היום הראשון

 

הסטודנט דֵמִירְטַי מספר

 

 

"זה בעצם סיפור ארוך, אבל אני אקצר," אמרתי. "באִיסְטַנְבּוּל אף פעם לא ירד כל כך הרבה שלג. כששתי הנזירות עזבו בחצות את בית החולים סֶן ז'וֹרְז' שנמצא בקָרָקוֹי ויצאו בדרך לכנסיית סֶן אַנְטוּאָן כדי לבשׂר את החדשות הרעות, הציפורים המתות נערמו מתחת לכרכובי הבתים. הקור המקפיא בחודש אפריל גרם לפרחים לנשור מעצי כליל החורש, וכלבי הרחוב התמוטטו מעוצמת הרוחות כאילו שיספו אותם חרבות. אתה ראית אי־פעם שלג יורד באפריל, דוקטור? זה בעצם סיפור ארוך, אבל אני אקצר. אחת משתי הנזירות שהתקשו ללכת בסופת השלגים הייתה צעירה, והאחרת זקֵנה. כשהן התקרבו למגדל גָלָטָה אמרה הנזירה הצעירה לקשישה: 'איזשהו גבר עוקב אחרינו מאז התחלנו לעלות הנה.' הנזירה הזקֵנה אמרה שלגבר העוקב אחריהן בעיצומם של הסערה והחושך לא יכולה להיות אלא מטרה אחת ויחידה."

 

כאשר שמעתי מרחוק את דלת הברזל, הפסקתי לספר והסתכלתי על הרופא.

 

התא שלנו היה קר. בעודי מספר את הסיפור לרופא, שכב הספָּר קָמוֹ בתנוחה עובָּרית על רצפת הבטון העירומה. לא היו לנו שמיכות, כדי להתחמם היינו מתרפקים זה על זה כמו גורי כלבים. מכיוון שזה ימים אחדים עבר עלינו הזמן באותה נקודה עצמה, לא יכולנו להבחין מתי הלילה עומד לרדת ומתי הבוקר עומד להפציע. ידענו מצוין מה טיב הכאב, מדי יום ביומו חווינו מחדש את הזוועה שהייתה ממלאת את ליבנו כל אימת שהיינו נלקחים לתאי העינויים. באותו מרווח זמן קצר ששימש אותנו כדי להתכונן לכאב, הייתה זהות גמורה בין אדם לבין חיה, בין שפוי לבין מטורף, בין מלאך לבין שטן. כשהתגלגל רחש דלת הברזל במסדרון, נעמד הספָּר קָמוֹ והזדקף. "באים לקחת אותי," אמר.

 

קמתי, ניגשתי לדלת התא והצצתי החוצה מבעד לחרכים הקטנים שבגובה ראשי. בעודי מתאמץ לראות מי הם הבאים מכיוון דלת הברזל, הטילה מנורת המסדרון אלומת אור על פניי. אף אחד לא נראָה, מן הסתם נשארו כולם לחכות בכניסה. כיווצתי את עיניי שהסתנוורו באור. העפתי מבט בתא הסמוך ותהיתי אם הבחורה הצעירה שהושלכה לתוכו כמו חיה פצועה לפני כן באותו יום, עודה בין החיים.

 

לאחר שהדיבורים במסדרון התמעטו, התיישבתי בחזרה במקומי והנחתי את כפות רגליי על כפות רגליהם של הרופא ושל הספָּר קָמוֹ. כדי להתחמם היינו מצמידים את כפות רגלינו היחפות אלה לאלה ומקרבים איש איש את הבל פיו החם אל פניהם של רֵעיו. מיומנוּת ההמתנה הייתה גם היא אמנות, ובלי אומר ודברים הקשבנו לצלילים המעומעמים המגיעים לאוזנינו מבעד לקירות.

 

הרופא כבר בילה בתא הזה שבועיים לפני שאני הושלכתי פנימה והתמקמתי מדמם לצידו, והאיש לא רק ניקה את פצעיי, אלא גם כיסה אותי במקטורנו. מדי יום ביומו היינו נלקחים בידי צוותי חקירה נפרדים לאחר שעינינו כוסו, ונהגו להחזיר אותנו לתא כעבור שעות אחדות, מעולפים למחצה. ואולם הספָּר קָמוֹ חיכה במחיצתנו זה שלושה ימים בלי להילקח לחקירה ובלי שום קריאה בשמו.

 

התרגלנו לתא ברוחב מטר ובגובה שניים, אף על פי שבהתחלה נראה לנו קטן. הרצפה והקירות היו מבטון, הדלת — ברזל אפור. התא היה ריק. ישבנו על הרצפה וכשהיו נרדמות לנו הרגליים, נהגנו לקום ולהסתובב במעגל. לפעמים זקפנו את ראשינו למשמע זעקה שהתגלגלה לאוזנינו מרחוק, והסתכלנו איש על פני רעהו באור העמום שהסתנן פנימה מן המסדרון. זמננו עבר עלינו בשינה או בדיבורים. סבלנו מאוד מהצינה, עם כל יום חולף רזינו עוד ועוד.

 

שוב שמענו את חריקתה החלודה של דלת הברזל. החוקרים חזרו כלעומת שבאו, בלי לקחת איש מהתאים. כרינו אוזן וחיכינו כדי לוודא שאכן זה המצב. לאחר שדלת הברזל הוגפה, השתררה דממה והמסדרון שב והתרוקן מאדם. הספָּר קָמוֹ נשם עמוק ואמר: ״בסוף הבניזונות האלה לא לקחו אותי, הלכו בלי לקחת אף אחד." הוא זקף את ראשו והסתכל על התקרה החשוכה, אחר כך הצטנף ונשכב על הרצפה.

 

הרופא הורה לי להמשיך בסיפור.

 

ברגע שפתחתי ואמרתי ״אותן שתי נזירות בסופת השלגים...", פנה אליי הספָּר קָמוֹ בבת אחת, אחז בזרועי ואמר: "תגיד, ילד, מה דעתך לספר לנו משהו לָעניין במקום לבאס אותנו עם הסיפור הזה? קור כלבים פה בפנים, לאלף עזאזל, וכאילו לא מספיק שאנחנו קופאים על הבטון, אז אנחנו עוד צריכים פה אותך שתספר לנו על שלג וסערות."

 

האם קָמוֹ ראה בנו חברים או אויבים? האם כעס עלינו ובז לנו מכיוון שאמרנו לו שזה שלושה ימים הוא מדבר בשנתו? אם מתישהו יכסו את עיניו וייקחו אותו מכאן, אם יעשו ממנו קציצות ויצלבו אותו, אולי אז ילמד לתת בנו אמון. לעת עתה הסתפק בכך שהואיל בטובו לסבול את דיבורינו ואת גופינו המיוסרים. הרופא תפס ברכּוּת את כתפו, אמר לו: ״תישן קצת, קָמוֹ", ועזר לו לשוב ולשכב.

 

"באִיסְטַנְבּוּל אף פעם לא היה יום חם כל כך," אמרתי בפתח דבריי. "זה בעצם סיפור ארוך, אבל אני אקצר. כששתי הנזירות עזבו בחצות את בית החולים סֶן ז'וֹרְז' שנמצא בקָרָקוֹי ויצאו בדרך לכנסיית סֶן אַנְטוּאָן כדי לבשׂר את החדשות הטובות, הציפורים שישבו שורות־שורות על כרכובי הבתים צייצו בשמחה ובששון. עצי כליל החורש עמדו ללבלב בעיצומו של החורף, לא היה חסר הרבה שכלבי הרחוב יימסו ויתאדו מרוב חום. אתה ראית אי־פעם שרב מדברי באמצע החורף, דוקטור? אחת משתי הנזירות שהתקשו ללכת בחום הייתה צעירה, והאחרת זקֵנה. כשהן התקרבו למגדל גָלָטָה אמרה הנזירה הצעירה לקשישה: 'איזשהו גבר עוקב אחרינו מאז התחלנו לעלות הנה.' הנזירה הזקֵנה אמרה שלגבר העוקב אחריהן ברחוב שומם וחשוך לא יכולה להיות אלא מטרה אחת ויחידה: אונס. לחוצות נחפזו במעלה הגבעה. נפש חיה לא הייתה בסביבה. ביום חם כזה מובן שהבריות נהרו לגשר גָלָאטָה וירדו בהמוניהן אל קרן הזהב, וכך אירע שעכשיו, בחצות הלילה, הרחובות עמדו שוממים. 'הגבר מתקרב,' אמרה הנזירה הצעירה, 'הוא ישיג אותנו עוד לפני שנגיע לפסגה.' 'אז בואי נרוץ,' אמרה הנזירה הזקנה. בחצאיות ארוכות ובבגדים עבים עברו השתיים באותה שעה על פני בתי עסק של פרסומאים, חנויות מוזיקה וחנויות ספרים. כל החנויות היו סגורות. הנזירה הצעירה העיפה מבט לאחור ואמרה: 'גם הגבר רץ.' באותו שלב כבר התנשמו בכבדות, זרזיפי זיעה זרמו במורד גבן. הנזירה הזקנה אמרה: 'עדיף שעכשיו ניפרד זו מזו לפני שהוא יתפוס אותנו, ככה לפחות אחת משתינו תוכל להינצל.' בלי שום מושג על מה שמצפה להן נפרדו דרכיהן, וכל עוד רוחן בן רצו לשני רחובות שונים. הצעירה רצה ימינה ובה בעת עלה על דעתה שמעתה ואילך היא בכלל איננה אמורה עוד להסתכל לאחור. מכיוון שבאותה שעה נזכרה בסיפור התנ"כי, ולבל יבולע לה כפי שאירע לאשת לוט אשר פנתה אחורנית להביט בעירהּ בפעם האחרונה, הפנתה אותה נזירה את כל תשומת ליבה לסמטאות הצרות שלפניה, ותוך כדי כך שינתה בלי הרף את כיוון ריצתה. צדקו מי שאמרו שהיה זה יום מקולל. המדיומים טענו בטלוויזיה מבעוד מועד שאותו חום מופרז בעיצומו של החורף הוא אות מבשר רעות, והמטורפים בכל שכונות העיר הלמו בלי הפוגה בסירי פח. כעבור שעה קלה, כשהנזירה הצעירה נוכחה לדעת שאוזניה אינן מבחינות עוד בשום קול מלבד צלילי מרוצתה, בחרה להאט קצת את קֶצב הריצה לפני ששוב סטתה בפינה לאחת הסמטאות הצדדיות. כשהשעינה את גבה על אחד הקירות באיזשהו רחוב שלא הצליחה לזהות, והביטה מסביב, נוכחה לדעת שתעתה בדרך. לא היה שם אף אחד. לכן לקחה בתור בן לוויה את הכלב שהסתובב במקום לרגליה והתקדמה לאט־לאט לאורך הקיר. זה בעצם סיפור ארוך, אבל אני מקצר. בסופו של דבר, כשהנזירה הצעירה הגיעה לכנסיית סֶן אַנְטוּאָן, נודע לה שהנזירה האחרת לא הגיעה לשם. לכן סיפרה בחיפזון את מה שעלה בדעתה, והנוכחים מסביב נכנסו ללחץ. כשאנשים אחדים כבר התכוננו לצאת כדי לחפש את הנזירה הזקנה, נפתחה דלת הכניסה והקשישה התפרצה פנימה בשׂיער פרוע. היא צנחה על אחד השרפרפים מתנשמת במקצת ושתתה שתי כוסות מים. הנזירה הצעירה אמרה לה אז בקוצר רוח: 'ספּרי כבר מה קרה.' הקשישה אמרה לה בתגובה: 'רצתי מרחוב לרחוב, אבל לא הצלחתי להיפטר מהאיש ההוא, עד שבסוף תפסתי שהוא עומד להשיג אותי.' 'אז מה עשית?' שאלה הנזירה הצעירה. 'עצרתי באיזושהי פינה, וכשעצרתי אז גם הגבר עצר.' 'ואז?' 'אני הרמתי את החצאית.' 'נו ו?' 'והגבר הוריד את המכנסיים.' 'ו?...' 'ושוב התחלתי לרוץ.' 'ומה קרה אחר כך?' 'מה כבר היה יכול לקרות? אישה שהחצאית שלה למעלה, רצה יותר מהר מגבר שהמכנסיים שלו למטה.'"

 

הספָּר קָמוֹ פרץ בצחוק ממקום משכבו. זאת הייתה הפעם הראשונה שראינו אותו צוחק. הגוף שלו התנועע בקלילות כאילו הוא מתהולל בחלומות עם יצורים מוזרים כלשהם. חזרתי ואמרתי אז את המשפט האחרון שהשמעתי: "אישה שהחצאית שלה למעלה, רצה יותר מהר מגבר שהמכנסיים שלו למטה." כשפֶּרץ הצחוק של הספָּר קָמוֹ נהפך לשאגות צחוק, גהרתי עליו כדי לסתום את פיו. בבת אחת פקח אז את עיניו והביט בי. אילו היו הסוהרים שומעים את קולותינו ובאים אלינו, או שהיו מכים אותנו או שהיו מענישים אותנו, ואז היינו נאלצים לעמוד לפני הקיר במשך כמה וכמה שעות. לא כך רצינו לבלות את הפנאי העומד לרשותנו לפני סבב העינויים הבא.

 

הספָּר קָמוֹ התיישר ונשען על הקיר שממול. בעודו מתנשם עמוקות הרצינו פניו והתעטפו שוב בהבעתן הקודמת. עתה דמה לשיכור המועד בלילה לאיזושהי שוּחָה, וכעת, לאחר שהתפכח, נבצר ממנו להבין איפה הוא.

 

"חלמתי היום שאני נשרף," אמר. "במדור הכי תחתון של הגיהינום לקחו ת'חתיכות עץ מכל אלה שהיו שם לידי וזרקו אותן לתוך המדורה שלי. אבל למרות זאת קפאתי מקור, לעזאזל. החוטאים האחרים צרחו, אלף פעם חשבתי שתכף עור התוף שלי נקרע, ואלף פעם גיליתי שאני עוד לא חירש. האש נעשתה מה־זה גבוהה, אבל כמה שנשרפתי, זה לא הספיק לי. אתם לא הייתם שם, הסתכלתי על כל הפנים, אחד אחרי השני, אבל לא ראיתי אף רופא ואף סטודנט. 'תביאו לי עוד אש,' ביקשתי והתחננתי, זעקתי ממש כמו חיה שמובילים אותה לשחיטה. כל אלה שנשרפו שם מולי — העשירים, המטיפים, המשוררים הגרועים והאימהות שאין להן אהבה בלב — הסתכלו עליי דרך הלהבות. לא היה מצב שהפצע בלב שלי ייהפך לאפר, הזיכרון לא נמס לי וגם לא הסכים להימחק. האש כבר התיכה ת'ברזל, אבל למרות זאת יכולתי לזכור ת'עבר הארור שלי. 'תתחרט,' אמרו לי. וזהו? זה מספיק? אז הנפשות שלכם מצאו ת'ישועה בגלל שאתם התחרטתם? הרי 'תם כולכם פה בגיהינום, חתיכת בניזונות! אני הייתי בסך הכול ספָּר רגיל, אחד שמביא לחם הביתה ואוהב לקרוא ספרים, אבל אין לו ילדים. בימים האחרונים, כשהחיים שלנו נהפכו לבלגן אחד גדול, אשתי לא אמרה לי מילה אחת רעה. הייתי מעדיף שהיא תקלל אותי, אבל היא חסכה ממני אפילו ת'קללות שלה. כשהייתי שתוי, סיפרתי לה מה מסתובב לי במחשבות כשאני פיכח, ואיזה לילה נעמדתי לה מול העיניים ואמרתי לה ככה: 'אני בנאדם עלוב.' ציפיתי שהיא תשפיל אותי, שתצרח עליי. ניסיתי לצוד על הפרצוף שלה איזה מבט של בוז, אבל כשהיא הפנתה ת'ראש הצידה, ראיתי שההבעה היחידה על הפנים שלה זה עצב. הדבר הכי גרוע באישה זה שהיא תמיד יותר טובה מכם. כולל אימא שלי. 'תם מסתכלים עליי מוזר בגלל שאני מדבר ככה, אבל זה ממש לא מזיז לי."

 

הספָּר קָמוֹ שפשף את זקנו והפנה את פניו אל האור שבקע מבעד לחרכי הברזל. לא רק ששלושה ימים לא התרחץ, אלא ששערו המלוכלך, ציפורניו הארוכות וריח הלחם המעופש שהדיף כבר למן יומו הראשון בתא, העידו בבירור שהוא מעדיף לשמור מרחק מהמים גם כשהוא בחוץ. כבר התרגלתי לריח של הדוקטור ואת הריח שלי עצמי ממילא הפנמתי מזמן, אבל הריח של קָמוֹ חזר והזכיר את נוכחותו שוב ושוב, כמוהו כאומללוּת שבנפשו. בתום שלושה ימים של שתיקה דיבר עתה בלהט.

 

"יצא לי להכיר ת'אשתי ביום הראשון שפתחתי ת'מספרה שעל החלון ראווה שלה היה כתוב 'קָמוֹ הספָּר'. היא הביאה אליי ת'אחיה שעמד להתחיל ללמוד בבית ספר. שאלתי איך קוראים לילד ואחרי זה הצגתי ת'עצמי: 'השם שלי קָמִיל, אבל כולם קוראים לי קָמוֹ.' 'בסדר, דוד קָמוֹ,' הילד אמר. חדתי לו חידות וסיפרתי לו סיפורים מצחיקים על הבית ספר. כששאלתי ת'מי שעכשיו אשתי, זאתי שישבה שם בצד והקשיבה לנו, אז היא אמרה לי שבדיוק גמרה ת'תיכון ושהיא עובדת בבית בתור תופרת. היא לא הביטה ישר אליי, אלא הסתכלה על התצלום שהיה צמוד לקיר, התצלום של מגדל הנערה,1 על הריחן שמתחת לתצלום, על הראי עם המסגרת הכחולה, על התערים ועל המספריים. כשאני הושטתי לה ת'בקבוק עם המי קולון, הבקבוק שמרחתי מהנוזל שלו על השיער של הילד, אז היא פרשה ת'כפות ידיים שלה וכשקירבה אותן לאף כדי להריח ת'בושם, היא עצמה ת'עיניים. באותו הרגע 'ני דמיינתי שמתחת לעפעפיים שלה היא רואה אותי, ורציתי שמאז ובמשך כל החיים אף עין לא תיגע בי חוץ מהעיניים האלה שלה. כשאשתי עזבה ת'מספרה בשמלה הפרחונית והיה מסביבה הבושם הזה של הלימון, 'ני יצאתי החוצה והסתכלתי אחריה. לא שאלתי איך קוראים לה. היא הייתה מָהִיזֶר שנכנסה לתוך החיים שלי עם הידיים הקטנות שלה, והייתי בטוח שהיא אף פעם לא תצא מהם.

 

"בערב ההוא אני עוד פעם הלכתי לבאר הישָׁנה. הייתה לנו באר בגינה האחורית של הבית שעמד בשכונת מֵנֶקְשֶׁה, שם ביליתי ת'ילדוּת שלי. אז, כשהייתי לבד, הייתי מתכופף לפתח של הבאר ומסתכל בפנוכו לתוך החושך שלמטה. בכלל לא שמתי לב שהיום כבר נגמר, שכחתי לגמרי שקיים עוד עולם מחוץ לבאר. החושך היה השַּׁלווה, הוא היה קדוש. אני הייתי משתכר מהריח של הלחות, חוטף סחרחורת מרוב תענוג. כשמישהו היה אומר עליי שאני דומה לאבא שלי, שאותו אני בחיים שלי לא הכרתי, או כשאימא שלי הייתה קוראת לי פה ושם בשם של האבא שלי, קָמִיל, במקום לקרוא לי 'קָמוֹ', תמיד רצתי לבאר והתנשמתי. כשאני שאפתי לתוך הריאות ת'אוויר שנשמתי מהחושך, דחפתי ת'ראש כמה שרק יכולתי פנימה, ודמיינתי איך אני שוקע בקרקעית של הבאר. רציתי להשתחרר מהאימא שלי, מהאבא שלי ומהילדוּת. בניזונות! אימא נכנסה להיריון מהארוס שלה שהתאבד, ואחרי שהיא ילדה אותי למרות הסיכון שהמשפחה שלה עלולה לנדות אותה, היא נתנה לי ת'שם של הארוס. אני זוכר שאפילו כשהייתי בגיל שכבר התחלתי לשחק בחוץ, פה ושם היא עוד הייתה מצמידה אותי לחזה שלה, דוחפת לי ת'פטמה לפֶּה ובוכה. במקום טעם של חלב אני קיבלתי ת'דמעות של האימא שלי. בעיניים עצומות הייתי אומר לעצמי 'גם זה יעבור' וסופר ת'אצבעות שלי אחת־אחת. ערב אחד, כשכבר נהיה חשוך, אימא שלי מצאה אותי על הפתח של הבאר, היא באה ומשכה אותי בזרוע, ובאותו הרגע, האבן שהיא דרכה עליה זזה בבת אחת מהמקום. הצריחה שהיא השמיעה כשהיא נפלה פנימה עוד מצלצלת לי באוזניים. רק בחצות הוציאו ת'גופה שלה מהבאר. אחרי שהאימא שלי מתה, עברתי לגור בבית יתומים, בדָרִישָּׁפָקָה, וישנתי באחד מהחדרי שינה האלה ששם כולם מספרים קורות חיים ארוכים, סיפורים שהבסיס שלהם זה חלומות בהקיץ."

 

קָמוֹ סקר אותנו כמשתוקק לוודא שאנחנו אכן קשובים לסיפורו.

 

"כשאני הייתי מאורס עם מָהִיזֶר, אז נתתי לה במתנה רומנים וספרי שירה. המורה שלנו לספרות בתיכון תמיד אמר: 'כל אדם יש לו שפה משלו, יש אנשים שתבינו אותם בפרח, ויש כאלה שתבינו אותם בספר'. מָהִיזֶר גזרה בדים בבית, תפרה שמלות, ופה ושם כתבה על פתקים קטנים כל מיני שירים והייתה שולחת ת'אח שלה להביא לי אותם. שמרתי ת'שירים שלה אצלי במספרה, באיזה קופסה ששמתי במגירה התחתונה בין הסבונים הריחניים. העסק הלך יופי, המִספר של הלקוחות הקבועים כל הזמן רק גדַל. יום אחד הרגו בפתח של המספרה איזה לקוח שלי, עיתונאי שבא להתגלח ובדיוק סגר אחריו ת'דלת עם חיוך על הפנים. שני התוקפים התקרבו אז אל העיתונאי שכבר שכב על הארץ, וכשהם תקעו לו ת'כדור השני בראש, הם צעקו: 'זהו זה, או שתאהב אותה או שתעזוב אותה!' המון אנשים התקהלו שם למחרת, במקום שעוד ראו על הרצפה כתמים של דם, הם באו לעשות כבוד לעיתונאי ההוא שנרצח. אני הצטרפתי אליהם והלכתי איתם להלוויה לזֵכר האיש הזה שהייתי מספֵּר אותו. לא האמנתי בפוליטיקה, במשך כל החיים שלי האדם הפוליטי היחיד שהרגשתי קרוב אליו היה המורה שלי לספרות בתיכון, הָיַטִּין הוֹגָ'ה. למרות שהוא לא דיבר על העניינים האלה, אנחנו ראינו פה ושם בקלסרים שלו כל מיני כתבי־עת סוציאליסטיים. לי היה אפס אמון בפוליטיקה: איך ייתכן שהפוליטיקה, שביסוד שלה עשויה מאנשים, תשנה ת'עולם? אלה שטענו שהטוּב לב יציל ת'חֶברה ויעשה אותה מאושרת, לא היה להם שום מושג בבני אדם. עשו ת'עצמם כאילו הם לא קולטים מה זה אגואיזם, לעזאזל איתם. תועלתנוּת, תאוות בצע ותחרותיוּת, זה מה שהיה בתשתית של האנושוּת. כשאני אמרתי דברים כאלה, אז הלקוחות שלי מחו, התווכחו ומה לא עשו כדי לשכנע אותי שזה לא ככה. 'איך בנאדם שאוהב שירה יכול בכלל לחשוב כמוך?' אמר לי איזה לקוח בזמן שחיכה לתוֹר שלו. הוא ניגש לראי וקרא בקול רם כמה שירים מתוך פרחי הרוע שתקעתי שם. נראה שהאלימות לא תיעלם, שמענו על אלה שנרצחו בשכונות שלידנו. פעם לקוח צעיר שלי התפרץ למספרה מזועזע וביקש שאני אסתיר ת'נשק שלו לפני שהשוטרים יתפסו אותו. גם אם פה ושם עזרתי לכמה אנשים, אנ'לא שמתי קצוץ על פוליטיקה. לחסוך כסף כדי לקנות בית, להיות אבא ולבלות ת'לילות שלי לצד מָהִיזֶר, זה היה החיים היחידים שאני האמנתי בהם. אבל כל הקטע זה שלא היה מצב שמָהִיזֶר תיכנס להיריון. וכשהלכנו לרופא בשנה השנייה לנישואים, אז התברר לנו שהבעיה דווקא אצלי.

 

"איזה ערב, כשאני סגרתי ת'מספרה, ראיתי שלושה אנשים מתנפלים על מישהו. זה היה המורה שלי לספרות בתיכון, הָיַטִּין הוֹגָ'ה. שלפתי אז ת'סכין שלי, נדחפתי ביניהם ופצעתי ת'תוקפים, את שלושתם, בידיים ובפָּנים. התוקפים, זה בא להם בהפתעה, ככה שהם עשו אחורה פנֵה והתחפפו לתוך החושך. הָיַטִּין הוֹגָ'ה חיבק אותי. הלכנו והלכנו וכל הדרך דיברנו, עד שבסוף התיישבנו באיזה מסעדה בסָמַטְיָה. סיפרנו אחד לשני על החיים שלנו. הָיַטִּין הוֹגָ'ה החליף שני בתי ספר אחרי דָרִישָּׁפָקָה, הוא הפחית ת'כמות של השיעורים שלימד, ובאותה התקופה הקדיש יותר זמן לעיסוק שלו בפוליטיקה. העתיד של הארץ שלנו הדאיג אותו. קודם הוא שמע שנרשמתי ללמוד שפה וספרות צרפתית באוניברסיטה. אז עכשיו הוא הצטער כשנודע לו, שבשנה השנייה אני הפסקתי ת'לימודים באמצע כי הייתי מוכרח לצאת לעבוד. כשהוא שאל אותי אם אני עוד מתעניין בשירה, דקלמתי לו בחצי פה כמה שורות של בּוֹדְלֵר שלמדתי אצלו בכיתה בעל־פה. הוא הסתכל עליי בגאווה והזכיר לי שכשהייתי בבית ספר, אני זכיתי במקום הראשון בתחרות של דקלום שירה. השקנו בינינו ת'כוסיות ראקי2 שלנו. הוא שמח לשמוע שהתחתנתי, אבל סיפר שהוא עצמו עוד רווק. לפי מה שהוא בעצמו אמר, כמה שנים לפני כן הוא התאהב באיזה תלמידה, אבל לא אמר לה על זה שום־כלום, וכשנודע לו שאחרי הלימודים היא התחתנה, אז הוא מאה אחוז הסתגר בתוך הבדידות שלו. וככה אנחנו שתינו עד הבוקר. אני דקלמתי לו שירים שזכרתי בעל־פה, והוא — שירים שהוא כתב לבחורה הזאתי שהוא אהב. אנ'כבר לא זוכר איך חזרתי הביתה, אבל רק למחרת, אחרי שאני התפכחתי ממה ששתיתי, נזכרתי שבשירים שהָיַטִּין הוֹגָ'ה דקלם לי היה מוזכר השם של מָהִיזֶר.

 

"אנ'לא הלכתי להלוויה של הָיַטִּין הוֹגָ'ה כעבור חודש. ירו לו כדור בראש כשהוא יצא מהבית ספר. בקלסר שלו מצאו איזה שיר שהוא הקדיש לי, שיר שמספר על פרשים אמיצים שנאבקים בסערה, איזה חבר שלו הביא לי ת'שיר הזה. בערב ההוא אני נצמדתי למָהִיזֶר בחיבוק ואמרתי לה 'אל תעזבי אותי.' 'מה פתאום שאני אעזוב אותך, בעל משוגע שלי?' היא שאלה. הבאתי איתי הביתה אז ת'קופסה שהחזקתי שנים במספרה, במגירה בין הסבונים. פתחתי ת'קופסה, הוצאתי ת'פתקים עם השירים שמָהִיזֶר כתבה לי בזמן שהיא הייתה הארוסה שלי, וביקשתי ממנה שהיא תקריא לי אותם. לפתקים האלה היה קצת ריח של ורד וקצת ריח של אזוביון. וכשמָהִיזֶר קראה לי ת'שירים שלה, אני פתחתי לה ת'כפתורים של החולצה ותפסתי ת'שדיים שלה בפה שלי. רציתי לינוק מהם חלב, אבל במקום זה טעמתי ת'דמעות שזלגו למָהִיזֶר על החזה. עברו מאז בינתיים שלושה חודשים. איזה לילה מָהִיזֶר שפנתה אליי בגמגום ושאלה אותי שוב ושוב ת'אותן השאלות, עוד פעם בכתה. היא שאלה אותי אז מי ירה בהָיַטִּין הוֹגָ'ה. 'הוא אף פעם לא התנהג אליי לא יפה,' היא אמרה. אחרי זה סיפרה לי שכבר כמה לילות, כל פעם שאני מדבר בשינה, אני אומר שהגיע לו למות. 'על מי עוד אני דיברתי בשינה?' שאלתי אותה. 'למה, היה עוד מישהו?' מָהִיזֶר ענתה לי בשאלה. נשבעתי לה בחיים של האימא שלי שלא. 'אנ'לא הייתי מעורב במוות שלו,' אמרתי לה, 'ואין שום משמעות למילים שהבנאדם אומר כשהוא ישֵׁן.' לקחתי ת'מעיל שלי ויצאתי החוצה לאוויר הקר. מה זה צריך להיות, הדבר ההזוי הזה? הנפש שלי התמלאה צער. זקן טיפש. מה קרה לנפש הזאתי שפעם הכנפיים שלה התיזו ניצוצות של אש? אז הספיק לך שהעוקץ של התקווה ייגע בך בעדינות כדי ש'תה תתחיל לדהור. ועכשיו, חולה שכמוך, 'תה מתנשם ומתנשף כמו איזה חמור עבודה שגמר ת'קריירה. יש משהו בעולם הזה שלא נהיה בסופו של דבר אפר ועפר? מסכנה הנפש שלי, היא שבר כלי ויורד דם מכל פצע שיש בה. עכשיו כבר לא מגיעים עד למים שלך לא טעם החיים ולא סערת הרגשות שיש באהבה. הצמרמורת של הזמן מטלטלת אותי עם כל נשימה שאני נושם. הזמן מוציא לי ת'נשמה ולוקח אותה רחוק־רחוק. איך הגעתי עד לפתח של הבאר, איך הרמתי ת'אבנים וסילקתי ת'מִכסה, לא היה לי שׂכל. התכופפתי לתוך הבאר וצרחתי: 'אימא! כשאת דחפת לי בכוח ת'ציצי שלך לתוך הפה, למה את נתת לי דמעות במקום חלב? אימא! כשאת חיבקת ת'גוף החלש שלי, למה אמרת עוד פעם ועוד פעם ת'שם של האבא המת שלי ולא ת'שם שלי? כל פעם שקראת לי 'קָמִיל' במקום 'קָמוֹ', קלטתי שאת חושבת על אבא. גם בלילה האחרון שלך את צעקת 'קָמִיל'. אני ידעתי שהאבן שאת דורכת עליה לא יציבה, ידעתי שהיא מתנדנדת. את תיפלי, אימא! כל הזמן את אמרת שאני נולדתי אך ורק בזכות האבא שלי, שאני חייב לו ת'חיים שלי. זה עונש מאלוהים! המתים מתו. ואת לא הבנת כמה שהאור רע. האור הראה לנו ת'שטח רק מלמעלה. הוא לא נתן לנו ת'אפשרות להסתכל למה שיש בפנוכו.'"

 

הספָּר קָמוֹ השמיע את המילים האחרונות כממלמל לעצמו. תחילה הרכין את ראשו קדימה ואחר כך הטיח אותו בבת אחת בקיר שמאחוריו. "זה התקף אפילפסיה!" אמר הרופא ומיהר להשכיב את קָמוֹ על הרצפה. כדי שקָמוֹ לא ינשוך לעצמו את הלשון תחב הרופא בין שיניו את פרוסת הלחם ששמרנו בשביל חבר עתידי לתא, מישהו שהיה עשוי להגיע אלינו בכל רגע שהוא. אני החזקתי אז לקָמוֹ את כפות הרגליים. הספָּר איבד את ההכרה וקצף נפלט מפיו.

 

דלת התא נפתחה. הסוהר שנעמד מעלינו כמו ענק צרח: "מה זה צריך להיות?"

 

"החבר שלנו חטף התקף אפילפסיה," אמר הרופא, "צריך משהו עם ריח חריף כדי להוציא אותו מזה — בושם, למשל, או בצל."

 

הסוהר עשה צעד אחד פנימה ואמר: "אם החבר המזורגג שלכם יתפגר, תקראו לי, ואז אני יבוא לסלק מכאן ת'גופה שלו." אף על פי כן גהר ליתר ביטחון מעל קָמוֹ והעיף מבט בפניו. ריח של דם, של עובש ושל לחוּת נדף מהסוהר. הבל פיו שהדיף ריח אלכוהול העיד עליו שכבר לפני תחילת המשמרת לגם כהוגן. כעבור השתהות בת רגע עשה צעד לאחור וירק על הרצפה.

 

כשסגר הסוהר את דלת התא, ראיתי מבעד לחרכי התא שממול את פני הבחורה שהובאה היום. עינה השמאלית הייתה עצומה ושפתה התחתונה — משוסעת. זה היה יומה הראשון כאן בפנים, אבל צבע פצעיה הצביע על כך שעונתה זמן ממושך. לאחר שהדלת נסגרה, השתטחתי על הרצפה, וכשדבקתי מצד אחד בכפות רגליו של קָמוֹ, מצידי האחר הצמדתי את לחיי למשטח הבטון כדי שיעלה בידי לראות את רגלי הסוהר מבעד למרווח שמתחת לדלת. הסוהר פנה לכיוון הבחורה, הוא רק עמד וחיכה בלי נוע. כפות רגליו שלא זעו העידו על כך בבירור. האם הבחורה לא נסוגה מהחרכים? האם לא התיישבה בחשכת תאה? הסוהר לא קילל, הוא לא דפק על דלתה כדי להפחיד אותה וגם לא נכנס לתא שלה כדי לדחוף את הבחורה אל הקיר. קָמוֹ בינתיים נרפה ונמתח לחילופין, מדי פעם בפעם התאמץ לשחרר את כפות רגליו מאחיזתי. הוא פרש את שתי זרועותיו לצדדים ולחץ בכפות ידיו על קירות התא. בתום הפרכוס האחרון שככו עוויתותיו וגעייתו השתתקה. הסוהר שהשגיח על התא שממול הניח לבחורה בשקט והסתלק, קול פסיעותיו במסדרון הלך והתרחק. נעמדתי והסתכלתי מולי. כשראיתי את הבחורה מבעד לחרכי הברזל, הנדתי לה בראשי לברכת שלום, אבל היא לא זעה כהוא זה. כעבור רגע נסוגה לאחור בתאה ונעלמה בחושך.

 

הרופא נשען על הקיר ומתח את רגליו. אחר כך הניח את ראשו של קָמוֹ על ירכו. "ככה הוא יוכל לישון כמה זמן," אמר.

 

"הוא שומע אותנו?" שאלתי.

 

"יש חולים ששומעים במצב כזה, ויש כאלה שלא."

 

"זה לא בסדר שהוא מספר לנו כל כך הרבה על עצמו, עדיף שנגיד לו שיפסיק."

 

"נכון, אסור שימשיך ככה."

 

הרופא הביט בספָּר קָמוֹ כאילו זה עתה השכיב לישון את בנו ולא איזשהו מטופל. הוא מחה את אגלי הזיעה ממצחו ויישר לו את השׂיער.

 

"מה עם הבחורה בתא שממול?" שאל.

 

"יש לה צלקות מפצעים, הם הגלידו לה על הפנים ורואים עליה שעינו אותה הרבה זמן," השבתי.

 

העפתי מבט בפניו הרגועות של הספָּר קָמוֹ. אותו לקוח שלו שהביע תמיהה ביחס אליו אכן צָדק: איך ייתכן שאדם כזה יאהב שירה? כעת ישַׁן לו כמו ילדים שהתעייפו לאחר ששיחקו כל היום בחוץ. מתחת לעפעפיו גהר עתה על פי הבאר שלו והתבונן בחשכה. לשווא ניסה פעם אחר פעם לסמוך על אבנים לחות, לא ולא, הוא אינו אמור לתת שום אמון באבנים, בעזרת חבל התכוון לרדת עכשיו פנימה ולהניח לעצמו לטבול בתוך המים. קָמוֹ הוא שם גם צפון וגם דרום, הן המזרח והן המערב הם בבעלותו. כל חייו מחוץ לבאר היו כלא היו, עתה לא היה עוד אלא באר בתחתית הבאר, מים בתוך המים.

 

"כמה זמן אני שכבתי בלי הכרה?" מלמל לבסוף קָמוֹ ופקח למחצה את עיניו.

 

"חצי שעה," אמר הרופא.

 

"התייבש לי הגרון."

 

"תתיישב לאט."

 

קָמוֹ התיישר והצמיד את גבו אל הקיר. הוא הערה לפיו מים מהמכל שהרופא הושיט לו.

 

"איך אתה מרגיש?" שאל אותו הרופא.

 

"'ני מרגיש עייף, אבל גם כאילו שנחְתי, לעזאזל. הייתי צריך לספר לכם על המחלה שלי. חטפתי אותה פעם ראשונה באביב, מייד אחרי שהאימא שלי מתה. זה לא נמשך הרבה זמן, תוך כמה שבועות יצאתי מזה. אבל הרי אומרים שההיסטוריה חוזרת. אז אחרי שמָהִיזֶר עזבה אותי, ההתקפים האלה עוד פעם התחילו."

 

"כאן אני ודֵמִירְטַי נטפל בך. אני אגיד לך משהו חשוב, קָמוֹ. זה נחמד לשוחח, אבל כאן בכלא יש לנו כמה כללים. אנחנו לא יכולים לדעת מי יישבר בעינויים ויגלה את כל הסודות, מי עלול לספר לחוקרים את כל הדברים שהוא שמע כאן בפנים. אז זה בסדר שנפטפט להנאתנו כדי להעביר את הזמן, אבל אנחנו צריכים להשגיח שלא נגלה את הסודות שלנו. הבנת?"

 

"אז 'נחנו אף פעם לא נספר אחד לשני ת'אמת?" שאל קָמוֹ. הגבר הקשוח מלפני רגע הסתלק ואת מקומו תפס עתה מטופל צייתן.

 

"שמור את הסודות שלך לעצמך," ענה לו הרופא. "אנחנו לא יודעים למה הביאו אותך הנה, ואנחנו גם לא רוצים לדעת."

 

"לא מעניין אותכם לדעת איזה מין בנאדם אני?"

 

"תראה, קָמוֹ, אילו אנחנו היינו מחוץ לכלא, אני בכלל לא הייתי רוצה לפגוש אותך, וגם לא לבלות איתך. אבל כאן אנחנו נמצאים בידיים של הכאב ובזרועות של המוות. המצב לא מאפשר לנו לשפוט אף אחד. עדיף שנרפא את הפצעים זה לזה. בואו לא נשכח שזה המצב הטהור ביותר של האדם, המצב של האדם הסובל."

 

"אבל 'תם בכלל לא מכירים אותי," אמר קָמוֹ. "אני עוד לא סיפרתי לכם שום דבר."

 

הרופא ואני הסתכלנו זה בזה, חיכינו ולא השבנו מטוב ועד רע.

 

היה ברור חד־משמעית שהספָּר קָמוֹ בורר את מילותיו בקפידה ושוקל אותן אחת־אחת.

 

"הזיכרון הזה שלי שעכשיו אני מתלונן עליו הוא כמו ספסרים רודפי בצע, הוא אוסף ת'מילים שלו בערימות ומסתיר אותן. ואתה, ילד, יעני סטודנט, אתה בכלל ידעת שאומרים על המילים בסיפור שאתה סיפרת, שהן שייכות לקונפוציוס? במספרה שלי, מעל לראי, היה תלוי על הקיר לצד הדגל פוסטר של אישה חצי ערומה, והמילים האלה היו כתובות מתחתיה. בפוסטר ראו בחורה עם רגליים ארוכות רצה בחצאית צבעונית מורמת, ותוך כדי ריצה היא הפנתה ת'ראש שלה הצידה והסתכלה במבוכה עליי ועל הלקוחות שמחכים שיגיע התור שלהם. בין הרגליים שלה היה כתוב שאישה שהחצאית שלה למעלה, רצה יותר מהר מגבר שהמכנסיים שלו למטה. פה ושם הלקוחות שלי נסחפו עם היופי של הבחורה שבפוסטר, וחשבו שהמילים האלה זה לא דובים ולא יער, להפך, הם דמיינו שאם הבחורה הזאתי תיכנס להם לחיים, אז מאותו הרגע הם ישכחו מכל העולם ורק יחיו מאושרים. איזה יום, אחד הלקוחות שלי שהיה סופר, הסתכל על התמונה הזאתי ולחש 'אוי, סוֹנְיָה!', ואנחנו ששמענו אותו, חשבנו כולנו שככה קוראים לבחורה הזאתי. אז כשהגיע התור של הסופר להסתפר והוא התיישב על הכיסא, הוא דיבר איתי הרבה זמן ובסוף התחיל לתאר לי איך הוא רואה אותי. הוא אמר שבנשמה אני דומה לרוסים. וכשהוא ראה שאני מופתע, הוא נתן לי דוגמאות מדברים ששמע ממני בפעמים הקודמות שהסתפר אצלי, דברים שאני אמרתי והוא זכר.

 

"אם הייתי נולד ברוסיה, אז או שאני הייתי בן למשפחת קָרָמָזוֹב, או שהייתי חי במרתף, או שהייתי מתדרדר למצב העלוב של האבא של סוֹנְיָה, מַרְמֵלָדוֹב. כל הדברים שהסופר אמר בקשר לדמויות האלה שדוסטויבסקי תיאר, התאימו לי כמו כפפה ליד. דוסטויבסקי תיאר בדיוק ת'אותו המצב רוח אצל האנשים האלה, בהתחלה כשהוא התייחס לאופי של מַרְמֵלָדוֹב ברומן 'החטא ועונשו', אחרי זה בכרך הראשון של 'כתבים מן המרתף' ובסוף לאורך כל היצירה שלו 'האחים קָרָמָזוֹב'. נכון שההבדלים בין האנשים האלה היו קטנים, אבל הם היו בכל זאת מספיק גדולים כדי לקחת אותם למקומות ממש שונים במשך החיים. אבא של סוֹנְיָה, מַרְמֵלָדוֹב, היה מפסידן: הוא קלט שהוא עלוב נפש וגם גינה ת'עצמו על זה. הוא היה שבר כלי, מנוצח בידי הגורל שלו. סוֹנְיָה אהבה מאוד ת'אבא האומלל שלה. אוי, סוֹנְיָה, איזה זונה יפה וענייה! מי לא היה מוכן לבצע בשבילה מעשי רצח מחרידים אם רק היה יודע על בטוח שבסוף יזכה באהבה שלה?! האיש מהמרתף, לעומת זאת, חשף ברבים ת'אומללוּת שלו כדי לחשוף גם ת'אומללוּת של אחרים, וככה להפוך ת'חשיפה הזאתי לזעם. הוא בער מתשוקה למצוא אנשים שדומים לו, והכול כדי שיוכל להחזיק להם ת'ראי מול הפרצוף. הדרך של הקָרָמָזוֹבִים הייתה סיפור ממש שונה. הם היו מסוכסכים גם ביניהם, גם עם אחרים ואפילו עם החיים בכבודם ובעצמם. הם לא הרגישו מסכנים כמו מַרְמֵלָדוֹב, ובניגוד לאיש מהמרתף, לא היה להם שום צורך לגלות ברבים ת'אומללוּת שלהם כדי לחשוף באותה הזדמנות גם אחרים. האומללוּת שלהם הייתה גורל בלתי־נמנע, פצע שמפריש מוגלה בלי הפסקה. הם התאמצו לא לקבל ת'חיים, אלא ללכת איתם מכות, וכל פעם שכאב להם, אז הם שפכו ת'דם שלהם ומרחו אותו לַחַיים על הפרצוף. והִנה, החיים האלה פתחו גם לי דף חדש עכשיו. אז לאלף עזאזל איתכם! תעשו לי טובה ותרככו טיפה ת'מבט שלכם, אל תסתכלו עליי כמו אלה שנשרפים בגיהינום. כבר שלושה ימים פה שאני מקשיב לכם, מקשיב לסיפורים שלכם ושומע כל גניחה שיוצאת לכם מהפה אחרי העינויים. אז עכשיו הגיע סוף־סוף הזמן שאתם תקשיבו לי."

 

קָמוֹ נעץ בנו מבט שכּולו בוז, קירב שנית את מכל המים אל פיו ותכף שוב פתח בדברים.

 

"אנ'לא יודע מה יהיה, אם ישחררו אותי או שייקחו אותי כמו אותכם לעינויים. הכאב הופך ת'גוף לאסיר, הפחד עושה ת'אותו הדבר לנשמה, והבנאדם מוכר ת'נשמה כדי להציל ת'גוף. אבל אנ'לא מפחד. למרות הכול אני ידבר עם המענים ואני יספר להם ת'סודות שאנ'לא סיפרתי לכם.

 

"אני יגיד להם מה שהם רוצים, אני יענה להם על השאלות שלהם בזה שאני יפקיד ת'נשמה שלי בידיים שלהם. בדיוק כמו שהחייטים מסובבים ת'פְּנים של הז'קט החוצה כדי לפרום ת'בטנה, ככה אני יוציא מתוכי ת'בפנוכו שלי ואני יגולל לפניהם ת'כול, אני יספר להם יותר ממה שהם רוצים. בהתחלה הם יקשיבו לי בסקרנות, הם ירשמו ת'כל מה שאני יאמר להם, אולי בגלל שזה ייראה להם מועיל, אבל עם הזמן הדיבורים שלי יעשו שהם לא ירגישו בנוח. הם יבינו שמה שאני מספר להם זה אמיתות שקשורות אליהם, אבל אמיתות כאלה שתכל'ס בכלל לא מתחשק להם לדעת. בעולם הזה הבנאדם הכי הרבה מפחד מעצמו. גם הם יפחדו והם ינסו להשתיק אותי, האנשים האלה שבהתחלה יענו אותי כדי שאני יפתח ת'פה, אחרי זה הם עוד יתלו אותי בתנוחה של הצלוב, ייתנו לי מכות חשמל ויכניסו לי מכות רצח רק כדי שאני יסתום כבר ת'פה. כמה שהאמת מפחידה אותי, ככה היא תפחיד גם אותם. אני יספר להם ת'כול על עצמי ואני יעמת אותם עם הצדדים האלה בעצמם שלא בא להם לראות. הם יהיו המומים כמו המצורעים שרואים ת'פרצוף של עצמם פעם ראשונה בראי, הם יעשו צעד לאחורנית וייתקלו בקיר, והיות שאין מצב שהם יוכלו לעשות משהו כדי להשתנות בעצמם, אז הרעיון היחיד שיצוץ להם זה לשבור ת'ראי, ז'תומרת אותי, לשבור לי ת'פרצוף וגם ת'עצמות. לא יעזור להם גם אם הם יחתכו לי ת'לשון, כי הגניחות שלי יהפכו להם ת'אוזניים לחירשות וינעלו להם ת'מחשבות באמת אחת ויחידה. אפילו בבתים שלהם הם יתעוררו באמצע הלילה מאה אחוז מכוסים זיעה, לאלף עזאזל איתם, והם יחסלו בלגימה אחת מהתחלה עד הסוף ת'בקבוקים של המשקאות הכי חריפים. אבל לאיפה הם יצליחו לברוח אם האמת זורמת לבנאדם בתוך אבי העורקים? או שהם ישלימו עם האמת הזאתי, או שיחתכו לעצמם ת'וורידים. לכל אחד מהם יש אישה אוהבת, אז הנשים שלהם יחבקו אותם וינחמו אותם, ידליקו בשבילם סיגריות וידחפו להם אותן בין האצבעות הרועדות שלהם. הם פוחדים פחד מוות מלגלות ת'אמת שלהם. עכשיו אני כבר תופס למה שלושה ימים הם לא לקחו אותי לחקירה. הם מפחדים ממני."

 

הספָּר קָמוֹ דיבר מן המעמקים, מן החופים שבקרבת המצולה, מן הישימון שלאורך החוף. הוא הִרְבָּה להסתתר, נמחץ והתרסק, נפצע קשות. לא היה אפשר לדעת אם הסתתר מכיוון שנפצע, או שמא נפצע מכיוון שהסתתר. הרגשתי שאני טובע בתוך החושך שקָמוֹ כל כך אהב. כשקשרו לי את העיניים והוציאו אותי מבעד לדלת הברזל, הייתי בו בזמן נשלף החוצה מתוך העולם שהכרתי. הבנתי אז מה הוא הערך שיש לחוש הכיוון, ועשיתי כל מאמץ אפשרי כדי להיאחז במילים המתערבלות במוחי. בחושך האדם מאבד את הצפון ומתקשה לחשוב. ואולם, העולם היה ממש לצידי ואני רציתי לחזור אליו.

 

קָמוֹ התבונן עייף מבעד לחרכים של עיניו העצומות למחצה. אפילו לנוכח קרן האור המסתננת פנימה חש חסר מנוח, אולי לכן השתוקק בלי הרף לישון.

 

"רק פעם אחת אימא שלי לא כעסה עליי כשביליתי על יד הבאר," אמר. "ביום ההוא היא ראתה בחלום עצי הסקה בוערים. זה היה בעיניה סימן שהיא תצא בשלום מאיזה צרה. כמה שזה מוזר, הפעם הראשונה שאני חלמתי על עצי הסקה בוערים הייתה בתא הזה. מאיזה צרה אנ'כבר יכולתי להיפטר בזמן שהעבר שלי נשאר פה קפוא?"

 

"כמו שהימים הקודמים עברו, ככה גם הימים האלה יעברו," אמר הרופא. "החלום בא לספר לך שאתה תצא מכאן ושוב תהיה חופשי."

 

"שאני יהיה חופשי? מאז שאני איבדתי ת'מָהִיזֶר, הכול השתנה אצלי, ואין שום אבן שעומדת בתוכי כמו שצריך במקום שלה."

 

"אתה סתם מייסר את עצמך. אין אדם שלא חווה צרות כאלה בחיים." הרופא השתהה רגע ואחר כך המשיך: "אתה צריך לחשוב כאן חיובי, קָמוֹ. דמיין לך שאנחנו נמצאים בחוץ. תחשוב, למשל, שאנחנו נמצאים על החוף באוֹרְטָקוֹי, ושתוך כדי שיחה אנחנו מסתכלים על החוף שלנגד עינינו."

 

הרופא אהב להסב את מבטנו הלאה מכאן, החוצה. גם אני למדתי את זה ממנו. לדמיין את החיים בחוץ היה טוב יותר מאשר לדון ולדוש במכאובים שלנו. הזמן שנעצר בתא מכיוון שגופנו נפל במלכודת, התחיל שוב לזרום ברגע שדעתנו הייתה נתונה למתרחש בחוץ. דעתנו הייתה חזקה יותר מגופנו, והרופא טען שהדבר מוכח גם מבחינה מדעית. כאן לעיתים קרובות ראינו בעיני רוחנו את החיים בחוץ, לדוגמה היינו שותפים לשמחתם של האנשים שהתהלכו על החוף. נופפנו ידיים לבריות שלקֶצב המוזיקה הבוקעת בקולי קולות רקדו ריקודי בטן בסירה סמוכה לחוף אוֹרְטָקוֹי. עברנו לצידם של האוהבים שפסעו מחובקים. כשהשמש צפה עדיין באופק קנה הרופא מאיזשהו רוכל חבילת שזיפים ירוקים. בחיוך על שפתיו כיבד אותי, שאטעם ראשון.

 

כשבוע קודם לכן הביאו אותי מעולף למחצה אל התא והשליכו אותי פנימה. מכיוון ששפתיי התייבשו, מלמלתי מילים סתומות. הרופא חשב לתומו שאני צמא למים, וכשהושיב אותי כדי שאשתה, פקחתי עיניים ואמרתי לו: "אני לא רוצה מים, אלא שזיפים ירוקים." אחר כך צחקנו על זה יומיים.

 

הרופא שאל את קָמוֹ: "אתה גם רוצה שזיפים ירוקים?"

 

הסיפור לא מצא חן בעיניו של קָמוֹ. הוא לא היה בראש אחד איתנו. "העבר, דוקטור," אמר, "העבר שלנו..."

 

הרופא הוריד את ידו שהייתה תלויה באוויר כמושיטה שזיף. "העבר שלנו נמצא עכשיו במקום רחוק ובלתי־נגיש מבחינתנו. אנחנו צריכים לחשוב במקומו על המחר," אמר.

 

"'תה יודע, דוקטור, גם אלוהים לא יכול לשנות ת'עבר. אלוהים הכל־יכול שולט בהווה ובעתיד, אבל בעבר הוא לא יכול לגעת. אם אפילו הכוח שלו מוגבל ביחס לעבר, אז מי ומה 'נחנו בכלל?"

 

זאת הייתה הפעם הראשונה שהרופא הסתכל על קָמוֹ ברחמים, אחר כך חייך. "כל הספָּרים שאני הכרתי אוהבים לדבר, והם תמיד מדברים על כדורגל או על נשים. אז אתה, איך זה שאתה מדבר ככה? אילו אני הייתי לקוח שלך, אני לא הייתי נכנס למספרה שלך פעם שנייה. אולי הספָּרים לא צריכים ללכת לאוניברסיטה, אחרת כל הידע שיש לגברים בקשר לכדורגל ולנשים ייעלם."

 

"גם אם אנ'לא הייתי מלומד, הייתי שואל בדיוק ת'אותן השאלות."

 

"תחשוב ככה, קָמוֹ. קודם התלוננת על הילדוּת שהעברת עם אימא שלך, אבל אחרי שהכרת את אשתך, אתה נפטרת מהעבר. זה בדיוק מה שעתיד לקרות, מחר אתה תמצא אושר חדש ותשכח את הימים שקדמו לו."

 

"אושר חדש?"

 

הרופא לקח נשימה עמוקה. הוא שפשף זו בזו את ידיו הצוננות. אחר כך נשא את פניו אל התקרה כחוכך בדעתו איך הוא אמור לנהוג במרפאתו במטופל עיקש במיוחד. בדיוק באותו רגע נשמע קולה הכבד של דלת הברזל.

 

הבטנו זה בזה. מבעד לדלת הפתוחה הגיעו לאוזנינו קולותיהם העליזים של החוקרים הנכנסים. ניסינו להקשיב לדיבוריהם במסדרון.

 

"הוא נשבר?"

 

"זה לא ייקח לנו הרבה זמן, עוד יום־יומיים וזהו."

 

"מה נתנו לו היום?"

 

"חשמל, תלייה, מים בלחץ."

 

"מה עם השם שלו והכתובת?"

 

"את זה אנחנו יודעים."

 

"הוא דג גדול או דג קטן?"

 

"הזקן הזה זה דג גדול."

 

"לאיזה תא הוא?"

 

"לארבעים."

 

זה היה התא שלנו.

 

הנחנו את כפות רגלינו הקפואות זו על זו. התאמצנו לקלוט איש מרעהו את טיפת החום האחרונה. הן אפשר שנלך ולא נחזור הנה עוד. היינו גם עלולים לצאת שפויים ולחזור מטורפים, לעזוב את התא עם נשמה של בן אדם ולחזור עם נפש מרוסקת של חיה.

 

"באים לקחת אותי," אמר קָמוֹ והפנה את פניו אל החרכים, "ממש תזמון מושלם."

 

קול הצעדים התקרב. דלת התא נפתחה. שני סוהרים החזיקו בבתי שחיו של אדם מבוגר ועב גוף, וגררו אותו בכבדות פנימה. ראשו של האיש היה שמוט על חזהו, עיסת דמים כיסתה את כולו. "הנה לכם חבר חדש." הרופא ואני נעמדנו והשכבנו את האיש על הרצפה. הסוהרים סגרו את הדלת והתרחקו.

 

"הוא כמעט קפוא מקור," אמר הרופא. אחר כך בדק את האיש כדי לראות אם עודו מדמם או אם יש לו שברים. הוא הרים את עפעפיו ובחן את עיניו באור העמום. אחר כך אחז את אחת מכפות רגליו של האיש והתחיל לשפשף אותה. אני לקחתי בין כפות ידיי את כף רגלו האחרת, היא הייתה קרה כקרח.

 

הספָּר קָמוֹ אמר: "אני ישכב על הרצפה, ואז תשכיבו אותו עליי, אסור לנו לתת לו לשכב על הבטון."

 

הרופא ואני הרמנו את האיש והשכבנו אותו על גבו של קָמוֹ. אחר כך נשכבנו משני הצדדים שלו וחיבקנו את האיש. מספרים שבעבר היו האנשים שוכבים מחובקים עם הפָּרות ועם הכלבים שלהם כדי להתחמם. התא הזה החזיר אותנו אפוא אל תחילת ההיסטוריה. חיבקנו עכשיו פלוני אלמוני בניסיון להפיח בו רוח חיים.

 

"אתה בסדר, קָמוֹ?"

 

"אני בסדר, דוקטור. זה כאילו החזיקו ת'בנאדם הזה בכוונה ערום בשלג."

 

"בשלג?"

 

"כן, ביום שעצרו אותי ירד שלג בלי הפסקה," אמר הספָּר קָמוֹ.

 

"החורף כפי הנראה בא מוקדם השנה. ביום שאותי עצרו דווקא היה מזג אוויר יפה."

 

כשהרופא והספָּר קָמוֹ דיברו, אני הסתפקתי בכך שהקשבתי להם. לא ניתנה לי הזדמנות להשחיל אף מילה לדבריהם. זה שלושה ימים קָמוֹ או התעלם ממני או נזף בי. לפעמים קרא לי "סטודנט", אבל לרוב פנה אליי במילה "ילד". הייתי אז בן שמונה־עשרה, וציפיתי שינהג בי לפחות בשמץ מיראת הכבוד שהפגין ביחס שלו לרופא. כשעצרו אותי, העליתי בדעתי אילו צרות מצפות לי בכלא, אבל לרגע לא חשבתי ששותף בעייתי לתא יהיה אחת מהן. לא היה גבול לכאב, ואני התכוונתי להחזיק מעמד או להיאבק בו, אבל לא היה לי מושג איך עליי להתנהג ביחס לקָמוֹ. כשעצרו אותי, שוטר אחד בלבוש אזרחי קרא לי גם הוא כל הזמן "ילד", ובעודו מוחץ את אצבעותיי בלי הרף, אמר שוב ושוב: "ממש חבל עליך, ילד, דבֵּר כבר וזהו." כשאמרתי "אני לא ילד", תפס את צווארי בשתי ידיו וניסה לחנוק אותי. יתר השוטרים הורו לו להפסיק, או שגם זה היה בסך הכול חלק מהתכסיסים הרגילים שלהם. הם ידעו את שמי האמיתי ושאלו מי הוא האיש שאני עומד לפגוש. יותר מאשר הפליאה אותי העובדה שידעו מה שמי, הפתיע אותי שידעו את מקום הפגישה ואת מועדה. "אני לא ילד, אני סטודנט באוניברסיטה. הייתי בדרך לפקולטה, אז על איזו פגישה אתם מדברים?" "אתה רציני? אז למה ברחת ככה?" ברגע שהבחנתי שעוקבים אחריי, פניתי מייד ברחוב הראשון והתחלתי לרוץ. "מפני שיצאתי באיחור, ואני בסך הכול השתדלתי להגיע לשיעור בזמן."

 

כעבור חצי שעה הביאו אותי אל מקום הפגישה, לתחנת האוטובוס שנמצאת לפני הספרייה של אוניברסיטת איסטנבול. אמרו לי להמתין בתחנה והוסיפו שאם אנסה לברוח, יירו בי. השוטרים בלבוש אזרחי שיצאו מהמכוניות התפזרו לכל עבר והחלו לעקוב מרחוק אחרי כל האנשים שחיכו יחד איתי בתחנת האוטובוס. הסתכלתי על השעון, השעה הייתה שלוש דקות לשתיים. כללי הפגישה בינינו היו חד־משמעיים: נגיע לכל היותר שלוש דקות לפני מועד הפגישה, ואם האחר איננו, לא נחכה במקום יותר משלוש דקות. בעודי מסתכל על הנוסעים היורדים מהאוטובוס שנעצר לפניי, חששתי שאני תכף עלול לראות את מי שהייתי אמור לפגוש. התפלאתי לראות כזה המון אדם בתחנה שפקדתי לעיתים קרובות כל כך. היו שם אינספור סטודנטים, תיירים וגברים בחליפות. הזמן זרם בלי הרף, השעה הייתה עתה שתי דקות לשתיים. עקבתי בעיניי אחרי המתבוננים בתחנה מן המדרכה שממול. הכול התערבבו בהמולת ההמון. האדם שהייתי אמור לפגוש עשוי להיות אחד מאותם הולכי רגל המתאמצים לפלס לעצמם דרך בין המכוניות כדי לחצות בצעדים חפוזים את הכביש. אולי תפס שטומנים לו מלכודת, ייתכן שהבחין בדבר־מה חריג כשעבר בין השוטרים בלבוש אזרחי שלא התיקו ממני עין. אפשר שארשת הזעזוע על פניי הבהירה לו שעצרו אותי, ולפיכך מיהר להיעלם שוב בקרב ההמון. הסתכלתי בשעון, השעה הייתה דקה לשתיים. מתוך דחף פתאומי זינקתי לפני האוטובוס המתקרב. קדמת הרכב העיפה אותי קדימה. שמעתי צעקות. אנשים אחדים אחזו בזרועותיי והכניסו אותי לתוך איזושהי מכונית. כבר במושב האחורי התחילו להכניס לי אגרופים. "מי זה היה, תגיד כבר, מי מהם?" תחבו לתוך פי קנה אקדח. לא יכולתי לפקוח את העיניים, ראשי היה סחרחר עליי. "יש לך בדיוק חמש שניות ואז אני לוחץ על ההדק." כעבור חמש שניות שלפו את הנשק מפי והתחילו ללחוץ לי על האשכים. רציתי לצרוח, אבל סתמו לי את הפה. דמעות זלגו מעיניי.

 

לא משנה כמה האדם מתכונן, ברגע שהוא חווה את הכאב, הוא יוצא מדעתו. זרימת הזמן נקטעת בגלל הכאב וכמוה גם תחושת העתיד. המציאוּת מפסיקה להתקיים, כל היקום מוגבל אך ורק לגופך. אותו רגע יישאר לנצח נצחים, אף פעם לא יהיה עוד שום זמן אחר. זה דמה למאסר של הספָּר קָמוֹ בכלא העבר. הבנתי אותו. אבל למה עכשיו? בתוך פרק זמן של מיליארד שנים, למה אנחנו נמצאים דווקא בזמן הזה, שבו נגזר עליי לכאוב? מצאתי את עצמי תוהה ומעלה בפני עצמי שאלות חסרות פשר. המצב היה כמו מצבו של ילד הנוגע בכוס לוהטת, נכווה, ואחר כך מביט בחשדנות בכל חפץ. לא הכרתי שום הגדרה מלבד הכאב, לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד הזמן. הייתי מעלה את שאלותיי בפני הרופא, אילו רק האמנתי שייתן לי תשובות עליהן. הרופא האמין שאם לא נחשוב על הכאב, נחזיק מעמד ביתר קלות. כשהזמן האינסופי בא והתמקם בגופי, לא יכולתי למנוע מעצמי לחשוב: בתוך פרק זמן של מיליארד שנים, למה נמצאנו עכשיו דווקא בזמן הזה, שבו נגזר עליי לכאוב?

 

הרופא זקף את ראשו ושאל גם אותי: "אתה בסדר?"

 

"כן, בסדר."

 

"אנחנו צריכים לקום, שקָמוֹ לא יקפא."

 

פשטנו מעלינו את מקטורנינו ופרשנו אותם על הרצפה. הספָּר קָמוֹ לא לבש מקטורן. השכבנו את האיש הזקן על המקטורנים. הרופא מדד לאיש את הדופק ונגע לו בצוואר. הוא הרטיב את אצבעותיו במים והעביר אותן על השפתיים היבשות של האיש. זה השתעל, חזהו עלה וירד בתנועות מהירות.

 

ישבנו שלושתנו זה לצד זה והשענו את הגב על הקיר. הבטנו בפניו של הזקן ובשׂערו הארוך. כפות רגליו כמעט נגעו בדלת. לא היה חסר הרבה שיתפוס לבד את כל השטח של התא, כך שכב, כמו מת בקברו. אותנו הטמינו באותו קבר עוד לפני כן. הערים יושבות על חורבותיהן של ערים ישָׁנות, המתים ממוקמים באדמה שנקברו בה מתים אחרים לפניהם. איסטנבול שאפה לתוך ריאותיה אוויר של תאים תת־קרקעיים שכעת חיינו בהם, ומאיתנו נדף עתה ריחם של המתים. שרידים של ערים קדומות ושל אנשים קדומים הטביעו את חותמם על דעתנו. העול הכביד עלינו. לכן הלם לנו הכאב בבשר באלימות כזאת.

 

"הוא יחיה?" שאל הספָּר קָמוֹ. "כי אם לא, אז יהיה לנו יותר מקום, כמו קודם. כבר קודם בקושי היה פה מקום בשביל שלושה, ועכשיו 'נחנו ארבעה. איך בדיוק נשכב פה?"

 

הרופא לא ענה לקָמוֹ. הוא הניח את ידו מעל ליבו של הזקן כמצמיד אותה לסֵפר קודש. אחר כך עצם עיניים וחיכה. הייתה בו שלווה שהחייתה מתים ושיככה כאבים. "הוא עוד יתעורר, הוא עוד יתעורר," מלמל שוב ושוב. כך הסתכל גם עליי כשהביאו אותי פנימה מעולף למחצה? כך ציפה שאתעורר לאט־לאט? האם הקשיב לנשימתי יותר מאשר לנשימתו־שלו?

 

קמתי וניגשתי לחרכים. גם הבחורה ממול הסתכלה מבעד לחרכים של תאה. בירכתי אותה לשלום בהינד ראש. תרתי במבעה אחרי איזשהו הדהוד, שינוי כזה או אחר בארשת פניה. נבצר מאיתנו לדבר זה עם זה, אפילו לחש חרישי היה מתהדהד במסדרון ומזעיק אלינו את הסוהרים. אותַתי לה בידיים כמבקש לשאול: "את בסדר?" משבחנה אותי בקפידה הנהנה בראשה כדי להשיב לי בחיוב. רדומה נראתה, כאילו הצליחה לנוח. הדם על שפתה התחתונה היה כלא היה, אבל היא טרם פקחה את עינה העצומה. כשקירבה את ידה השמאלית לחרכים, התחילה לסמן בחלל האוויר אותיות באצבעה המורה. לא הבנתי מה היא שואלת, וכשהבחינה בכך, כתבה שוב. "איך החדש? מה שלום הדוד קִיהֶיְלָן?" זה מה ששאלה. היא יודעת מה שמו של האיש, אם כך היא מכירה אותו. שרבטתי באוויר אותיות בדרכה. "הוא יחיה," עניתי, ואחר כך הצגתי את עצמי במילים "השם שלי דֵמִירְטַי."

 

כשהבחורה כתבה לי את שמה באצבעה המורה, שמעתי את הזקן גונח ונפניתי לאחור. האיש פקח את עיניו. הוא התאמץ להבין איפה הוא נמצא. עיניו ננעצו ברופא ובספָּר קָמוֹ שלמראשותיו. אחר כך סקר מבטו את הקירות ואת התקרה. ידיו נגעו ברצפה ומיששו את הבטון שעליו שכב.

 

"איסטנבול?" שאל וקולו התקשה לבקוע מגרונו. "זה איסטנבול פה?"

 

כשעצם את עיניו, נראה בעליל שהוא אינו מאבד את ההכרה. הפעם הייתה נסוכה על פניו ארשת מוזרה שהביעה דווקא אושר.