1
אין ספק, אני חולם. אני בתיכון, בן חמש עשרה, פותר בשקידה תרגיל גיאומטריה. אני משתמש כראוי במחוגה, בסרגל, במד הזווית, שעוּן על אותה מכתבה שחורה. אני שלֵו וחרוץ. כמה חברים, בסמוך אלי, מדברים בשקט. אחד מהם כותב שורת ספרוֹת על גבי לוח. אחרים, רציניים פחות, משחקים ברידג'. מזמן לזמן אני שוקע עמוק יותר בחלום ושולח מבט בעד החלון: ענף מתנודד מעדנות בשמש. אני מתבונן זמן רב. אני תלמיד מפוזר... אני נהנה לטעום את השמש הזאת ולהתרפק על אותו ניחוח ילדות של מכתבה, לוח וגיר. באיזו הנאה אני מסתגר באותה ילדות מוגנת! אני יודע היטב: תחילה הילדוּת, התיכון, החברים... לאחר מכן תור הבחינות. ואז מקבלים איזו תעודה, וחוצים, בלב כבד, שער מסוים — שמעבר לו הופכים בבת אחת לאנשים. ואז כל צעד על גבי האדמה נעשה כבד יותר. עולים על דרך החיים: הצעדים הראשונים בדרכך. לבסוף עומד נשקך למבחן, והפעם כנגד יריבים אמיתיים. הסרגל, האנך, המחוגה ישמשו לבניית העולם או למיגור האויבים. הקץ למשחקים!
אני יודע שבדרך כלל תלמיד בית ספר תיכון אינו חושש להתמודד עם החיים. תלמיד תיכון רוקע ברגליו בקוצר רוח. הייסורים, הסכנות והמרירות של חיי אדם אינם מרתיעים תלמיד תיכון.
אלא שאני תלמיד תיכון מוזר. אני תלמיד תיכון שיודע את אושרו ושאינו נחפז כל כך להתעמת עם החיים...
דוּטֶרְטְר עובר. אני מזמין אותו.
"בוא שב, אקרא לך בקלפים..."
ואני, מאושר, שולף לו אס עלה.
דוּטֶרְטְר יושב מולי, ליד מכתבה שחורה כשלי, ורגליו משולשלות. הוא צוחק. אני מחייך בענווה. פֵּניקוֹ מצטרף אלינו ומניח את זרועו על כתפי:
"ובכן, חבר?"
אלוהים, כמה כל זה נחמד!
מורה־משגיח (האם זה מורה־משגיח?) פותח את הדלת לזמֵּן שני חברים. הם מניחים מידם את הסרגל, את המחוגה, קמים ויוצאים. אנו עוקבים אחריהם במבטינו. מבחינתם, ימי התיכון תמו. מניחים אותם לגורלם. הידע שרכשו עומד לצאת מן הכוח אל הפועל. הם הולכים, כגברים, לבחון את תוצאות חישוביהם על אויביהם. איזה תיכון מוזר הוא זה, שאיש־איש מסתלק ממנו בבוא תורו, ללא פרידות ממושכות. שני החברים האלה אפילו לא הביטו בנו. ועם זאת, מקרֵי החיים עשויים בהחלט להובילם הרחק יותר מסין. הרחק הרבה יותר! כאשר החיים, אחרי התיכון, מפזרים את האנשים, היכולים הם להישבע שישובו להיפגש?
אנו מרכינים ראש, אנו האחרים, החוסים עדיין בשלוותה החמימה של המדגרה...
"שמע, דוּטֶרְטְר, הערב..."
אבל אותה דלת נפתחת בשנית. ואני שומע, כמו גזר דין:
"קפטן סַנט־אֶקְזוּפֶּרִי ולוטננט דוּטֶרְטְר אל המפקד".
תמו ימי התיכון. אלה החיים.
"ידעת שתורנו?"
"פֵּניקוֹ המריא הבוקר".
אין ספק, אנחנו יוצאים למשימה, שהרי זימנו אותנו. אנחנו עומדים בשלהי מאי 1940, בנסיגה מלאה, באסון גמור. צוותי האוויר מוקרבים כמו כוסות מים המושלכות על דליקת יער. כיצד שוקלים את הסיכון כשהכול מסביב מתמוטט? חמישים צוותי סיור אווירי נותרו עדיין לכל צרפת. חמישים צוותים של שלושה אנשים כל אחד, עשרים ושלושה מהם אצלנו, בטייסת 2/33. תוך שלושה שבועות איבדנו שבעה עשר צוותים מתוך אותם עשרים ושלושה. התמוססנו כמו דונג. אמרתי אתמול ללוטננט גַוְוּאַל:
"נראה אחרי המלחמה".
ולוטננט גַוְוּאַל השיב לי:
"קפטן, אתה לא מתיימר באמת ובתמים להישאר בחיים אחרי המלחמה!"
גַוְוּאַל לא התלוצץ. אנחנו יודעים היטב שאי אפשר שלא להשליכנו אל המוקד, גם אם זו מחווה חסרת תועלת. אנחנו חמישים, לכל צרפת. האסטרטגיה של צבא צרפת מונחת כולה על כתפינו! ישנו יער עצום העולה בלהבות, וכוסות מים אחדות שניתן להקריבן כדי לכבותו: הן תוקרבנה אפוא.
זה נכון. מי בכלל חושב להתלונן? האם מעולם נשמעה אצלנו תשובה זולת: "טוב, המפקד. כן, המפקד. תודה, המפקד. היישר, המפקד". אולם בסוף הזה של המלחמה רושם אחד גובר על כל השאר. זה של האבסורד. הכול נסדק סביבנו. הכול קורס. זה כל כך מוחלט, עד שהמוות עצמו נראה אבסורדי. הוא נעדר רצינות, המוות, בבלגן הזה...
אנחנו נכנסים למשרדו של המפקד אליאס (הוא ממשיך לפקד, גם כיום, בטוניס, על אותה טייסת 2/33).
"שלום, סַנט־אֶקְז. שלום, דוּטֶרְטְר. שבו".
אנחנו מתיישבים. המפקד שוטח על השולחן מפה, ופונה אל השָליש:
"לך תביא לי את דוחות מזג האוויר".
אחר כך הוא מקיש על השולחן בעיפרון שבידו. אני מתבונן בו. הוא נראה תשוש. הוא לא ישן. הוא נסע הלוך ושוב, במכונית, לחפש מפקדת רפאים, את מפקדת הדיוויזיה, את מפקדת החטיבה... הוא ניסה להיאבק כנגד מחסני הציוד שאינם מנפקים את חלקי החילוף שלהם. בדרך נתקע בפקקים שאין מהם מוצא. הוא גם פיקד על הפריסה־מחדש האחרונה שביצענו: אנחנו מחליפים מנחתים כמו חסרי בית שפקח חסר רחמים רודף אותם. אליאס הצליח להרחיק שוב ושוב את המטוסים, את כלי הרכב ועשרה טון ציוד מכל סכנה. אבל אנחנו מבחינים באפיסת הכוחות שלו ובהתרופפות עצביו.
"טוב, אז ככה..."
הוא ממשיך להקיש על השולחן ואינו מביט בנו.
"זה די מרגיז..."
אחר כך הוא מושך בכתפיו.
"זאת משימה מרגיזה. אבל מתעקשים עליה במפקדה. מתעקשים עליה מאוד... התווכחתי, אבל הם מתעקשים... ככה זה".
דוּטֶרְטְר ואני מתבוננים, דרך החלון, בשמים נקיים מענן. אני שומע את התרנגולות מקרקרות, שכן משרד המפקד ממוקם בחווה, ואילו חדר התדריכים נמצא בבית ספר. לא אעמת את הקיץ, על פירותיו המבשילים, הפרגיות המשמינות והחיטה הצומחת עם המוות הקרוב כל כך. איני תופש במה שלוות הקיץ סותרת את המוות, או מה האירוניה במתק הדברים. אבל מחשבה עמומה עולה בראשי: "זהו קיץ שהשתבש. קיץ מקולקל..." ראיתי מכונות דיש נטושות. מקצרות נטושות. מכוניות מקולקלות שננטשו בצדי הדרכים. כפרים נטושים. איזה מעיין בכפר ריק שמימיו ניגרים לכל עבר. המים הצלולים, אותם מים שעלו במאמץ כה רב לבני האדם, נהפכים לבִּיצה. ולפתע אני נזכר במראה אבסורדי: מראה שעונים מקולקלים. של כל השעונים המקולקלים. שעונים של כנסיות כפריות. שעוני רכבות. מטוטלות אורלוגין בבתים ריקים. ובחלון ראווה של שען שנס על נפשו, גל המטוטלות המתות. המלחמה... אין מתקנים עוד את המטוטלות. אין אוספים עוד את יבולי הסלק מן השדות. אין מתקנים עוד את העגלות. והמים, שנקוו כדי להרוות את הצמא או לשם כיבוס המחלצות החגיגיות של הכפריוֹת, נשפכים והופכים לבִּיצה בחזית הכנסייה. ואנשים מתים בקיץ...
זה כמין מחלה. הרופא אמר לי זה עתה: "זה די מרגיז..." צריך לחשוב אפוא על הנוטריון, על הנותרים. למעשה הבנו, דוּטֶרְטְר ואני, שמדובר במשימת התאבדות:
"בנסיבות הנוכחיות", חותם המפקד את דבריו, "אין להתחשב יותר מדי בסיכונים..."
כמובן. אין "להתחשב יותר מדי". ואיש אינו טועה. לא אנחנו בעוגמתנו. לא המפקד באי־הנוחות שלו. לא המפקדה במתן הפקודות. המפקד כעוס, כי הפקודות האלה אבסורדיות. גם אנו יודעים זאת וכמונו גם המפקדה עצמה. היא נותנת פקודות כי צריך לתת פקודות. במלחמה, המפקדה נותנת פקודות. היא משגרת אותן באמצעות פרשים הדורים או באמצעות מחליפיהם המודרניים, האופנוענים. שם, במקום שבו שולטים הייאוש והבלגן, קופץ כל אחד מאותם פרשים הדורים מעל גבי סוסו המקציף. הוא מצביע על העתיד, כמו לעבר הכוכב שראו שלושת האַמגוּשים.2 הוא מביא עמו את האמת. והפקודות בונות את העולם מחדש.
זה המתווה של המלחמה. סדרת תמונות הצבע של המלחמה. והכול משתדלים, כמיטב יכולתם, לגרום לכך שהמלחמה תהיה דומה למה שמלחמה צריכה להיות. בדבקות. והכול מתאמצים לשחק היטב על פי הכללים. אפשר, אפוא, שהמלחמה הזאת אכן תדמה למלחמה.
וכדי שהיא תדמה למלחמה מקריבים את צוותי האוויר, ללא תכלית מוגדרת. איש אינו מודה בכך שמלחמה זאת אינה דומה לכלום, שלשום דבר בה אין משמעות, ששום מתווה אינו הולם אותה, שמושכים בכוח בחוטים ששוב אינם מחוברים למריונטות. המפקדות משגרות באמונה את הפקודות הללו, שלא יגיעו לשום מקום. דורשים מאיתנו מודיעין שאי אפשר להשיגו. חיל האוויר אינו יכול לעמוד בנטל הבהרת שדה המערכה למפקדות. חיל האוויר, על גיחות הסיור שהוא עורך, יכול לבחון השערות. אבל אין עוד השערות. ודורשים, למעשה, מחמישים צוותי אוויר שישרטטו את פניה של מלחמה חסרת פנים. פונים אלינו כאל קבוצת קוראים בקלפים. אני מתבונן בדוּטֶרְטְר, הנווט־הקורא־בקלפים שלי. אתמול התריס בפנֵי קולונל מהדיוויזיה: "איך אוּכל, במרחק עשרה מטרים מעל פני הקרקע ובמהירות של חמש מאות קילומטר לשעה, לסמן לך את העמדות?" — "נראה, אתה תראה בדיוק מהיכן יורים עליך מלמטה! אם יורים עליך מלמטה, אלה עמדות גרמניות".
"ממש צחקתי", סיכם דוּטֶרְטְר, "אחרי השיחה הזאת".
כי החיילים הצרפתים לא ראו מעולם מטוסים צרפתיים. ישנם אלף, פרושים מדַנְקֶרְק עד אַלְזַס. אולי מוטב לומר שהם נמוגו באינסוף. ולכן, כשמטוס עובר ביעף מעל החזית, שומה עליו שהוא גרמני, ולכן משתדלים להפילו לפני שיטיל את פצצותיו. די בנהימתו לעורר את המקלעים ומכונות הירייה.
"בשיטה הזאת", הוסיף דוּטֶרְטְר, "המודיעין שברשותם יהיה ממש מדויק!"
ויביאו זאת בחשבון, מפני שעל פי מתווה המלחמה חייבים להביא בחשבון את המודיעין שנאסף!...
כן, אבל גם המלחמה עצמה משובשת.
למרבה המזל — אנו יודעים זאת היטב — המודיעין שמסרנו לא יובא בחשבון. איננו יכולים להעבירו: הכבישים סתומים, הטלפונים מקולקלים, צריך להעביר את המפקדה בדחיפות. את המודיעין החשוב על עמדות האויב יספק האויב עצמו. שוחחנו, לפני כמה ימים, בסמוך ללַאוֹן, על מיקומם האפשרי של קווי האש. שלחנו קצין קישור אל הגנרל. באמצע הדרך בין הבסיס שלנו לגנרל, נתקל רכבו במכבש שניצב לרוחב הכביש ושימש מסתור לשני משוריינים. הקצין חזר על עקבותיו. אבל מטח־מקלע הרג אותו במקום ופצע את הנהג. המשוריינים היו גרמנים.
ביסודו של דבר דומה המפקדה לשחקן ברידג' שנשאל מחדר סמוך:
"מה לעשות בַּמלכה עלה שלי?"
השחקן המרוחק ימשוך בכתפיו. מאחר שלא ראה דבר ממהלך המשחק, מה יענה?
אבל למפקדה לא עומדת הזכות למשוך בכתפיה. אם היא שולטת עדיין בכמה יחידות, היא חייבת להפעילן כדי לשמור על שליטתה בהן, וכדי לנסות את כל האפשרויות, כל עוד נמשכת המלחמה. הגם שהיא עיוורת, היא חייבת לפעול ולהפעיל.
אלא שקשה להחליט באקראי על תפקידה של מלכה עלה. כבר הבחנו בכך, תחילה בהפתעה ואחר כך כעובדה שיכולנו לחזותה מראש, שעם תחילת ההתמוטטות בטֵלָה העשייה. נוטים לחשוב כי זה שמובס עומד חסר אונים מול שטף הבעיות, וכדי לפתור אותן הוא משתמש עד תום בחיל הרגלים, בארטילריה, בטנקים ובמטוסים שברשותו... אלא שהתבוסה מטשטשת, קודם כול, את הבעיות. אין מבינים עוד כלום בכללי המשחק. אין יודעים כיצד להשתמש במטוסים, בטנקים, במלכה עלה...
זורקים אותה באקראי על השולחן, אחרי ששוברים את הראש בניסיון למצוא לה תפקיד יעיל. החולשה שלטת, היא ולא קדחת העשייה. רק הניצחון עוטף עצמו בקדחת עשייה. הניצחון מארגן, הניצחון בונה. והכול מתנשמים בכבדות ממשא האבנים. המפלה, לעומתו, משקיעה את בני האדם באווירה של חוסר עקביות, של שעמום, ומעל לכול, באווירה של חוסר טעם.
זאת משום שהמשימות הנדרשות מאיתנו חסרות טעם מלכתחילה. כל יום חסרות טעם יותר ויותר. יותר עקובות מדם ויותר חסרות טעם. למי שנותן פקודות אין אמצעי לעמוד כנגד גלישת ההר, אלא להטיל את אחרוני האסים שלו על השולחן.
דוּטֶרְטְר ואני הננו אסים שכאלה, ואנו מקשיבים למפקד. הוא מגולל באוזנינו את תוכנית הגיחות לאחר הצהריים. הוא שולח אותנו לבצע גיחת צילום, בגובה שבע מאות מטר מעל פני הקרקע, של חניוני טנקי האויב באזור אָרַאס, וחזור במסלול ארוך בגובה עשרת אלפים מטר — באותו קול שבו הוא עשוי לומר לנו:
"תמשיכו לרחוב השני מימין עד הפינה של הכיכר הראשונה; יש שם חנות שכונתית. קְנו לי שם גפרורים..."
"טוב, המפקד".
המשימה שלנו מועילה לא יותר ולא פחות מכך. והשפה שבה היא נאמרת לירית לא יותר ולא פחות.
אני אומר לעצמי: "משימת התאבדות". אני חושב... אני חושב הרבה דברים. אחכה ללילה, אם אחיה עד אז, כדי לחשוב. אם אחיה עד אז... כשמשימה היא פשוטה, הסיכוי לחזור הוא אחד לשלושה. כשהיא "מרגיזה" קצת, ברור שקשה יותר לשוב בשלום. וכאן, במשרד המפקד, המוות אינו נראה לי לא קדוש, לא מלכותי, לא קורע לב ולא מות גיבורים. הוא רק אות לאי סדר. תוצאה של חוסר סדר. הטייסת עומדת לאבד אותנו, כפי שמִטלטלים אובדים בתוהו־ובוהו של תנועת הרכבות.
לא שאיני חושב על המלחמה, על המוות, על ההקרבה, על צרפת, על מה שלא יהיה — אלא שחסר לי קו מנחה, שפה ברורה. אני חושב בסתירות. האמת שלי מתפוררת, ואיני יכול שלא לבחון את פירוריה אחד־אחד. אם אחיה, אחכה ללילה כדי לחשוב. הלילה האהוב כל כך. בלילה התבונה נמה, והדברים פשוט ישנם. אלה החשובים באמת שבים ללבוש צורה, גוברים על ההרס ששילחו בם ניתוחי היום. האדם מרכיב את פירוריו מחדש ושב והופך לעץ שלֵו.
היום מוּעָד למריבות בין בני הזוג. אולם בלילה, זה אשר רב ביום מוצא מחדש את האהבה, כי האהבה גדולה יותר ממשב דיבורים זה. והאדם נשען במרפקיו על חלונו, תחת הכוכבים, אחראי מחדש לילדים הישנים, להבאת הלחם, לשנתה של הרעיה הנמה שם, כה שברירית ועדינה ובת חלוף. על האהבה אין ויכוח. היא קיימת. מי ייתן ויֵרד כבר הלילה, כדי שתתגלה לי ודאות כלשהי הראויה לאהבה! שאחשוב על התרבות, על גורל האדם ועל טעם הרעוּת בארצי. שאשתוקק לשרת איזו אמת עליונה, גם אם אי אפשר עדיין, אולי, להביעה במילים...
לעת עתה אני דומה לגמרי לנוצרי שהחסד נטשוֹ. אני אמלא את תפקידי, עם דוּטֶרְטְר, ביושר, זה ודאי, אך כשם שמשמרים טקסים שהתרוקנו מתוכן. כשאלוהים פרש מהם. אחכה ללילה, אם עוד אזכה לחיות, כדי להלך מעט בדרך הראשית החוצה את הכפר שלנו, עטוף בבדידותי האהובה, על מנת להיזכר שם מדוע נגזר עלי למות.
