוגה, ועוד התיר לציפי להשכיר מטעם עצמה עשרה (!) דוכנים לרוכליה. סוכם שבהתחלה תשבץ בצוות לפחות שתי דוגמניות מן השורה הראשונה; כעבור כמה ימים, קרץ, יסמכו עליהם הקיבוצניקים, ואז, כשכבר לא יבדקו בציציות, אפשר יהיה להסתפק במפורסמת אחת בלבד. הואיל ושני הצדדים באו על סיפוקם נחתמה הפגישה בלחיצת־יד, והמפיק המהולל קם ללוות את שותפתו החדשה אל הדלת.

סוף־סוף, מקץ שבועיים קודרים, התפזרו העננים ונגלתה שמש נהדרת. דרורים קיפצו בעליזות על המדרכות. שלושה ילדים שחזרו מבית־הספר קשרו את מעיליהם סביב המותניים והתמסרו לליקוק קרמבו. מהקיוסק בפינת אבן־גבירול עלו צלילים נמרצים, אות הפתיחה של איזו תוכנית רדיו. ואילו הזדמנתם לשם באותה שעה מופזת, הייתם מבחינים מן הסתם בציפי צינמן מחייגת אל אחותה דבורה בטלפון הציבורי הסמוך, לבשר לה ראשונה את החדשות.

ירמי פינקוס

ירמי פינקוס (נולד ב-1966) הוא מאייר, קומיקסאי וסופר ישראלי, מחתני פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2010.

בשנת 2000 הקים את המסלול ללימודי איור במכללת שנקר ובשנת 2011 קיבל דרגת פרופסור חבר.‏
 
בזעיר אנפין ירמי פינקוס

פרק ראשון

שתי אחיות

 

א

"שבע בבוקר; את בטח חושבת לך - מה כבר כל־כך מיוחד בזה? שבע בבוקר! ופה בדיוק הטעות שלך, גברת גיטליס, כי השבע בבוקר שלהם זה לא השבע בבוקר שלנו. אצלהם בשעה הזאת בכלל חצי־חושך, והרבה פעמים גם מטפטף גשם. מי המשוגע שירצה לצאת מהמיטה? אבל אני בכל זאת קם לי, בשקט־בשקט, לא מעיר את ציפי, שם עלי איזה סוודר ויוצא למרפסת. מה להגיד לך, גברת גיטליס? הנשימה נעצרת! את מכירה אותי ברוך השם לא מהיום - אני לא מאלה שמתלהבים בקלות: אז אם אני כבר אומר שהנשימה נעצרת... נ-ע-צרת! פה - את, ומולך - כל אוסטריה. פשוט ככה. היערות, ההרים, השלג. חוץ ממך אין שום נפש חיה, אולי איזה שתיים־שלוש פרות... אבל חוץ מזה - כלום. והריח הזה של הירוק, והפרחים - איזה פרחים! ובתים קטנים כאלה, ומרחוק אַת שומעת פעמונים... מאתיים?"

"שיהיה שלוש מאות, אבל דק."

"אנשים אומרים: יוסף צינְמן מיליונר, יוסף צינְמן יכול להרשות לעצמו. בואי נגיד שתודה לאל לא חסר לי. אז בשביל זה אני צריך לנסוע ללונדון? בשביל זה לשבת בכוח בהילטון? מצטער מאוד: אותי לא מעניין כל ההַיי־צֶעצַייטֶע הזה. הנה גם דבורה פה, את יכולה לשאול אותה."

"אצלנו במשפחה באמת אין סנובים," אמרה דבורה זלצמן.

"אני, תנו לי כיסא־נוח בפנסיון קטן, ואני בעננים. מי שמבין בזֵייפֶלד יודע על מה אני מדבר. לנו, לדוגמה, יש שם כבר כמה שנים פנסיון קבוע שאנחנו נוסעים, עשר דקות על השעון מהצֶנטרוּם. מקום מאוד אינטימי: מק-סי-מום, אני אומר, יש להם שמונה חדרים, לא יותר. הבַּעלַבתים ממש התאהבו בנו. טיפוסים מאוד סימפטיים, גם הוא וגם היא. את צריכה לראות באיזה חיוכים מקבלים אותנו. עוד לא קרה שהגענו ולא חיכו לנו בחדר שוקולדים על חשבונם. אין מה להגיד: יש יחס. ואת יודעת מה הכי מצחיק? שאף פעם לא שילמנו יותר מארבעים־חמישים דולר ללילה! עוד?"

"לא, מספיק. גם ככה זה יותר מדי בשבילי. איך אלה? מהשבוע?"

"שלשום הביאו לי, תראי כמה שהם ורודים. רוצה?"

"תן לראות... אתה יודע מה? שיהיה. תן ארבעה חצאים, אבל תרחץ ידיים קודם."

"איפה היינו? שבע בבוקר. נו, הבן־אדם צריך גם לאכול, לא? מה נותנים לארוחת בוקר, תשאלי. אז בבקשה. הבַּלֶבּוּסטֶה שלנו היא אחת כזאת שיודעת לפתוח לבן־אדם את התיאבון. קחי לדוגמה את הביצים־קשות. ביצים קשות - מי לא מכיר? אז נתחיל מזה שבשביל היופי היא שמה אותן במין תרנגולת מקש, ועוד לא קרה פעם אחת שהביצה תהיה קרה - תמיד היא עוד קצת חמה מהבישול. והחלמון - צבע כזה עוד לא ראית: כתום חזק, לא כמו הביצים שלנו."

"מה אתה אומר..."

"הלוואי, גברת גיטליס, שיום אחד ייצא גם לך לאכול ביצה כזאת. והגבינות, והלחמניות... אני לדוגמה משוגע על ריבות תוצרת בית. אז כל בוקר מחכות לי שתי צנצנות ליד הצלחת, לפעמים פטל, לפעמים מישמיש, תלוי בעונה. וכל דבר - אַלזוֹ בִּיטֶה, אַלזוֹ בִּיטֶה. מגישה לך את הקפה - אַלזוֹ בִּיטֶה. מוזגת חלב - אַלזוֹ בִּיטֶה. לא אתפלא אם גם כשהיא נותנת נוד היא אומרת אַלזוֹ בִּיטֶה."

הוא הניח לשתי הנשים לצחקק.

"גמרנו לאכול - הולכים קצת לטייל במדרחוב. בחנויות מוכרים לך כל מיני שמונצֶס, כמו נגיד פסלים של חיות מקריסטל. זאת מומחיות של האוסטרים, דרך־אגב. לא מעניין אותך? בבקשה. יש לך קונדיטוריות שהעיניים יוצאות. איך אפשר לתאר? אי אפשר. השטרודלים, והטורטים, והעוגות־שזיפים הקטנות האלה שמפזרים עליהן קרישקֶלָך..." הוא נאנח וטפח בגעגועים על כרסו התפוחה שפּיטַם טבורה שלוח לפניה. "מה לעשות, גם אני סוף־סוף בן־אדם. אבל שלא תחשבו לכם שבזֵייפֶלד רק יושבים וטורפים כל היום. יש גם פעילות, בהחלט. אנחנו לדוגמה אוהבים לטייל. לוקחים את האוטו ונוסעים. שמעת פעם על הצוּג־שְפּיצֶה?"

מרת גיטליס הודתה בפנים נכלמות שמעולם לא הגיע לאוזניה שמעו של אותו אתר, ועל כן פתח יוסף צינְמן וסיפר על ההר האדיר ועל הגזוזטרה הרחבה בפסגתו, שם יושבים התיירים במשקפי־שמש ומעילים, שותים בירה ומשתזפים בשלג. "ותשאלי עכשיו מה עושים בערב?"

"נו, מה?"

"אוה. אז תדעי לך שאני אחד שאוהב לעשות שמח. ערב־ערב יוצאים לבלות, בלי יוצא מן הכלל. בסופו של דבר, בשביל מה נוסעים לזֵייפֶלד אם לא בשביל לעשות קצת חיים? יש מקום אחד שאנחנו מאוד אוהבים, זה כמו מין מסעדה ומועדון־לילה ביחד: בזמן האוכל נותנים תוכנית אמנותית, בדרך־כלל מוזיקה של שנות השישים. עוד לפני שמגישים את הקינוח אנחנו כבר קמים לרקוד ומושכים אחרינו את כל האולם - צעירים, מבוגרים, איטלקים, צרפתים... לשָמה לא באים סתם כל־מיני, רק חומר טוב - עורכי־דין, רופאים, פרופסורים, הרבה פעמים זה אותם אנשים, באים כל שנה. לפני שנתיים נסענו עם דני ודוֹלי שם־טוב מהניקוי־יבש; אנחנו במקרה מיודדים אתם. לילה אחד הזמנתי וודקה־תפוזים על חשבוני לכל השולחן - אני בטיולים אוהב להיות לארג'. דני שם־טוב שתה קצת מהר מדי והחליט שאיזה הולנדי מתחיל עם אשתו. דני, אמרתי לו, אל תכניס לעצמך דברים לראש, פה זה זֵייפֶלד: אני רוקד עם ההיא וההיא רוקדת עם ההוא ושום דבר לא קרה. תיקח את זה בתור קומפלימנט שיש לך אישה שעושה חשק. אבל הוא התנפח ונעשה אדום כמו תחת של קוף וקם בבת־אחת מהשולחן באמצע שההם רקדו פסדובלה."

"ומה קרה?" נבהלה מרת גיטליס.

"כלום. מקרוב הוא ראה שההולנדי גדול עליו בשלושה מספרים. דולי שם־טוב לא ידעה אחר כך איפה לקבור את עצמה מהבושה. זה הכול, גברת גיטליס?"

"לא יודעת. מה עוד אני לוקחת?"

"מעדן דל יש לך מספיק? שזיפים מיובשים? הסוכריות גומי שלך..."

"תעשה טובה, יוֹסקֶה," התפרצה דבורה גיסתו, "אני חייבת לחזור הביתה, רק תן לי שתי חלות פרג, אבל לא שרופות. ותרשום לי גם את החלב דל. אחר כך כבר אתקשר עם ההזמנה הגדולה."

"את לא מפחידה אותי."

"תגיד, הילדים באים אִתכם מחר?"

"טוביה בטוח יבוא, הוא לא יפספס את הטשולנט שלך, ועוד בכזה מזג־אוויר, אבל מה עם שירלי אני לא יכול להגיד," נאנח יוסף צינְמן וקינח את ידיו במכנסיו. "תלוי בקריזה שלה."

"אני רצה, נדבר אחר כך. שבת שלום, גברת גיטליס, סליחה שככה נכנסתי לך באמצע."

"תוסיף קמח אוסם אחד, מה כבר יכול להיות," ניעורה זו משרעפיה.

וכך, שקית מתנדנדת בידה האחת ושקית מתנדנדת בידה האחרת, חצתה דבורה זלצמן את רחוב יהודה המכבי ועלתה לדירתה בבניין שממול; כבר היה שמונה וחצי ושוב התחיל לרדת גשם. היא נכנסה אל המטבח מתנשפת, הטיחה את מטענה על השיש, ואז פנתה אל בעלה, שרגא זלצמן, שישב בטרנינג ושתה קפה מבלי שתחלוף בראשו ולוּ מחשבה פעוטה אחת, ואמרה לו: שרגא - באלה המילים ממש אמרה לו - נמאס לי. גם אני רוצה לנסוע פעם אחת לזֵייפֶלד הזה שכולם נוסעים.

 

ב

משפחות־משפחות נברא העולם, ולכל משפחה גרעין משלה - אידאה, תשוקה או כישרון - שסביבו חגים כל בני המשפחה, איש־איש על פי דרכו, ולעולם לא יתעייפו מלדון ולדוש בו. שמענו למשל על משפחות ספרותיות: הסב בשעתו היה מו"ס, נכדה אחת עורכת כתבי־יד ומתהוללת עם משוררים ואילו השנייה, ששמה הולך לפניה בחוגי התרגום, עיניה מצטעפות בכל פעם שהיא מזכירה את שמו של "פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי". מוכרות לנו גם משפחות מוזיקליות: בכל התכנסות יישלפו האקורדיון והדרבוקה, ראש המשפחה יפצח בשיר, הסבתא מפליאה בקדנצה ששמורה לה לפי המסורת וכל השאר מצטרפים בפזמון. ובל נשכח את המשפחות ההיסטוריות, שלעולם לא תיעפנה מלספר בגדולת הדורות הקודמים. כנגדן נמצא גם משפחות הדבֵקוֹת בעקרון החשדנות: בארוחת ליל שבת יספרו במיני התככים שנרקמו נגדם, וינסו לרדת לחקרן של המזימות הנחבאות מאחורי חיוכם של שכנים, של פקידי הרשות ופוליטיקאים; אפילו זה בזה הם חושדים בלי הרף - בבניהם יראו גזלנים, באחיהם נשלנים, וסופם שאף בעצמם לא יבטחו עוד.

הצינְמָנים וקרוביהם הזַלצמָנים העדיפו להתרכז בבני המעיים ופעילותם. אצלם התעניינו לדעת מה הופרש מגופו של אדם, ובאיזה צירוף־נסיבות, והאם היה האירוע כרוך בסבל, או שמא בהנאה דווקא. תמיד הקשיבו במאור־פנים לזולתם ועודדו אותו לדווח על כל המתרחש בקרביו. עצות טובות היו להם למכביר: בוששו מעיך - נסה ועשה, רגזו והקדימו - קח זה־וזה. באמתחתם נשאו שלל מעשיות מסמרות־שער על מיני מקרים שאירעו להם בעבר. כשיצאו מביקור בבית־הכיסא נהגו להפטיר קומפרטיב או סופרלטיב, ואם התרחשה איזו אפיזודה מיוחדת במינה לא היססו להרים טלפון לשארי בשרם. שום מרקם לא היה זר להם: קיבה וולקאנית נחשבה בעיניהם כסימן לאון אצל הזכר וכביטוי לשמחת חיים אצל הנקבה. הנפיחות היו חביבות עליהם כל־כך עד שהמציאו לכבודן עגה מיוחדת. כל מושג שטבעוּ ייצג התגלמות אחרת של התופעה - למן הפעוטה, זו שרישומה מתפוגג בחטף, ועד לנפיחה הנפולאונית המותירה רושם עז בציבור. ואם התמזל מזלם ואירע שמישהו השמיע קול ציוץ בפרהסיה - היו באים לכדי דמעות מרוב צחוק. יקל על הקוראים לשער, אם כן, כי סעודות שהוגש בהן חמין היו אפותיאוזה של ממש בחיי המשפחה.

בתחילת שנת 1989 פקדה קרה את הארץ. הסערה הצליפה שבוע שלם בלי רחמים. אורנים קרסו, נחלים עלו על גדותיהם; בצפת קפאו המים בצינורות, בירושלים הסיקו את הדוודים יומם וליל, ובתל־אביב התקלקלו הרמזורים שוב ושוב ושיבשו את התנועה. שבוע שלם התהלכו אזרחי העיר בגרביים ספוגים ורדפו חסרי־אונים אחר שלדי מטריות שחטפה הרוח מידיהם. ואז, בשבת בצהריים, שככה הסופה. המים שהציפו את הכבישים חלחלו סוף־סוף אל הביוב. המדרכות נצצו. מכל הגינות והחצרות עלה ריח טוב של אדמה רטובה. שלוות הרחובות כמעט שלא הופרה - פה ושם איזה כלב נובח או מכונית חולפת שגלגליה הלחים מעלים רחש דק. החלונות נסתרו מאחורי התריסים המוגפים. חדרי המדרגות ההבילו מתבשילים, ומי שהטה אוזן יכול לשמוע את קול קרקושם העליז של סכינים ומזלגות עולה מן הבתים. בצפון תל־אביב, ברחוב יהודה המכבי, קצת לפני השעה שתיים, התכנסו כל בני המשפחה אצל דבורה זלצמן לטשולנט.

"מי בכלל רצה להוציא את האף מהמיטה," רטנה הדודה מאשה ליפשיץ, ישישה זערורית ונשואת־פנים שריח מתקתק אופף אותה, ושפשפה את סוליות נעליה במרבד הקש. "מצדי יכולתם לחסוך לכם את כל הצרמוניה."

"שוּלֶם!" נכנס החנווני יוסף צינמן, כרסו הולכת לפניו. "איזה ריח, דבורצֶ'ה, כל הכבוד - מריחים עד קפה אלכסנדר. הולך להיות לנו ש-מ-ח!"

"לך אולי יהיה שמח," הפנתה אליו הזקנה את ראשה, "אבל על אשתך אני מרחמת, איזה קונצרט שמחכה לה אחר כך."

"שרגא, קח תתלה את המעיל של צ'וֹצָ'ה מאשה," הורתה בעלת־הבית לבעלה ונשקה לדודה על לחייה - לחיים רכות ומפודרות, שתי חלקות בתולות בשדה חרוש קמטים. "איפה ציפי? היא לא באה אתכם?"

במקום תשובה נשמעה השריקה המשפחתית ובישרה: האופנאית ציפי צינמן עולה במדרגות. ראשית צץ ראשה המפואר, ובעקבותיו כתפיה וגופה, עטופים במעיל אדום שבטנתו מקורזלת. בידיה נשאה צנצנת עצומה ובה מלפפונים כבושים תוצרת בית.

"שבת שלום לכולם!" הכריזה. "אני מתה מרעב, עוד לא הכנסתי היום כלום לפה."

"איפה הילדים?" תהתה אחותה והציצה אל חדר המדרגות.

"טוביה מחנה את האוטו," אמרה ציפי צינמן, "שירלי - מי יודע, אתמול הלכה לישון אצל חברה ומאז לא שמענו ממנה."

אף שאין דמיון של ממש בין האחיות, לא הייתם מטילים ספק אף לרגע בקרבת הדם ביניהן. אפשר להתעכב, כמובן, על קומתן הזהה - שתיהן גבוהות למדי - או להזכיר את גִזרתן העגלגלה ואת השדיים המשפחתיים הדשנים. ואולם, הדמיון ביניהן לא נבע מאלה דווקא, כי אם ממכלול של פרטים - תנועות, הבעות, הטעמות והכרעות קטנות שמקופלים בתוכן חיים שלמים. ארבעת העשורים שחיו זו לצד זו התגבשו והזדקקו למראה משפחתי מובהק שאין לטעות בו: כיווץ קטן של השפתיים המתלווה לסיומם של משפטי־שאלה, גירוד בקצה האף בעת מבוכה, החיבה לטוניקות רחבות שמתארכות כמעט עד לברכיים, וכמובן - משקפי הפלסטיק העצומים שהרכיבו שתיהן. מאז ומתמיד נחשבה דבורה זלצמן ליפה בין השתיים, וגם עכשיו, בגיל ארבעים ושמונה, עדיין עוררה התפעלות. את שערה המסופר קצר בסגנון הנסיכה דיאנה צבעה בגוונים רכים שהשתלבו יפה עם עורה העדין ועיניה הירוקות, ועם חיוכה המהוסס, השובה את הלב. ובכל זאת אחותה האפילה עליה: אשתו של החנווני העשיר נטתה חיבה למחשופים ראוותניים, לחצאיות מסתחררות ולתיקי עור מאובזמים בטבעות מתכת ענקיות. שערה בצבע הדבש התפרץ כרעמת אריה, אך מבט דקדקני יותר היה מגלה שקודקודה מרוט קצת בשל מנהגה לסלסל להחליק לצבוע ולשטוף את שערה חדשים לבקרים. היא שפעה מחוות תאטרליות, וכל אימת שנופפה בידיה - מה שקרה לעתים קרובות - היו גם כל צמידיה מצטלצלים; ברחוב יהודה המכבי יצא לה שם של בוהמיינית.

"מה חדש אצלכם, שרגא?" שאלה ציפי בעיניים כחולות זוהרות ובחיוך מלא שיניים, והפקידה את המעיל האדום בידי גיסה.

"אחותך מוציאה את החשק לחיות, אבל חוץ מזה סוחבים," גיחך שרגא זלצמן, גבר כחוש, לא גבוה, ששערו המדובלל אדמוני שלא כדרך הטבע. "מה אתם אומרים על הגשם?"

"שרגא, תזוז, אתה סותם לי פה את כל המעבר! יוסקה, צ'וצ'ה מאשה, תעשו טובה ולכו שבו כולכם ליד השולחן."

"לעזור לך עם הסיר?"

"לא צריך, אני מסתדרת לבד עם ציפי. שבו, שבו."

כל החבורה נכנסה אל חדר האורחים. איש־איש תפס את מקומו הקבוע. שני הגיסים התיישבו בראש השולחן מכאן ומכאן ואילו לאחיות נשמרו המקומות הקרובים למטבח. כשעמדו כבר לחלק את החמין לצלחות דפק על הדלת, באיחור של עשרים דקות כהרגלו, אחיהן הבכור, הלוא הוא סוחר העתיקות בדימוס אבריימלה שלוסמן, שהביא למארחת, שוב כהרגלו, מנחה קטנה - מִסכֶּרת חרסינה מתוצרת רוזנטל.

***

דירתם של הזלצמנים חצויה בקיר ארוך שמפריד בין אגפיה הכלליים לבין שלושת חדרי השינה. הטרקלין צר ואילו הרהיטים רחבי מידות. הספה והכורסאות, שנקנו פעם בפרץ־חמדנות באחת החנויות היקרות בעיר, כבר התרפטו; הניקל שמצפה את רגלי השולחן מתקלף פה ושם. באחת הפינות - טלוויזיה. בפינה אחרת - ארון־משכית מעץ אגוז. אף על פי שכבר הגיע הזמן "לרענן את הסלון", כפי שהעירה לא פעם ציפי צינְמן, הצליחה בעלת־הבית להשרות חן על החדר בעזרת כל מיני זוטות - וילון תחרה, עציצים, אגרטלים, צלחת הולנדית גדולה תלויה על הקיר וכיוצא באלה. הכול גדוש, הכול עולה על גדותיו, בכול טבוע סימנו של הרצון הנואש לגדול ולהתפשט מעבר לאפשרי. בזמנו היה חדר האורחים קטן יותר ונפתח אל המרפסת, אך זו סופחה אליו לפני כחמש־עשרה שנים. הזֵכר היחיד לאותה מרפסת הוא חלון משובץ זכוכית מחוספסת, בקצה הצפוני של הטרקלין. שולחן האוכל הענקי, המבהיק משמן רהיטים, שרוי כמעט תמיד באפלולית בקצה הנגדי. כשמתיישבים לסעודה, ובייחוד בשבת מעוננת שכזו, יש להעלות אור.

"אתמול היה לי יום - מה אגיד לכם, בית־משוגעים," נאנח יוסף צינמן בעודו ממליח במרץ את צלחתו הגדושה. "פרץ עשה אולי חמש־עשרה משלוחים, נעבעך - שלושה לבבלי, אחד לכיכר המדינה, וזה חוץ מהקבועים. רבקה האמריקאית עשתה את ההזמנה החודשית שלה; סתם קאקֶרית, אני אומר לכם. כמה פעמים ביקשתי ממנה - רבקה, לא ביום שישי. הרי שנינו יודעים שזה לא דחוף לך, אז מה אכפת לך שאשלח את פרץ ביום רביעי, בשקט, בלי לחץ. אבל היא הרי אוהבת לעשות דווקא. אצלהם שלוש קומות קשות, בלי מעלית, ולשתות הם שותים בלי עין הרע. רק הארגזים של הטמפו זה ארבע פעמים לעלות ולרדת. איך הלך אצלכם?"

"היה גם־כן לא רע," מלמל שרגא זלצמן.

"ליוסף לא צריך לספר מַייסֵס," נזפה בו דבורה וערבבה את סלט הכרוב. "בקושי נכנס כלב. רוצה קצת, אבריימלה?"

"גיטליס לא נכנסה בסוף? היא אמרה שאחרי הירקות היא תעבור אצלכם."

"נכנסה. גם־כן גליק גדול," ענתה דבורה, "עשתה טובה וקנתה איזה ספריי לשערות תוצרת הארץ. לא מזה עושים כסף בְּפרפומריה."

"אף פעם לא אהבתי אותה," נשף אבריימלה שלוסמן על מזלגו, "קמצנית. עוד בזמנים של אמא היא היתה עושה את המוות על כל גרוש."

"אישה בלתי נסבלת," פסק החנווני צינמן, "שייסתם לה התחת."

"ראיתי אותה לפני שבוע אצל דוקטור עציוני," הודיעה ציפי צינמן. "תדעו לכם שהיא אישה מאוד לא בריאה. ראיתם כמה היא צהובה בזמן האחרון?"

"שלא תשכחו לקחת אותי אִתכם לשבעה," התרתה דודה מאשה באחייניה, זקפה את קשתות גבותיה המצוירות (שלדעתה "מדגישות את העיניים", אך למעשה משוות לה הבעה קבועה של ספקנות), קירבה אל פיה עצם חלולה, עטורת שומן, ושאבה בקול גדול את הגריסים שמצאו להם מקלט בתוכה. עיניה הגדולות הפיקחיות, עם העפעפיים העליונים התפוחים ושני שקיקי העור החיוורים התלויים להם מתחת, שילחו בסובבים מבט נוקב. כשלעסה, נעו שפתיה הרחבות כבעלות רצון משל עצמן. שורש החוטם המרשים הרטיט מחמת הריכוז. אם תצרפו לכל אלה גם פלומה של שער קצר, צבוע חום, יתגלה לעיניכם דיוקנו של גוזל ישיש. מגרעת אחת היתה לה למרת ליפשיץ (ואִתה לא הצליחה לשׂרות, אף על פי שבוֹשה בעטייה) - גרגרנות מופלגת, מלוּוה בשאיפתו העצלה של הרווק לסעוד על שולחנם של אחרים. אף שהיתה משוכנעת שעולה בידה להסתיר זאת, לא נעלם הדבר מעיני קרוביה, אך כיוון שנהגו זהירות בכבודה, כראוי לשריד משפחתי אחרון ומפואר שעתיד להותיר אחריו ירושה נאה, נהגו להזמין אותה לכל התכנסות משפחתית.

"הנה עוד קונָה הולכת לנו פַייפֶן," קוננה דבורה, "אפשר להשתגע. הוותיקות נגמרות, הצעירות לא נכנסות, ואם כבר נכנסות - לוקחות סחורה תוצרת קלקיליה בחמישה שקלים. בקושי נשאר מי שיודע להעריך עבודת יד. כרמלה נקאש - זאת קליינטית רצינית, מסכנה; כמה שהיא מוציאה בחודש על העור המחורבן שלה... אם לא היא ועוד ארבע־חמש כמוה, כבר מזמן היינו מחזירים את המפתחות לַבּעלבית."

"איפה בּינָה? למה היא לא יושבת אתנו?" הרים סוף־סוף טוביה השמן את עיניו מצלחת הטשולנט ומחה את שפתיו הבשרניות.

"היא לא מרגישה טוב, שוב פעם אכלה משהו."

"לפחות שתגיד שלום. אני הולך לקרוא לה."

"תעזוב אותה בשקט, מסכנה, עד שהיא נרדמה..." אמרה דבורה זלצמן.

"שרגא, חתיכת חרייאת, בשקט־בשקט השתלטת לך על כל הצלחת עם הקישקע, מה?" קנטר צינמן את גיסו בחיבה, "תן הנה!"

"בשביל מה לך, יוסף?" שרבבה דודה מאשה את שפתה התחתונה, "תאמין לי שאתה לא צריך את זה."

"שכל אחד יסתכל בצלחת שלו," המליץ מושא דאגתה. "אגיד לך מה הבעיה שלכם, דבורה: אתם לא מחדשים שום דבר בעסק. אגיד לך אפילו יותר מזה - כבר שנים שלא חידשתם. ש-נים. מתי עשיתם רמונט פעם אחרונה? כשהחותנת עליה השלום עוד היתה בחיים."

"ומאיפה יהיה לנו לרמונט? תסלח לי שאני אומרת, יוסף, אבל קל לתת עצות כשהקופה לא מפסיקה לדפוק. לכם יש. אתה יכול להרשות לעצמך להחליף מקררים כמה שרק תרצה. מה אתם חושבים, שאני לא בנאדם? שאני לא מתה לשפץ? שתהיה סוף־סוף ויטרינה כמו שצריך, אולי שולחן חדש... אני מתביישת לספר לכם באיזה מצב הרצפה אצלי בעסק."

"את ממש מצחיקה אותי, דְבוֹש. היום זה לא כמו בימים של אמא," אמרה ציפי. "היום לא חייבים לעשות הכול מעץ מלא. כמה זה כבר יכול לעלות אם הולכים על פורניר?"

"גם לפורניר אין לי. את הכמה גרושים שאני בכל זאת שמה בצד אני מעדיפה לשלוח בסוף החודש לטוביה לאמריקה, שילמד כמו שצריך ויצליח בחיים קצת יותר מהאמא והאבא שלו."

כל אותו זמן ישב לו בעלה, שרגא זלצמן, בראש השולחן, בשערו המדובלל הצבוע אדום, ושקד בנחת על התרביך שבצלחתו כאילו לא בו אמורים הדברים, כאילו לא בעסקי הביטוח שלו תלו החותנים בזמנם תקוות גדולות כל־כך. אפילו הוא התקשה לזכור מתי לאחרונה ראו אצלו איזה זנב־פּרֶמיָה לרפואה, ואף שמעולם לא סגר את הסוכנות באופן רשמי, בילה את רוב ימיו בטל למחצה מאחורי הדלפק בפרפומריה שירשה אשתו מהוריה.

"את יודעת מה," אמרה ציפי, "יש לי תצוגת־אופנה ביום שלישי בערב, ואין מי שיעזור לי. אולי תבואי? תעזרי לי בקיפול ובהלבשה, ואני אשלם לך מאה עשרים שקל. מה אכפת לך? יוס, תעזוב כבר את הסיר, בחיי. מספיק לך! אחר כך תגזגז לי כל הלילה."

"עכשיו את נזכרת?" צהל יוסף צינמן, "פרצוף עקום, תני ליהנות קצת מהחיים."

"יש קינוח?" התעניין טוביה והושיט את צלחתו שיוסיפו גם לו קצת מהשעועית. בנו בכורו של החנווני דומה לו כשתי טיפות מים. אף שטרם מלאו לו עשרים ושלוש כבר התהדר בכרס שאינה נופלת הרבה מכרסו של אביו מולידו.

"תסתכל על עצמך," קוננה הדודה מאשה, "בחור כזה יפה וכזה שמן."

"אני לא יודעת," היססה דבורה, "בטח תרצי שאבוא כבר אחר הצהריים... איך אני יכולה להשאיר את שרגא לבד בחנות?"

"בעצמך אמרת שכלב לא נכנס," השיבה ציפי, "אז מה זה כבר משנה?"

"ואם תיכנס איזה קליינטית? בכל זאת צריך שתהיה אישה."

"אתם מגעילים אותי, שניכם!" הכריזה הדודה מאשה. "תוקעים ותוקעים, בייחוד אתה יוסף, עם האולקוס שלך... איזה דוגמה אתה נותן לילד! תתבייש לך!"

הזקנה קמה בחרי־אף, דחפה בהפגנתיות את כיסאה לאחור, התכופפה להרים את התיק הקטן שנח לצדה על הרצפה ופרשה לחדר האמבטיה. עוד לפני שנבלעה מאחורי המחיצה שסגרה על פתח הפרוזדור כבר עלתה בת־צחוק מדושנת על פניו של יוסף צינמן והוא נשך את שפתיו, מתח את סנטרו ונתן מבט בטוביה, שהתאמץ לשווא לכלוא את הגיחוך. הגיחוך הפך לצניפה, הצניפה - לצחקוק, וכשכבר נדמה היה שהנה הם מצליחים להבליג - פרצה נחירת גיל עזה מאפו של החנווני והפיקה מבנו געיות צחוק אדירות.

"מה קורה לכם, חברֶה?" העבירה ציפי צינמן את מבטה מבנה לבעלה.

"ולנו היא אוממממרת," צייץ טוביה השמן בפלצטו מרעיד וטפח על מצחו, "לנו היא אומרת, שאנחנו מגעילללללים אותה!"

"הדודה שלכם!" ייבב יוסף והתיז קצת רוק, "הדודה מאשה שלכם!"

"מה אִתה?" חייכה ציפי חיוך מבולבל.

"שלחה ד"ש עם שיר!" אמר אחיה.

"הדליקה מבערים!" הסביר בנה.

"מצרצרת חופשי!" התפקע יוסף צינמן וכרסו העצומה מרעידה מצחוק, "חו-פ-שי!"

"כל הכבוד!" הצוויח שרגא מקצה השולחן, מכה על חזהו השקוע.

"פרררררר!" זרח יוסף צינמן.

"טרררררר!" החרה־החזיק טוביה השמן בעיניים דומעות. "איזה חצוצרה!"

הסתבר, שכאשר התכופפה הדודה מאשה להרים את תיקה התרחשה אחת מאותן תקלות בלתי רצוניות ששכיחותן, כדרך הטבע, עולה עם הגיל; אם אמנם לא הבחינה הדודה במה שעוללה או שמא התעלמה במתכוון - זאת לא נדע לעולם. לרוע מזלה התלווה למעשה אוושוש קצרצר אך מובהק, שלא חמק מאוזניהם הכרויות של הצינמנים. עד שחזרה לחדר כבר הספיקו אפוא האב ובנו להלחין פרלוד שלם על אותו משפט מוזיקלי ולזמר אותו בשני קולות, למרבה תענוגם של שאר הנוכחים, שחרחרו מצחוק, טלטלו את ראשיהם ונופפו בידיהם, ומשכו עוד ועוד אוויר לפרנס את ריאותיהם המשתנקות.

"מה אתם כל־כך שמחים?" שרבבה הישישה שפתיים והתיישבה.

"אבריימלה סיפר בדיחה," נחלצה ציפי לעזרה, "סתם משהו אידיוטי, בחיי."

"ממתי הוא נהיה כזה קומיקאי?" תהתה מרת ליפשיץ.

"הכול בסדר, דודה?" הצטהל שרגא מהקצה המרוחק של השולחן, מגהק ורוטט מעונג. "טעים לך הטשולנט היום? יישר כוח, יישר כוח!"

"פו, כמה שנעשה פה חם," נחנק טוביה השמן והקציף מרוב צחוק.

ודבורה זלצמן, שנכמרו רחמיה על דודתה, קמה ממקומה, ערמה את הצלחות, אספה את המזלגות והסכינים בקול קרקוש גדול וביררה מי מעוניין בלפתן עם שזיפים ומי בלי. בהיותן במטבח, האחת מוזגת את הלפתן לקעריות והשנייה עורכת אותן על המגש, אמרה דבורה לאחותה שבכל זאת תוכל לעזור לה בתצוגת האופנה של יום שלישי. מאה ועשרים שקל, חשבה לעצמה, למה לא.

 

ג

תל־אביב היא גברת צרת־מותן. פרוורי הצפון - תסרוקתה הנפוחה, הדרום - ירכיה הכבדות, ובתווך היא נלחצת ומצטמצמת מפני הערים שלצדה. אלמלא נחל איילון המגן עליה ממזרח, היו שכנותיה חותכות אותה לשניים כבר מזמן ופורצות להן מוצא לים דרכה. ליד תחנת הרכבת של רחוב ארלוזורוב היא נעשית כל־כך דקיקה, עד שנדמה שאפשר לכרוך סביבה את הזרוע. אם מחמת שגיאה שנפלה בשרטוט ואם מחמת גאונות שעדיין לא הגיעה שעתה להתגלות קבעו פרנסי העיר סמוך לאותה תחנה גן בצורת משולש, כלוא בין שלוש דרכים ראשיות. בגלל צורתו המיוחדת אין בו ולוּ פינה מבודדת אחת שבה ניתן לנפוש מסאון העיר - מכל מקום נראות המכוניות המאיצות ונשמע קול שיעולם המחניק של האוטובוסים. אחת לכמה שנים קמה תנופת־שיקום: מציבים פסלים, נוטעים הרדופים, מתקינים פחי אשפה צבעוניים, ולבסוף קובעים גוש בטון דקורטיבי ועליו שמותיהם של נכבדי שיקגו או יוהנסבורג שהואילו לתת משהו. אבל למרות כל המאמצים נותר הגן עירום בעליבותו, ועיקר תכליתו לשמש קיצור דרך לעוברים ושבים בדרכם אל תחנת הרכבת; המדשאות מטונפות תמיד, העצים החבולים צומחים במיני זוויות משונות, הספסלים נשחתים ומוחלפים, נשחתים ומוחלפים. צלעו המערבית של הגן, הפונה אל העיר פנימה, זכתה להתכנות "דרך חיפה", ואילו הצלע הפונה אל מדבר הפרוורים לא זכתה אפילו לזאת, וקשה להאמין שיש מי מתושבי העיר המסוגל לנקוב בשם הרחוב שלאורכו היא נמתחת. כל מיני שאריות עירוניות שאיש אינו חפץ בהן נדחקו הנה: תחנת דלק, סככת פח המשמשת כמוסך, אולם שמחות שעבר זמנו, בית־מלאכה שמוטות ברזל מזדקרים מקירותיו החשופים, בית־משרדים דל שמסתופפים בו יבואני אלקטרוניקה ונוטריונים שאין ידם משגת לקחת להם משרד קרוב יותר לבית המשפט. לכאן - וליתר דיוק, אל מועדון הלילה "הצ'אנס האחרון" שבקומת הקרקע - היו מועדות ביום שלישי פניהן של מודעותינו, האחיות ציפי צינמן ודבורה זלצמן. השעה היתה שעת ערב מוקדמת, ומגרש החניה בקדמת הבניין עדיין עמד בשיממונו.

"בואי תני יד."

הצינְמנית פתחה את תא המטען שרופד מבפנים בשמיכה צמרירית. בזהירות הוציאה כמה שמלות־ערב עטופות בניילון ששאלה באותו בוקר מיצרן ברחוב קלישר, וערמה אותן על אמותיה של דבורה הניצבת הכן.

"שלא יימחצו לך הפּאייטים, זה הכול בקונסיגנציה."

"אני שואלת את עצמי מי קונה את הדברים האלה," תהתה דבורה.

"אף אחד, זה בכלל לא למכירה, אני מביאה את זה רק בשביל השואו. או, הנה האוטו של 'פּאלוֹמה בּיאנקה': הם תמיד באים ראשונים. אבל איפה אסתי יצירות? איך שאני שונאת את אלה שבאים ברגע האחרון. טוב, מילא, בואי נעלה אנחנו. את יכולה לסחוב עוד?"

"כן."

רוח קדחתנית קידמה את פניהן בשערי המועדון. בעוד כשעה יגיעו ראשוני האורחים והכול טרודים: המוזגים נועצים קיסמים בדובדבנים המסוכרים, המלצריות פורשות מפות, מנהל המשמרת שאינו שבע רצון מהתאורה גוער בטכנאי, רוני עמרוסי - הזמר בעל אלף הסגנונות - מקיש באצבעו על עטרת המיקרופון, נערי המטבח מתרוצצים הנה והנה, הטבחים משמנים את התבניות, המנקה מבריקה פעם נוספת את כיורי השירותים. דבורה נשרכה בעקבות אחותה אל קצה המועדון, שם, במתחם מובדל, כבר ניצבו דלפקים רחבים. לצד אחד מהם ראתה גוץ כבן חמישים בעל מצח גבוה ותלתלים סוררים, הלוא הוא מר נחליאל צרפתי, האישיות המרכזית העומדת מאחורי בית האופנה "פּאלוֹמה בּיאנקה". האיש פרש וקיפל מחדש כל מיני סוודרים צבעוניים ורדידים והשתדל לשוות להם מראה מפתה ככל האפשר. באחת הגומחות, על כיסא פלסטיק לבן, ישבה נערה שחרחורת גבוהה מאוד, כבת עשרים, פניה מטויחות בכבדות, ונדנדה ללא הרף את רגליה המשוכלות. כשראתה את ציפי צינמן קמה וכיבדה אותה בשתי נשיקות־ לחי.

"תכירי, זאת אחותי. דבורה - גלי, גלי - דבורה."

"נעים מאוד."

"את הראשונה, אני רואה."

"דנה בדיוק התקשרה לפני כמה דקות וביקשה ממני להגיד לך שיש פקקים ביציאה מנתניה."

"מה זה פה - עדכונים מהמטוס הקל?" רטנה ציפי צינמן והציצה בשעונה. "מה אכפת לי מהפקקים - אם היא לא מתייצבת בזמן היא גמרה אתי, נקודה ופסיק. שתלמד לא לנצל את הטוּב־לב שלי - הייתי רוצה לראות אותה אצל חניתה שגריר, הא! היא הרי לא היתה מחזיקה אצלה מעמד אפילו יום אחד." היא טפחה על לחְייה של גלי בחיבה, הביעה את צערה שלא כל הדוגמניות אחראיות ומסורות כמוה והודיעה שהיא חוזה לה עתיד גדול. אחר כך פתחה דלת צדדית וכל השלוש נכנסו אל מחסן חבוי שהפך למלתחה מאולתרת. במרכז ניצבה מסילת קולבים גבוהה ממתכת, ודבורה תלתה עליה בזהירות את שמלות הערב וקילפה מעליהן את מעטה הניילון. בינתיים הגיעה עוד דוגמנית - לאחר שהצטייצה והתחבקה עם רעותה פרשו השתיים להסתודד בקרן זווית. בזה אחר זה באו עוד סוחרים: תכשיטנית עם אף קצר שהזכירה כלב פקינז, זוג זקנים רוסים שרכלו בחיקויים של שעוני פלסטיק אופנתיים, יצרן של מקטורני קטיפה, סוחרת נוספת שעסקה בסריגים. לא כולם החזיקו חנות משלהם, ולרובם היתה ההכנסה מאירועים שכאלה פרנסה מרכזית. אף על פי שקידמו איש את רעהו בחיוכים ובפטפוטי מה־נשמע, סקרו בחשדנות זה את שולחנו של זה, שמא קופחו זכויותיהם: אמדו את מיקום דוכנם ביחס לדוכנים האחרים; הציצו לוודא שעמיתיהם מציגים רק את הסחורה שהותר להם למכור ואינם פולשים חלילה לתחומי תגרנותם. איש־איש הציג את מרכולתו על פי עקרונותיו ועל פי נטיית הלב המסחרי: האחד ערם את פריטיו בערבוביה עליזה, לעורר רושם של "מִבצע", השני ביכר למעט בפריטים כדי לשוות לסחורה נופך אקסקלוסיבי, ואילו השלישי דגל בסדר ענייני.

התקרבה השעה שמונה. האורות באולם המרכזי התעממו; מוזיקה רכה נשמעה ברקע. ראשוני האורחים, ששילמו שמונים וחמישה שקלים לזוג - ארוחת־ערב, הופעה ותצוגת־אופנה - החלו לתפוס את מקומותיהם. הגברים הזמינו וודקה לעצמם ופינה־קולדה לרעיותיהם. כמה מהנשים נמשכו אל הדוכנים, משמשו פה ושם איזה שרוול כדי לצאת ידי חובה וחזרו לשולחנן.

"איזה נפילה," קונן נחליאל צרפתי באוזניה של התכשיטנית הפקינזית, "איך אומרים החברֶה - עשית כבר סיפתח?"

"אה," עיוותה הפקינזית את פרצופה, "בקושי ארבעים שקל."

"תקשיבי לי טוב," עטה צרפתי ארשת קונספירטיבית, "אני לא מהיום בעסק הזה - אפשר לסמוך על החושים שלי, מה שנקרא. אני אומר לך שהולך להיות ערב דפוק, כן? זה לא קהל שקונה. צינמן תהיה חייבת להוריד לנו במחיר - שיהיה ברור: אני לא נותן את המאתיים שקל."

"תירגע, בומבון," הכריזה הפקינזית וטפחה על חזהו בכף יד פרושה, "בשביל זה אסתי בשטח. אנחנו לא משלמים לה אף גרוש אם אין מְכירה."

"תאמיני לי שהייתי נותן כפול בלי לצייץ, אם חניתה שגריר היתה מסכימה לקחת אותי - בזמנו עשיתי אצלה בתצוגות של הדסה קופות יפות מאוד כמו שאומרים."

"עזוב אותי ממנה, נפוחה כמו צפרדע."

"מי צפרדע?" התעניין אבא פְרוּמקין הישיש, שטייל לו כה וכה בידיים שלובות מאחורי הגב ולִסלס ללא הרף בעודו סוקר בחביבות את הסחורות.

"פּאפּוצ'קה, פּאפּוצ'קה, עכשיו לא לדבר, עכשיו קליינטים, בבקשה," קראה אשתו, זקנה קרתנית נפוחת־קרסוליים שתבלול מעכיר את עינה האחת. ליד דוכן השעונים שלה התגודדו כמה גברים משועממים שעלה מהם ריח עז של בושם; אחד, שלא נראה הרפתקן דווקא, התעניין בשעון־צלילה וביקש לברר פרטים טכניים. בעוד אבא פרומקין מבאר לו באריכות את כל מעלותיו של הדגם הנדון, שלח האיש מבטים מודאגים לעבר הדוכן השכן, שם כבר רשמה אשתו בתנופה רחבה המחאה לטובת "פּאלוֹמה בּיאנקה".

למגינת־לבם של הסוחרים התנהלו העניינים בעצלתיים עוד זמן־מה. אוזנה של דבורה קלטה עוד ועוד טרוניות שעוררו דאגה בלבה, והיא החליטה לגשת לאחותה ולהזהיר אותה. ציפי, שישבה לה באיזו פינה ועישנה, גיחכה בביטול, שכן היתה מורגלת בפטפוטיהם של שוכרי הדוכנים ובהתנצחויותיהם הפעוטות, אבל בכל זאת קיפדה את חיי הסיגריה באִבָּה וחזרה אליהם, להראות קצת את הפרצוף. בינתיים התגברה התכונה. כשהגיעה השעה תשע כבר נמלא המועדון מפה לפה. המלצריות התרוצצו מאשנב המטבח אל האולם וחוזר חלילה ובידיהן צלחות עמוסות כל טוב: נתחי דג פלמודה בפלחי־תפוז, חביתיות ממולאות כבד־עוף ועוד כהנה וכהנה מעדנים, רובם ככולם מעוטרים בכמה עלי פטרוזיליה. באותם ימים נטו טבחי עירנו לשוות לתבשיליהם נופך צרפתי, אך כיוון שרובם לא יצאו מימיהם את גבולות הארץ, וממילא מעולם לא טעמוּ טעמוֹ של ציר מותקן כהלכה, התפרשׁה להם הצרפתיוּת כמין עירוב גחמני של מרכיבים, טובל בתרביך לבן. בעוד הציבור זולל בכל פה נתן רוני עמרוסי קולו בשיר; את המנות הראשונות ליווה ברומנסות איטלקיות, למנות העיקריות בחר בזִמרת העמק, וכשהמלצריות פינו את הצלחות עבר לשירי להקות צבאיות. הנגן המלווה, טיפוס פלגמטי במשקפיים עבי־עדשה, הפיק מהפסנתר החשמלי שלו תזמורת שלמה בשוויון־נפש גמור. החוגגים העליזים, שהתפטמו והתבסמו כהלכה, הצטרפו למוזיקאים בחפץ־לב, ועד מהרה געו כולם בשירה, מחאו כפיים ואף קמו פה ושם לרקוד קצת. כדי להרבות שמחה נשלחו המוזגים לחלק לקהל רעשני־עדשים. ארבעה או חמישה אורחים כרסתנים קרבו אל הזמר בעודם מתנדנדים לפי הקצב, קראו "יאסו!", "שיגעון!" וכיוצא באלה, ותחבו בכוונה גדולה שטרות של עשרה שקלים לכיסי מקטורנו. עמרוסי גמל להם בשני הדרנים. מנהל המשמרת הציץ בשעונו. הגיעה שעתה של תצוגת האופנה.

 

ד

"גביררותי וררבותי, גביררותי וררבותי, אנא תפסו את מקומותיכם לקרראת המשך העררב המשגע הזה..." פתח עמרוסי בהכרזה שאך כפסע בינה לבין לחישה. על פניו הגסות - האף הרחב, הסנטר המגודל, הגבות המצטופפות בתלם אחד רחב - שפוך חיוך מתמיד, פתייני, ששיווה לו חזות של רועה־זונות. נוסף על כך אימץ לו צמצום עפעפיים שנחשב בעיניו שרמנטי, כמי שכבר ראה הכול ועתה הוא מתבונן על סביבותיו בסלחנות מפויסת - אף שלמען האמת טרם מלאו לו שלושים וחמש שנים.

שוב התעממו האורות. לפי סימן ששלחה ציפי צינמן נדלקו זרקורים באחת והאירו שטיח ארוך שחצה את ים השולחנות. הרמקולים פצחו באחד מלהיטיה של להקה שוודית מפורסמת.

"גביררותי וררבותי, קבלו את צוות הדוגמניות המטרריפות שלנו, עם מיטב האופנה של אביב שמונים ותשע," לחשש עמרוסי, "ורראשונה תעלה ותבוא דנה אביטל בחליפת טררנינג עם אפליקציה בצבעי אדמה מבית 'פּאלומה בּיאנקה' - יופי של מעררכת לבית שבהחלט מתאימה גם לעררב לא מחייב..."

הדוגמנית המהוללת - ציפי צינמן אהבה לשגר את השמות הגדולים כבר בפתיחה - נכנסה ברוב טקס, פיה מחושק בהבעת בוז מכנית וגווה מתוח עד קצה הגבול בניסיון להקנות לסמרטוטיו של נחליאל צרפתי איזו אלגנציה. היא צעדה עד קצה המסלול, קפאה רגע במקומה, ואז הטתה את ראשה לאחור כמופתעת לשמוע מישהו קורא בשמה וחזרה על עקבותיה. עוד זו הולכת - והנה באה גלי חבּוּשה, פרח־דוגמנות, עיניה השחורות קורנות ושערה מתוח ומגולגל לפקעת - אומרים שהיא מזכירה את תמי בן־עמי! לקול מחיאות הכפיים הציגה מקטורן כותנה ורוד בהדפס של שושנים ענקיות, חולצה לבנה ומכנסי דייגים רפויים, ורודים אף הם, שנכרכו בגומי על מותניה. עמרוסי, מתענג ומופתע משטף השבחים העולה ובוקע מפיו, הוסיף והפליג כהנה וכהנה, עד שחתם בהמלצה על המערכת לבר־מצוות, חתונות וקבלות פנים רשמיות אצל נשיא המדינה. כל אותה שעה עמד נחליאל צרפתי מאחורי דלפקו והתייסר כהוגן. בלי הרף שלח מבטים חרדים לכל עבר, מנסה לעמוד על הלך הרוח בקרב הנשים בקהל. לצערו לא אפשרו לו לעמוד במלתחה ולהשגיח על הדוגמניות מקרוב, ועכשיו קילל את עצמו שלא הורה להן מבעוד מועד להתקשט בסוּדריו; לא כל אישה מתאווה למדוד חליפת מכנסיים אחרי שזללה חצי תרנגולת עם תפוחי־אדמה מטוגנים, אבל אין לכם אישה שלא תשוש לכרוך לצווארה, אפילו ברגעים שכאלה, איזה צעיף מעניין.

אילו חזו עיניו של האופנאי המסכן באנדרלמוסיה שהתחוללה באותם רגעים בחדרון האחורי, ייתכן שהיה מברך דווקא על שנאסרה עליו הכניסה למלתחה. מי יודע אם היו עצביו עומדים במראה: גרבונים, נעליים, חולצות, מעילונים ספרדיים, חצאיות מלמלה - כל מה שפשטו מעליהן הדוגמניות, הושלך והיה למרמס. ידיה של דבורה מלאו עבודה: להתכופף ולהרים ולקפל ולגלול ולמתוח ולכפתר ולרכוס ולענוד ולשחרר ולהפוך פנים לְחוץ וחוץ לפנים ולתלות מחדש על הקולב ולהיזהר לבל ייפרם חלילה איזה תפר. במילים אחרות, הוטל עליה לבצע כל אותן עשרות פעולות קטנות שסיכומן: אישה החליפה את בגדיה. בינתיים ניהלה אחותה מערכה משלה - קישטה את הנערות במחרוזות ועגילים, שילחה אותן בפרקי זמן קצובים, הפרידה בין הקולקציות והשגיחה שלא יסתננו למלתחה כל מיני סקרנים. הדוגמניות נכנסו ויצאו, נכנסו ויצאו, בסחרחרת בלתי פוסקת. המערבולת גאתה והלכה. ההתלהבות שאחזה בקהל הגיעה לשיאה למראה הדוגמניות הצועדות יחדיו בטור, עוטות שמלות־ערב עדויות קשקשי מתכת מבריקים. מה יש לומר - בכל המועדון כולו לא נותר אף ארנק אחד סגור. עוד בטרם יהיה סיפק בידו של רוני עמרוסי לגלגל על לשונו את שבחי התודה, התנפלו האורחים על הדוכנים, נלחצו ונדחפו וקנו מכל הבא ליד. מַעֲגִילַת הפלסטיק הקטנה שבה גיהץ צרפתי הנרגש את כרטיסי האשראי לא עמדה במעמסה והתפרקה. שתי בעלות־גוף מפתח־תקווה כמעט שסטרו זו לזו בגלל טוניקה מסריג תכלכל, האחרונה שנותרה במידתן. הגברים, גם הם בני־אדם, נקבצו והצטופפו אצל הפרומקינים; במהומה שהתחוללה הצליח אחד מהם אף להחליק לכיסו שעון עם מחוגים בצורת ברקים.

הכול רגשו וגעשו, ואילו דבורה, שגמרה לעטוף מחדש את שמלות־הערב בניילון ולא קיבלה שום הוראה נוספת, התיישבה לה בקרן זווית והתבוננה בנעשה. עיניה התרחבו למראה אגודת השטרות שתחב נחליאל צרפתי לכיסו המתפקע, והיא ציינה לעצמה בהשתאות שבפרפומריה שלה לא רואים פדיון כזה אפילו בשבוע שלם. היא ראתה איך הזקנה עם התבלול מטמינה את המזומנים שלה בַּפוזמק; התכשיטנית הפקינזית, מעצבת הסריגים, איש המצעים - כל אחד ואחד השתדל להצפין את הכנסותיו על פי דרכו (למותר לציין שאיש לא טרח לספק קבלות; ליתר דיוק, איש למעט אבא פרומקין החביב, שבכל זאת רשם חשבונית אחת על סך שבעה וחצי שקלים, מטעמי עין הרע). פתאום נפל מבטה על טיפוס שלא מצא חן בעיניה - גבר מחוטט פנים כבן שישים, שעיניו הקטנות מציצות מתחת לגבינים עבותים. האיש הסתובב לו כה וכה, הציץ קצת פה, הציץ קצת שם, התעניין באיזו טבעת לגבר, אבל יותר משהתעניין בסחורה, עקב אחר השטרות שעברו מצד זה של הדלפק אל צדו האחר. לפתע הפנה האיש את פניו, חייך חיוך נאלח וניגש אליה בהחלטיות. הזלצמנית נבהלה: במוחה החשדני כבר הצטיירה פשיטת־מס. עד מהרה התבדה החשש. מסתבר שהאיש - שהציג עצמו כ"אלברט" ותו־לא - הניח שהיא המזכירה האישית של ציפי צינמן; הוא לא רוצה להפריע עכשיו לאמרגנית, אמר, אבל היות שהוא מבקש לשוחח אתה באיזשהו עניין עסקי, ישמח אם תוכל להעביר לה את כרטיס הביקור שלו. הוא נתן בידה כרטיס פשוט שלא צוין בו דבר מלבד שמו ושני מספרי טלפון, ודבורה, שהניחה שמדובר בעוד יצרן קונפקציה, הבטיחה למסור אותו לאחותה בהקדם האפשרי. האיש הודה בחיוך שחשף שיניים מקולקלות, הטה את ראשו כמין קידה ונעלם באותה פתאומיות שבה הופיע.

בינתיים שככה הסערה אט־אט. הקלידן האדיש ניגן מחרוזת טנגו. הקונים והקונות חזרו למושביהם, ובעודם מתכבדים בקינוחים הציגו זה לזה את הטובין שרכשו. אסתי יצירות, שהבטיחה לפרומקינים הסעה הביתה, החזירה כבר את תכשיטיה לקופסאות. מנהל המשמרת ניגש אל ציפי צינמן להודות ולשלשל לידה את שכרה - מאה וחמישים דולר, מתחת לשולחן, כפי שסוכם מראש. לאחר שחילקה לדוגמניות את שכרן, הדליקה לה ציפי סיגריית קֶנט וניגשה לגבות מהסוחרים את דמי שכירת הדוכן.

"נו, צרפתי?" פנתה אל המנהל המיוזע של אופנת "פּאלומה בּיאנקה", "לא נמאס לך לספור את המזומנים? העיקר קיטרת וקיטרת, חור בראש עשית לנו. בהן צדק - אצל חניתה שגריר לא היית סוגר קופה כזאת."

בזה אחר זה הסתלקו להם כל שוכרי הדוכנים - ולמען הדיוק, כולם פרט לנחליאל צרפתי, שהחליט למצות עד תום את האהדה יוצאת הדופן שזכו לה סמרטוטיו ולהישאר עוד קצת. הגיעה השעה לפרוש. ציפי צינמן, שנתקפה רעב, הציעה לאחותה ללכת לחטוף משהו ברחוב ירמיהו, ודבורה, שלא היתה מורגלת בהרפתקאות ליליות שכאלה, קפצה על ההזדמנות והכריזה שבאמת לא תתנגד לחטוף משהו. בסתר לבה קיוותה שאחותה תזמין אותה על חשבונה.

 

ה

בגדה הדרומית של רחוב יהודה המכבי, ממש מול מכולת צינמן, שוכן בית־עסק נושן, שלא שינה הרבה את פניו מיום שהוקם בשנות החמישים. על חלון הראווה מצויר בקו שחור דיוקן אישה מחייכת ולה ריסים ארוכים ותסרוקת נפוחה. מאחורי הזגוגית שני מדפים מדורגים מצופים נייר פרחוני, ועליהם ערב רב של חפצים מאובקים: סבונים תוצרת־חוץ עטופים בנייר קרפּ, ממחטות־בד בקופסה דהויה, מערכת פצירות בנרתיק עור מלאכותי ושפופרות למיניהן. ואם אין די בכל אלה להבהיר לעוברים ושבים מהי תכליתו של המוסד, נכתבו בראש חלון הראווה, בחצי־גורן ובאותיות קידוש לבנה, המילים "פרפומריה הינדה".

אור השמש חודר אך בדוחק אל הכוך המוארך, הדחוס לעייפה בצנצנות, בקבוקים, ושאר פריטים לא־ברורים. דלפק עץ ממורט מתוח לכל אורכו, ומתחת ללוח הזכוכית החופה עליו מתגלות לעין הלקוחה מגירות רפודות קטיפה אדומה, שבהן שמורים כלי־הפולחן - רולים לשער, כחל לעיניים, עגילי פלסטיק, בקבוקוני בדולח. האור דולק גם ביום, והנברשת מטילה סביבה אור צהוב־עמום נושן, נוסח ימים עברו.

ניחוח קלוש, ספק קטורת ספק תרופה, עולה תמיד מירכתי החנות. פה, מאחורי פרוכת חרוזים שנהביים מקרקשים חרישית, נחבא האָטֶליֶה. כאן נרקחים מיני המְשחות והשמָנים לפי מתכונים שסודם נשמר באדיקות זה שני דורות. כיוון שהכוהנת המייסדת של מקדש נידח זה, הינדֶה שלוסמן, הביאה לעולם אחדים מגיבורי סיפורנו, מן הראוי לספר מקצת קורותיה.

כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה לקחה הינדֶה שלוסמן את בעלה טֵביֶה ואת בנם הפעוט אבריימלה ונמלטה מלודז'. בעזרת פספורט זר שהיה שמור במשפחה עוד מימי הקיסרות הצליחו להגיע לקונסטאנצה שלחוף הים השחור; משם התגלגלו ממקום למקום, עד שהגיעו לתל־אביב והתיישבו באחד הרחובות העלובים בדרומה. בשנים הראשונות לא מאסו בני הזוג בשום עבודה; התפרנסו מהיד לפה והודו לאל על מזלם הטוב. הינדֶה טיפלה במשפחה שגדלה בינתיים - שתי בנות, דבורה וציפי, נולדו בהפרש שנתיים זו מזו - ובזמן שנותר רקחה מיני תכשירים קוסמטיים ומכרה לשכנות. אב המשפחה סלל חוטים במטווייה, הוביל קרח, ולבסוף, עם קום המדינה, נמצא מי שסידר לו משרה צנועה במשרד הדואר.

חמש־עשרה שנים של עבודה קשה ויד קפוצה הניבו חסכונות שאִפשרו לבני הזוג לעקור לצפון העיר ולפתוח פרפומריה. ההצלחה לא איחרה לבוא: הינדֶה, שהתקרבה כבר לגיל העמידה, גילתה שההזדקנות קשה לנפש אך יפה לעסקים. עור פניה החיוור, אבקת הסוכר של השפה הפולנית שנזרתה על מילותיה, אצבעותיה שהתעבו וטבעת הטורקיז הענקית הקנו לעצותיה מעמד של חוכמה עתיקה בקרב עדת המאמינות. שמה הלך לפניה ועבר מפה לאוזן בקרב נשות הצפון הישן; היו שהשוו אותה אפילו להלנה רובינשטיין הגדולה בראשית דרכה, כשזו עוד רקחה תמרוקים במו ידיה. לזכותה יש לומר שהשבחים לא סחררו את ראשה אף לרגע; מעולם לא התיימרה להחזיר את הגלגל לאחור ולא הפיחה בלקוחותיה תקוות־שווא. עם זאת, נודעה לתמרוקיה השפעה מיטיבה. עיקר תהילתה באה לה מקרם שהגתה ללחלוח עור הצוואר - הכסף שהכניס התכשיר הזה לבדו אִפשר לבני הזוג, כבר בשנה הראשונה, לקנות פינת־אוכל חדשה מעץ דובדבן. האור בירכתי הפרפומריה דלק לפעמים עד עשר בלילה; טֵביֶה עזב את עבודתו בדואר ישראל והשקיע את חילו בניהול הקופה והספרים. הילדות גדלו יפה וגם הן כבר נתנו מדי פעם יד בעסק. גם באבריימלה, הבכור, תלו תקוות. ואז, כשראו סוף־סוף ברכה בעמלם והחלו לחשוב בזהירות על שנות הפרישה, התרגשה עליהם הצרה שהפכה את עולמם עליונים למטה ותחתונים למעלה וטרפה את כל התוכניות היפות.

פורענות זו לא היתה אחד מאותם אסונות חטופים, אכזריים, שמתרגשים יש מאין בקול רעם גדול ומטיחים את הספינה אל המִשברים ללא רחם; איש לא מעל בכספים ונעלם לו לפתע ביום בהיר, איש לא התמוטט פתאום ברחוב. לא בשרפה ולא במגפה, לא בבגידה ולא בעיוות הדין בא להם אסונם. אדרבה, בחודשים הראשונים, בהיעדר סימנים חיצוניים מן הסוג הנפוץ, קשה היה אף להבחין בצרה; אך ככל שנקף הזמן התברר שמשהו לא בסדר. הדאגה נבטה לאטה. אחר כך חִלחלה. בשנים הראשונות היסו השכנים זה את זה; אחר כך כבר דיברו בגלוי. מכאובם של השלוסמנים הפך למעין שם־תואר שנלווה לעצם הזכרת שמם. נמצאו אף מי שרמזו כי את האשם יש לתלות בהם דווקא, שהרי ידוע שבגילם צריך להיזהר. עם הזמן נערמו צרות נוספות על זו הראשונה ונכרכו אלו באלו. אף על פי שנמצאו לבני הזוג גם רגעי נחת - ולא מעטים דווקא - הרי שלכל שעה של התעלות נלווה צל שאינו מרפה אף לרגע. ואם לא שבעו די צער בימים, היתה המחשבה על הצפוי לאחר מותם באה וטורדת את שנתם בלילות. בטרם יצאו תשע שנים נפטר טֵביֶה שלוסמן משיברון לב. כל רחוב יהודה המכבי הלך אחר ארונו.

אחרי שהציבו מצֵבה התיישבו בני המשפחה סביב השולחן למועצה. אף על פי שהאלמנה הינדֶה עדיין עמדה איתן על שתי רגליה, הובע החשש שמא לא לאורך ימים תוכל לעמוד במשימה הכפולה ומכופלת שהוטלה עכשיו על כתפיה: שהרי מעתה, מלבד רקיחת משחותיה, ומלבד הטיפול היומיומי בבעיה הידועה, תיאלץ גם לנהל את החשבונות. המועצה המשפחתית התארכה והתארכה. פשפשו בניירות, כתבו טורי מספרים, שקעו בזיכרונות, התקוטטו קצת, בכו, השלימו, ולבסוף מצאו פתרון.

האומנם בחרה דבורה מרצונה "לקבור את עצמה בחיים", כפי שאמרה אחר כך גברת גיטליס? ואולי הגה את הרעיון דווקא אחיה אבריימלה, שהרגיש כי מצפים ממנו לְמשהו שלא היה בדעתו לנדֵב והעדיף לכוון את הזרקור אליה? ומה היה חלקו של גיסה, החנווני יוסף צינמן, שלא רצה לראות את ציפי שלו מכלה את ימיה מאחורי הדלפק לצד אִמה האיומה? ומה היתה השפעתו של בעלה שרגא, סוכן הביטוח הבטלן, שראה כאן הזדמנות לפרנסה שלא תעלה לו במאמץ? לעולם לא נדע מי הראשון שהעלה את ההצעה על דל שפתיו. על כל פנים הדברים נאמרו, ומרגע שנאמרו נראָה לכל בני המשפחה שאין פתרון מעשי וראוי מזה.

דבורה בת העשרים ושלוש נכנסה אפוא לשותפות בפרפומריה עם אמה, וכיוון שמדובר בעסק מוגן בדמי־מפתח וחבל לוותר על הזכויות, התמשכה השותפות עד יומה האחרון של הקוסמטיקאית הוותיקה, שנפטרה מן העולם באחד מימות הסתיו של 1974. היורשת לא שינתה כמעט דבר בפרפומריה. אִם מטעם מצוות כיבוד אֵם, אִם מחמת אמונה תפלה, ואִם כיוון שחסה על ההוצאה הכרוכה בהחלפת השלט - המשיכה הפרפומריה להיקרא על שם המייסדת. העסק עבר אם כן לחזקתם של הזלצמנים. ולא זו בלבד, אלא שדירתה של הנפטרת, מעל אותה חנות, עברה אף היא לרשותם, ושאר היורשים נחפזו למכור להם את חלקם במחיר נוח מדי, מסיבות שעוד יובהרו.

וכך אפוא התיישבו להן שתי האחיות, דבורה זלצמן וציפי צינמן, משתי גדותיו של רחוב יהודה המכבי - עסק מול עסק, חיים מול חיים.

 

ו

ברגע האחרון ממש, כשכבר עמדה לטרוק את דלת המכונית, נזכרה דבורה בכרטיס הביקור שתחב לידיה אותו גבר ששיניו מקולקלות. טפטף גשם, ובעודה מפשפשת בכיסיה נרטבה כהוגן. "תעזבי," אמרה ציפי צינמן, שהקפיצה את אחותה הביתה וגם היא כבר השתוקקה להיכנס למיטה, "מה בוער. מקסימום תשאירי לי את זה מחר במכולת." אבל כשנמצא לבסוף הכרטיס המקומט איבדה האמרגנית את שאננותה וגערה באחותה ששכחה לתת לה אותו קודם - כן, אולי באמת היה קצת לחץ במועדון, וטבעי ששוכחים, אבל בסופו של דבר הלוא ישבו למעלה משעה במזללה ברחוב ירמיהו, כך שהיו די הזדמנויות להיזכר. מאיפה לה לדעת שזה כל־כך קריטי, התרעמה דבורה, ומי זה בכלל האלברט בן־ארויה הזה? חייבים להודות שהיתה בדבריה מידה של היתממות, כי עכשיו נזכרה מניין מוכר לה השם (באותם ימים לא היה איש בתל־אביב שלא שמע על אלברט בן־ארויה). אחותה, כמובן, לא הניחה לסובב אותה בכחש בקלות שכזו, ומנקודה זו ואילך התגלגלו הדברים מאליהם: ציפי אמרה לדבורה, דבורה אמרה לציפי, ועד שגמרו להאשים ולהעליב זו את זו התפוגגה לחלוטין הרוח הטובה ששׁרתה ביניהן כל אותו ערב במועדון "הצ'אנס האחרון"; הן נפרדו - לא בפעם הראשונה - כשהן נשבעות בלבן לא לדבר זו עם זו לפחות עד תחילת הקיץ.

חמישה ימים לאחר הדברים האלה חנתה מכונית האיביזה הכחולה ברחוב פרופסור שור שבצפון תל־אביב, ומתוכה יצאה ציפי צינמן, כולה מבושמת ומקושטת. לאחר שחיפשה כה וכה נכנסה בשביל צדדי שהוביל לירכתי אחד הבניינים. למרות ההוראות המדויקות פסחה על מחוז חפצה, ורק כשהגיעה למבוי סתום חזרה על עקבותיה וגילתה את המדרגות אל קומת המרתף. מזכירה רחבת־אחוריים, עם פנים של חולד שהבעת מיאוס שפוכה עליהן, פתחה את הדלת. במחווה חטופה, שהיה בה יותר סילוק מאשר הזמנה, הורתה לה לשבת. האורחת הופתעה למראה המשרד העלוב: חלונות קטנים מזכוכית משורגת בחוטי ברזל, שידת מדפים בנוסח "הרכב בעצמך", כורסאות מרופטות, פילודנדרון שמשווע לקצת אור - לא כך הצטייר בדמיונה משרדו של המפיק והבדרן המפורסם. בפינת החדר נדחקה ערמה של טוסטרים באריזותיהם, שולחן־פיקניק וארבעה כיסאות מתקפלים עטופים בניילון, ועוד אי־אלו פרסים נחשקים לזוכים בשעשועונים. על שולחן הקפה היו מפוזרים ברושורים צבעוניים: לילות אירופה ברחוב יפת, דיאטת מיצים בכפר הנופש חופשונית. היא לקחה לה עלון לעיון והדליקה סיגריה.

נשמע זמזום.

"אפשר להיכנס!" נבחה המזכירה, בלי שתטרח להרים את ראשה.

"שלום־שלום, שלום־שלום," קם אלברט בן־ארויה ללחוץ את ידה של ציפי. על פניו עטה חיוך לבבי שהיה עשוי להקפיא את דמם של יצורים עדינים ממנה.

"איזה כבוד! בבקשה. אפשר להציע קפה?"

"לא מתנגדת," השיבה ציפי צינמן, "בוץ, עם שני סוכרזית."

"צילה!" שאג המארח בלא שישנה כהוא־זה מחיוכו, "בוץ עם שני סוכרזית לאורחת שלנו. בשבילי כרגיל."

בתגובה עלה מהמבואה רחש עמום, ספק נהמה ספק כחכוח.

"כלבה," הסביר בן־ארויה במאור־פנים.

לא עברו חמש דקות וצילה הופיעה בחדר, נושאת מגש ועליו שני ספלים מחמר גס וצלוחית ערגליות. כשהסתובבה לצאת, תקף פיהוק גדול את בעל־הבית. הוא התמתח בכוונה גדולה ואגב כך החליקה ידו בשוגג על עכוזה.

"אז איך הולך?" שאל ולגם לגימה רעשנית מהקפה הרותח.

"שיגעון."

"רואים, רואים. שתדעי לך שלא במקרה הייתי ביום שלישי ב'צ'אנס האחרון'."

"תיארתי לי."

"מאוד התרשמתי, מאוד התרשמתי. התצוגה היתה טיפּ־טופּ, אין מה להגיד. אני בעסקים האלה לא מהיום - לזהות כישרון אני יודע. איך זה שלא שמעתי עלייך? איפה התחבאת?"

"בשום מקום," אמרה ציפי צינמן, שמושג ההתחבאות לא היה מוכר לה מניסיון אישי. "עד לפני שנה וחצי עבדתי עם חניתה שגריר בתור אסיסטנטית."

פניו של בן־ארויה קדרו.

"מיידעלע, אם את רוצה שנהיה חברים, אל תזכירי אף פעם את השם הזה לידי," הצהיר בקולו החרוך. "הספיק לי מהאישה הזאת עד פה," והוא סימן קו דמיוני מעל פדחתו.

למרות זאת סיפר לה איך עבד עם חניתה שגריר עוד בימים ההם, ואיך שלף אותה מתצוגות האופנה העלובות שארגנה בירידי הצדקה של נשות הדסה, ואיך לקח אותה אתו ונתן לה לארגן את התצוגות הכי יוקרתיות - בפלאזה, במלון דיפלומט, בחמאם ואיפה לא, ואיך חשף לפניה, בלי לחשוב אפילו, את כל הקשרים שקשר במשך כל־כך הרבה שנים, קשה להאמין כמה היה תמים, ואיך היא בתמורה גנבה - כן, זו המילה, ואין לו שום בעיה להגיד את זה עוד פעם, ומצדו שיתבעו אותו על לשון הרע - גנבה לו ממש מתחת לאף את הקאנטרי־קלאב, ואת מועדון "אטמוספרה" ליד גני התערוכה, ואיך השתלטה על כמה מלונות בטבריה והביאה במקומו בדרן סוג ז' שגם את שמו רצוי שלא להזכיר בנוכחותו, ואיך גרמה לו אותה נוכלת כהנה וכהנה נזקים בחומר - וגם בנפש, למה נכחיש, הרי גם הוא בסופו של דבר בן־אדם - על כל הדברים הללו הוא מוכן לספר לה בחפץ־לב אלא שאינו רוצה להלאות.

"תראי, ציפּילה, אני הולך להגיד לך עכשיו משהו מאוד־מאוד דיסקרטי," נרכן המארח קדימה עד שבת־שיחו יכלה לחוש בהבל פיו, "אבל אם זה יוצא ממך - את מחוסלת."

עטיפתו של אלברט בן־ארויה כולה צרובה ומחוספסת, כאילו קורצף במברשת ברזל: עור־פניו המחוטט והאדום מעיד על האבעבועות שלקה בהן בנעוריו, כמו על השעות הרבות שעשה מאז בירידים ובחוצות. דלדולי צווארו מזכירים גרוגרת של תרנגול־הודו. רעמת שערו המפוארת עדיין שחורה, אך גבותיו העבותות כבר מעלות חוטים כסופים. נחירי אפו הקטן הסולד - אסון לכל גבר - מצמחים סבך מקורזל. הקול מעושן, מכנסי הג'ינס משופשפים, אפוד הצלמים הנצחי העשוי עור כבר החל להתבקע; במידה מסוימת הוא מעלה על הדעת שארית שגורדה מתחתית של סיר שרוף. למרות כל המעלות הללו עשוי המפיק הוותיק להיראות לכם צעיר הרבה מחמישים ותשע שנותיו; נוכח כיעור שכזה בטלים אף אותות ההשחתה שחורץ הזמן.

"לספור את יודעת?" שאל.

הצינמנית זקפה גבות.

"אני רוצה לברר את זה מראש, כי בקרוב את הולכת לספור הרבה שטרות. מיידעלע, הקופה תדפוק אצלך כמו שאת לא חולמת אפילו. תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב: אני הולך להציע לך משהו בקנה־מידה, משהו גדול באמת, לא עוד איזה מועדון־לילה מצ'וקמק או בית־הבראה בנתניה. גברתי הנכבדה, אלברט בן־ארויה הולך להעלות אותך לליגה הלאומית. זה לא יהיה קל, שלא תגידי שלא הזהרתי אותך; לא יהיה לך זמן לנשום אפילו, תשכחי מהמשפחה, תשכחי מחברים, תגיעי הביתה כל־כך סחוטה, שלא יהיה לך כוח אפילו לחמם לך שניצל. תצטרכי כמובן להשתדרג קצת, יהיו שינויים - אני רוצה שתפציצי עם קולקציות, אני רוצה שֵׁמות, אני רוצה דוגמניות־צמרת, סקסי סקסי סקסי. ציפי צינמן - אנחנו עוד נעשה מחניתה שגריר היסטוריה."

"על מה בדיוק אתה מדבר?"

"בּובָּלה, כשתכירי אותי יותר טוב - ואני מקווה שיֵצא לך - תביני שאני לא משחק בקקה. אירועים קטנים לא מעניינים אותי. אני מדבר אתך על ההזדמנות של החיים שלך... אני מדבר אתך על שואו־ביזנס... אני מדבר אתך על שפיים."

שפיים. ברגע שהטיל בן־ארויה את הפצצה התעוררה אצל הצינמנית התגובה המשפחתית הידועה, ובמילים אחרות - ידידתנו הרגישה פתאום איך בנבכי גופה מטיילת איזו בועית נודדת שמבקשת לה מוצא. כיוון שכך, לא העזה להוציא אף מילה וישבה מכווצת ומרוכזת כולה בנקודה אחת קטנה עד יעבור זעם.

"את בהלם, מה?" התרווח הבדרן בכורסתו.

ציפי הנהנה במתינות שהפתיעה אותו במקצת.

"אני כרגע בשלב מתקדם של משא־ומתן עם ההנהלה של פארק המים," הסביר. "עד שאני לא רואה נייר חתום אני לא יכול להבטיח כלום. אני הולך להציג אותך בתור המארגנת־תצוגות החדשה שלי. אצטרך ממך כמה שמות - עם מי את עובדת עכשיו?"

"דנה אביטל, גלי חבּוּשה - כישרון צעיר שגיליתי בעצמי."

"לא לא לא, גברתי היקרה," היטלטלו דלדולי צווארו האדומים של בן־ארויה, "את בכלל לא בכיוון. בשלב הזה - שום כישרונות צעירים ושום בטיח. אני רוצה שתכיני לי, בואי נאמר תוך יומיים־שלושה, רשימה שיהיו בה לפחות שתי מלכות־יופי - נערת־ישראל גם־כן הולך, מישהי מהקליבר של נטלי פֶּפֶּר..."

"זה לא בעיה, היא מתה עלי!" התפרצה ציפי, ומיד התכווצה; הבועית איימה להיפלט אל עברי פי־פחת.

"...חוץ מזה תכיני רשימה של בתי־אופנה שאת עובדת אתם, ותני כמה הצעות לספיישלים. תביאי בחשבון שיש לי כבר בינגו ומתופפים ברזילאים. אנחנו הולכים על החופש הגדול. חודשיים שלמים, מ־1 ביולי עד 31 באוגוסט. ותביאי בחשבון גם שיהיו לנו בממוצע ארבעה ימי־כיף בשבוע; אני מתכוון להוציא מהם בלעדיות. בלי להשתחצן - אין עוד מפיק בארץ שיש לו כל־כך הרבה קשרים כמו אלברט בן־ארויה: ועד עובדי תע"ש, ארגון השוטרים, ארגון עובדי הרנטגן, נהגי דן - כל הוועדים הכי רציניים אצלי בכיס. זו לא בעיה בשבילי למלא את הפארק בארבע־חמש אלף איש כל יום, ואני רוצה לתת להם גוד־טיים. הבנת?"

בינתיים שככה אצלה המהומה הפנימית, וציפי נשענה סוף־סוף לאחור ונעצה בו מבט בוחן.

"הבנתי, בטח שהבנתי. אבל לא אמרת איזה תנאים אתה מציע לי."

בן־ארויה, שעד אותו רגע היה אש־להבה, נעגם פתאום.

"אני לא יכול להציע יותר ממאה חמישים דולר ליום," אמר.

"בכסף הזה לא יהיו לך דוגמניות־צמרת, נקודה ופסיק," קבעה ציפי, שנעלבה קצת מההצעה. "אגיד לך דוגרי - כל דוגמנית כזאת לוקחת איזה מאתיים־חמישים שלוש־מאות שקל לפחות, ולפעמים עוד צריך לשלם לה מונית."

"אין מה לעשות, תצטרכי להסתדר."

"אני לא יכולה לתת לך במחיר הזה מלכות־יופי. אולי לחניתה שגריר יש פטנטים כאלה..."

ערכה של רפליקה שבאה בעִתה לא יסולא בפז; במקרה שלפנינו, ננקב שׁערו של מענה הלשון בתשעים דולר ליום. למשמע שמה של שנואת נפשו הסכים בן־ארויה לשלם מאתיים וארבעים דולר עבור כל תצוגה, ועוד התיר לציפי להשכיר מטעם עצמה עשרה (!) דוכנים לרוכליה. סוכם שבהתחלה תשבץ בצוות לפחות שתי דוגמניות מן השורה הראשונה; כעבור כמה ימים, קרץ, יסמכו עליהם הקיבוצניקים, ואז, כשכבר לא יבדקו בציציות, אפשר יהיה להסתפק במפורסמת אחת בלבד. הואיל ושני הצדדים באו על סיפוקם נחתמה הפגישה בלחיצת־יד, והמפיק המהולל קם ללוות את שותפתו החדשה אל הדלת.

סוף־סוף, מקץ שבועיים קודרים, התפזרו העננים ונגלתה שמש נהדרת. דרורים קיפצו בעליזות על המדרכות. שלושה ילדים שחזרו מבית־הספר קשרו את מעיליהם סביב המותניים והתמסרו לליקוק קרמבו. מהקיוסק בפינת אבן־גבירול עלו צלילים נמרצים, אות הפתיחה של איזו תוכנית רדיו. ואילו הזדמנתם לשם באותה שעה מופזת, הייתם מבחינים מן הסתם בציפי צינמן מחייגת אל אחותה דבורה בטלפון הציבורי הסמוך, לבשר לה ראשונה את החדשות.