מי שהאל העניק לו בינה ואת מתת הדיבור הנאה, אל לו להצניע את כישוריו אלא להפגינם בנפש חפצה. יצירה הכתובה היטב זוכה לקהל מאזינים וזו ראשית לבלובה, אבל מתיקותה רבה עוד יותר כאשר חולקים לה שבחים, שכן אז כמו היו ניצניה פורחים. פריסיאן כבר העיד שכך נהגו המשוררים הקדומים, להשמיע מסרים עמומים, כדי שהדורות הבאים ישקיעו מאמץ בביאור משמעויותיהם הנסתרות ועוד יוסיפו על אלה תובנות חדשות. גם הפילוסופים ידעו היטב, והיו משוכנעים שהשנינות, החריפות ואיכות הכתיבה רק הולכות ומשתבחות עם חלוף העתים. לכן מי שמבקש להתרחק מכל רע, טוב יעשה אם ישקיע בלימודיו וישנס את מותניו לכתיבת יצירה. (25-1)
התלבטתי ביני לביני אם כדאי שאחבר יצירה ראויה לשמה, ואז אתרגם אותה מן השפה הלטינית לצרפתית, השפה השגורה. אלא שהגעתי למסקנה שלא אזכה עליה להערכה הראויה, מאחר שרבים עשו כך לפניי! ואז עלו בזיכרוני אותם סיפורי־הרפתקה שכה רבים מהם שמעתי בצעירותי, ונזכרתי במינסטרלים שנהגו לדקלם אותם בפומבי, וכך, למעשה, הפיצו הלאה את סיפורי ההרפתקאות ששמעו הם עצמם מקודמיהם. וגם אני כמותם, לא ארצה שהסיפורים יישכחו מלבם, ולכן שזרתי חרוזים וחיברתי את היצירה האומנותית הטובה ביותר שיכולתי לחבר, שמלאכת הרכבתה וליטושה גזלו ממני אין־ספור שעות שינה והותירו אותי ערה במיטה. (42-26)
לכבודך, מלך אציל וגיבור־חיל, אשר מקבל בברכה כל שמחה, ובתוך־תוכך כל הטוב שבך, עד לעומק לבך, העמיק שורשים. אני מגישה לך בענווה את הסיפורים שליקטתי, בחרוזי־מילים שאותם שזרתי. עלה על דעתי ובלבי גמלה ההחלטה, ריבון, להעניק אותם לך במתנה. תסב לי אושר רב ולעד אהיה מאושרת אם תיאות לקבלם מידי, ובבקשה, אל תראה בי עזת־מצח בהעניקי לך את התשורה הזאת. הסכיתו נא, הסיפור מתחיל עתה!1 (56-43)
1 הפרולוג מעורר תהיות בקרב חוקרים, מכיוון שרב הנסתר על הגלוי במסרים שמארי מנסה להעביר בדברי ההקדמה, והם אינם עולים בקנה אחד עם הישירות המאפיינת את כתיבתה בסיפורים עצמם. חוסר הבהירות מתייחס בעיקר להסתמכותה על דברי פריסיאן, לשׁונַאי לטיני בן המאה השישית. על הדיון, ראו הערות בנושא זה בתרגומים של אבארט, 1969; רייכנר, 1978; וולטר, 2000; מורבאן, 2001.
I. גיז׳מר Guigemar
תקציר העלילה
גיז׳מר הוא אביר אציל, מהולל, מוכשר, מוצלח ואהוד מאוד על העלמות – אבל הוא מסרב להתאהב. יום אחד, בעת מסע ציד, הוא יורה ופוגע באיילה לבנה, אך גם נפצע בעצמו פציעה אנושה. האיילה הפלאית פונה בדברים אל גיז׳מר ומטילה עליו קללה – לעולם לא יימצא לו מזור, אלא אם כן תופיע בחייו אישה, שתתאהב בו כפי שאף אישה לא התאהבה מעולם, והוא יאהב אותה באותה עוצמה. ספינת פלאים מובילה אותו סמוך לטירה מרוחקת, שבה מוצאות את האביר הפצוע אנושות גבירת הטירה ונערתה. בד בבד גיז׳מר והגבירה מתאהבים זה בזה. לאחר שנה וחצי – שבהן נשמר הקשר ביניהם בסוד – מבינים השניים שהם עלולים להתגלות ומחליטים על סימנים מוסכמים ביניהם. הגבירה קושרת בבגדו קשר שרק היא תוכל להתירו, ואילו גיז׳מר מצדו חוגר חגורת צניעות למותניה. עוד באותו היום נתפסים השניים על ידי הבעל המקורנן. גיז׳מר מגורש מיד מתחומי הטירה, מוצא את הספינה עוגנת במקומה ומפליג בה חזרה לארצו, ואילו הגבירה הופכת לאסירה בטירתה שלה. בחלוף שנתיים היא מצליחה לצאת מכלאה, עולה על הספינה הקסומה ומפליגה עד הגיעה לטירתו של סניור, שמצדו מתאהב בגבירה. הוא לוקח אותה לטירתו, וגם לאחר שאהבתה לגיז׳מר נחשפת, הוא מונע את איחודם ואף מאיים על גיז׳מר. גיז׳מר אוסף לצדו צבא אבירים, חובר אל שכנו של אותו סניור המסוכסך עמו ומוביל את המלחמה נגדו. בכיתור החומה ובהסתערות עליה הוא משחרר את אהובתו ולוקח אותה עמו.
________________________________
מי שמעלה על הכתב סוגיה ראויה לשמה, מתאכזב מרה אם לא עולה בידו להשלים את פועלו. הקשיבו, סניורים, לסיפוריה של מארי כדי שהיא לא תישכח בתקופתה. יש לשבח את מי שנפלה בידו הזכות ושאת שמו מהללים. אך דרכו של עולם היא שישנם כאלה שאחרת נוהגים, וכאשר ישמעו על אדם, גבר או אישה, שהישגיו נוסקים מעל כולם, ינהגו בו בצרות־עין והקנאה תדבר מגרונם. הם יעשו כל מה שלאל־ידם למצוא מגרעות ביצירה, ואף יתבלו את דברי הביקורת שלהם במילים מגונות. מנהגם דומה לכלב מרושע, תוקפני ובוגדני, אשר מתוך פחדנות נושך את האנשים סביבו. לא אתן לשכמותם לרפות את ידיי ולגרום לי להניח את קולמוסי. גם אם ירבו בדברי לעג או ישמיצו את סיפוריי במילים פוגעניות, על מלאכתי לא אוותר. ואילו הם, עד כמה שזה נוגע לי, שיאמרו את מה שעל לבם, זוהי זכותם. (18-1)
אספר לכם בקצרה סיפור עתיק שהוא אמת לאמיתה, והברטונים הפכו אותו לעלילה, וזאת מיד לאחר דברי הפתיחה. את ההרפתקה שאספר לכם ביססתי על הכתובים ועל הסיפורים העתיקים, שבהם מספרים על מקרה שקרה לפני הרבה שנים בחבל בריטני הקטנה.2 המקרה אירע בעת שלטונו של המלך אוהֵל3 (Hoels), בימים שבהם היה לעתים שלום ולעתים שררה מלחמה. בין הברונים היה סניור מחוז לאון, ששמו אורידיאל (Oridial), שהיה מיודד מאוד עם המלך ונודע כאביר אמיץ ומסור. אשתו העניקה לברון שני ילדים, בן אחד ובת אחת יפה. לילדה קראו נוגונט (Noguent) ולילד גיז׳מר4 (Guigeimar). לא היה יפה כמותו בכל הממלכה כולה. אמו אהבה אותו בכל לבה, ואביו באותה מידה. לאחר שבגר והיה יכול להיפרד מעליו, שלח אותו אביו להתחנך בחצרו של מלך.5 הנער הצעיר היה חכם, מוכשר ואהוב על כולם, ולאחר שהשנים חלפו והוא השלים את תקופת הכשרתו וגם הגיע לגיל התבונה, השביע אותו המלך לאביר והעניק לו, בנדיבות רבה, ציוד לחימה יקר ושריון על פי בחירתו. גיז׳מר, עוד בטרם עזב את החצר ונפרד לשלום מכולם, חילק בנדיבות מתנות לרוב. אז שם פעמיו לפלנדריה מתוך כוונה לקנות לו שם שֵׁם כשכיר־חרב, שכן מן הידועות היא שזהו אזור רווי מחלוקות ואין־סוף מלחמות. בין שהיה זה במחוז לורן (Lorraine) ובין שבבורגונדי (Bourgogne), באנז׳ו (Anjou) או בגסקוני (Gascogne), לא היה ניתן למצוא באותה תקופה אביר שמעלותיו השתוו לאלה שלו. (56-19)
אך טבע6 (Nature) קבע בו מגרעת אחת: הוא נותר אדיש לאהבה. לא היו על פני האדמה עלמה או גבירה, אצילות ויפות ככל שיהיו, שלא היו נענות ברצון לחיזוריו, אילו רק הייתה בלבו אהבה. היו ביניהן עלמות שרמזו לו שרב חִנו בעיניהן, אך הוא בשלו, נותר תקיף בעמדתו ולא הביע שום עניין. נראָה שהוא מסרב בכל תוקף להכיר בערכה של האהבה. בסופו של דבר, גם חבריו וגם אנשים זרים שראו את הלכותיו הגיעו למסקנה שמדובר במקרה אבוד וחסר־תקנה. (68-57)
לאחר זמן־מה, כשהצלחתו הייתה בשיאה, שב האביר עתיר־התהילה לאדמתו לפגוש את אביו, שהוא גם הסניור, את אמו האהובה ואת אחותו שהתגעגעו אליו מאוד. הוא שהה בחברתם, אם אינני טועה, חודש שלם, עד שחשקה נפשו לצאת למסע־ציד. לפנות ערב הוא קרא אליו את אביריו, ציידיו ומאלפי הכלבים, ולמחרת היום השכם בבוקר יצאו כולם ליער, לשמחתו הגדולה, והחלו במרדף. הציידים בראש וכלבי־הציד בעקבותיהם רדפו אחר צבי גדול, ואילו האביר גיז׳מר השתרך לו לאטו מאחור. הוא התקדם במתינות, כשלצדו נושא הכלים שנשא עבורו את חרבו, את הקשת ואת אשפת החצים, וגם הוביל את כלב־הציד שלו. כוונתו של גיז׳מר הייתה לירות ולו חץ אחד מדויק, אם תיקרה בדרכו ההזדמנות לפגוע במטרה, עוד בטרם יצא מן היער ויסתיים המסע. לפתע, בינות לעצים, הבחין באיילה שעופר לצדה.7 זו הייתה חיה מרהיבה, בוהקת בלובנה שקרני צבי מעטרות את ראשה.8 מנביחת הכלבים זינקה בפחד ורצה במנוסה, אולם גיז׳מר דרך את קשתו, כיוון את החץ היישר לעברה ופצע אותה פציעה אנושה. החיה התמוטטה ונפלה אל הקרקע, אך החץ ניתז ממנה והמשיך במעופו, ננעץ בעוצמה בירכו של גיז׳מר, ואף דקר תחתיו את סוסו. גיז׳מר, שפציעתו הייתה קשה, נאלץ לרדת מעל הסוס, רגליו כשלו ולא נשאו אותו עוד, והוא נפל מלוא קומתו ארצה בסמוך למקום נפילתה של האיילה הפגועה. (102-69)
האיילה הפצועה נאנחה ובייסורי־גסיסה נאנקה. או־אז פנתה אליו בדברים וכך אמרה: ״אויה, אלליי! נרצחתי! ואתה וסל, שאחראי לפציעה האנושה, אטיל עליך קללה הנוגעת לגורלך – לעולם לא תמצא מרפא לפציעתך. לא צמחי מרפא, לא שורש, לא רופא ולא שיקוי ירפאו אי־פעם את הפצע בירך, עד אשר זו אשר בפציעתך תטפל, תתייסר באהבתה אותך יותר מן הכאבים שמסיבה לך הפציעה עצמה. ייסורים שכמותם אף אישה מעולם לא התייסרה, ואתה תתייסר באותה מידה בעבורה, עד כדי כך שכל מי שאהב מעודו ומי שעוד יאהב בימי חייו ישתוממו בפליאה מול עוצמת האהבה. עכשיו הסתלק, הנח לי לנפשי!״ (122-103)
פציעתו של גיז׳מר הייתה קשה, ודבריה הכו אותו בתדהמה. הוא היה צעיר מכדי למות, לכן שקל לאיזו מדינה כדאי לו לפנות לעזרה כדי לטפל באותה הפציעה. הוא הבין היטב, ולא היה צורך לחזור על הדברים, שבכל ימי חייו הוא לא פגש אישה שתגרום לו להתאהב בה כלל, לא כל שכן באופן שהאיילה תיארה, ולכן מבחינתו לא עלתה על הדעת אפשרות שאישה תוכל להביא מזור לסבלו. הוא קרא אליו את נושא כליו ואמר לו: ״רעי, דהר מהר ככל שתוכל ואמור לאנשיי שיחזרו, ברצוני לומר להם דבר־מה״. נושא הכלים האיץ בסוסו ומיהר לדרכו, מותיר אחריו את אדונו גונח וכואב. גיז׳מר קרע את כותונתו, חבש בה את הפצע המדמם והידק בחוזקה את הבד לבשרו ככל שעלה בידו. בקושי רב טיפס וישב על האוכף ועזב ללא שהיות. כוונתו הייתה להתרחק מהמקום מהר ככל שיוכל, כדי שאיש מאנשיו לא יפריע לו או יעכב אותו בדרכו. הוא חצה את היער הסבוך לאורכו, עבר בשביל מוריק שהוביל למישור, המשיך ודהר בדרך המישורית, עד שהגיע למרגלות צוק גבוה שבקרבתו היה חוף־ים. גיז׳מר השקיף על המים שהיו שקטים מאוד, מכיוון שהיה זה מפרץ ובו נמל.
בנמל עגנה ספינה אחת ויחידה ולה תורן נישא. הספינה הייתה מאובזרת למשעי בכל הציוד האפשרי, אטומה במקצוענות מבחוץ ומבפנים, עד שהיה בלתי ניתן להבחין כלל בחיבורים שהיו עשויים מעץ הובנה איכותי, ומעליה נפרש מפרש עשוי משי ותפור ביד אומן מיומנת, דבר יקר ערך שכמותו לא ניתן למצוא תחת השמים. האביר חשב בלבו שלא שמע, לא במחוז ואף לא בכל המדינה כולה, על ספינה שאמורה לעגון כאן, בנמל. הוא התקדם אליה, וכשהגיע ירד מסוסו ואף שהיסס קמעה, עלה על סיפונהּ. הוא שיער שבתוך הספינה יפגוש צוות מלחים ששומרים עליה, אלא שהספינה הייתה ריקה מאדם ולא היה בה איש. (169-123)
בטבורה מצא מיטה מפוארת שכמותה לא ראה מעודו, מגולפת כולה בידי אומנים מומחים מימיו של המלך שלמה. מיטה מרהיבה ביופייה, שנבנתה מעץ ברוש קפריסאי ומשנהב לבן, מעוטרת בעיטורי זהב ומשובצת אבנים יקרות. כיסוי המיטה הפרוש מעליה היה רקום במשי ובשזירה של חוטי זהב, וכך גם המצעים תחתיו, יקרים מאין כמותם, לא אוכל לנקוב במחירם. ובאשר לכרית, אוכל רק לציין שזה שנפלה בחלקו הזכות להניח את ראשו עליה, שנתו תהיה כה ערבה, עד ששְׂער ראשו לא ילבין לעולם. השמיכה הייתה עשויה מפרוות צובל, ובטנתה נתפרה מבד משי אלכסנדריני. את החדר כולו האירו שני נרות שעווה שהיו נתונים בפמוטי־זהב מעודנים (שהזול מביניהם יקר מפז).9 גיז׳מר נרעש מההדר סביבו, והוא השתרע על המיטה כדי להירגע קמעה ולהקל מעט את הכאבים שהסבה לו הפציעה. אחרי זמן־מה קם על רגליו וחשב להמשיך במסעו, אלא שאז נוכח לדעת שהמעשה בלתי־אפשרי, שכן הספינה הפליגה והיא שטה עתה בלב־ים, כשמשב רוח קל מנפח את מפרשיה. כשראה מה רב המרחק מן היבשה לא ידע את נפשו ממבוכה, הוא הצטער עד מאוד ולבו נמלא עצבת ואין בכך כל פלא, שכן הפציעה הסבה לו רוב כאב וגם סבל. אם כך, לא נותרה בידו הברֵרה אלא להמשיך בהרפתקה.
הוא התפלל לאלוהים שיגן עליו מכל צרה, שיביא אותו לחוף־מבטחים וישמור עליו מפני סכנת־מוות. הוא נשכב שנית על המיטה ונרדם כמת עד בוא הערב, שאז יגיע אל היעד שממנו תבוא הישועה, ותימצא הדרך להחלמתו בין חומותיה של העיר העתיקה, שהייתה בירתה של אותה ממלכה. (208-170)
הסניור שעמד בראשה היה קשיש שנשא לו לאישה עלמה צעירה רמת־מעלה, אצילה, אדיבה, יפה וחכמה. בעלה היה קנאי מעבר לכל מידה ראויה.10 כפי שכל הזקנים נוטים להיות על פי טבעם, כל אחד מגיע לגיל שבו משתבשת עליו דעתו ומתמלאת במחשבות על בוגדנות אפשרית של רעייתו הצעירה ובחשש פן יהפוך לבעל מקורנן. הבעל הקשיש הציב על רעייתו שמירה קפדנית והקיף בחומה את הגן ואת הטירה שבה התגוררה. חומה שקירותיה גבוהים, עשויים מאבן שיש ירוקה ומעובה, ובה כניסה אחת ויחידה שעליה הופקדו סוהרים להשגיח יומם וליל שאין יוצא ואין בא. מן העבר השני היה מוצא לים, שאִפשר גישה לאספקה שוטפת של צורכי הטירה. ומכיוון שדאג לשכן את רעייתו ברווחה, התקין לה הסניור הזקן בתוך הטירה חדר מגורים שלא היה נאה ממנו בתבל ומלואה. בכניסה לחדר ניצב בית־תפילה, ואילו החדר עצמו היה מכוסה, מרצפה עד תקרה, בציורי־קיר מרהיבים; ונוס, אלת האהבה, הוצגה שם במלוא תפארתה, ובצבע ובצורה היא מלמדת את חוקי הטבע ומתארת מה טבעה של האהבה וכיצד על האוהב לשמור אמונים לזו שאהבה נפשו. באחד הציורים נראה כיצד ונוס האלה משליכה את ספרו של אובידיוס לקמין הבוער.11 כמו מתריסה כנגד אלה שקוראים את המלצותיו, וכמותו, מן האהבה מבקשים להישמר.12 במקום זה נקבעו מגוריה של הגבירה, ולשירותה העמיד בעלה נערה צעירה, אחייניתו, בתה של אחותו, שתשמש לה בת־לוויה. הנערה הייתה אצילה והליכותיה נעימות, וידידות עזה נקשרה בין השתיים. העלמה ניאותה ברצון לארח חברה לגבירה בזמן היעדרו של בעלה שנסע מעת לעת לעסקיו. מזמן שיצא ועד שובו מן הנסיעה לא הותרו בטירה לא כניסה, לא יציאה – לא לגבר ולא לאישה.
כומר ישיש ששערו לבן ושיבה זרקה בזקנו, מונה לאחראי למפתח דלת חדרה כדי להבטיח שאין בו יוצא ואין בא. הכומר עצמו היה מסורס, אחרת לא היה הסניור סומך ידו עליו. בנוסף, ניהל הכומר את טקסי התפילה וגם הגיש לגבירה את המזון שהונח על שולחנה. (260-209)
באותו יום מדובר, בשעת אחר הצהריים, הקיצה הגבירה משינה ויצאה עם בת־לווייתה היחידה לטייל בגינה. הן הביטו מן החומה למטה לעבר הים, כשלפתע הבחינו בין הגלים בספינה מתקרבת, מפרשיה מתוחים. הספינה התקדמה לה לאטה, עד שלמרגלות הטירה עגנה. הגבירה הבחינה כי איש אינו אוחז בהגאים, מה שגרם לפניה להאדים והיא נתמלאה בפחד אשר כמעט גבר עליה, וחשבה לנוס מהמקום בבהלה. לא ראתה פלא כזה מעודה! אולם בת־הלוויה הצעירה, שהייתה אמיצה ממנה ושקולה, עודדה את נפשה הסוערת במילות עידוד ובדברי הרגעה, ובסופו של דבר מיהרו השתיים מטה לנמל. הנערה הסירה את מעילה מעליה ועלתה לבדה על סיפון הספינה המופלאה. מה רבה הייתה פליאתה משלא מצאה בה נפש חיה, למעט האביר הישן.
היא עמדה מולו וסקרה אותו במבטה, וכשראתה את חיוורון פניו הייתה סמוכה ובטוחה שהוא מת. הנערה שבה על עקבותיה ותיארה לגבירתה את כל מה שראו עיניה, והוסיפה: ״אם הוא מת, מן הראוי שהכומר יערוך לו טקס קבורה, אבל אם הוא חי, הוא בוודאי ישתף אותנו בפתרון התעלומה״. (290-261)
שוב עלו השתיים בלי להתמהמה על סיפון הספינה, הגבירה תחילה והנערה בעקבותיה, ונכנסו לחדר פנימה. הגבירה עמדה מול המיטה ולא יכולה הייתה להסיר את עיניה מהאביר יפה־התואר שהיה שרוע עליה. היא התפעלה מאוד מיופיו ובכתה מרה על נעוריו שאבדו. אז הניחה את ידה על חזהו והרגישה כי הוא לא מת, גופו היה חם ולבו עוד פועם. האביר, שעד עתה ישן שינה עמוקה, התעורר למגע ידה. הוא בירך אותה לשלום במאור־פנים, מכיוון שהבין היטב שהגיע לחוף־מבטחים. הגבירה, שדמעות עדיין זלגו על לחייה, בירכה אותו בחזרה ושאלה בנימוס מאין הגיע הלום ומאיזו ממלכה הוא בא, ואם נפצע במהלך מלחמה.
״גבירה״, ענה לה, ״לא זו הסיבה. אם יפה הדבר בעינייך, אספר לך ללא כחל ושרק את השתלשלות ההרפתקה כולה, בלי להסתיר ממך מאומה. הגעתי מבריטני הקטנה. הבוקר עם זריחה לצוד יצאתי, יריתי חץ באיילה לבנה, אלא שהחץ ניתז חזרה לכיווני המשיך במעופו ופגע גם בי. הפציעה אנושה ועלה בי החשש שלעולם לא אוכל להירפא ממנה. זאת משום שהחיה הפלאית דיברה בשפת־אנוש והטילה עליי קללה, שקבעה שלעולם לא אחלים מפציעתי אלא אם כן תימצא עלמה מיוחדת במינה. לאחר שהקללה הוטלה עליי, לא ידעתי היכן אמצא מזור ואנה אפנה כדי להסיר אותה מעליי, ולכן יצאתי בחופזה מהיער, דהרתי עד לנמל, שם ראיתי את הספינה, ובטירוף של רגע עליתי על סיפונה. הספינה הפליגה, ללב־הים, ומכאן והלאה אינני יודע היכן היא עגנה ומה שמה של העיר שאליה הגעתי. גבירה יפה, בשם האלוהים, אנא בטובך, גלי מידה של רחמים כלפיי, שכן אינני יודע לאן פניי מועדות, ובמצבי הנוכחי גם לא אוכל להשיט את הספינה הזאת״. (336-291)
השיבה לו הגבירה: ״סניור יקר, אני נענית לבקשתך בחפץ־לב, וגם אשיב לך על שאלותיך. העיר שאליה הגעת היא בבעלותו של בעלי, וכמוה גם כל המחוז כולו. הוא סניור בעל־אמצעים, משושלת רמת־מעלה, אבל גם זקן, בא בימים וקנאי מעבר לכל מידה סבירה. על דברתי, האמן לי שאני כלואה בין קירות החומה, שבהם ישנה רק כניסה אחת ויחידה. כומר ישיש משמש שומר המפתחות, שאלוהים ישרוף אותו באש הגיהינום ושיעלה בלהבות! אני אסירה כאן לילה ויום. אף פעם לא יהיה לי האומץ לצאת מהחשש שמעשיי ייוודעו לאדוני. כאן נמצאים חדר השינה שלי ובית־התפילה, ועמי נמצאת נערה צעירה שמארחת לי חברה. אם תרצה להישאר עמנו זמן־מה לפני שתמשיך בדרכך לאחר שתתחזק ותשוב לאיתנך, נארח אותך ברצון רב ונטפל בפציעתך בחפץ־לב״.
לאחר ששמע את הדברים, הודה גיז׳מר לגבירה בחן וענה שיישאר איתה. בקושי רב קם ועמד על רגליו, וכשהוא נשען על כתפיהן של שתי הנשים, עזב את הספינה. הגבירה הביאה אותו לחדרה, השכיבה אותו במיטתה של נערתה ודאגה להציב פרגוד שישמש ביניהם מחיצה. השתיים דאגו להביא לו מים בקערות זהב, שטפו ביסודיות את הפצע בירך וניקו מגופו את כתמי הדם. על הפצע המדמם הניחו פיסת בד פשתן עדין שצבעו לבן וחבשו אותו בעדינות מרובה. הטיפול בו היה מכל הלב ובכוונה גדולה. וכשהגיעה שעת ארוחת הערב, דאגה הנערה להפריש לו מנה נדיבה שיאכל וישבע, ירווה צימאונו ולא יחסר לו דבר. (378-337)
אלא שעתה פגעה בו האהבה, ובלבו התחוללה סערה גדולה. הגבירה פצעה בו פציעה כה אנושה, עד ששכח לחלוטין את ארצו ומאין בא. עד כדי כך הוא חש נסער ומבולבל, עד שלראשונה לא הרגיש כאב מן הפציעה כלל וכלל. האביר הודה לנערה על טיפולה המסור וביקש שתניח לו לנוח. בעוד הוא מתייסר לבדו עם תשוקתו היוקדת, חזרה הנערה לגבירתה, שבעצמה בערה באותה שלהבת אהבה שגם את לבהּ הציתה.
האביר, שנשאר לבדו, שקע במחשבות נוגות ובחוסר מנוחה. הוא לא הבין מה קרה לו, אך דבר אחד היה ברור לו – שאם לא תרפא אותו הגבירה, הוא ימות.13 ״אויה, מה אעשה? אלך לחפש אחריה ואבקש שתרחם עליי, אומלל וחסר תקווה שכמותי. ומה אם היא תדחה את תחינתי, ואם היא תהיה קשת־עורף ותנהג ביהירות מתנשאת כנגדי, לא ייוותר לי דבר זולת מוות ביגון קודר או שלנצח לא יימצא מזור לכאביי״. אז הוא נאנח, אך מיד חלף בו עוד הרהור, עלה על דעתו שאולי זהו גורלו ובעצם נגזר עליו לסבול לנצח, מכיוון שלא הייתה לו היכולת לבצע מעשה כלשהו שיוכל להטות את רוע הגזרה שנפלה בחלקו. כל הלילה לא מצא מנוחה ונפשו התענתה. הוא נזכר בדבריה של הגבירה, בנשימתה, באור שבעיניה ובפיה הענוג שמתיקותו חדרה לו לתוך הלב. בקול חלש התחנן לרחמיה ועוד רגע קט כבר קרא לה אהובה שלי.
אילו רק ידע עד כמה האהבה דשה בבשרה וגם את לבה היא מייסרת, היה לבו נמלא אושר, אני חושבת. מידה של רווחה הייתה מרוממת את רוחו הנכאה ומחזירה את הצבע לפניו שהיו חיוורות מצער. (424-379)
אם אהבתו לגבירה עינתה את לבו, היא מצדה, מצבה לא היה טוב משלו. בעלות השחר, עוד בטרם האיר היום, היא הקיצה והתלוננה שכל הלילה נדדה שנתה. הסיבה היא אהבה (Amor) שבה פגעה. הנערה שהכירה אותה היטב, קראה מיד את מחשבותיה והבינה שהגבירה התאהבה באביר הפצוע שמתארח בחדרה, אולם היא לא ידעה לקבוע אם הוא מצדו נושא רגשות דומים כלפיה.
הגבירה נכנסה לבית־התפילה, והנערה מיהרה לבקר את האביר והתיישבה בצד המיטה. ״עמיתה, לאן הלכה הגבירה? מדוע קמה בשעה כה מוקדמת?״ והשמיע אנחה. הנערה השיבה לו בדברים: ״סניור, אתה מאוהב! אל לך להצניע את רגשותיך יתר על המידה. אתה יכול לאהוב מכיוון שהאהבה שבלבך תמצא את מקומה הראוי לה. מי שיזכה בלבה של גבירתי הוא בר־מזל. זו תהיה אהבה מושלמת רק אם תשמרו אמונים זה לזה, שכן אתה יפה־תואר והיא יפהפייה״. ענה האביר לנערה: ״אני שבוי בכבלי האהבה, עד שלבי ירא מבכי־רע אם לא אזכה לרווח ולהצלה, עזרי נא לי, עמיתה יקרה, מה עליי לעשות עם האהבה?״ היא הרגיעה את האביר, מכיוון שהייתה טובת־לב ואדיבה, הוסיפה מילות עידוד ונחמה, וגם הבטיחה שתסייע לו בכל דרך שתמצא. (464-425)
לאחר שהגבירה הקשיבה לתפילה במלואה, שבה בבהילות לחדרה. היא השתוקקה מאוד לדעת מה עושה עתה גיז׳מר, אם ער הוא או ישן האביר שאת לבה בכבלי־האהבה שבה. הנערה הצעירה סימנה לה לגשת אליה וליוותה אותה למיטתו של האביר, ביודעה שהיא יכולה לחשוף בפניו את רגשותיה לטוב ולרע. הוא בירך אותה לשלום והיא השיבה לו בברכה. השניים היו נתונים במבוכה נוראה, הוא לא העז לומר לה את שמתחולל בקרבו, מכיוון שהיה אדם זר מארץ זרה, וחשש מתגובתה.
זה שאינו מגלה ברבים את כאבו לא ימצא תרופה שתרפא אותו. האהבה היא פצע פנימי שלא משאיר סימן חיצוני. זהו כאב ממושך מכיוון שעל ידי טבע (Nature) נשלח. ישנם רבים שלא לוקחים את הפציעה ברצינות, כמו אלה שנוהגים באהבה בגסות ומפלרטטים עם נשים בקלות־דעת, ולאחר מכן מתפארים בכיבושיהם. זוהי לא האהבה, אלא הטיפשות, חוסר־ההגינות וההפקרות. כאשר יש בנמצא גבר ישר־דרך, יש לשרתו באמונה, לאהוב אותו ולא להתנגד לרצונותיו. (495-465)
גיז׳מר אהב בכל מאודו, או שתבוא לו הצלה מהירה או שנגזר עליו לחיות בניגוד לצו מצפונו. האהבה נטעה בו אומץ, והוא חשף בפניה את מה שהוא חש בלבו: ״גבירה״, אמר לה, ״אני מת מרוב אהבה אלייך! לבי שותת דם, אם תסרבי לרפאני, טוב לי מותי מחיי. יפתי, אל נא תסרבי״.
הגבירה הקשיבה קשב רב וענתה לו במתינות ובחיוך רחב: ״רעי, לא אוכל להיענות לתפילתך בקלות־הדעת, מכיוון שאין זה ממנהגי ולכך איני מורגלת״ – ״גבירה״, אמר לה, ״בשם אלוהים, רחמים! בלי כוונה לפגוע אבקש לומר לך שרק אישה שנימוסיה פגומים תדרוש אין־סוף הפצרות אליה, כדי שייווצר הרושם שהיא אינה קלה להשגה. אך אישה שמחשבותיה הגונות, מלאת מעלות וחוכמה אשר פוגשת גבר לטעמה, אל לה להתאכזר אליו, עליה לאהוב אותו ולמצוא את האושר ביחד. עד אשר סודם יתגלה או ידברו עליהם סרה, שיבלו השניים את זמנם בנעימים! גבירה יפה, תמו הוויכוחים״. הגבירה הבינה שיש היגיון רב בדבריו, ועד מהרה העניקה לו נשיקה לאות אהבתה. עתה חש גיז׳מר הקלה, הם שרועים זה לצד זה ומשוחחים בנעימים, ומרבים בנשיקות ובגיפופים. ובאשר לכל היתר, ינהגו כפי שנוהגים האוהבים האחרים. (534-496)
גיז׳מר שהה, כמדומני, שנה ומחצה בחברתה, וימיהם עברו עליהם בעונג ובהנאה. אבל אלת המזל (Fortune) איננה שוקטת על שמריה, היא מסובבת את הגלגל שלה, וברגע אחד את האחד מרימה למעלה ואת השני היא מפילה. זה בדיוק מה שקרה כשסודם התגלה.
בוקר אחד ביום קיץ התעוררה הגבירה לצד אהובהּ, כיסתה את פניו בנשיקות ואמרה: ״אהובי היקר, לבי מנבא לי שבקרוב אאבד אותך, שיפתיעו אותנו ושנתגלה. אם תמות ארצה למות איתך, אולם אם תוכל להציל את חייך ותפגוש אהבה חדשה, אשאר אני מיוסרת״. ״גבירה״, ענה לה, ״אל תאמרי דברים כאלה! לעולם לא אדע לא אושר ולא נחת עם אישה אחרת זולתך! אין לך מה לחשוש בעניין זה״. ״אהובי, כערבוּת להבטחה, הב לי את חולצתך, אקשור בה למטה, בפינה, קשר, ועליך להבטיח לי שלעולם לא תאהב אישה אחרת זולת זו אשר תצליח להתיר את הקשירה בלי לקרוע את הבד״. היא קשרה קשר חזק שאינו ניתן להתרה ללא סכין או מספריים. הוא לקח ממנה את החולצה וקיבל עליו את התנאי שהציבה, וביקש ממנה ערבות גם מצדה, שתישא עליה חגורה שאותה הוא הידק חזק על מותניה, והוציא ממנה הבטחה דומה, שתאהב רק את הגבר שיצליח לפתוח את הנעילה מבלי לנפץ אותה או לנסרה. הוא נתן לה נשיקה, ובזאת תמה הפרשה. (576-535)
באותו היום עצמו הם התגלו, הופתעו ונחשפו על ידי חדרן חשדן שנשלח על ידי הסניור למסור הודעה לגבירה, אך מצא את הדלת נעולה. הוא הציץ מן החלון ומיהר לאדונו הסניור לספר לו את כל מה שראה. כשהדברים נודעו לבעלה הסניור, הוא נמלא כעס נורא. זימן אליו שלושה קרובי משפחה ומיהר איתם לחדרה של האישה. הוא פתח בכוח את הדלת הנעולה ומצא בחדר את האביר ששם שהה. בהתקף זעם ציווה על אנשיו להרוג אותו בחרב, אלא שגיז׳מר זינק על רגליו ונעמד מולו ללא כל פחד. בשתי ידיו הוא תפס ענף של עץ אשוח ששימש בחדר כמתלה לבגדים, וחיכה. הוא חישב ומצא שיוכל לפגוע בצורה אנושה ביותר מאחד אם רק יתקרבו אליו יתר על המידה. הסניור הביט בו בעניין וערך לו חקירה. שאל אותו מי הוא, מאין בא וכיצד נכנס אל הטירה. גיז׳מר סיפר לו את כל מה שאירע ובאיזו מסירות טיפלה בפציעתו הגבירה; הוא סיפר לו על נבואתה של האיילה הפצועה, על הספינה ועל פציעתו החמורה, ועתה הוא נתון לחסדי הסניור! זה מצדו ענה לו שהוא בטוח שלא היה ולא נברא, אבל ייאות להאמין לכך שדבריו של גיז׳מר הם אמת אם תימצא בנמל הספינה האמורה, או־אז, כך הבטיח, ישלח אותו בה לדרכו, ועוד הוסיף וגם אמר שייסע, למרות שהוא אינו שמח כלל לדעת שממחלתו הוא התאושש, ויבכר לשמוע שטבע בים. לאחר שאמר הסניור את דברו, ירדו הגברים אל הנמל שבו עגנה הספינה, שתאמה בדיוק את תיאוריו של גיז׳מר. הגברים עמדו בדיבורם, העלו אותו עליה, והוא הפליג לארצו בחזרה. (620-577)
הספינה שטה על מי־מנוחות והאביר נאנח ובכה מרה, מצר על פרֵדתו מן הגבירה, וביקש מהאל הכול־יכול שישלח לו מוות מהיר, ושלעולם לא יעגון עוד בחוף־מבטחים אם אהובת לבו, זו שהוא אוהב יותר מאשר את חייו שלו, אינה יכולה לעמוד לצדו. הוא המשיך כך להתייפח עד שהספינה עגנה בדיוק באותו הנמל שבו עלה עליה לראשונה, סמוך למדינתו, וגיז׳מר מיהר לצאת ממנה.
התמזל מזלו ובדרכו נקרה נושא־כלים צעיר שחיפש אביר כלשהו באותו אזור. גיז׳מר זיהה את הנער כי בביתו גדל, והוא קרא לו בשמו. הנער הביט בו, זיהה את אדונו, ירד והציע לו לרכוב על גב סוסו. גיז׳מר הושיב אותו מאחור והשניים דהרו במהרה לביתו, לטירה. כשראו אותו רעיו, הם שמחו שמחה גדולה מכיוון שבארצו רחשו לו הרבה כבוד והערכה. אלא שיום בא ויום חלף ומצב רוחו נותר קודר ועגמומי. חבריו ניסו לעודד את רוחו, הפצירו בו להינשא, אך הוא סירב בתקיפות ואמר לא בעבור אהבה ולא בעבור ממון יסכים, זולת אם תצליח אישה להתיר את הקשר מהחולצה שברשותו מבלי לקרוע אותה לחתיכות. הידיעה במהירות נפוצה לכל רוח, ולא היו אישה או עלמה בכל בריטני כולה שלא התייצבו לנסות את מזלן בהתרת הקשר שבחולצה. אך אף לא אחת מהן צלחה את המשימה. (654-621)
אחזור עתה לספר לכם מה עלה בגורלה של הגבירה שאותה אהב גיז׳מר בכל מאודו. לאחר שנועץ בברוניו, כלא אותה הסניור בתא אסורים במצודה עשויה אבן אפורה. סִבלה היה רב בימים, וגרועים מכך היו הלילות. אין אדם בעולם שיוכל לתאר בפניכם כמה קשים היו הייסורים, עינויי־הנפש והחרדות שהיו מנת חלקה במקום שבייה. שם היא ישבה, אם אינני טועה, שנתיים ויותר מבלי שזכתה לרגע אחד של אושר או חדווה. לעתים קרובות חשבה על אהובהּ: ״סניור גיז׳מר, פגישתי איתך הביאה עליי רעה גדולה, מוטב לי למות במהרה מאשר לסבול את הדאבה. אהובי, אילו רק יכולתי לברוח מכאן, הייתי משליכה את עצמי לים, לאותו מקום עצמו שאליו לקחו אותך, ואביא סוף לחיי בטביעה״.
הגבירה קמה ממקומה, ניגשה לדלת ולהפתעתה, גילתה שאיננה נעולה. יצאה החוצה וראתה שהמזל לצדה, ולא עומד שום מכשול בדרכה, לא סוהר ולא שמירה. הגבירה נחפזה לנמל ושם להפתעתה, בדיוק במקום שבו ביקשה לטבוע, עגנה הספינה הקסומה, קשורה בשרשרת אל הסלע. היא עלתה על סיפונה כשמחשבה טורדנית מנקרת בראשה, שבמקום הזה שבו היא עומדת כפי הנראה טבע בים אהוב לבה. היא התקשתה לעמוד על רגליה, ולעצמה חשבה שהנה הרגע הגיע. בשארית כוחותיה הצליחה לעלות על סיפונה של הספינה, ועתה תשליך את עצמה ממנה ותשים סוף לכאב ולדאבה. אלא שהספינה כבר הפליגה לדרכה, נושאת אותה על הגלים, ולאחר הפלגה עגנה בנמל בחבל בריטני, למרגלות טירה גדולה ומבוצרת. (688-655)
אדון הטירה ששמו מריאדוק (Merïaduc) היה באותו הזמן נתון במלחמה עם שכנו, אדוניה של נחלה סמוכה. לכן קם בבוקר עם שחר כדי לתדרך את אנשיו לקראת התקיפה הצפויה. הוא הביט מן החלון והבחין בספינה, מיהר לרדת במדרגות וקרא אליו את חדרנו. פנה היישר אל הספינה, טיפס על הסולם שהוביל אל הסיפון ושם ראה גבירה יפה מאין־כמותה, כמו פיה היא נראתה. מריאדוק אחז בדש מעילה והוביל אותה בעצמו לביתו, לטירה. מאושר עד מאוד שמצא אותה מכיוון שהייתה יפה יותר מכל אישה שראה אי־פעם בימי חייו. לא עלה על דעתו מי העלה אותה לספינה, אבל היה ברור לו מעל ומעבר לכל ספק שהיא ממשפחת אצולה. הוא התאהב בה אהבה יוקדת כפי שלא חש מעודו כלפי אף אישה אחרת. (712-689)
הייתה לו אחות, נערה צעירה שהחדר שלה היה היפה ביותר בכל הטירה, ואותו הוא העניק לגבירה, ועל אחותו ציווה לנהוג בה דרך־ארץ ולמלא אחר כל מבוקשה. הנערה שירתה אותה בכבוד ובהערכה ודאגה לה לבגדים מפוארים ולעדיים יקרים. אולם הגבירה הייתה שרויה בייאוש עמוק ובצער. לעתים מזומנות ניסה מריאדוק לעודד את רוחה כי אהב אותה באמת ורצה לזכות באהבתה בזכות ולא בכוח. אולם לשווא הייתה תקוותו, היא חשפה בפניו את החגורה ואמרה שתאהב רק את האיש שיעלה בידו לפתוח את אבזם החגורה מבלי לשבור את מנעולה.
לשמע הדברים הללו ענה לה מריאדוק בחמה שפוכה: ״יש במדינתנו אביר עתיר־תהילה שמסרב גם הוא לקחת לו אישה ומתנה את אהבתו בהתגברות על משימה, להתיר קשר הממוקם בפינה הימנית התחתונה של חולצתו, שאין אפשרות להתירו ללא סכין או מספריים. יש לי הרגשה שאת היא זו שקשרה בחולצתו את הקשר״. לשמע דבריו נעתקה נשימתה וכמעט שהתעלפה. מריאדוק תפס אותה בזרועותיו וקרע מעליה את שרוכי שמלתה. הוא רצה בכל מאודו לפתוח את החגורה הנעולה, אך לא עלה בידו לעמוד במשימה. אז קרא אליו את כל האבירים בממלכה שיסייעו לו במלאכה. (742-713)
זמן רב דבר לא השתנה, עד אשר מריאדוק הכריז על טורניר־אבירים להכרעת המחלוקת עם שכנו, האויב שמולו התנהלה המלחמה. הוא שלח מכתבי הזמנה לאבירים רבים ברחבי המדינה ובראשם, כמובן, לגיז׳מר. מריאדוק ראה בו חבר ובעל־ברית, ובמכתבו ביקש ממנו בכל לשון של בקשה שיחזיר לו טובה תחת טובה, יילחם עבורו בטורניר ולא יאכזב ויכריע את המערכה. גיז׳מר לבוש בפאר ומצויד כראוי, הגיע ואף הביא איתו להתמודדות יותר ממאה אבירים, ומיד עם בואו התקבל בכבוד ובהדר וקיבל הזמנה להתארח בטירה.
לכבודו של האורח החשוב שלח מריאדוק שני אבירים שיזמנו את אחותו ויאמרו לה שתגיע לאולם לבושה במיטב מחלצותיה ותביא עמה את הגבירה אהובת־לבו. האחות סרה לפקודתו, ולאחר שהתקשטה וכשהן אוחזות ידיים, נכנסו שתי הנשים לאולם. הגבירה נראתה חיוורת ואדישה, אולם אך שמעה את שמו של גיז׳מר, כמעט בוודאות הייתה נופלת אפיים ארצה לולא מיהרה העלמה ואחזה בה. (768-743)
גיז׳מר קם ממושבו וניגש להציג את עצמו. כשמבטו נח עליה, מיד הבחין שזו הגבירה האהובה. הוא צעד צעד אחד לאחור וחשב לעצמו, ״האם זו אהובתי היקרה, תקוותי, לבי, חיי, הגבירה היפה שהעניקה לי את חסדי אהבתה? מאין היא באה? מי הביא אותה לכאן? נראה לי שמדעתי אני יוצא, הרי לא יעלה על הדעת שזו היא. הגבירה הזאת רק דומה לה מאוד ואני הוזה, לוקה בדמיונות־שווא. אבל בכל זאת, הדמיון כל כך גדול שלבי מפרפר בקרבי, ולכן בכל זאת אפנה אליה בדברים״. האביר ניגש אליה, נשק לה בנימוס והזמינהּ לשבת לידו. מריאדוק התבונן בנעשה בזווית העין, מוטרד מן הקרבה שאינה מבשרת טובות, אז ניגש ופנה בדברים לגיז׳מר בקלילות מעושה, וכך אמר: ״סניור, אם נאה הדבר בעיניך, הנח לאחותי לנסות להתיר את הקשר שבשולי הבגד, ונראה אולי תצליח לבצע את המשימה״. ענה לו בתשובה: ״ובכן, בהחלט, הסכמתי נתונה״. הוא זימן אליו את חדרנו, שהופקד לשמור על החולצה מכל משמר, והורה לו להביאהּ. את החולצה נתן בידיה של העלמה שניסתה, אך לא עלה בידה לפרום את הקשירה. הגבירה, שהכירה היטב את הקשר, שקעה בעצבות גדולה מכיוון שגם היא רצתה בכל מאודה לנסות להתירו, אך לא הרהיבה עוז לבקש זאת. (804-769)
מריאדוק, מאוכזב מרה, הבחין בכך ואמר לה: ״גבירה, נסי את להתירהּ״. מרגע שהאישור ניתן לה, היא אחזה בחולצה וללא כל מאמץ פרמה את הקשירה. האביר הביט משתומם, הכיר את פניה אך עדיין לא האמין שזה ייתכן. הוא פנה אליה בדברים, וכך אמר: ״גבירתי, ברייה ענוגה, זו את? אמרי לי את האמת, הרשי לי לראות אם את נושאת את החגורה שחגרתי עלייך״. הוא מישש בידו והרגיש את החגורה שהייתה כרוכה סביב גופה. ״יפתי״, אמר לה, ״איזה מזל שמצאתי אותך, מה הביא אותך הלום?״ היא סיפרה לו על הסבל והייסורים שעברה בתא המאסר והצער והאומללות שהיו מנת חלקה, ועוד סיפרה לו את מה שקרה וכיצד החליטה משם להימלט, ביקשה לקפוץ אל מותה אך מצאה את הספינה ועל סיפונה עלתה, כיצד הגיעה לנמל והאביר הזה העניק לה מקלט. הוא הרעיף עליה שפע ונהג בה בכבוד, למעט העובדה שהוא עקשן ולא מרפה, ומבקש את אהבתה.
עתה חזרה אל גיז׳מר השמחה, קם על רגליו וקרא: ״סניור, הקשב לי בבקשה! זיהיתי עתה את אהובתי שסברתי שאבדה לי. אני פונה אליך, מריאדוק, ולרחמיך, השב לי אותה. בתמורה אהיה לך לווסל ואעמוד לשירותך כשנתיים או שלוש עם מאה מאביריי, ואפילו יותר אם תדרוש״. מריאדוק ענה לו: ״גיז׳מר ידידי, אינני הלום־קרב או מיואש עד כדי כך בשדה הקרב כדי שאכנע לרצונך. אני מצאתי את האישה ואשמור אותה ברשותי, ואגן על זכותי בקרב מולך כשאני אוחז בנשק בידי״. (853-805)
כשגיז׳מר שמע את דבריו, הוא ציווה על אנשיו לעלות על הסוסים ועזב את המקום כשלבו כבד על אהובתו שהותיר מאחור. הוא גייס אליו לעזרה את כל האבירים שהגיעו לעיר כדי לקחת חלק בטורניר הגדול. כל אחד מהם נשבע לו אמונים והבטיח שילך אחריו באשר ילך. בושה תיפול על ראשו של זה שלא יעמוד בדיבורו!
עוד באותו הערב ערכו גיז׳מר ואנשיו ביקור בטירה שכנגדה ניהל מריאדוק מלחמה. אדון הטירה קיבל אותם במאור־פנים וקיבל בשמחה את הצעתו של גיז׳מר להושיט לו עזרה. עתה היה סמוך ובטוח שהמלחמה באה על סיומה.
ביום למחרת התעוררו כל הלוחמים בשעת בוקר מוקדמת, עטו בחדרם את כל ציודם ונשקם, יצאו מן העיר בקול רעש גדול וגיז׳מר בראשם. כשהגיעו לטירתו של מריאדוק, הסתערו במלוא הכוח, אלא שהטירה הייתה מבוצרת והם נכשלו במשימתם. או־אז הטיל גיז׳מר מצור ופסק בנחישות שלא יפתח את השערים עד שהטירה תיפול. הודות לאנשי שלומו ולאבירים נוספים שהצטרפו לעזרה ומספרם עלה בהתמדה, לא חלף זמן רב עד שיושבי הטירה הנצורה הגיעו לסף רעב. לבסוף פרץ גיז׳מר פנימה, החריב את הטירה והרג את הסניור. ובשמחה גדולה הביא איתו את אהובתו לארצו, וכך באה ההרפתקה לסיומה. (882-854)
ממעשייה זו שאוזניכם שמעו נכתב סיפור ״גיז׳מר״, שאותו מספרים בליווי נגינת נבל או רוט,14 צליליו ערבים וההאזנה לו נעימה. (886-883)
Marie de France, Lais. MS London, British Library, Harley 978 (ff 118r-160r)
2 במקור: Petite Bretagne הכוונה לבריטני שנמצאת בצרפת, להבדיל מ־Grande Bretagne שהיא האי הבריטי שבו מתגוררת מארי.
3 המלך הואל (Hoel), או אוילאס (Hoilas), מוזכר בכרוניקה של ג'אופרי ממונמות' (1136) על אודות מלכי בריטניה, כמי שהובא על ידי ארתור לסייע לו במלחמתו בפולשים הסקוטים ובפיקטים. הסיפור מופיע בגרסה המאוחרת של מאלורי (ראו סיפור הענק הקניבל בהר סן־מישל בראשית מלכותו של המלך ארתור); מלך נוסף הנושא את אותו השם, והיה מוכר באותה העת, מלך על בריטני בין השנים 510־545. בארתוריאנה המלך הואל זכור בעיקר כאביה של איזולדה לבנת־הידיים.
4. פיליפ וולטר מציע פירוש אטימולוגי לשמותיהם. ייתכן שהשם נוגונט הוא גלגול השם הברטוני Noth, שפירושו נראית אמיתית, טבעית, זכּה (כמו genuine האנגלי). ואילו השם גיז'מר, מקורו הברטוני הוא כנראה השם Guihomar/ Guiomar/Guyomar, הדומה לכינוי Guyôm שפירושו "זאב" בתוספת שם התואר mar שפירושו "גדול". וולטר, 435.
5 במקור: un rei, כלומר, כמקובל במשפחות אצולה בזמנה של מארי, אביו שלח אותו לעבור הכשרה כלוחם מיומן באחוזתו של סניור במעמד של שליט עצמאי.
6 מהאופן שבו מארי כותבת את השם "טבע" באות רישית גדולה (Nature) שאינה בתחילת משפט, ניתן להבין שהכוונה היא לטבע במובנו התיאולוגי. היקום, בזמנה של מארי, הובן כמעשה ידי האלוהים שארגן את העולם לפי סדר ומידה. הטבע הוא הכוח המניע שמארגן את היופי של העולם (פרופורציה והרמוניה), "היוצר דברים דומים מתוך דברים אחרים שאינם דומים". כלומר, הטבע, בין היתר, יוצר ניגודים של טוב ורע, יפה ומכוער מתוך כוונה נשגבת שכן, "מתוך הרע נולד הטוב, וליד הרע מתעצם זוהרו של הטוב". ראו: אקו, 2010: 84-82.
7 במקור: ״un faon״ "עופר לצדה". לא מצוין שהעופר הוא שלה בהכרח (son faon). כמו כן לא ברור מן הכתוב אם הכוונה לזכר או לנקבה.
8 במקור: ״une bise…Perches de cerf out en la teste״. כלומר: איילה שאת ראשה מעטרות קרני צבי. הצבי והאיילה הלבנים מקורם במיתולוגיה הקלטית ומזוהים כשליחי העולם האחר. על פי המסורת, הם יופיעו רק בפני גיבור הראוי לכך לאחר שזה יפר ערך מקודש או מוסרי הדורש תיקון.
9 יש להניח כי אזכור שמו של המלך שלמה בהקשר זה אינו מקרי. ניכר דמיון רב בין תיאור המיטה המפוארת לתיאור דומה בשיר השירים ג: ט־י: "אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה־־מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן./ עַמּוּדָיו, עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב, מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן; תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם". השוו: אבארט, 166.
10 המידה הראויה (mésure) וחוסר־המידה (desmésure) הם אמות מידה שעל פיהן מארי שוקלת בכל סיפוריה את תקינות המעשים. לפירוט בסוגיה זו והקשר שלה לאמות המידה של הצדק, ראו שער 2, פרק 1 וכן שער 3, פרק 3.
11 ברור לחלוטין שהספר המושלך לקמין הוא אחד מספריו של אובידיוס העוסקים באהבה. פרשנים חלוקים בדעתם בשאלה באיזה ספר מדובר. אובידיוס כתב שני ספרים דידקטיים שעוסקים באהבה, האחד "אומנות האהבה" (Ars Amatoria), שמציע טכניקות לכיבוש נשים, והשני "רפואות האהבה" (Remedia Amoris), שמציע אפשרויות כיצד להירפא ממחלת האהבה. לא מובן איזה משני הספרים בוחרת ונוס של מארי להשליך וכנגד מה היא מוחה – אם כנגד הפיתוי המחושב או כנגד הריפוי של האהבה, שהרי לוונוס יש אינטרס שכולם יהיו נתונים בהשפעה מתמדת של האהבה. וואלן סוקר את המחלוקת ומונה רשימה של פרשנים החלוקים בסוגיה. ראו: Whalen, 2008: 98.
12 על מרכזיותם של כתבי אובידיוס במאה ה־12 והשפעתם על יצירתה של מארי, ראו שער 2, פרק 5.
13 בקשתו שהגבירה תרפא אותו ממחלת האהבה שבה לקה היא השפעה אובידיאנית מובהקת, המזהה באהבה תסמינים של מחלה פיזית שעלולים לגרום למוות.
14 במקור: ״harpe e en rote״. "רוט" הוא כלי־נגינה ביניימי דמוי נבל קטן בעל חמישה מיתרים. דומה לסיטאר וללירה. פיתוחו המודרני הוא הכינור.
