יומו האחרון של נידון למוות

מאבקו של ויקטור הוגו בעונש המוות

מאת

דניס שרביט

ויקטור הוגו (1802-1885) – משורר, סופר, מחזאי, הוגה, נואם ואיש רוח – התברך בכישורים רבים, והפיק מהם את המיטב כדי להטביע את חותמו על בני דורו ועל הדורות הבאים. הוגו היה בבחינת "איש ללא הפסקה", שופע רעיונות ותוכניות, מעיין מתגבר של דמיון והשראה, מעין אקזיסטנציאליסט עוד בטרם נוצר המושג, אשר חש צורך לא רק לחוות חוויות אלא גם להתבונן בהן ולחיותן מחדש באמצעות הכתיבה. החיים היו בשבילו שדה רחב ידיים ששומה עליו לחצות כשרגל אחת נטועה במעש ורגל שנייה במלים.

  כיוצר ניסה את כוחו בכל סוגה ספרותית ובכל אחת מהן חתר לחולל שינוי בכלליה ומוסכמותיה הקשיחים. הוא היה חלק מן האסכולה הרומנטית בצרפת ונחשב למנהיגה הנועז. משנראה היה לו כי מיצה את המהלך, פנה לאסכולות ודוקטרינות אחרות. תחילה קידש את העיקרון של אמנות לשמה, "אמנות לשם אמנות", ונאבק לשחרר את המחבר ואת היצירה מן הסד של התועלת החברתית, הכפיפות לטעם הקהל, השעבוד לדרישות העבר ולצורכי הווה. הוגו היה מחויב לקולותיו הפנימיים, גם כשאלה הורו לו, ברבות הימים, להיות למצפון החברה.

  גמישותו ופתיחותו לשינויים ניכרות גם בעשייתו הפוליטית ובדרכו האידיאולוגית: תחילה תמך במלוכה, ואולם משפג קסמו של הכתר בעיניו, הלך שבי אחרי דמותו וזכרו של נפוליאון, הגם שזה חדל לשלוט כשמלאו להוגו שלוש-עשרה שנה, אך תהילתו הותירה בו רושם עצום גם אחרי הסתלקותו של הקיסר הנערץ. מבלי שהתכחש לגמרי לנטיות לבו הראשוניות, נסחף אחר החזון הרפובליקני שלמענו פעל כנביא להוט ודובר נשגב.

  גם בענייני אמונה שינה את טעמו ואף החזיק בדבר והיפוכו: איש חסיד היה וגם כופר גמור, התפעל מדמותו וגורלו של ישו, כתב שירה שניתן לכנותה דתית או מיסטית, שהעידה על רגישותו הרוחנית, אף שלא התפלל מעולם ולא היה מפוקדי הכנסייה. מצד שני, לצד מאבקו העיקש, הבלתי מתפשר, בעד חינוך חילוני למהדרין המופקע מידיה של הכנסייה החשוכה, חינוך חילוני אשר יחשוף את הנוער לקדמה ולמדע, לאמנות וליופי, העלה הוגו על נס אנשי כמורה מן השורה, הקרובים וקשובים לצאן מרעיתם, הדבקים בהליכותיהם בצניעות בלתי מתפשרת, ועל-פיהם צייר בעלובי החיים את דמותו הבלתי נשכחת של האב מיריאל, אשר ידע לפתוח לרווחה את שערי ביתו לאסיר שיצא לחופשי והוסיף לשאת עמו אות קלון.

  הוגו חי חיים גדושים, ססגוניים, אינטנסיביים, עד שמלוא תאוותו היה בידו. בן 83 היה במותו, ניסה ותהה, ניסה וטעה, לא נרגע ולא הרפה. אחוז תזזית היה ורק המוות יכול לו. הוגו התאפיין בריבוי תחומי יצירה, בריבוי פנים ועמדות, ולא נבהל ולא התעלם מן הסתירות הגלויות והסמויות הטמונות בהם. בעניין אחד בלבד לא שינה טעמו, לא החליף דעתו ולא נטש עמדתו: להסיר מן החברה את חרפת עונש המוות, לסלק מן העולם את זוועת הגרדום. בקרב הזה התמיד כל ימי חייו. זה היה מאבק עקבי, מלחמה עיקשת, מערכה חסרת סיכוי ותוחלת, אך הוגו לא נרתע ולא נרגע, לא פרש ולא נואש.

  יצירתו שבה אל הגרדום כאל אובססיה, ולהוקעתו נתן ביטוי רבגוני: פסקה פה, עמוד שם, פרק העומד בפני עצמו, ועד לספר בשלמותו. בין אם ההתייחסות לקונית או מורחבת, בהבזקים קצרים או בתיאורים וטיעונים המשתרעים על פני עמודים רבים, צלו של הגרדום ריחף תמיד. בראשית צעדיו בספרות, בגיל 24, לאחר שהספיק להוציא לאור קובץ שירים ראשון, פרסם הוגו רומן פרי עטו, האן האיסלנדי (Han d'Islande), וכבר הציב בעלילתו את אימת הגרדום. ברומן השני, בוג ז'רגל, שב הוגו להמצאה הנוראה שיצר האדם במו ידיו. ב-1829 עמדה סוגיה זו, שלא נתנה לו מנוח, במרכז יצירתו החדשה: יומו האחרון של נידון למוות. הוגו בן 27 בלבד, צעיר לימים אך כבר ידוע ומפורסם בשמי הספרות הצרפתית.

  עונש המוות נוכח ביצירתו כל הזמן: אם ברומן היסטורי המתרחש בימי הביניים, כמו המכשפה מפריס (Notre-Dame de Paris), ואם בסיפור הלקוח מן המציאות המיידית כמו קלוד גה. גם בעלובי החיים וביתר שאת ברומן על המהפכה הצרפתית שכתב הוגו כעשר שנים לפני מותו, תשעים ושלוש (Quatre-vingt treize) שמו, הלא היא השנה הקריטית שבה הגיליוטינה עבדה במרץ. גם שירתו כללה התייחסויות ורמיזות לעונש המוות, אף כי ניכר שהשירה לא היתה הנתיב המועדף עליו להביע את מחאתו. יוצאות דופן הן ארבע שורות שחיבר והקדיש להוד מעלתו לואי-פיליפ כדי לבקש ממנו שיעניק חנינה לאדם: המלך נענה בחיוב לבקשתו, וכך הנידון למוות נידון לחיים. בפעם הזאת, מעל לכל ספק, הספרות הצילה נפש אחת ויחד אתה עולם מלא. הוגו לא תמיד הצליח, והמאבק לרוב לא נשא פירות, ודאי לא בצרפת. אך הוא נמנע מלראות בהישגים המועטים שהצטברו כישלון. הוא ידע כי עליו להתחיל במלאכה, והיה בטוח כי מה שלא יושלם בדורו, הדורות הבאים ישלימוהו. גדול היה המחנה שהתנגד לתביעתו וקטן היה הסיכוי להביא את האנושות להיפטר מן העונש האולטימטיבי. הוגו נאבק ביסודות איתנים, אך האמין כי בכוחו לזעזע את היסודות הללו. הוא היה חלוץ לפני המחנה, מה שתרם לדימויו העצמי כמי שלא נרתע לנהל מאבק, נוסח דון קישוט, הנגזר מייעודו של איש הרוח שטרם זכה להיקרא "אינטלקטואל".

  באמצעות היצירה הבדיונית הגיע הוגו לקהלים רבים וקיווה לשכנע אנשים, במישרין או בעקיפין, לחזור בהם מתמיכתם בעונש המוות. הגרדום לא העסיק אותו רק כיוצר, התוהה איך להעביר לקורא את תחושת הצמרמורת האוחזת בו כל העת. גם בשדה הציבורי גילה נחישות והתמדה. בכל פעם שהמשטר התחלף בצרפת, וזה קרה בתקופתו, או שהתבצעו חילופי גברי בראשות המדינה, פנה למנהיג החדש לפתוח את שלטונו במעשה אמיץ ונועז אשר יסיר חרפה מן החברה והמדינה ויעניק לו תהילת עולמים. ב-1830, עת נחנכה המונרכיה החוקתית, ב-1848 עם כינון הרפובליקה השנייה, וב-1871, בעקבות הקמתה של הרפובליקה השלישית, קרא למחוק את העונש הבלתי הפיך מספר החוקים. לצד המאבק העקרוני פנה ללא הרף למלכים, קיסרים ונשיאים לשכנע אותם להשתמש בסמכות החנינה שהוענקה להם ולהמתיק את עונשם של נידונים למוות, פליליים ופוליטיים כאחד.

  מאבקו של הוגו חצה גבולות. הוא התערב בכל הזדמנות שבה עלתה הסוגיה על הפרק: בבלגיה, בריטניה, שווייץ, איטליה, אירלנד, פורטוגל ורוסיה. הוא אף הרחיק לכת למצרים, ארצות-הברית, קולומביה, מקסיקו והאיטי. הוא ניסה לסייע במאבקים משפטיים שהתנהלו באחדות מארצות אלה בניסיון לביטול עונש המוות, ובעיקר בשווייץ, שם הושג ניצחון במשאל-עם שנערך ב-1862, ובפורטוגל, ב-1867. הוא גם נהג לבקר אסירים בבתי-הכלא. שנתיים לפני מותו, והוא בן 81, עטור תהילת עולם, פנה למלכת אנגליה ויקטוריה בבקשה להעניק חנינה ללוחם העם האירי או'דונל. הוגו אמנם לא היה בודד בהתנגדותו: לַמַרטין כתב שיר נגד עונש המוות, ולַמנֶה, חסיד הדמוקרטיה הנוצרית, הצטרף אף הוא למאבק, אך איש לא התמסר למטרה בשיטתיות ובעקביות כשלוֹ.

  התמסרותו זו ניכרת בבירור בעיון בתולדות חייו של הוגו: בן שמונה-עשרה היה כשהעלה לראשונה על הכתב את עמדתו, והפעם האחרונה ששב להתעסק בה היתה שלוש שנים לפני מותו. בין שני תאריכים אלה כתב וחיבר, נאם והתפלמס מדי שנה כמעט, (למעט תקופה של תריסר שנים, בין 1835 ל-1847, לאחר פרסום הסיפור קלוד גה).

  מסירות לא שגרתית זו דורשת הסבר. מדוע הפך הוגו את העיסוק בעונש המוות לעוגן מחזורי משמעותי ביצירתו? כותבי הביוגרפיות שלו נוטים להצביע על שורה של חוויות אשר נצרבו בתודעתו ועיצבו את זיכרונו. שלא כמו קאמי, ששמע מפי אמו את דבר הזעזוע הפנימי והבחילה הפיזית ממש שחש אביו בשובו מהוצאה להורג פומבית, נבעה התנגדותו של הוגו ממראה עיניים. הוגו הצעיר, בן חמש בקושי, בדרכו לאיטליה לבקר את אביו הנלחם בשורות הצבא הצרפתי, נתקל בגוויות אדם התלויות על עץ, שנועדו להרתיע פושעים וגנבים. שלוש שנים לאחר מכן, אדם שהוצג בפניו כקרוב משפחה – לאמיתו של דבר היה המאהב של אמו – קשר קשר נגד השלטון, נתפס והוצא להורג. לבסוף, בספרד, בשנת 1812, בעת המלחמה האכזרית שגוֹיה צייר את מראותיה בזוועות המלחמה, בין צבא הכיבוש הצרפתי לכוחות הפטריוטיים הספרדיים, ראה הוגו הצעיר מקרוב את ההכנות להוצאה להורג, את התליין ואת הקורבן שהוכן לתלייה. ב-1818 ראה הוגו במו עיניו אשה שהורשעה בגניבה, וכעונש הונח על כתפה מוט ברזל רותח. שנה לפני שהחל בכתיבה רצח בחור צעיר כבן עשרים את אהובתו, שביקשה להיפרד ממנו, ודווח שהאיש התכוון לספר את סיפור חייו ולא הספיק לכתוב יותר מעמוד אחד עד ביצוע העונש.

  אך גם אם היה משקל לנסיבות, עמדתו של הוגו היתה עקרונית ונגזרה מתאוותו לחיים: הדרך שבה בחר לחיות את חייו הפכה אותו לאויב המושבע של הגרדום, אשר באִבחה אחת נוטל חיים ועמם את הפוטנציאל הטמון בכל אדם באשר הוא אדם לשנות ולתקן, להביע חרטה ותשובה, פוטנציאל אשר מימושו, ולו חלקי, ולו מועט, מראה כי התיקון עודנו אפשרי. עונש המוות העסיק אותו משום שהוא נוגע לחברה ולמוסר, לכלל, לפרט ולזולת. התורות הגדולות סובבות סביב עונש המוות, הן אינן פתורות מלהתמודד עמו. אין דת ואין הגות שאינה נותנת עליו את הדעת, ועל כן הוא גם שאלה דתית ופילוסופית. האם זו גם שאלה אסתטית?

  לכאורה יש טעם לפגם בערבוב עניין של חיים ומוות בעניין הקשור ליופי. אמנם, אסתטיקה ומוות אינם זרים זה לזה, אך מעבר לכך, לא מן הנמנע כי הוגו ראה בעצם הניסיון להתמודד עם עונש המוות בעזרת הכלים הספרותיים העומדים לרשותו את האתגר האסתטי בה' הידיעה. הוגו השכיל לתאר אבל ורעב ועוני ומלחמה, וכך עשו רבים וטובים לפניו ואחריו. אך הוצאה להורג? היה זה, תרתי משמע, עונש מרתיע. ייתכן כי חזרתו שוב ושוב לנושא מעידה על רצונו לשכנע את קהל קוראיו לתמוך בעמדתו החד-משמעית והנחרצת; ואולם, בד בבד, ייתכן שהוגו לא היה שבע-רצון מעשייתו בנידון. דומה כי העיסוק בנושא זה היה בבחינת היצירה הבלתי-גמורה שלו עצמו. הוגו בחן בכך את גבולות יכולתו כאמן, וגבולות יכולת הספרות בכלל לטפל בנושא כלשהו.

  על כן, יומו האחרון של נידון למוות הוא הישג בפני עצמו. גם מפני שמנוי וגמור היה עם הוגו להתמקד בנושא זה לא דרך אגב, אלא מראשיתו ועד סופו.

  הוגו כתב את החיבור בעילום שם וללא הקדמה, והוא התפרסם בפברואר 1829. המבוא שנוסף מאוחר יותר היה למעשה אחרית דבר, שהתפרסמה כשלוש שנים אחרי המהדורה הראשונה של הספר.[1]

  טביעת חותמו של הוגו כיוצר פורץ גבולות היא בעצם ההבנה כי הנידון למוות שבספרו איננו יכול עוד להיות דמות אילמת, שהכול סובב סביבה, שעליה מדבר ומצביע ההמון, שבה דנים ובעניינה יושבים יושבים השופטים. הנידון למוות הנו עתה סובייקט שכנגד נטילת חייו בעל כורחו הוא נוטל לעצמו את רשות הדיבור. אין ספק כי בין כותלי בית-המשפט הוא השחקן הראשי, אך יחד עם זאת, התהליך המשפטי בנוי בצורה כזאת שמקומו בעת המשפט שולי ביותר. הוא נוכח-נפקד, והשתקתו היא מעין הכנה להסתלקותו מעולם החיים. ודאי שאחרי שנגזרה הגזירה, הוא כבר לא כאחד האדם. הוא מצוי בין החיים למוות. ביומו האחרון הופך הנאשם למאשים, לתובע הכללי. הוא מאשים את שופטיו ששלחוהו למוות. הוא מאשים את ההמון, שמתקבץ כדי להשתתף ב"קרקס". המחבר מתעניין בתנאי כליאתו. פני הוגו להרפתקה ספרותית שבמרכזה דמות לא שגרתית, חריגה בנוף הספרותי הצרפתי והכללי, שלא רק עומדת במרכז הבמה אלא אף נוטלת את רשות הכתיבה. ההכרעה הספרותית של הוגו, לתת לה את רשות הדיבור באמצעות מונולוג בגוף ראשון יחיד, היא ללא ספק בחירה נועזת, חריגה, יוצאת דופן. רק מחבר צעיר בן 26, בראשית דרכו הספרותית, יכול היה לשבור את הקונסנזוס הדן את הנידון למוות בספרות לשתיקה גמורה. האיש מדבר, ועל כן הרי הוא בשר ודם, ומפגין את אנושיותו, על שלל פחדיו, הרגשותיו ותקוותיו. החדירה לנבכי נפשו של פושע הניצב מול מותו עשויה להפחית, אם לא לבטל, את מסכת הטיעונים המופרכים והשקריים לגבי ערכו המרתיע של העונש. יתרה מזאת, הוגו לא הקל על הקורא. רובר בַּדנטֶר, שר המשפטים שיזם ב-1981 את ביטול עונש המוות בצרפת, ציין בצדק שהגיבור כלל "אינו דרייפוס בתאו התובע כי האמת והצדק ייצאו לאור."[2] הוגו לא העליל עליו עלילה ולא תפר לו תיק כדי שיזכה בהזדהות מראש. כמו כן, הנידון למוות אינו מביע חרטה מפורשת – לא מפני שהוא שלם עם מעשיו אלא מפני שהמוות ההולך וקרב מונע ממנו להתייחס לדבר זולת מותו. האיש פשע ושפך דם. אין אנו יודעים דבר על זהות קורבנו ועל הפשע שביצע. הוגו לא מקל על ההזדהות עמו, שהרי האיש, המבטא את אימתו מכך שתינטל ממנו שארית חייו, לא ריחם על זולתו שאותו רצח. אבל פחדיו הם פחדים של בן אנוש, וזעקתו זעקת אדם. הרוצח הופך ברגע זה לקורבן. לפנינו גיבור אלמוני, שכל מה שאנו יודעים עליו הוא היותו נידון למוות, כי הרי עונש שכזה מפשיט אדם מזהותו הייחודית. העונש המוטל עליו מטשטש – אם לא מוחק כליל – את המעשה שביצע. אך הוגו גם דאג שלא להשחיר את דמותו: הוא לא עשה אותו אנטי-דתי ואנטי-קלריקלי. הוא אינו איש מנוכר. הוא בעל משפחה.

  גם ממד הזמן ממלא תפקיד לא מבוטל ביצירה ובמבנה: "יומו האחרון", מכריזה הכותרת, כלומר הזמן מוגבל, נמדד, הוא לא נמתח עוד, כי אם לחוץ ודוחק.

  ויכוחים ערים התקיימו סביב מעמדה של היצירה. לא הכול תמימי דעים שהספר נועד מלכתחילה לתרום למאבק נגד עונש המוות. העובדה שהוא פורסם בעילום שם מעידה שההיבט הציבורי לא העסיק במיוחד את המחבר. המבקרים המצדדים בגישה זו מצביעים על מקומו של הדמיון ביצירה, ועל הממד הבולט של חיזיון וסיוט, כעל מה שמשווה לה כוונה ספרותית מובהקת, שאיננה חבה דבר לאלמנט הציבורי. אולם לאחר פרסום ההקדמה אין עוד מקום לספק.

  בהשוואה ליומו האחרון של נידון למוות, הסיפור קלוד גה מעלה את הבעיה החברתית המקופלת במרבית המקרים של הוצאות להורג. שהרי להוציא את המהפכות, שבהן הגלגל מתהפך, בתקופת רגיעה הגרדום אינו ניטרלי מבחינה מעמדית. המעמד החברתי הוא הגורם הדומיננטי והמשותף למועמדים לגרדום.

  קלוד גה מבוסס על מקרה שהתרחש כמה שנים קודם לכתיבתו. השמות אינם בדויים. הוגו לא השתמש בכל החומר העובדתי שהיה מונח לפניו: הוא סיפק לגיבורו אשה וילדים כדי להבליט את ההשלכות החברתיות של ההוצאה להורג, פער הגילים בין שני הידידים גדל בסיפור והוגו נמנע מלהתייחס ליחסים ההומוסקסואליים ביניהם – הם מתוארים כיחסי אב ובנו. הפער בין המקרה לבין הסיפור גדול למדי, ומבחינה זו היה מיותר לשמור על השמות המקוריים, כאילו מדובר בשחזור נאמן.

  בניגוד לנידון למוות מיומו האחרון, שהמחבר לא מתאר באור חיובי במיוחד, כאן בולט הניסיון לעורר הזדהות מצד הקורא עם דמותו של גה. הסיפור הוא התחקות אחר המניעים לעבירה ואחר האחראים האמיתיים לה. ודאי שלמבצע יש חלק בפשע, אך כלום צריך לשחרר את החברה מאחריותה? הרי באמצעות החינוך ניתן לתקן את הטבע, וכשזה לא נעשה, אל תתפלא החברה אם זו התוצאה. הפותח שערי בית-ספר סוגר בזאת שערי בית-כלא פתוחים לרווחה.

  הטיעונים שמעלה הוגו נגד עונש המוות הם רבים, והוגו השתמש בהם לסירוגין, בהתאם לסוג הקהל שעמד מולו. בחברה ספוגת יחסיות קידש הוגו עיקרון אחד, שהנו ההפך הגמור מעונש המוות, הלא הוא קדושת החיים: זהו עיקרון מוחלט, החל על כל בני-האדם, לרבות האויב והעבריין.

  בפני המאמינים טען הוגו שעונש המוות אינו יכול להיחשב מילוי רצון האל, שהרי בספר בראשית אלוהים אינו דן למוות את הרוצח הראשון בתולדות האנושות, קין. אמנם אפשר לטעון במקרה זה לנסיבות מקילות, אך ברור מעל לכל ספק שהאל פסל את האמצעי שמאמינים רבים מאז סבורים כי נחוץ וצודק להפעילו. הוגו מאמץ את הגישה הדתית המבחינה הבחנה חדה בין הבורא לברואיו: האחד נותן ונוטל חיים, והוא הסמכות הבלעדית שאין עליה עוררין. אדם החורץ גורלות כאל אינו עושה רצונו, כי אם מסיג גבול ושם עצמו במקומו. ומה שנכון לאדם, חל על החברה כולה. כל הוצאה להורג סותרת ומפירה באופן גס, ישיר ובוטה את המסר האלוהי לגבי קדושת חיי אדם. הוגו מוסיף כי הוא רואה בעונש המוות הידרדרות לעידן שלפני הדתות המונותאיסטיות, הפוסלות קורבן אדם. ההנחה, כי חברה מטהרת את עצמה מן הרוע בכך שהיא שולחת פושעים למותם, היא עבודה זרה ופולחן אלילים. יתרה מזאת, בשביל הנוצרים היה ישו צריך להיות קורבן האדם האחרון, ובמקום זה, כל העולה לגרדום הוא בבחינת ישו הנצלב שוב ושוב.

  טיעון שני הוא החשש מפני טעות בהטלת העונש הבלתי הפיך הזה: רק האל דובר אמת ואינו טועה לעולם, ואילו errare humanum est (לטעות זה אנושי). רשימת הנידונים למוות שלא היה יסוד להטיל עליהם עונש שכזה ארוכה, והיד נטויה: סוקרטס, ישו, ז'אן ד'ארק, קמפנלה, תומס מור ועוד. הוודאות המוחלטת אינה מנת חלקם של השופטים והמושבעים, ועל כן צריך להתיר מרחב תמרון מסוים, מוצא לנסיגה, דבר המוציא מכלל אפשרות את גזר-דין המוות.

  כדי להבליט את הפער הקיצוני בין גודל ההחלטה לבין מקבליה מתאר הוגו בלעג את הקלות הבלתי נסבלת שבה מטילים השופטים גזר-דין מוות, כדי למהר ולשוב לביתם.

  הוגו פוסל את עונש המוות גם על סמך טיעונים אימננטיים: הטלת עונש מוות היא התכחשות לאמת היחסית האופיינית לאדם. בעולם יחסי, אל לה לחברה לנהוג בכלי מוחלט שכזה. הכול יודעים שבהתאם לתקופה, למשטר ולנסיבות יכול להשתנות העונש על פשע זהה. הוגו מתייחס לטענת הצדק בחשדנות: עונש מוות מוצג כעשיית דין, בעוד שלאמיתו של דבר זהו אקט קר של נקמה, אקט שהוא מגדיר "ברברי". הוגו מפציר בשופטים לא לנקום מות ישרים בשמו, ולא להתיר מוות על-פי חוק.

  אבל עיקר טיעונו מתייחס להקשר החברתי שבו פועל או מופעל העבריין. בעיני הוגו, בלי לגרוע מאחריותו של הפושע, מוטלת על החברה החובה לבדוק את עצמה ולהעריך את חלקה, ולו העקיף, בפשע. שהרי אם יש קשר בין מעמדו של אדם לעבירה על החוק, החברה צריכה להודות בכך שהמבנה החברתי הלא שוויוני חורץ את דינם של אלה שלא זכו להיות בצד הנכון, אשר מתוכם יוצאים הפושעים והעבריינים. מצוקה כלכלית אינה מהווה היתר לפגוע באדם, בגופו וברכושו, היא אינה פוטרת את הפושע מעונש. עם זאת, על בית-המשפט להכניס בהחלטותיו שיקול של מידתיות, הפוסל גזירת עונש מוות. כל עוד החברה לא סיפקה רשת ביטחון חברתי, היא לא יכולה לטעון לנקיון כפיה, לפטור את עצמה מן האחריות המוטלת עליה ולהטיל עונש מוות.

  הוגו מוסיף כי יש בהוצאה להורג פגיעה בלתי סבירה בבני משפחתו של הנידון למוות. הם חפים מפשע אך משלמים ביוקר על פשע שלא היו שותפים לו. מי שסבור שעם ההוצאה להורג החברה מתפטרת מהנטל אחת ולתמיד, טועה. שהרי האלמנה והיתומים הנותרים בחיים אף הם יהיו חשופים לסכנות וחוזר חלילה. הנזק העקיף עלול להיות יקר.

  עונש המוות גם לא מספק הרתעה, כפי שטוענים: במדינות שביטלו את עונש המוות לא גדל מספר הפושעים, אלא אולי אף להפך, בניגוד גמור לתחושה הרווחת.

  האם היה מן המשותף בין הוגו לאלבר קאמי, מאה שנים מאוחר יותר, מלבד סלידתם מעונש המוות והעקביות שבה נאבקו בו? אצל שניהם לא היתה זו התעסקות חולפת, נקודתית. קאמי מזכיר את חיבורו של הוגו דווקא ברומן הידוע שלו, הזר, המתאר את מה שעובר על נידון למוות, ולא במסה שלו הרהורים על הגיליוטינה. יש הטוענים שאין כלל דמיון או השפעה בין החיבורים.[3]

  קאמי והוגו פעלו ולא זכו לראות את תקוותם מתגשמת בחייהם. מאז 1981 הנושא כבר אינו מעסיק את החברה הצרפתית, וסמכות החנינה אינה עוד מסמכויות נשיאיה. וטוב שכך. בסכסוך האלים הנטוש בין ישראל לחלק משכנותיה, במעט שניתן להתברך עליו, חשוב לציין שעונש המוות אינו מופעל ואינו נגזר. קווים אדומים נחצו וטוב שסף זה לא עבר, גם אם הטעמים אינם טעמיו של הוגו כי אם שיקולים פרגמאטיים של מניעת לחצים בינלאומיים על ישראל. על הרשות הפלסטינית ללכת בדרך זו ולא להוסיף לגזור דין מוות ולהוציא להורג.

  הקורא העברי יתוודע בחיבורים אלה לא רק לרעיונות הומניים טהורים בלי פשרות, אלא גם לסגנון רהוט ורגיש. סגנון ותוכן מתחברים במקרה זה ומהווים אחדות אחת. בדרך זו ניתן להתקרב ולחוש אמיתות יסוד על האדם והעולם.

  יומו האחרון של נידון למוות זכה בשלהי המאה התשע-עשרה לתרגום עברי ראשון, על-ידי זלמן פרידקין (זפר"ן), שפורסם בוורשה בתרנ"ט (1898) תחת השם "היום האחרון בחיי הנידון למיתה". לפנינו תרגום חדש ועדכני ואחריו הסיפור קלוד גה, המתורגם לראשונה לעברית.