חלום אמריקאי

 

פרושֹה כמרבד משובץ יהלומים נשקפה העיר מהשחקים. את המרחב האווירי שלה פילח מטוס סילון מסחרי שנשא בבטנו כשלוש מאות נוסעים. הזמן המקומי היה שמונה בערב, ושמיים נקיים מערפילים אפשרו תנאי ראות ברורים.

 

עם הפחתת המהירות והנמכת גובה הטיסה פשטה התרגשות כבושה בקרב הנוסעים. דיילים נחפזים חלפו במעברים ובמבט ממוקד וידאו שכל כללי הבטיחות מיושמים. כשהצוות נחגר גוף הפלדה גלש בהדרגתיות כשחרטומו פונה אל מסלול הנחיתה. פעוט שהיה מצונף בזרועות אימו געה נמרצות, והגבר שישב לצידם הגניב אליהם מבט שעה שחילץ את איבריו.

 

"במטוס סילון לארצות הברית, רק עם דיילת וענן…" זמזם את שירו של שלמה ארצי, מניח למילים להתגנב מליבו אל שפתיו.

 

"שתי דקות לנחות, שתי דקות להמריא…" השלימה הצעירה שישבה לימינו את השיר. חיוך שובב נפרש על פניו כשהביט בה. שערה היה אסוף לזנב סוס.

 

עם עצירתו המוחלטת של המטוס, הנוסעים מיד השתחררו ממושביהם. תיקי יד נשלפו מתאי האחסון, קולות רמים וצחקוקים נמהלו בצלצולי טלפונים ניידים.

 

"נחתנו," הוא סימס עם עצירתו המוחלטת של המטוס. יחד עם הנוסעים שהשתחררו ממושבם הוא קם ושלף את תיק הגב שלו מתא האחסון. סביבו קולות רמים וצחקוקים נמהלו בצלצולי טלפון ניידים. נשרך עם ההמון שפילס את דרכו אל שרוול היציאה, הציץ לבדוק אם נענה. מאוכזב המשיך לאולם ביקורת הדרכונים. בכניסה אישה גוצה במדים ירוקים סימנה לו להתקדם. נטולת הבעה ניווטה אותו לעמוד בשורה החמישית.

 

מתוח הוא נשרך בתור הארוך. בראשו חזר ושינן את ההנחיות שקיבל מעמי גור טרום עלייתו למטוס: "תימנע מליישר מבט חד בעיני פקיד ההגירה, אל תשאל שאלות, תענה בלי לספק מידע מיותר, אל תתחכם, אל תתבדח, תהיה מנומס, וכשתידרש להציג את מקום האירוח שלך בארה"ב, תן את הכתובת שלי כאן."

 

פקיד משופם בעל עיני ארגוס סימן לו לגשת לדלפק שאייש. מקפיד לשמור על ארשת פנים שלווה הוא הציג את דרכונו וענה על השאלות שנשאל. חמור מבע, הפקיד חיטט ועלעל במסמכים. הוא בחן והשווה פנים לתמונה, ולאחר דקה הטביע חותמת על טופס אשרת הכניסה.

 

אחוז ציפייה הוא נפלט עם הזרם לטרקלין קבלת הפנים ששקק באותה השעה. בדרכו לבטן האולם הוא חלף על פני גברים מעונבים שהמתינו בצידי שביל המעבר. שמו לא הופיע על אף אחד מהשלטים שאחזו בידם. בזווית עינו קלט בלון הליום שחמק מידו של ילד קטן, ושלושה צעירים נתקלו בו כשרצו חסרי נשימה לכיוון שממנו בא.

 

איפה הוא? בן שאל את עצמו בעוד עיניו תרות סביב, הוא כבר היה צריך להיות פה מזמן. מציץ בשעונו תהה אם היה עליו לתאם איתו מקום מפגש מדויק. בעודו משוטט חסר כיוון באולם הגדול, ליבו החסיר פעימה. בשדה הראייה שלו צד בחורה שהתחבקה עם גבר שמנמן. תלתליה היפנטו אותו. נשאב לזמן ולמקום שעזב רק יממה אחת קודם הוא נעץ מבטו בה. מאחורי גבו שמע שריקת קוד שזיהה מייד. הוא הסתובב וחייך כשהבחין בעמי גור פוסע לעברו בצעדי ענק.

 

"אח שלי," עמי קרא ומבטו שובב.

 

"גבר," קרא חזרה וצעד לעברו נלהב.

 

"בן ביטון. מי היה מאמין. וולקאם לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות." עמי חיבק אותו בחום. "איך עברה הטיסה?"

 

"חביבי, זו חתיכת טיסה."

 

"אתה מספר לי…" עמי טפח על כתפו של בן. "אבל בוא נדבר על זה בדרך. מהלחץ של הפקקים לא הספקתי אפילו להחנות כמו בנאדם. מה שהולך פה זה מטורף. מי יודע, אולי כבר חטפתי טיקט. השארתי את הרכב עם המהבהבים על האדו…"

 

"חליק הסברים, אחי. היינו פה." בן חייך נבוך והזדרז לאסוף את תיק היד שלו. מושך את הטרולי אחריו הדביק את עמי שכבר גלגל איתו את המזוודה לכיוון היציאה.

 

"תגיד, זה ברגיל אצלכם הנוף הזה?" בן הצביע על הבוגטי הצהובה שחנתה במקביל למדרכה.

 

"קבל אחי," עמי הצביע על בנטלי כסופה.

 

"וואלה, לא ציפיתי לכזו קבלת פנים. אלוהים, תעשה מערוף, אל תשכח אותי."

 

"אל תדאג, הוא לא שוכח אף אחד," אמר עמי וחייך בסיפוק כשהתניע את הדודג' ראם הלבנה.

 

"אז מה? עשית את זה, בן אדם." עמי הסיט את מבטו מהכביש ותלה אותו בצדודיתו של בן. "האמת להגיד לך… כשהתקשרת להגיד שאתה הולך להוציא ויזה, לא האמנתי שתבוא."

 

"למה לא?"

 

"וואלה, כי תמיד החזקתי ממך מלח הארץ. ת'יודע למה אני מתכוון, אחד כזה שלעולם לא ירד. בכלל, אתה תמיד היית כזה מורעל שאמרתי… אתה בדוק נשאר בקבע, אולי אפילו נהיה רמטכ"ל."

 

"כן, ממש…" בן צחק. "למה לא שר הביטחון?!"

 

"תקשיב, אחי, עם הרקורד הצבאי שלך…"

 

"עזוב, אח שלי…"

 

"לא הכרתי הרבה מפקדים עם נתינה והקרבה כמו שלך. נשבע לך, בחיים לא אשכח איך לפני כל יציאה היית חוזר על האמרה המפורסמת של נפוליאון," עמי יישר את גבו והצדיע, "תפקידי הוא לתת דוגמה."

 

"אתה עוד זוכר את זה?!" בן התפקע מצחוק.

 

"אכלנו מאותו מסטינג או לא…"

 

"קיצר, אז מה הביא אותך לפה?"

 

"מי כמוך יודע כמה הפיתוי לבוא לפה גדול. בכלל, באיזשהו שלב, אחי, הרגשתי שחוץ ממני לא נשאר אף אחד במדינה."

 

"אני מודה שספרתי כל דקה לשחרור. רק חיכיתי להזדכות ולעלות על הטיסה הראשונה לפה. אתה זוכר כמה חפרתי על זה. אבל אתה… אף פעם לא דיברת על זה. באוסול, לא האמנתי שתעזוב הכול ותבוא."

 

"דחקן אתה, על איזה לעזוב הכול אתה מדבר? מה עזבתי? וילה בסביון? עבודה שמכניסה לי הון? תכלס, מה עזבתי?" בן הניף את ידו בתנועת ביטול והניד את ראשו. נושא השיחה שעמי התמקד בו עורר בו את מועקת רגעי הפרידה מאחיו וסבתו. התמונה שלו מתרחק מהם, כשסבתא מקנחת דמעות, חזרה ונגסה בו.

 

"תגיד, גור, מה שלום אשתך, היא מרוצה מהחיים פה?" בן הפנה את אפיק השיחה הרחק ככל האפשר מעצמו.

 

"אשתי כפרה, זה עניין מורכב. יום אחד היא מוצאת פה את עצמה, יום שני בוכה שעה לאימא שלה. כולה אכולת ציונות וגעגועים. לך תבין נשים."

 

"סרט…"

 

"מה סרט, היא כל הזמן בדילמה. נשבע לך, בן, היא אוכלת לי את הראש, אבל מה… היא יודעת שאם נגור בארץ היא רק תוכל לחלום לנהוג בלקסוס שלה, אז כל העניין הזה עושה לה בלבלה, ומי סובל מזה, אחי?"

 

"בדוק אתה."

 

"שמע, אל תבין לא נכון, גם אני מתגעגע למשפחה ולארצנו היפה, אבל בינתיים יש לי מטרה. יש לי יעד. אז אני מניח הכול בצד ונלחם על מה שאני רוצה להשיג בחיים. יש כאלה שאומרים שכל הדיבור הזה חומרני. אולי יש בזה משהו. אני לא מתווכח עם אף אחד."

 

"ואיך בעבודה?"

 

"וואלה קורע את התחת אבל לא מתלונן. וחוץ מזה, בינינו, איפה לא עובדים קשה? פה לפחות מתנחמים במכונית, בטיולים פה ושם, במסעדות, אתה מבין על מה אני מד…"

 

"תקשיב… חייב לשאול… זה נכון שאפשר לקנות פה בתים בכל מיני מדינות בגרוש וחצי?"

 

"אהה… עניין קצת מורכב. בלשון המעטה אומר שאם זה היה כזה שחור ולבן אז מזמן הייתי ראש של איזו עיר שרשומה על שמי."

 

"אז מה באמת הסיפור?"

 

"תבין, אחי, אמריקה מדינה מתעתעת מאוד מאוד. עם הזמן תבין בדיוק למה אני מתכוון. הכסף לא גדל פה על העצים."

 

"בכל זאת, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לא?!"

 

"כן, לגמרי…"

 

"אז?"

 

"אז מי שחושב שהוא יכול לעשות קופות באהלן אהלן עלול להתאכזב מהר מאוד. זה נכון שלכולם יש אפשרויות, אבל בתנאי שאתה לא לוקח את זה כמובן מאליו ולא יורק לבאר שאתה שותה ממנה. עם הזמן אתה תבין. מצחיק כמה שהשאלות שלך מזכירות לי עצמי בהתחל…"

 

"אחי, פנית ימינה באדום!" בן הצביע על הרמזור.

 

"פה מותר."

 

"וואלה?!"

 

"חביבי, תתחיל להתרגל. פה זמן שווה כסף." עמי הדגים באצבעותיו תנועה של ספירת שטרות. "כאן," אמר והצביע על המחלף הבא, "זו נקודת הפילוח בין הוואלי והעיר. מפה הכבישים המהירים מתפצלים לכיוונים שונים. הפריוואי שאנחנו נוסעים עליו נקרא ארבע מאות וחמש. זה ציר תנועה מרכזי שעוקף את החמש ונחשב לכביש העמוס ביותר בכל ארצות הברית. כעת, שים לב, אנחנו מתחברים לפריוואי מאה ואחת. הנתיב הימני הקיצוני ממשיך לדאון טאון, והשמאלי שאיתו נמשיך רץ מקביל לעורק הראשי של הוואלי ומגיע דוך לצפון קליפורניה."

 

"תמיד היה לך חוש טוב בניווט," בן אמר ותלה מבטו בעמי. "כמה זמן כבר עבר מאז שעברת לגור פה?"

 

"בחודש הבא אני סוגר שנתיים, מאמין? אפילו אני לא מאמין. הזמן טס במדינה הזו בלי רחמים, כאילו שלאמריקה יש שעון משלה."

 

מאזין לדברי ההסבר של עמי, בן חייך. העולם הוא גלגל. בשדה הקרב הזה עמי המפקד שלי. "גור, תודה." בן הניח את ידו על שכמו של חברו, קוטע את שטף דיבורו.

 

"עזוב אותך משטויות. אין על מה, אתה אח," הגיב עמי במבוכה. "בכלל אני עוד חייב לך על כל שיחות הנפש שהיית עושה לי בכל פעם שהייתי לחוץ בית, ומתלונן שאני רוצה לעוף מקרבי. תגיד, איך זה ששירי לא באה איתך, או שלא נתנו לה ויזה?"

 

"שירי ואני… אתה יודע, כבר לא ביחד." בן כחכח והפנה את ראשו אל החלון שלימינו.

 

מופתע מהחדשות המרעישות, עמי התעשת מייד. "אני מורעב, מה איתך? במרחק שמונה מייל מפה יש חומסייה לפנים, מתאים לך לזרום לשם?"

 

"מוש בעליל, אחי הבטן כבר נדבקת לי לגב."

 

"גלי רצתה להכין ארוחת ערב לכבודך, אבל עד שנגיע הביתה היא כבר תהיה בחלום השמיני."

 

"טוב מאוד שהורדת אותה מזה."

 

"אחי, אתה מכיר אותה, היא משוגעת."

 

"אין צורך לטרוח בשבילי, אני יודע ששניכם עובדים קשה."

 

"שטויות… קיצר תקשיב, בסופו של דבר שכנעתי אותה להעביר את ההפקה של האירוח למחר. הזמנו כמה חבר'ה לקידוש, ככה תוכל להכיר חברים, כולם כמונו, בערך באותם הגילים."

 

"אני לא רוצה להכביד."

 

"איזה מכביד, רק, אתה יודע, עם ההיריון שלה, וכל היום היא בעבודה, לא קל."

 

"אתם יודעים כבר אם יהיה לכם יורש עצר או נסיכה?"

 

"כן, בת. אבל דוגרי, בינינו, זה עדיין לא נתפס. אני לא מאמין שאני הולך להיות אבא."

 

"חופשי. לגמרי הזיה."

 

"איזה לחץ אנחנו…" מלמל עמי כמדבר עם עצמו.

 

"תקשיב, אחי," בן התיישר כשאסטון מרטין עקפה אותם, "כואבות לי העיניים מכל המכוניות שראיתי. כל דגם אפשרי שאי פעם שמעתי עליו הספקתי לזהות בשעה הזו שאנחנו על הכביש. זה לא נורמלי, נשבע לך. זה כמו בסרטים. החיים שלכם תותים."

 

"אחי אתה עוד תתרגל לנוף הזה," עמי צחק.

 

"מה אתרגל לנוף? אני רוצה להתרגל לנהוג באחת כזאת!"

 

"שוואיה שוואיה, גבר, הרמב"ם בצדק אמר שאסור לבלוע בלי ללעוס."

 

"אחי, על איזה לבלוע אתה מדבר בכלל? תן לטעום."

 

"אנחנו הישראלים כולנו אותו דבר, עוד לא מבינים איפה אנחנו, וכבר רוצים שיהיה שלנו."

 

איזה ריח מגרה, בן הרהר שעה שפסעו לעבר המסעדה. סקרן לספוג את אווירת המקום הוא בחן את סביבתו, מהופנט. לרגע עצר מלכת. עמי הפנה אליו מבטו וחייך. "אחי," בן הצביע על שם המסעדה, "סחטיין, זה כתוב בעברית."

 

"כבר אמרתי לך שאתה ממש מזכיר לי את עצמי בימים הראשונים שלי כאן?" עמי טפח על שכמו של בן, "אחי, לוס אנג'לס זו ישראל הקטנה. מחר כשתבוא איתי לעבודה כבר תבין על מה אני מדבר. אני רק מקווה שאתה לא שומר שבת או משהו כזה."

 

"ממש לא. למה?"

 

"כי עם הטראפיק של שישי בדוק נחזור הביתה הרבה אחרי השקיעה."